דוד משה בן שיטרית

בירושלים נולדה לו לדוד משה בן שיטרית הנשמה, ביום אביבי אחד, בט"ז באייר תשס"ג, שמונה-עשר במאי אלפיים ושלוש, אל תוך בית חם וציוני, הבית של איריס ושמעון. הוא היה הצעיר שבחבורה, אח קטן לתמר, לשיר ולהודיה, שהמתינו לו בציפייה ובאהבה, מוקף כבר מראשית דרכו באהבה של משפחה גדולה ותומכת. ירושלים, על אבניה העתיקות ורוח המודרנה הנושבת בה, הייתה הרקע לשנתו הראשונה בעולם, אך בטרם הספיק להבין את רחשיה של העיר הגדולה, כשהיה בן שנה וחצי בלבד, העתיקה המשפחה את מקומה צפונה-מזרחה, אל היישוב הקהילתי גבע בנימין, הידוע גם בשמו 'אדם'. שם, בין גבעות בנימין הירוקות, בין בתים חדשים שקמו בזה אחר זה, ועם הנוף הפתוח שנפרש אל עבר המדבר, התעצבה דמותו של הילד, שספג את ערכי הקהילה והארץ כמו עץ צעיר השותה מים טהורים.

בגבע בנימין, במרחבים הפתוחים ובאוויר הצלול, החל דוד משה את דרכו החינוכית. הוא פסע לראשונה אל בית הספר היסודי המקומי, תיק קטן על גבו וחיוך רחב על פניו, ילד סקרן וחדור שמחת חיים. בתוך כותלי הכיתה, וגם מחוץ להם, במגרש המשחקים ובשבילי היישוב, התגלו תכונותיו הבולטות: חוכמה מהירה, שמחה מתפרצת, חיוך קבוע שמאיר את פניו ומפיץ אור סביבו, והומור שנון שידע להפיג כל מתח ולשעשע את חבריו. מעבר לכל אלה, בלטה בו רגישות עמוקה לזולת, יכולת נדירה לזהות מצוקה או צורך, ורצון בלתי נדלה לתת מעצמו למען אחרים. הוא לא חיכה שיבקשו ממנו עזרה, אלא תמיד הושיט יד, תמך במי שנראה לו חלש או אבוד, והיה שם עם מילה טובה או חיבוק חם לכל מי שהיה זקוק לכך. המורים בבית הספר זכרו אותו כילד שאינו רק לומד מצטיין, אלא גם כזה שדואג לחלשים שבכיתה, שמשלב את הילד החדש, ושמצליח להשכין שלום במריבות קטנות. הסיפורים הקטנים מהילדות, על איך עזר לחבר בשיעורי בית קשים, איך עודד ילדה שהתקשתה במשחק, או איך אסף קבוצת ילדים לסיפור או משחק משותף, היו עדות לאופיו הנדיר.

השנים חלפו, ודוד משה עבר אל בית הספר התיכון האזורי. גם שם, בתוך מסגרת גדולה ומאתגרת יותר, שמר על תכונותיו הייחודיות. הוא לא היה רק תלמיד מצטיין, אלא גם דמות מרכזית בחברה, מוקד משיכה לחברים בזכות חוש ההומור שלו, חוכמתו, והיכולת שלו לראות את הטוב בכל אדם. הוא השלים את לימודיו במסגרת תוכנית מיוחדת לקידום בני נוער, תוכנית שאפשרה לו להתקדם בקצב מהיר יותר ולסיים את בחינות הבגרות בגיל צעיר מן המקובל. זה לא היה רק הישג אקדמי, אלא ביטוי נוסף לנחישותו ולרצונו לממש את מלוא הפוטנציאל הטמון בו. הוא ראה את הלימודים לא רק כחובה, אלא כדרך להרחיב אופקים, להבין את העולם, ולהתכונן טוב יותר לתפקידו העתידי בחברה ובמדינה. בתקופת התיכון, כנער מתבגר, התעצמו בו עוד יותר הערכים של נתינה, אחריות, ואהבת הארץ. הוא השתתף בפרויקט מרגש ומשמעותי, שבמסגרתו אימץ מספר משפחות שכולות. הוא לא רק ליווה אותן בימי הזיכרון לחללי מערכות ישראל, בצעדה השקטה בין המצבות הצבאיות בהר הרצל, אלא גם שמר איתן על קשר אמיץ לאורך השנה כולה. הוא היה שם עבורן, מקשיב לסיפורים, משתתף בכאבן, ומהווה עבורן גשר לעולם הצעיר והחי. הוא ישב איתן בסלון, שמע בשקט את הזיכרונות, את הגעגועים, את הסיפורים על הבן או האחות שנפלו, וספג לתוכו את משמעות ההקרבה.

