דוד מאיר

האוויר בכוכב השחר, יישוב הקהילה הקטן שעל מורדות הרי בנימין, היה תמיד צלול ונושם. הוא נשא איתו ניחוחות של אדמה יבשה בקיץ ורעננות של גשם ראשון בחורף, ובעיקר, את השקט המיוחד של מרחבים פתוחים, שקט שנשבר רק בקולות צחוק של ילדים רצים בין הבתים או ציוץ עקשני של ציפור בשעות הבוקר המוקדמות. בתוך הנוף הזה, ביום כ"ו באייר תשנ"ב, 29 במאי 1992, נולד דוד חיים מאיר, הילד השביעי והצעיר ביותר במשפחתם הגדולה והתוססת של חיה ויאיר. הוא הצטרף לחבורת אחים שכבר המתינה לו בקוצר רוח – אורי, אחיה, נעמה, אביטל, צוריאל וגילת – ומיד מילא את הבית בעוד קצת רעש, עוד קצת שמחה, ועוד אינסוף של סקרנות ילדותית. ביתם, ששכן בלב היישוב, היה תמיד פתוח, רוחש חיים, שולחן האוכל עמוס תמיד, ושיחות מתגלגלות בין כולם, מפעוטות ועד מבוגרים, שהיוו את השטיח הרקום שעליו גדל דוד. הוא ספג את אווירת הבית, את הקשרים האנושיים העמוקים, את הידיעה שמשפחה היא תמיד עוגן, ואת ההבנה שכל אחד מהאחים, גם אם שונה, הוא חלק בלתי נפרד מפאזל שלם של אהבה ותמיכה.

הילדות של דוד בכוכב השחר עוצבה על ידי המרחבים הפתוחים סביבו. לא היו שם גורדי שחקים או המולה של עיר גדולה, אלא שבילי עפר מתפתלים בין הגבעות, עצי זית עתיקים המשרים צל נדיב, והשמיים הכחולים הענקיים שתמיד נראו קרובים יותר. הוא למד בבית הספר היסודי המקומי, בין חברים שהיו כמעט כמו בני משפחה, רובם מכירים זה את זה מינקות. דוד היה ילד שובב, כזה שאי אפשר היה להוריד ממנו את העיניים לרגע, תמיד עם ניצוץ בעיניים ותוכנית חדשה למשחק או הרפתקה. הוא היה מטפס על עצים גבוהים, מגלגל אבנים במדרון, חוקר כל פינה נסתרת ביישוב, ומתחמק בדרך כלל ממטלות הבית בכישרון מעורר השתאות. אמו, חיה, הייתה מוזמנת לא פעם לבית הספר, לא בגלל מעשים חמורים, אלא בגלל עוד תעלול קטן שהפר את השקט או בדיחה שהצחיקה את כל הכיתה על חשבון המורה. אבל גם כשהיה שובב, היה בו קסם אישי שאי אפשר היה לעמוד בפניו – חיוך גדול, לב רחב, ויכולת טבעית לחבר בין כולם, להפיג מתחים ולהפוך כל רגע למשחק משותף. הוא למד מהר מאוד שגם כשהוא מותח את הגבולות, תמיד יש דרך לחזור, לחבק, ולצחוק יחד על מה שהיה.

כשהתבגר, עזב דוד את בית הספר היסודי של כוכב השחר ועבר ללמוד בישיבה התיכונית בקרית ארבע, "יתק"א". גם שם, בין ספרי לימוד לדפי גמרא, אישיותו הייחודית בלטה במהירות. חבריו לכיתה זכרו אותו כ"שם דבר במחזור ובישיבה כולה", לא רק בגלל ציוניו, אלא בזכות אותו חיוך גדול שמעולם לא מש מפניו, ובזכות יכולתו יוצאת הדופן לגשר על פערים, לחבר בין תלמידים שונים, וליצור אווירה של קבלה והכלה. הוא לא היה ילד של קבוצה אחת, אלא ידע לנוע בחופשיות בין כל החוגים, לדבר עם כולם, ולמצוא את המשותף. מעבר ללימודים, דוד הפך לנער חזק וספורטיבי, כשאהבתו לאתגרים ול"אקסטרים" תפסה מקום מרכזי בחייו. הוא שיחק כדורגל עם חברים עד שהשמש שקעה והאבק התרומם מהמגרש המאולתר, רכב על אופנועי שטח בשבילים המאובקים של הרי בנימין, כשהרוח שורקת באוזניו והאדרנלין זורם בעורקיו, ורץ מרתונים, דוחף את עצמו עד קצה גבול היכולת הפיזית והמנטלית. הוא לא רק אהב ספורט; הוא אהב את תחושת ההישג, את הדחיפה העצמית, את ההבנה שכל מכשול הוא רק הזדמנות להתחזק.

