דוד רתנר

בבית עץ ישן, מוקף בגינה קטנה שבה פרחו חמניות גבוהות ושיחי ורדים עמוסים בניצנים, בעיר סימפרופול שבחצי האי קרים, נולד דוד רתנר ביום קר של ינואר, עשירי לחודש בשנת 2003, ז' בשבט תשס"ג. הוא היה הבכור, בנם של מרים וחיים, והאוויר בבית התמלא בציפייה ובשמחה מהגעתו. קולות צחוקו המוקדמים התערבבו עם זמזום הדבורים בקיץ, וצעדיו הראשונים נשמעו כקצב חדש שהכניס חיים ותנועה למרחבים המוכרים. הוא לא ידע אז כמה מהר ישתנו הנופים סביבו, כמה מהר יוחלף ריח האדמה הכהה והלחה של קרים באוויר המלוח של הים התיכון.

כשהיה בן שנתיים בלבד, מסגרת חלון ילדותו התחלפה כליל. המרחבים הירוקים של אוקראינה פינו את מקומם לנוף חולי-זהוב, ולבנייני מגורים חדשים שהלכו ונבנו במהירות בעיר אשדוד. המסע היה ארוך, גדוש בהתרגשות וחששות, ריחות זרים של נמלים ורכבות, קולות של שפות שונות שהתערבבו לאוזניו הצעירות. מרים וחיים, עם דוד בזרועותיהם, חלמו על התחלה חדשה, על בית שיצמח ויתרחב, ועל עתיד שייבנה בארץ שהפכה עבורם, ועבור בנם הבכור, לבית. אשדוד, עיר נמל שוקקת, עם חופים רחבים ורוח ים תמידית, קלטה אותם אל תוכה. זו לא הייתה קרים, אך הייתה בה הבטחה, והיא הפכה במהרה לכר הגידול של דוד, למקום שבו יטבע את חותמו הראשון על העולם.

הבית באשדוד התמלא במהרה בקולות רבים. דוד, הבכור, קיבל אט אט חמישה אחים ואחיות קטנים: יוסף, אסתר, שלמה, אריאל ובת-אל. הוא הפך למגדלור קטן עבורם, מודל לחיקוי, לעיתים גם מטרה למעשי קונדס. הוא זכר את היום שבו נולדה אסתר, הראשונה מבין האחיות, את הריח המתוק שלה, את הדחיפות הקטנות שלה בידו כשהייתה תינוקת. הוא למד מהר מאוד את משמעות האחריות, לא רק מול הוריו, אלא גם כלפי הצעירים ממנו. הוא היה זה שהיה עוזר לאסתר למצוא את הבובה האבודה שלה, מגן על שלמה מפני בריונים קטנים בחצר המשחקים, או משחק עם אריאל ובת-אל שעות ארוכות, בונה מגדלי קוביות שהתנשאו לגובה כמעט עד התקרה, רק כדי שיפלו ברעש גדול ויגרמו לצחוק מתגלגל. הבית היה תמיד מלא חיים, שילוב של ניחוחות מזרח אירופאים ומרוקאים שעלו מהמטבח של אמו, קולות שיחות בעברית ורוסית, ובעיקר, צחוק. צחוקו של דוד היה מדבק במיוחד, צחוק עמוק שהגיע מבטן הילד ומילא את החלל באור. הוא היה ילד מקסים, מלא חן, עם ניצוץ בעיניים שהעיד על תחושת הומור טובה ושמחת חיים בלתי נדלית.

