דוד מיטלמן

בעיר מודיעין עילית, בין גבעות בנימין המתעוררות באור הבוקר הצהבהב, נולד ביום י"ד באייר תשס"ג, ה-16 במאי 2003, דוד מיטלמן – בנם התשיעי והאח היחיד, אחרי שבע אחיות, להוריו תמר ואברהם אהרון. הבית ברחוב השקט היה תמיד מלא חיים, בצחוקם של ילדים, בריח תבשילים שחלחל מהמטבח ובקול לימוד תורה שהדהד מחדר העבודה של האב. דוד גדל בתוך מרקם חיים חרדי איתן, ספוג במסורת ובערכים, אך כבר מילדותו ניכר בו ניצוץ מיוחד, חוסן פנימי שהיה בו משהו אחר, עקשן, כזה שידע לכוון את דרכו גם כשהזרם סביבו היה חזק. הוא לא היה ילד שקט, אלא כזה שעיניו היו תמיד פקוחות לרווחה, קולטות כל פרט, מנתחות כל סיטואציה, ופיו היה מוכן לשלוף את המילים הנכונות, ולעיתים גם הציניות שהייתה לו הפכה לסימן היכר, דרך מיוחדת להביע את חוכמתו החדה ואת מבטו המפוכח על העולם.

שנות ילדותו במודיעין עילית עברו עליו בין ספסל הלימודים בבית הספר היסודי לבין ספסלי ה"ישיבה קטנה", שם התעמק בדפי הגמרא העבים, מנסה לפענח את סודותיהם. הוא אהב לשבת עם חבריו, לפתור סוגיות מורכבות, לנהל ויכוחים סוערים בלהט של צעירים שמאמינים בכוחה של המילה הכתובה. חבריו זוכרים אותו כמי שהשרה תמיד אווירה נעימה, כסמל לשמחה. הם ידעו שאפשר לסמוך עליו שימצא את המילים המדויקות, אלו שייכנסו ללב וישאירו חותם. כשנכנס ל"ישיבה גדולה" בירושלים, "קול התורה", עולם התורה נפתח בפניו במלוא הדרו. הוא שקד על תלמודו, השקיע שעות ארוכות בין דפי הגמרא, מנסה להעמיק ולהבין. כשהציב לעצמו מטרה, לא היה דבר שיעצור אותו. פעם, כשרצה להתקבל לישיבה מסוימת, הוא לא היסס. ימים ולילות התמסר ללימוד, שינן סוגיות מורכבות, כאילו חייו תלויים בכך. הזיכרון שלו היה חד, יכולת ההתמדה שלו כמעט בלתי נתפסת. הוא היה יושב שעות ארוכות, כוס קפה מהבילה מונחת לידו, ריחה המר מתערבב בריח האבק הישן של הספרים. האצבעות שלו היו עוקבות אחר השורות הכתובות בארמית, המילים היו מתגלגלות על לשונו בשקט, נחקקות בזיכרונו. כשהצליח לעבור את בחינת הכניסה, הייתה זו לא רק הצלחה לימודית, אלא ניצחון אישי, הוכחה נוספת לכוח הרצון העצום שבעבע בו. הוא ידע, כבר אז, שאם הוא רוצה משהו באמת, אין כוח שיעמוד מולו. תכונה זו, של נחישות בלתי מתפשרת, ליוותה אותו בכל צעד ושעל בחייו. חבריו, שהיו עדים לכך, אהבו אותו על האותנטיות הזו, על היכולת שלו להישאר נאמן לעצמו גם כשהציפיות מסביב היו ברורות. "דוד היה האדם היחיד שהרגשתי בנוח לספר לו על עצמי הכול," סיפר אחד מהם, קולו נשבר. "הייתי מתקשר אליו, והוא תמיד הקשיב לי, גם אם זה היה באמצע הלילה." הוא היה שם, תמיד.