את אותה תובנה, את הפילוסופיה של הדחיפה העצמית, דוד אהב להנחיל גם לאחייניו הצעירים, שהיו נלהבים ממנו ומחיבורו לעולם האקסטרים. הוא בנה להם מתקני נינג'ה מאולתרים בחצר, מעודד אותם לטפס, לקפוץ, ולהתגבר על מכשולים. "אתם תמיד יכולים יותר ממה שאתם מאמינים שאתם יכולים," נהג לומר להם בקולו הסמכותי אך המעודד, כשהם היו מגיעים לנקודה שבה חשבו שהם כבר לא יכולים להמשיך. "דווקא כשאתם מרגישים שאינכם יכולים יותר, עדיף שתמשיכו עוד קצת, כי רק ככה מתקדמים ומשתפרים." המילים האלה, שנאמרו מתוך ניסיון חיים ממשי, נטמעו בהם והפכו לחלק מהאתוס המשפחתי. הוא לא רק אמר, אלא גם הדגים – הוא עצמו נהג לשים אבנים בתיק הגב שלו ולצאת למסלולי הליכה ארוכים, מכין את עצמו פיזית ומנטלית לקראת השירות הצבאי שייחל לו. הוא ראה בכל אתגר פיזי הכנה לאתגרים גדולים יותר, מתוך הבנה עמוקה שהחוזק הפנימי נבנה דווקא ברגעי הקושי. הוא היה דוד אהוב וצעיר, שהשתעשע איתם במלחמת נרפים סוערת, חיבק אותם חזק, ולימד אותם, בלי לדעת, שיעורים חשובים לחיים.

לאחר שסיים את לימודיו התיכוניים, דוד לא מיהר להתגייס מיד. הוא בחר להקדיש תקופה קצרה ללימודים במכינה הקדם-צבאית "בני דוד" בעלי, ולאחר מכן בישיבה באיתמר. תקופה זו, שבה העמיק את לימודיו וחיפש משמעות, הייתה חשובה לעיצוב עולמו הערכי. הוא נכדו של הרב משה צבי נריה זצ"ל, מייסד מרכז ישיבות בני עקיבא, ומורשת סבו, על אף שלא הוזכרה במפורש בדיבורו היומיומי, חלחלה לאישיותו ועיצבה את עמוד השדרה הערכי שלו. הוא לא התהדר בייחוס, אך הערכים של אהבת הארץ, עם ישראל, ותרומה לחברה היו חלק בלתי נפרד מזהותו. ב-8 בדצמבר 2011, הגיע הרגע שכה ציפה לו – הוא התגייס לצה"ל, והחל את מסלול הלוחם בסיירת מטכ"ל, היחידה המובחרת בחיל המודיעין. זו הייתה בחירה טבעית עבורו, שילוב של יכולות פיזיות יוצאות דופן, חשיבה חדה, ורצון עז לתרום באופן משמעותי לביטחון המדינה.