את שנות ילדותו ותחילת נעוריו בילה דוד במסדרונות בית הספר היסודי המקומי באשדוד, ולאחר מכן בתיכון "מקיף א'". הוא לא היה רק תלמיד, הוא היה דמות. גם אם לא תמיד הצטיין בלימודים באופן פורמלי, הוא הצטיין ביכולתו לחבר בין אנשים, להרגיע רוחות סוערות ולמצוא את הצד המצחיק בכל סיטואציה. המורים זכרו את חיוכו הרחב, את נכונותו לעזור לחבר בכיתה שהתקשה, את הדרך שבה ידע להפיג מתחים בבדיחה קטנה בזמן מבחן מלחיץ. חובב ספורט מושבע היה, וכל רגע פנוי נוצל למרדף אחר כדור. בילדותו, כדורגל היה אהבתו הראשונה. הוא רץ על מגרשי החול המאובקים בשכונה, מזיע ומחייך, רודף אחרי הכדור כאילו חייו תלויים בכך. כשהתבגר מעט, עבר לכדורסל. הוא הצטרף לקבוצת הנערים של "מכבי אשדוד", והפך לאוהד מושבע של הקבוצה. הוא לא רק שיחק, הוא חי את המשחק. רעש הסקווט של נעלי הכדורסל על הפרקט, קולות הנקישה של הכדור על הרצפה, הזיעה שזלגה על מצחו אחרי אימון אינטנסיבי – כל אלה היו חלק בלתי נפרד ממי שהיה. הוא למד מהמשחק על עבודת צוות, על נחישות, על היכולת לקום אחרי נפילה ולהמשיך לרוץ, לדבוק במטרה. הוא אהב את תחושת הניצחון המשותף, את מחיאות הכפיים מהקהל, ואפילו את המאמץ שבאימונים הקשים, שבהם הגוף כאב אך הנפש התחזקה.

מעבר למגרש הכדורסל, עולמו של דוד היה מלא בטעמים וצלילים. הוא אהב לאכול, לא סתם לאכול, אלא להתענג על כל ביס. הוא היה יכול לשבת שעות ליד שולחן האוכל, מלקק את השפתיים בהנאה. גבינות היו חולשתו הגדולה, במיוחד אלה בעלות הטעם העשיר והמורכב. טוסטים, פשוטים ככל שיהיו, היו ארוחת גורמה בעיניו אם רק היו עשויים היטב, עם גבינה נמסה וקרום פריך. אבל אהבתו האמיתית הייתה למאכלים שסיפרו סיפור: חצ'פורי, המאפה הגיאורגי העשיר בגבינה, שהזכיר לו אולי את שורשיו הרחוקים, ומאכלי המטבח המרוקאי של אמו של אביו – טאג'ין עשיר בירקות, קוסקוס עסיסי עם מרק כתום, סלטים טריים ומתובלים. הוא אהב את האווירה סביב השולחן, את הדיבורים, את הצחוקים, את הידיים שמושיטות זו לזו מנות. באוזניו, המוזיקה הייתה הראפ. הוא אהב את הקצב, את המילים, את היכולת של האמנים לספר סיפורים מורכבים בדרך ישירה ובועטת. הוא לא רק האזין, הוא גם יצר. במהלך שירותו הצבאי, בין אימון לאימון, בין שמירה לשמירה, היה מוצא רגעים לכתוב ולהלחין שירים משלו. מילים התגלגלו על לשונו, התחברו למשפטים, הפכו לבתים, ולחן קצבי ליווה אותם. אלה היו שירים שדיברו על חברות, על אהבה, על געגועים, על החיים כפי שראה אותם, והם היו עוד דרך עבורו לבטא את עולמו הפנימי העשיר.

אבל מעל כל אלה, מעל הכדורסל, המאכלים והמוזיקה, דוד אהב אהבות עמוקות וברורות יותר. הוא אהב את ארץ ישראל, את הבית הזה שבנה לו. הוא אהב את המשפחה שלו, את ההורים, את האחים והאחיות, את החום והביטחון שהעניקו לו. הוא אהב את חבריו, את מעגל התמיכה והצחוק שהקיף אותו. ואז הייתה דיאנה. הוא הכיר אותה כבר בכתה ז', באותם ימים תמימים של חברות ילדות, משחקים משותפים והצקות קטנות. עם השנים, הקשר העמיק, התבגר, ופרח לאהבה של ממש כשהיה בן שבע-עשרה. הקשר ביניהם היה חזק, עמוק, ובנוי על יסודות של חברות אמת. הם בילו שעות בשיחות ארוכות, משתפים זה את זו בחלומות, בפחדים, בתקוות. הם תכננו עתיד משותף, חיים שלמים יחד, בית שייבנו, ילדים שייוולדו. דיאנה הייתה האוזן הקשבת שלו, כתף תומכת, והאדם שידע להאיר לו את החושך, כפי שתספר מאוחר יותר. הוא אהב את הדרך שבה היא הבינה אותו בלי מילים, את החיוך שלה שגרם לו לשכוח מכל הצרות, את השקט והביטחון שהעניקה לו עצם נוכחותה.