אבל גם בתוך עולם התורה, שבו שקד והצטיין, החל דוד להרגיש חוסר שקט. משהו בתוכו רצה לחוות עולמות אחרים, לפרוץ גבולות. כשהגיע לגיל תשע-עשרה, ההתלבטויות הפכו להחלטה. הוא החליט לעזוב את הישיבה בירושלים ולעבור ליישוב נחליאל, יישוב בעל אופי חרדי-לאומי השוכן באזור מטה בנימין. המעבר היה דרמטי, מעיר סואנת וספוגת תורה אל נוף פתוח, אל עבודה פיזית. הוא מצא את עצמו עובד בחווה חקלאית במשך כמה חודשים, וידיו, שהיו רגילות לדפדף בדפי גמרא, החלו לחוש את המגע עם האדמה הלחה בשעות הבוקר המוקדמות. ריח הבוץ, ציוץ הציפורים, רעש המנוע של הטרקטור כשהוא חורש את התלמים, תחושת הסיפוק העמוקה בסוף יום עבודה פיזית מפרך תחת השמש הישראלית – כל אלה היו עבורו עולם חדש ומרתק. הוא גילה את הכוח הפיזי שבגופו, את הקשר הראשוני לאדמה, וחש תחושה של חופש שלא הכיר קודם לכן. שם, בין שדות נחליאל, כשהוא מחובר למציאות ארצית ופשוטה, גמלה בו ההחלטה הבאה, הגדולה והמשמעותית בחייו: להתגייס לצבא. ולא סתם להתגייס, אלא לשרת בחטיבת "גולני". זו לא הייתה החלטה קלה. אימו, תמר, סיפרה אחר כך בהתרגשות: "אני מכירה אנשים שגדלים על גולני מגיל אפס. דוד לא גדל ככה, אבל רצה בכל מאודו ללכת לשם, ואף השיג זאת." היא ידעה כמה עקשן הוא יכול להיות כשהציב לעצמו מטרה, והפעם המטרה הייתה ברורה וגדולה. כשאחד מחבריו, שפקפק בבחירה שלו במסלול קרבי, שאל אותו לפשר ההחלטה, דוד השיב ללא היסוס, במילים שגלמו את כל תפיסת עולמו: "אני הולך להציל את עם ישראל, ואם נגזר עליי שלא אחזור, כך יהיה." הוא לא דיבר בסיסמאות ריקות; הוא אמר זאת מתוך אמונה פנימית עמוקה, מתוך הבנה ברורה של גודל המשימה ושל המחיר שייתכן ויצטרך לשלם. הוא רצה לתרום, לשרת שירות משמעותי, כזה שישאיר חותם.

ביום חם של קיץ, ב-17 באוגוסט 2022, עמד דוד במרכז לשירותי גיוס, צעיר בן תשע-עשרה, עם מבט נחוש בעיניים. הוא לבש בפעם הראשונה את מדי הזית, הרגיש את משקל התיק על גבו, וידע שהוא יוצא לדרך חדשה. הוא התגייס לצה"ל, והחל את שירותו כלוחם בגדוד 51 של חטיבת גולני. הטירונות הייתה מאתגרת, פיזית ונפשית, עולם הפוך מזה שהכיר בישיבה. הימים היו ארוכים, האימונים מפרכים, אבל דוד, עם החוסן הפיזי והנפשי שאפיין אותו, עמד בהם בהצלחה. הוא התבלט בחוזקו, בנחישותו, ביכולתו להתמודד עם כל אתגר. הוא למד לפרק ולהרכיב נשק בעיניים עצומות, לזחול בשדות קוצים, לרוץ עם משקלים כבדים. הזיעה שטפה את גופו, השרירים כאבו, אבל הלהט שבעיניו לא כבה. לאחר חודשי ההכשרה המפרכים, שבהם הוכיח את עצמו שוב ושוב, שובץ לשרת במוצב כיסופים, השוכן על גבול רצועת עזה. תפקידו היה לאבטח את המוצב ואת קיבוץ כיסופים הסמוך, יחד עם שאר חיילי הגדוד. הוא התמחה בתפעול מקלע כבד מסוג "מאג", כלי נשק רב עוצמה שהפך לחלק בלתי נפרד ממנו. הוא למד להכיר כל בורג וכל קפיץ, לדעת איך לתפעל אותו תחת לחץ, איך להפיק ממנו את המרב. הוא הפך ל"מאגיסט התותח", כינוי שיבטא לימים את גבורתו.