המסלול בסיירת מטכ"ל היה קשוח, מפרך, ודרש את כל מה שהיה לדוד להציע – וגם יותר מזה. ימים ארוכים של אימונים פיזיים מתישים, לילות לבנים של ניווטים קפואים, ותמיד, תמיד, הדרישה לביצוע מושלם, גם כשהגוף כבר לא רצה והנפש ביקשה מנוחה. באחד מימיו המפרכים במסלול, כשדוד וחבריו היו מותשים לחלוטין, שקועים בעייפות עמוקה שחדרה עד העצמות, כינס אותם המפקד במעגל הדוק. הוא עמד מולם, קולו נשמע צרוד אך ברור, ושאל בשאלה שריחפה באוויר הכבד: "אתם יודעים מה אנחנו עושים פה?" שקט כבד השתרר. הלוחמים הצעירים, פניהם מלוכלכים ועיניהם טרוטות, הביטו בו בשתיקה מוחלטת, כל אחד שקוע במחשבותיו, בתחושת התשישות ששטפה אותו. המפקד חזר על שאלתו, קצת יותר בנחישות, קצת יותר בציפייה לתשובה. ואז, מתוך השקט הזה, הרים דוד את ראשו. קולו, על אף העייפות, היה יציב וצלול, חדור משמעות: "אנחנו כאן כדי לשמור על עם ישראל וארץ ישראל." המילים הפשוטות, האותנטיות, הלמו בכולם. זו לא הייתה קלישאה, אלא אמת פנימית עמוקה, שהדהדה את כל מה שהביא אותו לשם, את כל הערכים שספג בביתו וביישובו, את כל ההכנה העצמית. הוא לא דיבר על כבוד או תהילה, אלא על הגנה, על אחריות, על מהות קיומית עמוקה.

התשובה הזו, שהייתה כל כך דוד, שיקפה את עומק אישיותו ואת מצפנו הערכי. בהמשך דרכו הצבאית, נשלח דוד לקורס קצינים, שם בלט גם כן ביכולותיו המנהיגותיות, בחושיו החדים ובאחריותו. הוא שב ליחידה כקצין, והמשיך לשרת בה חמש שנים נוספות בשירות קבע, ובסך הכל שבע שנים ביחידה. יהודה, חברו הקרוב מהיחידה, סיפר עליו: "הוא היה קצין עם רקורד פעילות שכנראה לא יפורסם לעולם, ויחד עם זאת ידע להשתחרר מההילה של היחידה ולהראות שהאיכות המיוחדת שלו היא דווקא בדגש שנתן לדברים החשובים בחיים – להיות בן אדם טוב. להיות חבר. לעשות הכול הכי טוב שאפשר." דוד לא התפאר במעשיו, לא ניפח את חזהו, אלא שמר על צניעות שהייתה כמעט הפוכה לנוכחותו העוצמתית. הוא היה לוחם מוביל, בעל כוח פיזי ומנטלי מעורר השתאות, אמיץ וגיבור כמו בסיפורים, לא היה בו פחד מכלום, אבל מעל לכל – הוא היה אדם. מפקד היחידה, אלוף-משנה י', ספד לו שנים לאחר מכן: "דוד, לפני כמעט עשר שנים נדרשה היחידה למצב מורכב וחדשני. כשחשבתי את מי ארצה לצידי בחרתי בך. בפשטות, בלי הרבה רעש, עם חיוך נצחי קצת מבויש ועם נחישות של עדר פילים. לא הייתה משימה שלא יכולת לה." הוא ראה בדוד את ה"ג'וקר" בחבילת הקלפים, זה שתמיד ניתן לסמוך עליו, זה שמוצא פתרון לכל אתגר.

לאחר שנות השירות הארוכות והאינטנסיביות בסיירת מטכ"ל, דוד החליט לפרוש משירות הקבע ולהתחיל פרק חדש בחייו האזרחיים, אך מעולם לא נפרד לגמרי מהיחידה ומהערכים שספג בה. הוא היה כוח טבע, אדם פיזי וחזק, ומאוד אהב ספורט ואקסטרים, תכונות שהמשיכו ללוות אותו גם באזרחות. הוא המשיך לשחק כדורגל, לרוץ מרתונים, לאתגר את עצמו במתקני נינג'ה, ולרכוב על אופנועי שטח בשבילים הרחוקים מכל עין, שם יכול היה להרגיש את הרוח על פניו ואת חופש המרחב. הוא ידע לא רק לדחוף את עצמו, אלא גם ליהנות מהחיים הטובים, לדעת להתפנק כשצריך, אבל בעיקר, לאהוב את הפשטות, את הטבע ואת השטח. הוא אהב מאוד את הארץ, לא רק במילים, אלא ברגליים – הוא נהנה לטייל בה טיולים רגליים ארוכים, לגמוע קילומטרים עם תיק על הגב, לגלות פינות נסתרות, לראות את היופי המשתנה של הנוף הישראלי, מהמדבר ועד הגליל. בכל צעד, בכל נשימה, הוא הרגיש את החיבור העמוק שלו לאדמה הזו, לסיפור שלה, לאנשים שלה.