ב-18 באוגוסט 2021, עם תרמיל על הגב ולב מלא גאווה וחששות, התגייס דוד לצה"ל. הוא ידע בדיוק לאן הוא רוצה להגיע: לחטיבת גולני, לחטיבה החומה, לגדוד 13, גדוד "גדעון" – שם לוחמים אמיתיים נולדים. הימים הראשונים היו קשים: המעבר מהחיים האזרחיים, מהחופש והנוחות של הבית, למשמעת הנוקשה, לריצה האינסופית, לשינה הקצרה ולמטלות הפיזיות המתישות. אבל דוד, עם הומור ועם חיוך כובש, עבר את זה. הוא מצא את מקומו בפלוגה מבצעית ב', "זאבי הדממה", שם החל את הכשרתו כקלע. הוא למד לדייק, לכוון, להבין את תנועת הרוח ואת חוקי הפיזיקה של הקליע. ידיו, שאחזו בכדורסל במומחיות, למדו לאחוז בנשק בדיוק קטלני. אולם, במהרה עבר הכשרה נוספת והפך לנגביסט, לוחם המפעיל את מקלע ה"נגב". זה היה תפקיד שדרש כוח פיזי רב, הבנה טכנית מעמיקה, ובעיקר, אומץ לב. הנגב הוא כלי נשק עוצמתי, אך כבד ומורכב. דוד אימץ אותו אל חיקו. הוא למד כל פרט ופרט במבנה המקלע, את דרך הפירוק וההרכבה, את התחזוקה הקפדנית שנדרשה לו. הוא התאמן שעות ארוכות בשטח, מזיע תחת משקלו, לומד לשלוט ברתע העז ובפיזור הירי. הוא לא רק ירה, הוא הפך להיות אחד עם הנשק, מבין את שפתו ואת כוונותיו.

בצבא, כמו בכל תחום בחייו, דוד חתר למצוינות. הוא לא הסתפק ב"בסדר", הוא תמיד רצה להיות הטוב ביותר, לא רק למען עצמו, אלא למען חבריו. חבריו לפלוגה תיארו אותו כ"נגביסט משוגע" – ביטוי שהיה בו תערובת של הערכה, יראת כבוד וחיבה. הוא היה מקצוען מהשורה הראשונה, אהב את תפקידו, ותמיד השקיע ולמד על מנת להשתפר ולהתמקצע. הוא היה מפרק את הנגב ומחדש אותו, משמן כל בורג, בודק כל קפיץ, כאילו היה זה שעון שוויצרי יקר. הוא היה יכול להסביר לכל חייל אחר את הדרך הנכונה לכוון, לנקות, לתפעל. "אין אהבה גדולה יותר מאהבתו של הנותן את חייו בעד חבריו", היה המשפט שלאורו פעל, לא רק כסיסמה, אלא כדרך חיים של ממש. הוא היה מוכן לעשות הכול למענם, להישאר איתם שעות נוספות באימונים, לעזור להם לשאת ציוד כבד, להקשיב לצרותיהם, או פשוט לספר בדיחה שתשבור את המתח. חבריו, מצידם, סמכו עליו בעיניים עצומות. הם ידעו שאם דוד מאחורי הנגב, הם יכולים להיות רגועים. נוכחותו העניקה ביטחון, חיוכו הפיג פחד, ונחישותו הפיחה תקווה.