גם במהלך שירותו הצבאי, דוד לא שכח את שורשיו ואת משפחתו. הוא שמר על קשר חם ואוהב עם הוריו, אחיותיו, אחיו וסבתו. שיחות טלפון ארוכות היו חלק בלתי נפרד משגרת יומו, והוא הקפיד לעדכן אותם בכל המתרחש. אימו, תמר, זכרה את טקס ההשבעה שלו לצה"ל, שהתקיים ברחבת הכותל המערבי בירושלים. היא עמדה שם, בין קהל רב, גאה בבנה שעמד נרגש ומושבע אמונים למדינה, רואה בו את הילד שהיה ואת הגבר שהפך להיות. גם עם חבריו מהישיבה שמר על קשר הדוק, והרב מהישיבה הקטנה, שהיה מורו ורבו, המשיך ללוות אותו, לתמוך בו ולייעץ לו גם כשהיה במדים. חיי החייל הבודד, הרחק מהבית, לא היו קלים, אך דוד מצא לעצמו עוגן נוסף. בסיוע עמותת "עושי חיל", שהייתה אמונה על תמיכה בחיילים בודדים, הצטרף דוד למגורים בדירת שותפים בקיבוץ הדתי ראש צורים שבגוש עציון. שם, בלב נוף ירוק ושקט, מצא בית חדש. הוא התיידד במהרה עם שותפיו לדירה, ויחד יצאו לבילויים, לטיולים, לחוויות שהיו חלק בלתי נפרד מנעוריהם. הוא "טרף את החיים," כפי שתיאר זאת לביא רוזיאביץ', אחיו המאמץ. "הוא לא רצה לבזבז זמן." נוסף על כך, דוד התארח אצל משפחה מלווה באותו קיבוץ – משפחת יעל וגיל רוזיאביץ' – והפך לבן בית אצלם. האווירה המשפחתית, החום, הארוחות המשותפות, כל אלה היו עבורו עוגן יקר מפז, מקום שבו יכול היה להוריד את מדיו, לנשום עמוק ולהרגיש שייך. הוא מצא את עצמו מחדש, בונה את זהותו כחייל, כחבר, כבן למשפחה רחבה.

את ראש השנה תשפ"ד חגג דוד עם משפחתו במודיעין עילית. הייתה זו חופשה קצרה, רגע של נחת בחיק המשפחה האוהבת. בערב שמחת תורה תשפ"ד, יום שישי, כ"א בתשרי, שב דוד לבסיסו בכיסופים. הוא חגג את החג עם שאר החיילים, שרים, רוקדים, מנסים להכניס שמחה אל תוך השגרה הצבאית המתוחה. אף אחד לא ידע, איש לא שיער, שזו תהיה שמחת התורה האחרונה שלו, ושבבוקר שלמחרת יתהפכו חייהם של כל אזרחי ישראל.

בשבת כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, ה-7 באוקטובר 2023, השעה שש וחצי בבוקר הייתה רגע השיא של השקט שלפני הסערה. דוד עמד על משמרתו בשער מוצב כיסופים, משמרת שהחלה בארבע לפנות בוקר והייתה אמורה להסתיים בשמונה. האוויר היה עדיין קריר, ריח הטל באוויר, ורק ציוץ ציפורים קטנות הפר את הדממה. לפתע, הרקיע נקרע. ירי מסיבי של טילים ורקטות החל להלום באזור, והאדמה רעדה. במקביל, דיווחו התצפיתניות בחמ"ל, קולותיהן רועדים מפחד אך מקצועיים, על עשרות מחבלים חמושים העושים את דרכם במהירות אל שער המוצב. דוד מצא את עצמו לבדו, ראשון בקו האש. קול תצפיתנית נשמע באוזניית הקשר שלו, מורה לו בקול חנוק: "דוד, תיכנס למיגונית! תיכנס לחמ"ל! תגן על עצמך!" אבל דוד לא היסס. הוא השיב לה בקול צלול, נטול פחד: "התפקיד שלי להיות פה ולא לברוח." היא התעקשה, ניסתה לשכנע אותו, כמעט התחננה שיציל את חייו. "אני נשאר פה להגן על המוצב, להגן על עם ישראל," חזר ואמר, במילים שהיו הד לתשובתו לחברו עוד לפני גיוסו. הוא לא היה ילד שגדל על סיפורי גבורה צבאיים, ובכל זאת, ברגע האמת, התגלמה בו הגבורה הגדולה ביותר. הוא ידע בדיוק מה עליו לעשות.