לקראת כל יום זיכרון, היה דוד משה נוהג ללכת אל הר הרצל. לא רק כדי ללוות את המשפחות שאימץ, אלא גם כדי לעשות מעשה קטן ומשמעותי משלו. הוא היה משוטט בין חלקות הקבר, אוסף ענפים יבשים ועלים שנשרו, מנקה מצבות מאבק ולכלוך, מצחצח את האותיות החרוטות באבן, כאילו הוא מעניק להן כבוד אישי, מלטף את שמות הנופלים. עבורו, לא היה זה רק ניקיון פיזי, אלא טקס של כבוד והכרה באותם לוחמים שנתנו את חייהם על הארץ הזו. הוא העריץ אותם, את אלה שנפלו על קידוש הארץ, וראה בהם מודל חיקוי ודוגמה אישית. הערצה זו, יחד עם תחושת האחריות העמוקה שפעמה בו, התנקזו למחשבות ברורות על עפקידו שלו. באחת ממחברותיו, בין שיעורי מתמטיקה לשירי ספרות, כתב דוד משה מילים שביטאו את עולמו הפנימי ואת שאיפותיו העמוקות: "החייל האידיאלי בשבילי זה חייל שאפילו ילד קטן יגיד: 'אני רוצה להיות כמוהו'. חייל שיהיה מוכן להקריב יותר מגבול יכולותיו ולקפוץ על הרימון... גאווה – תמיד להרים ראש ולהתגאות במה שיש לי, במדינה, באלה שנפלו ובעצמי". מילים אלו לא היו סתם משפטים כתובים, אלא מתווה לחיים, קריאת כיוון שעיצבה את דרכו. הוא לא חיפש תהילה, אלא משמעות, לא חיפש כבוד חיצוני, אלא תחושה פנימית של שליחות.

עם סיום לימודיו התיכוניים, ובטרם גיוסו לצה"ל, בחר דוד משה להעמיק את הכשרתו הערכית והרוחנית. הוא הצטרף למכינה הישיבתית הקדם-צבאית "אלישע" ביישוב נווה צוף, השוכן אף הוא בהרי בנימין, בלב נוף ירוק ופראי. במשך שנתיים, טבל דוד משה באווירה של לימוד תורה, דיונים מעמיקים, טיולים רגליים בשטח, ועבודת כפיים, כל זאת מתוך הכנה פיזית ונפשית לשירות צבאי משמעותי. במכינה, לצד לימודי גמרא ומחשבת ישראל, הוא התחזק בערכי הציונות, באהבת העם והארץ, ובחשיבות הנתינה והאחריות ההדדית. הוא ישב שעות ארוכות בבית המדרש, קולו נשמע לעיתים בדיון סוער עם חברותא, לעיתים בשקט מהורהר מול ספר פתוח. הוא התאמן בריצות בשטח, בכושר גופני, וחיזק את הקשרים החברתיים עם חבריו למכינה, שיהפכו להיות שותפים לדרך ולעיתים גם אחים לנשק. שנתיים אלו בנו אותו, חיזקו את יסודותיו, והכינו אותו לרגע שבו יעלה על מדים.