היכולות יוצאות הדופן של דוד לא נעלמו מעיני מפקדיו. הוא זכה להערכה רבה, וקיבל מספר תעודות הצטיינות שהעידו על ביצועיו המרשימים. ביוני 2022, הוא קיבל תעודת "מצטיין החודש" מטעם מפקד הגדוד. זו הייתה הכרה רשמית במסירותו, במקצועיותו ובתרומתו הייחודית לפלוגה. הוא קיבל את התעודה עם חיוך צנוע, אולי מעט נבוך, אך גאה. כמה חודשים לאחר מכן, בראש השנה תשפ"ג, זכה להצטיינות נוספת, הפעם מטעם מפקד החטיבה המרחבית אפרים. אלה לא היו רק פיסות נייר, אלא עדות לאופי חזק, ליכולת התמדה ולמחויבות עמוקה. דוד לא חיפש תהילה, הוא פשוט עשה את מה שחשב לנכון, את מה שהיה צריך לעשות, ותמיד שאף לעשות זאת בצורה הטובה ביותר.

דוד היה איש של ניגודים משלימים. עוצמה פנימית ממגנטת הייתה לו, לצד רגישות עמוקה. הוא היה חבר אמת, מסור ונדיב, שתמיד שאף לתת ולעזור, להכניס אור, שמחה וצחוק לחייהם של כל מכריו. הוא היה יכול להיות רציני וממוקד בזמן אימון, ואז, ברגע אחד, לפרוץ בצחוק מתגלגל על איזו מתיחה שעשה לחבר. הוא היה קשוב לבעיות של חבריו, נותן עצה כנה ואמיתית, ובאותה נשימה יכול היה לזרוק בדיחה שתשחרר את האווירה. החיוך הכובש והמדבק שלו היה סימן ההיכר שלו, מעין כרטיס ביקור שהכריז על נוכחותו בכל מקום אליו הגיע. הוא היה הלב הפועם של החבורה, זה שדואג שכולם ירגישו טוב, שאיש לא יישאר לבד. אהבתו לארץ ישראל לא הייתה אהבה מופשטת. היא באה לידי ביטוי במעשים, בשירותו הצבאי, בהגנה על הבית. אהבתו למשפחה ולחברים הייתה מוחשית, יומיומית, כזו שהתבטאה בשיחות טלפון ארוכות לדיאנה, בביקורים בבית באשדוד, ובחיבוקים חמים לאחים ולאחיות הקטנים.

בסוף השבוע של שמחת תורה, כ"ב בתשרי תשפ"ד, בוקר שבת, 7 באוקטובר 2023, דוד היה במוצב נחל עוז. המוצב, השוכן סמוך לגבול רצועת עזה, היה עבורו ועבור חבריו לפלוגה עוד נקודה על מפת המשימות, עוד מקום שבו שומרים על הבית. השעה הייתה שש וחצי בבוקר. השמש החלה לעלות מעל קו האופק, צובעת את השמיים בגוונים של כתום וורוד. שקט יחסי שרר באוויר, שקט של בוקר שבת רגיל, כזה שמבשר על יום של מנוחה. ואז, השקט נשבר. לא ברעש אחד, אלא במתקפה פתאומית, אכזרית, חסרת תקדים. ארגון הטרור חמאס פתח במתקפת פתע על ישראל. ירי מסיבי של טילים ורקטות החל להלום באזורים נרחבים בארץ, מרעיד את האדמה ואת השקט. אבל זו הייתה רק ההקדמה. בחסות המטחים הבלתי פוסקים, חדרו אלפי מחבלים – יבשתית, ימית ואווירית, והחלו במתקפה רצחנית על יישובי עוטף עזה, על שדרות, אופקים ונתיבות. הם טבחו במבלי מסיבות טבע סמוך לקיבוצים רעים ונירים, פשטו על בסיסי צה"ל, ופתחו באש על כל מי שנקרה בדרכם. המחבלים רצחו כשמונה-מאות אזרחים בבתיהם, במכוניותיהם, ביצעו פשעים כבדים, חטפו מאות ישראלים לרצועת עזה, והחריבו, בזזו והעלו באש בתים ורכוש. מאות חיילים, שוטרים, אנשי כוחות הביטחון וחברי כיתות הכוננות המקומיות נפלו בקרב. בבוקר הזה, מלחמה חדשה פרצה, ופניה לא היו מוכרים.