בדקות הבאות, כשהירי סביבו התגבר וצללי המחבלים הלכו וגדלו, הצטרף אליו לוחם נוסף מהגדוד, חברו הטוב, סמל עילאי-נועם בן מוחה. עילאי-נועם, שהבין את גודל הסכנה, רץ במהירות לנשקייה, הצטייד במקלע "מאג" לעצמו, ולקח מאג נוסף עבור דוד. הוא הגיע אל השער כשהוא נושם בכבדות, העיניים נפגשות בהבנה שאין בה מילים. יחד, שני חברים, שני לוחמים, עמדו מול המוני המחבלים המסתערים. במשך עשרים דקות ארוכות, שנראו כמו נצח, הם לחמו כתף אל כתף. רעש המאגים היה מחריש אוזניים, כדורים שרקו מכל עבר, והאוויר התמלא בריח אבק שריפה. דוד, אמיץ לב ולוחם ללא חת, תפעל את המאג במקצועיות ובנחישות בלתי רגילה. הוא חיסל מחבלים רבים, אחד אחרי השני, מונע מהם לפרוץ פנימה. הוא ועילאי-נועם הצליחו להדוף אותם משער הבסיס, מונעים מהם גישה ישירה ללב המוצב. לבסוף, בשעה 6:56 בבוקר, כדור אחד מצא את דרכו אל דוד. הוא נפל על משמרתו, גיבור ישראל, בן עשרים בנופלו. לצידו, נפל גם חברו הטוב, סמל עילאי-נועם בן מוחה.

קרב הגבורה שניהלו דוד ועילאי-נועם, לבדם מול מאות, היה קריטי ושינה את פני הקרב בכיסופים. סגן מפקד גדוד גולני סיפר אחר כך כי "בזכות הלחימה הזו, שנמשכה 15-20 דקות, הצליחו להכניס לחמ"ל את עשרות התצפיתניות שהיו במחנה, וגם פצועים מרימונים. גם בחמ"ל הייתה אחר כך לחימה, אבל הם לא הצליחו לחדור פנימה. חיילים אחרים הספיקו בינתיים להתארגן עם הנשק ולהילחם במחבלים, וכך גם הרבה פחות אנשי חמאס נכנסו לקיבוץ כיסופים כדי לעשות בו שמות." דוד וחברו קנו זמן יקר. הם היו החומה הראשונה, העומדים בפרץ, ובכך נתנו שהות לתצפיתניות ולחיילי המנהלה להגיע למרחב המוגן, ולחבריהם הלוחמים אפשרו להתארגן, להצטייד בנשק ולהיערך להמשך הקרב, ובמקביל לפנות את החיילים הפצועים לטיפול רפואי. מעשיהם הצילו חיים רבים.

רב-טוראי דוד מיטלמן נפל בקרב ביום כ"ב בתשרי תשפ"ד, ה-7 באוקטובר 2023. בן עשרים בנופלו, הוא הובא למנוחות בבית העלמין "ירקון" בפתח תקווה. מאחוריו הותיר הורים כואבים, שבע אחיות ואח אחד. הלוויה הייתה מראה עוצמתי של כאב ואחדות. אלפי אנשים הגיעו לחלוק לו כבוד אחרון: תושבים ממודיעין עילית, חבריו ללימודים בישיבה, נציגי צה"ל, והמון בית ישראל שהגיעו מכל קצוות הארץ. כולם חשו את גודל האובדן, את העוצמה של הילד שהפך לגיבור, שחייו נגדעו בשיא פריחתם. לאחר נפילתו, הועלה דוד מדרגת רב-טוראי לדרגת סמל, כהכרה והוקרה על גבורתו.

הוריו של דוד, תמר ואברהם, ביקרו במוצב כיסופים לאחר נפילתו של בנם. הם שוחחו עם כמה מהחיילים ששרדו את התופת, ואלה הודו להם בהתרגשות, עיניהם דומעות. "הם אמרו לנו, 'תדעו שבזכות דוד נשארנו בחיים. הצלחנו להיכנס לחמ"ל, הצלנו את הפצועים'." אביו, אברהם, מצא נחמה קשה מנשוא בידיעה שבנו נהרג תוך כדי הצלת חיים של אחרים. "דוד נהרג מתוך הצלת חיים של יהודים אחרים, והמקום הגבוה הזה מנחם," אמר. "הדרגה הזאת של אדם שנהרג כי הוא יהודי, היא דרגה גבוהה מאוד. הדרגה של אדם שנהרג כי הגן על יהודי, ועוד כשאינו עושה זאת מחובתו, גבוהה עוד יותר." מילותיו של האב שיקפו את עומק האמונה וההבנה של הקרבן שנעשה.