ב-13 באפריל 2022, הגיע הרגע המיוחל. דוד משה התגייס לצה"ל. עבורו, זה לא היה עוד יום גיוס שגרתי, אלא שיאו של תהליך, הגשמת חלום שטיפח מילדות. הוא לבש את המדים הירוקים בפעם הראשונה, חש את הבד הגס על גופו, ומעליו את הדרגות הפשוטות, ותחושה עמוקה של גאווה התפשטה בו. הוא ידע בדיוק לאן הוא רוצה ללכת: הוא רצה להיות לוחם חוד ימי, להגן על גבולה הכחול של המדינה שהוא כל כך אהב. הוא שובץ לפלגה 914 של חיל הים, יחידה המפעילה ספינות דבורה, ומיד עם הגעתו לבסיס הימי, התאהב בעולם החדש שנפתח בפניו: רחש הגלים, ריח המלח והדיזל, המראה של הספינות העוגנות ברציף, והאווירה המיוחדת של חיי הים. התפקיד שלו היה לשרת על ספינת "דבורה", כלוחם שתפקידו לשמור על גבולה הימי הצפוני של מדינת ישראל, משימה שראה בה שליחות עליונה.

מימיו הראשונים בשירות, דוד הפגין ביצועים מרשימים. הוא לא היה רק חייל ממושמע, אלא לוחם טבעי, בעל יכולות גבוהות ומוטיבציה אינסופית. הוא סיים את ההכשרות על כל כלי הירי בספינה מוקדם מהצפוי, הפגין מיומנות יוצאת דופן בתפעול מקלעים, תותחים ומערכות נוספות. לא רק שהוא הצטיין בעצמו, אלא שמיד החל לסייע בהכשרת חיילים אחרים, באותה נתינה שאפיינה אותו מילדות. הוא עמד לצידם של חיילים שהתקשו, הדריך אותם בסבלנות, הראה להם את הדרך, והפיח בהם ביטחון. תמיד עם חיוך, תמיד עם מילה טובה, תמיד עם עין טובה. הוא אהב את המדינה ואת הצבא בכל ליבו, וחש גאווה עצומה לשרת את המולדת. כל בוקר חדש שבו התעורר בבסיס, כל יציאה אל הים בספינה, מילאו אותו בהתרגשות. הוא לא ראה בכך עול, אלא זכות. החדר שלו בבית בגבע בנימין, עוד לפני הגיוס, כבר היה מלא בדגלי ישראל מתנופפים, בסמלי צה"ל ובדגמים של ספינות קרב שבנה במו ידיו, כל אחד מהם עדות לאהבתו הגדולה.

בני משפחתו מספרים, עם חיוך קטן של געגוע, שאהבתו לארץ ישראל הייתה כה עמוקה, עד שלא היה מסוגל לראות את אדמתה מלוכלכת. בכל פעם שיצא לרחוב, וראה פיסת נייר, בקבוק פלסטיק או כל פסולת אחרת, הוא היה מתכופף, מרים אותה ומניח אותה בפח הקרוב. זה לא היה רק מעשה אקולוגי, אלא ביטוי פיזי לאהבתו העמוקה, כמעט רומנטית, לכל גרגר אדמה בארץ הזו. הוא לא יכול היה לשאת את המחשבה שמישהו יפגע בה, ולו במעט. כמו בכל תחנה בחייו, גם בצבא היה דוד משה חברותי מאוד. הוא לא הסתפק רק בחבריו הקרובים לספינה, אלא דאג להכיר את כל החיילים בכל הספינות האחרות בפלגה. הוא פנה אליהם בטבעיות, שאל לשלומם, התעניין בחייהם, ומבלי להתאמץ גרם לכל מי שפגש בו – להתאהב בו מיד. היה בו קסם אישי בלתי ניתן להסבר, שילוב של חיוך כובש, עין טובה, יכולת הקשבה אמיתית, ונכונות תמידית לעזור. חבריו לשירות, שכינו אותו בחיבה "פואד", סיפרו שהיה לוחם נחוש ומלא מוטיבציה, שתמיד נתן מעצמו בלי לצפות לתמורה כלשהי. הוא שם קודם כול את הצוות לנגד עיניו, את בטיחותם, את רווחתם, את הצלחת המשימה המשותפת, ורק אחר כך את שאר העולם. הוא היה עוגן של יציבות, מקור השראה, ולוחם שכל אחד רצה לצידו.