במוצב נחל עוז, האזעקות החלו לצרוח, קולות הירי התקרבו. הקודקודים המהבהבים על מכשירי הקשר החלו לדווח על חדירות, על קרבות פנים אל פנים. דוד, עם חבריו לפלוגה, הבין מיד את חומרת המצב. לא היה רגע של היסוס. הוא זינק, כמו שזנק אחרי כדורסל על המגרש, כמו שזינק להגן על אחיו הקטנים. הוא עלה מיד למגדל התצפית. ממרומי המגדל, נשקף מראה בלתי נתפס: עשרות, אולי מאות, מחבלים צבאו על הבסיס, רצים בחצר, מנסים לפרוץ פנימה. הריח של העשן והאבק התערבב באוויר. בלי לחשוב פעמיים, דוד פתח באש. הנגב שלו החל לרעום, יורק קליעים בקצב מסחרר, מנסה להדוף את ההמונים, למנוע את כניסתם, להגן על המוצב ועל חבריו. הוא ירה, וירה, וירה, עד שהקנה התחמם והאוויר סביבו רעד. הוא ראה את המטרה, את האויב, את הסכנה, ופעל באינסטינקט של לוחם מיומן, של אדם שמגן על ביתו. הוא חסם את דרכם, יצר חומת אש, מנע מהם להתקדם, כשהוא יודע שכל קליע שהוא יורה הוא קליע שמציל חיים, שמרחיק את הסכנה.

הקרב בנחל עוז היה ארוך וקשה. המוצב הפך לשדה קרב תופת, קולות פיצוצים וירי מכל עבר. בשלב מסוים, כשהמחבלים הצליחו לחדור לאזורים נוספים בבסיס, דוד תפס עמדה בסמוך לאחד המרחבים המוגנים. אולי כדי להגן על חבריו שהיו שם, אולי כדי למנוע מהמחבלים להגיע אליהם. הוא המשיך להילחם בעוז, יורה ללא הפסקה, משיב אש, מנסה להגן על כל פיסת אדמה. תוך כדי הלחימה העיקשת, כשדאגתו הייתה נתונה רק למשימה ולחבריו, נורה לעברו קליע. הפגיעה הייתה קטלנית, בצווארו. כאב חד וצורב שטף את גופו, אך האדרנלין וההתמדה לא הניחו לו ליפול. למרות פציעתו הקשה, דוד סירב לוותר. הוא לא נתן לכאב להכריע אותו. הוא ידע שכל שנייה של לחימה היא קריטית, שכל ירי שלו הוא חיים שניצלים. הוא המשיך להילחם, נחוש, איתן, עד שגופו לא יכול היה לשאת יותר. הוא נהרג בקרב, גיבור. בגבורתו המדהימה, בנחישותו הבלתי מתפשרת, הוא הצליח לפגוע במחבלים רבים, לעצור את התקדמותם, ולהציל חיים של חבריו. הוא הגשים את המוטו שלו, "אין אהבה גדולה יותר מאהבתו של הנותן את חייו בעד חבריו", בדרך הכואבת וההירואית ביותר שאפשר לדמיין. סמל ראשון דוד רתנר, בן עשרים בנופלו, נפל בקרב ביום כ"ב בתשרי תשפ"ד, 7 באוקטובר 2023.

השמש שעלתה באותו בוקר על נחל עוז הייתה אחרת לגמרי ביום שבו הובא דוד למנוחות. בית העלמין הצבאי באשדוד התמלא באלפי אנשים – בני משפחה, חברים, מפקדים, פקודים, ואזרחים שהגיעו לחלוק כבוד אחרון לבן עירם. השקט שם היה שקט כבד, קורע לב, שונה כל כך מהשקט של בוקר שבת רגיל. דגל ישראל כרוך על ארונו, מלווה בקולות ירי כבוד של חיילים. ההורים, מרים וחיים, עמדו שם, שבורים וכואבים, מנסים להכיל את גודל האובדן של בנם הבכור. חמשת האחים והאחיות הקטנים יותר – יוסף, אסתר, שלמה, אריאל ובת-אל – עמדו שם, מביטים בארון, מנסים להבין איך הגיבור שלהם, האח הגדול והחזק, כבר לא יחזור הביתה. דוד הותיר אחיו ואחיותיו, את הוריו, ואת חברתו, דיאנה, שחלומותיהם המשותפים נקטעו באחת.