אחד המפקדים במוצב סיפר להורים סיפור שריגש אותם עמוקות. בכיסו של כל מחבל שדוד חיסל, נמצא פתק בכתב יד, ובו שורת המשימות שנקבעו לו לאותו יום. בכך שדוד חיסל את המחבל, נמחקו גם משימותיו העתידיות, שנועדו לגרום הרס נוסף. פתקים אלה הזכירו לאביו של דוד את המנהג ביום השביעי של חג סוכות, הושענא רבה – יום לפני נפילת בנו – לברך איש את רעהו בברכה "פתקא טבא" (פתק טוב). על פי ספר הזוהר, באותו יום בורא עולם שולח בידי השליחים פתקים עם גזר הדין שנחתם ביום הכיפורים, וכל עוד הפתק לא נמסר, עדיין אפשר לתקן, כדי שהפתק יהיה לטובה ולברכה. בעיני האב, מעשיו של דוד היוו תיקון של ממש, שינוי של גזר דין רע לטובה, מחיקה של הרס עתידי.

משפחתו של דוד, למרות הכאב העצום, בחרה להפוך את זכרו למקור של אור ותקומה. לזכרו, הקימו בני המשפחה בית מדרש ויזמו שיעורי תורה, מקום שבו יוכלו להמשיך את דרכו הרוחנית, את אהבתו ללימוד. כמו כן, שוקדת המשפחה על כתיבת ספר תורה לעילוי נשמתו, ספר חיים שייכתב באותיות זהב וינציח את נשמתו הטהורה. אביו ביקש להנחיל לרבים לימוד רוחני להנצחתו של דוד, באומרו: "בני התעלה למקומות גבוהים ונהרג על קידוש השם. התפללנו שיום אחד יחזור לשיעורי דף יומי וילמד גמרא, כפי שאהב כל כך בעבר, אבל חייו נגדעו בתחילתם. לפיכך, אנחנו מבקשים שעם ישראל יתחזק בשיעורי תורה ואמונה, שיעורי פרשת השבוע, ופועלים לאסוף קבוצות לימוד חדשות, בבית או בקהילה, לזכרו של דוד, כדי להפוך את מותו לזיכוי הרבים." הוא גם ביקש כי כל מי שמתחזק בברכת "שהכול נהיה בדברו" לפני האכילה, יכוון אותה לזכרו של בנו, דוד בן אברהם אהרון, ובכך יהפוך כל מעשה יומיומי פשוט למעשה של זיכרון והנצחה.

גם משפחתו המלווה של דוד מקיבוץ ראש צורים, משפחת רוזיאביץ', לא שכחה אותו. הם הפיקו דסקיות שעליהן מוטבעות המילים "שמע ישראל" וההקדשה המרגשת: "דוד מיטלמן הי"ד, המאגיסט התותח, בליבנו לעד!". הדסקיות הללו מחולקות בבסיסי צה"ל, והן נושאות את סיפורו של דוד אל אלפי חיילים, מזכירות להם את הגבורה וההקרבה. אמן הזכוכית ברק אורנובסקי יצר ויטראז' מרהיב לזכרו של דוד, שבו מופיעה דמותו כשהוא נושא על כתפו את נשקו האישי, המאג שלו. הויטראז', ביצירתו הצבעונית והשקופה, מאפשר לאור לעבור דרכו, לסמל את האור הגדול שדוד הפיץ בחייו הקצרים ואת זכרו שמאיר דרך מעשיו. דוד מיטלמן, הילד ממודיעין עילית, הלוחם מגולני, המאגיסט התותח, הפך לסמל של נחישות, של אהבת אדם ואהבת הארץ, של גבורה שנובעת מתוך אמונה פנימית עמוקה. סיפור חייו, שנגדע בטרם עת, הוא עדות לכוחה של הרוח הישראלית, לעוצמתם של אלה שבחרו לעמוד בפרץ ולהגן על ביתם. מורשתו ממשיכה לחיות בכל לב שנחשף לסיפורו, ומהווה נדבך נוסף בבניין התקומה והגאווה של מדינת ישראל.