דוד משה היה צעיר מלא יופי וקסם אישי, לא רק במראהו החיצוני, אלא גם ברוחו הפנימית. הוא היה חד ודעתן, בעל דעות מגובשות, אך ידע גם להקשיב לכבד כל דעה ואמונה, גם אם הייתה שונה משלו. הוא היה שמח ואוהב אדם, וראה בכל אדם יצור שווה ערך, בעל פוטנציאל בלתי מוגבל. הוא האמין שכל אחד יכול לשאוף גבוה ולהגשים את חלומותיו, ונהג לעודד את סובביו לעשות זאת. מגיל צעיר הפגין חוסן נפשי רב, ידע להתמודד עם קשיים ולהתחזק מהם. הוא לא נשבר מכישלונות, אלא למד מהם, קם והמשיך הלאה, ושימש כעוגן וכמודל לחיקוי לבני משפחתו ולחבריו, שהביטו בו בהערכה על יכולתו לעמוד איתן מול אתגרי החיים.

מעבר לשירותו הצבאי ולמחויבותו העמוקה, היה דוד משה בחור צעיר עם חיים מלאי שמחה ותחביבים. הוא אהב לרקוד ולשמוע מוזיקה, וקולות השירים מילאו את חדרו ואת רגעי השחרור שלו. הוא היה אוהד מושבע של קבוצת הכדורגל "בית"ר ירושלים". בימי משחק, היה נצמד למסך הטלוויזיה או לרדיו, עוקב בלהט אחרי כל מסירה, כל בעיטה, כל שער, וקולות העידוד והאכזבה שלו מילאו את הבית. הוא הכיר את כל סרטי "דיסני" בעל פה, ויכול היה לצטט שורות שלמות מהם, לעיתים כדי להצחיק, לעיתים כדי להעביר מסר. לכל מקום אליו הגיע, הביא עמו שמחה וקלות דעת, יצר אווירה טובה וקלילה. אך הוא ידע גם להיות שם ברגעים קשים, לתמוך, להקשיב באמת, ולנהל שיחה עמוקה וטובה, כזו שמשאירה תחושה של הבנה והכלה. הוא היה איש שיחה מרתק, ששילב חוכמה עם הומור, רצינות עם קלילות.

בתחילת שנת 2023, נכנסה לחייו של דוד משה אהבה גדולה. הוא הכיר את שירז, ומהרגע הראשון, ניצת ביניהם ניצוץ מיוחד. השניים התאהבו זה בזו עמוקות, ובילו זה עם זו בכל רגע פנוי שהצבא והחיים אפשרו להם. הם טיילו יחד, צחקו, חלמו, בנו תוכניות לעתיד, וכל יום שחלף רק חיזק את הקשר ביניהם. שירז הייתה עבורו עולם ומלואו, נחמה, אוזן קשבת, ושותפה לכל חלומותיו ותקוותיו. הקשר ביניהם היה חזק ואמיתי, והוא ראה בה את עתידו.

הזמן חלף, ודוד משה המשיך לשרת בנחישות בפלגה 914, מגן על גבולות המדינה מן הים. חייו היו מלאים בשירות, באהבה, בחברים ובמשפחה, בתחביבים ובתקוות. אך אז, ביום שבת כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, בוקר ה-7 באוקטובר 2023, השתנה הכול. השעה הייתה חמש וחצי בבוקר, ושקט מתוח עמד באוויר לפני שהתנפץ לרסיסים. ארגון הטרור חמאס פתח במתקפת פתע אכזרית וחסרת תקדים על מדינת ישראל. בחסות ירי מסיבי של אלפי טילים ורקטות שנורו מרצועת עזה אל אזורים נרחבים בארץ – מהדרום ועד המרכז – חדרו אלפי מחבלים. הם הגיעו דרך היבשה, הים והאוויר, והחלו במסע רצחני על יישובי עוטף עזה, על הערים שדרות, אופקים ונתיבות, על מבלי מסיבות טבע סמוך לקיבוצים רעים ונירים, על בסיסי צה"ל ועל העוברים בדרכים באזור.