דיאנה, שעמדה שם, עיניה אדומות מדמעות, ידעה שאיבדה לא רק אהבה גדולה, אלא חבר אמת, שותף לחיים, אדם שהיה עבורה הכל. במילים רועדות, היא ספדה לו: "היית לי החבר הכי טוב והאדם שתמיד האיר לי את החושך. האהבה הכי גדולה שלי". מילותיה שיקפו את עומק הקשר ביניהם, את התמיכה הבלתי מסויגת, את האור שהכניס לחייה. חבר ילדות, שגדל איתו על מגרשי הכדורסל ובמסדרונות בית הספר, ספד לו גם הוא, קולו נשנק: "בן אדם שהוא הרבה יותר מחבר, הוא אח. בן אדם מיוחד, מלא בשמחה, צחוק ואהבה לכולם. תמיד מצטיין והכי טוב בכל מה שהוא עושה, בן אדם שמשאיר חותם ייחודי ומיוחד על כל מי שפגש. תמיד אזכור את הבגרות, החוכמה והבינה לצד השמחה, הצחוק וההתלוצצויות. בן אדם מיוחד במינו, אהוב ומוערך". המילים הללו ציירו תמונה שלמה של דוד: לא רק לוחם אמיץ, אלא אדם בעל נשמה רחבה, חוכמה פנימית, ויכולת נדירה לגעת בלבבות של הסובבים אותו.

החלל שהותיר אחריו דוד היה עצום. באשדוד, עיר הולדתו וביתו, הוא מונצח באנדרטת "מקום בלב" המוקדשת לחללי ונרצחי המלחמה תושבי העיר. שמו חרוט שם, לצד שמות רבים אחרים, עדות לאובדן הקולקטיבי ולגבורה האישית. גם באתר ההנצחה האינטרנטי של חללי העיר אשדוד במלחמה, נשמר זכרו. במרץ 2025, בטקס מרגש, הוענק למשפחתו אות "אשדוד היפה" עבורו, מחווה לעשייתו, לנוכחותו, ולתרומתו לעיר. עמודים לזכרו נפתחו ברשתות החברתיות, כמו האינסטגרם, תחת השם remember_davidratner, שם חברים ובני משפחה ממשיכים לשתף תמונות, סיפורים וזיכרונות, משמרים את דמותו חיה ונושמת. אתרי הנצחה נוספים, כמו storyofmylife ו-memoriz.plus, הפכו גם הם לבית וירטואלי לזיכרונותיו.

דוד רתנר, הילד מסימפרופול שהפך לבן אשדוד, הלוחם מגולני, הנגביסט המקצוען, האח הבכור, החבר הנאמן, האוהב של דיאנה, השאיר אחריו מורשת של אהבה, נתינה, גבורה ואומץ לב. חייו הקצרים, אך המלאים, היו עדות לכוחה של הרוח האנושית, ליכולת לאהוב עמוק, להילחם באומץ, ולחיות במלוא העוצמה. הוא נפל כשהגן על ביתו ועל חבריו, מעשה שמגלם את תמצית הגבורה האנושית. זיכרונו חי וקיים, לא רק באבנים ובאתרים, אלא בלבבות כל אלה שנגע בהם, בחיוכו המדבק, בחוכמתו, בצחוקו, ובעיקר, באהבתו הגדולה לחיים ולאנשים. סיפורו של דוד רתנר הוא סיפור של תקומה, של אדם שנתן את הכל למען המדינה שבה מצא את ביתו, וזכרו ימשיך להאיר את דרכנו, כסמל לגאווה ישראלית ולרוח בלתי מנוצחת.