התמונות והדיווחים החלו לזרום, מחרידים מכל דמיון. המחבלים רצחו בדם קר כשמונה-מאות אזרחים בבתיהם, במכוניותיהם, אחרי שביצעו בהם פשעים כבדים. הם חטפו לרצועת עזה מאות ישראלים, תינוקות, ילדים, נשים וגברים, זקנים וחולים, והחריבו, בזזו והעלו באש בתים ורכוש. מאות חיילים, שוטרים, אנשי כוחות הביטחון וחברי כיתות הכוננות המקומיות נפלו בקרב, מגינים בגופם על אזרחים. בבוקר הנורא הזה, החלה מלחמה.

דוד משה, כמו כל לוחם בצה"ל, הוקפץ באופן מיידי. הדיווחים הראשוניים היו מעורפלים, מטרידים, ומהר מאוד הפכו לתמונה ברורה של זוועה. הודעות הווטסאפ רצו בקבוצות, קריאות "כולם לבסיס", "מצב חירום". הוא אסף את ציודו במהירות, הלב פועם בעוז, כשהוא יודע שהרגע הזה, עליו התאמן והתכונן, הגיע. הפרידה משירז, מהמשפחה, הייתה קצרה, מלווה במבטים מודאגים אך גם נחושים. הוא מיהר אל הבסיס הימי שלו, אל ה"דבורה", אל חבריו לצוות. המלחמה פרצה בעוצמה בדרום, אך מהר מאוד התפשטה גם לגבול הצפון, ובמיוחד לגזרה הימית. דוד משה וחבריו מפלגה 914 מצאו את עצמם בחזית חדשה, מורכבת ומסוכנת. מפרוץ המלחמה, לחם דוד משה במקצועיות ובנחישות בהגנה על הגזרה הימית של גבול הצפון. הספינה שלו הפכה לביתו השני, והים הסוער של החורף הפך לשדה הקרב שלו.

החודשים חלפו, חודשים ארוכים של לחימה בלתי פוסקת, של כוננות מתמדת, של יציאות תכופות לים, של סיורים אינסופיים בגזרה המתוחה. הלילות היו ארוכים, הימים קצרים, והעייפות הצטברה, אך רוחו של דוד משה לא נשברה. חבריו סיפרו עליו ש"פואד לא הסכים לעשות שום דבר אחר חוץ מלהיות בירכתיים". הירכתיים, החלק האחורי של הספינה, שם נפרש הים הפתוח, שם עומדים מול האתגרים, מול הגלים, מול האויב. "החורף הגיע ואיתו השפריצים", סיפרו חבריו, מתארים את הגלים הגבוהים שניתזו על הסיפון, את הרוחות העזות והקור המקפיא. "ופואד בשלו, עומד על הסיפון, דרוך ומוכן לכל תרחיש ושואג מהנאה כשהמים הקרים פוגעים בו". תיאור זה מצייר תמונה חיה של לוחם שמצא את ייעודו, שאהב את האתגר, שנהנה מעוצמת הטבע והקרב, שהיה מוכן לכל. הוא לא נרתע מהקשיים, אלא שאב מהם כוח.

"האהבה של פואד לצבא ובמיוחד לספינה הייתה מעוררת השראה, מדבקת וסוחפת – אין אחד שיכל להישאר אדיש", כתב אחד מחבריו בצבא. הוא היה דוגמה ומופת, מודל לחיקוי עבור חבריו, שהביטו בו בהערכה על רוחו הבלתי מתפשרת. "למדתי ממך המון כלוחם וכאדם, זכיתי להיות איתך חצי שנה, לשרת לצידך וללחום איתך. אוהב אותך תמיד ולנצח אתגעגע". מילים אלו, שנאמרו מדם ליבו של חבר, מבטאות את עומק הקשר ואת ההשפעה העצומה שהייתה לדוד משה על סובביו. הוא לא היה רק לוחם אמיץ, אלא גם אדם יוצא דופן, שהטביע את חותמו בכל מי שפגש.

אחרי חודשים ארוכים של לחימה, בבוקר יום ראשון, ה-25 באוגוסט 2024, יום כ"א באב תשפ"ד, יום קיץ חם ורגיל לכאורה, תקפה מתקפת כטב"מים את הצפון. האזעקות החלו ליילל, ושמי הגליל התמלאו ברעש הפיצוצים של יירוטי כיפת ברזל. המערכת הצליחה ליירט כמה מהם, אך כטב"ם אחד, קטן וזריז, נעלם לה מהתדר, חמק מן העין. דוד משה וחבריו היו על סיפון ה"דבורה", דרוכים ומוכנים, עיניהם סורקות את האופק, אוזניהם קשובות לכל רחש. הדקות חלפו במתח עצום. ואז, המערכת כנראה זיהתה את הכטב"ם מעל הספינה שבה היה דוד משה. טיל שוגר במהירות לעבר האיום. אך ברגע קריטי, קרן אור מסתורית שיבשה את הטיל, והוא התפוצץ באוויר, בטרם הגיע למטרתו. רסיסים רבים התפזרו לכל עבר, חדים וקטלניים, כמו מטר של ברזל.

דוד משה נפגע מאותם שברי יירוט. הרגע היה מהיר, אלים ובלתי צפוי. הצוות הרפואי בספינה, וחבריו הלוחמים, העניקו לו טיפול ראשוני מהיר ומסור, מנסים לייצב את מצבו. הוא פונה במהירות לבית החולים "המרכז הרפואי לגליל" בנהריה, לשם הובהל לחדר הניתוח, בעוד הרופאים נלחמים על חייו. אך הפגיעה הייתה קשה מדי. כעבור זמן קצר, למרות כל המאמצים, נקבע מותו. סמל דוד משה בן שיטרית נפל בקרב, בן עשרים ואחת במותו. הלב נדם, והחלל שהותיר היה עצום וכואב.

הידיעה הקשה הגיעה למשפחתו בגבע בנימין, והרעידה את עולמם. איריס ושמעון, הוריו, ותמר, שיר והודיה, אחיותיו, נותרו אבלי. הבית שהיה מלא בצחוקו ובשמחתו, נמלא בדממה כואבת. דוד משה הועלה לאחר נפילתו לדרגת סמל ראשון, כהכרה בגבורתו ובשירותו המסור. הוא הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בהר הרצל בירושלים, באותה אדמה שכה אהב, במקום שבו נהג לנקות מצבות של נופלים אחרים, וכעת הוא שוכב לצידם, גיבור בעצמו. ההר, שראה אותו כנער עומד בדממה מול מצבות, קיבל אותו כעת בזרועות פתוחות כבן מנוח.

אחותו הקטנה, הודיה, ספדה לו במילים קורעות לב, שביטאו את עומק הקשר והכאב: "אהוב שלי אתה, ילד פלא. תמיד היית כזה. כל כך הרבה התמודדויות בחיים ותמיד עמדת עם שתי רגליים על הקרקע, מחייך את החיוך הנצחי שלך". במילים אלו, היא ציירה את דמותו כפי שכולם הכירוהו: יציב, חזק, אופטימי גם מול קשיים, ובעל חיוך שאי אפשר לשכוח. החיוך הזה, שהאיר את פניו ואת סביבתו, הפך כעת לזיכרון מרגש וכואב.

חבריו של דוד משה בצבא לא יכלו להשלים עם לכתם. "פואד (דוד משה) היה אדם מיוחד ולוחם אגדי", כתב אחד מהם, כשהוא מנסה לאסוף את רסיסי הזיכרון. "אדם שמונע כל כולו מערכים אמיתיים של אהבת הארץ וציונות". מילים אלו מחדדות את מהותו של דוד: לא רק לוחם מקצועי, אלא אדם שפעל מתוך אידיאלים עמוקים, מתוך אמונה בלתי מעורערת בצדקת הדרך ובחשיבות ההגנה על המדינה. "כשהתחילה המלחמה, פואד לא הסכים לעשות שום דבר אחר חוץ מלהיות בירכתיים", הוא המשיך, ומחדד את תיאורו של דוד כמי שלא נרתע מהסכנה, אלא חיפש אותה, עמד בחזית, וקיבל עליו את מלוא האחריות. "החורף הגיע ואיתו השפריצים, ופואד בשלו, עומד על הסיפון, דרוך ומוכן לכל תרחיש ושואג מהנאה כשהמים הקרים פוגעים בו". תיאור זה לא רק מעיד על אומץ ליבו, אלא גם על רוח השטות הקלה והאהבה לחיים, גם בתוך הקושי והסכנה.

"האהבה של פואד לצבא ובמיוחד לספינה הייתה מעוררת השראה, מדבקת וסוחפת – אין אחד שיכל להישאר אדיש", סיכם חברו, ונגע בנקודה המרכזית שהפכה את דוד משה לדמות כה אהובה וזכורה. הוא היה בעל להט, תשוקה, והיה לו כוח לשנות את האווירה סביבו. "למדתי ממך המון כלוחם וכאדם, זכיתי להיות איתך חצי שנה, לשרת לצידך וללחום איתך. אוהב אותך תמיד ולנצח אתגעגע". המילים הללו, שנאמרו מלב כואב, מהדהדות את ההשפעה העמוקה שהייתה לדוד על חבריו, את התחושה שזכו להיות לצידו, ושחסרונו מורגש בכל רגע.

מורשתו של דוד משה בן שיטרית, על אף חייו הקצרים, עמוקה ורחבה. הוא מונצח באנדרטת "יד לחללי חיל הים" באשדוד, אנדרטה הניצבת מול הים, מזכירה לכל העוברים והשבים את אלה שהגנו על גבולה הכחול של המדינה. שמו חרוט גם באתר המועצה האזורית מטה בנימין, היישוב שבו גדל והתחנך, קשור לנצח לנוף הגבעות שכה אהב. אך ההנצחה המשמעותית ביותר, זו שנושמת ופועמת, באה לידי ביטוי בפעילותה של משפחתו. הם הקימו את פרויקט "אור לדוד משה", במטרה להנציח את דמותו ולהנחיל את ערכיו לדורות הבאים: לילדים צעירים, לבני נוער לפני גיוס, ולחיילים בשירות פעיל. דרך הפרויקט הזה, דוד משה ממשיך לחיות, להשפיע, ולהאיר את הדרך.

במסגרת פרויקט "אור לדוד משה", יזמה המשפחה טקס מרגש של הכנסת ספר תורה לעילוי נשמתו. ספר התורה, סמל להמשכיות, ללמידה, לערכים, יהווה זיכרון חי לדוד משה, וילווה את הקהילה ואת חיילי צה"ל. בנוסף, מוקם במסגרת הפרויקט מבנה זיכרון פיזי, שישמש כבית חם לחיילים, מקום מפגש שבו יוכלו למצוא מנוחה, חברה, ללמוד ולהתגבש. הוא יהיה מרחב לעריכת ימי גיבוש, למידה ועיון, טקסי זיכרון, ועוד פעילויות שינחילו את רוחו של דוד משה – רוח של נתינה, אהבת הארץ, חברות וגבורה. הבית הזה, על קירותיו החמים, יהיה עדות חיה לרוח של איש צעיר שאהב אדם ואהב את המדינה.

לזכרו של דוד משה, נפתחו גם בית מדרש "זכור לדוד משה", מקום שבו יוכלו אנשים לשבת וללמוד, להעמיק ברוחניות, ולשמור על הזיקה לערכים שעליהם גדל דוד. ובכניסה ליישוב גבע בנימין, נפתחה מסעדת "דמבש", מקום מפגש תוסס וחי, המזכיר את שמחת החיים והחברותיות שאפיינו אותו. שמו, כמו טעם טוב, נשאר בפיות. וגם בעולם הווירטואלי, דוד משה ממשיך לחיות: עמוד הנצחה לדוד משה נפתח באינסטגרם תחת השם remember_david_moshe815, ועמוד הנצחה נוסף נפתח באתר storyofmylife. כל אלה יחד יוצרים פסיפס של זיכרון, רשת של אהבה וגעגוע, המבטיחה שדמותו, רוחו וערכיו של דוד משה בן שיטרית ז"ל, הגיבור שנפל על הגנת המולדת, לא יישכחו לעולם. הוא נפל כגיבור, אך סיפור חייו, רוחו, ושאיפותיו ממשיכים להדהד, להעניק השראה ולבנות עתיד של תקומה.