במקביל לעיסוקיו הספורטיביים, דוד החל לבנות לעצמו קריירה מקצועית מרשימה. הוא עבד כמנהל תפעול בחברת הייטק, ובהמשך עבר לתחום ההשקעות, שם גילה כישרון טבעי ויכולת ללמוד במהירות. בתפקידו האחרון, שימש כסמנכ"ל הפיתוח העסקי של חברת "ברק נדל"ן". הוא היה מחובר מאוד לעולם העסקים ושוק ההון, חקר ולמד הרבה בעצמו, וחלם להגיע רחוק. לא היה לאף אחד סביבו ספק שהוא יצליח בגדול – לא רק בגלל יכולותיו המקצועיות, אלא בגלל האופי שלו. הוא דיבר בטבעיות עם אנשים חשובים שלא הכיר, בלי להתרגש, ולא ראה שום אתגר כמכשול. הוא אהב להקיף את עצמו באנשי עסקים ערכיים וישרים, כאלה שחיים בצורה פשוטה ואי אפשר לראות עליהם כמה כסף יש להם בחשבון בנק. דוד רצה לעשות הרבה כסף, לא למען עצמו בלבד, אלא במטרה להיות איש משפיע שיכול לעשות דברים טובים, וכדי לחיות חיי משפחה נוחים ולהיות נוכח בבית. גם בעבודה, תכונותיו הייחודיות באו לידי ביטוי: העובדה שהיה בפוזיציה ניהולית לא מנעה ממנו לשים לב למה שקורה סביבו, להוריד את הזבל במשרד בלי לעשות מזה עניין, או למלא נייר בשירותים. הוא היווה כתובת לכל בעיה, גם אם היא לא קשורה לתפקידו, ונתן מענה לכל אחד במסירות אין קץ ועם ראש גדול.

אבל דוד לא היה רק איש קריירה וספורטאי. הוא היה איש של חסד, שראה את הצורך של האחר והיה הראשון להתנדב ולעזור. הוא התנדב בעמותת "איל"ן", עזר לילדים עם מוגבלויות, ובעמותת "שמחה לילד" שימש כאיש הצוות הטכני, דואג לפרטים הקטנים שיבטיחו את הצלחת הפעילויות. בעמותת "ידיים", הוא עסק בשיפוץ דירות מוזנחות של משפחות נזקקות, והפיכתן לראויות למגורים. הוא לא רק תרם כסף, אלא השקיע זמן, כוח פיזי, וידע מקצועי, לכלך את ידיו, ונשם את האבק של הבתים המשתפצים, מתוך אמונה עמוקה בכוחה של עשייה. הוא היה "איש של אנשים" במלוא מובן המילה, התעניין בהם בכנות, מפעוטות ועד קשישים, ופתח איתם בשיחות עומק. הייתה בו פשטות מיוחדת, פשטות עמוקה שהיא מעל כל המורכבויות, פשטות שאפשרה לו לגשת לכל אדם בלי מניעות, בלי בושה, בלי אגו. הוא ראה כל משימה כאפשרית וחתר להגיע למטרה, והשרה סביבו ביטחון – כשהוא באזור, לא היה מה לדאוג, הוא היה מסתדר בכל סיטואציה, וגם מה שלא ידע לעשות, הוא פשוט למד.

לצד כל אלה, דוד היה אדם מעורב מאוד במתרחש בארץ ובעולם. הוא עקב אחרי חדשות בטלגרם, התעניין מאוד במה שקורה בעולם הערבי, ואהב את התרבות והשפה. הוא ניצל כל הזדמנות לדבר ערבית, לתרגל את השפה, וללמוד על הקשרים המורכבים באזור. היה חשוב לו להבין דברים לעומק ולא באופן שטחי, ועל כן היה לו עניין רב בשיח אמיתי ומקדם. הייתה לו דעה ברורה, והוא מעולם לא חשש להשמיע אותה, גם כשהיה בעמדת מיעוט. הוא לא היה אדם שנוטה להתיישר עם הזרם, אלא חיפש תמיד את האמת שלו, את הדרך הנכונה בעיניו, אך יחד עם זאת, היה לו חשוב להקשיב לאחרים, להבין את נקודת המבט שלהם, ולנהל איתם דיאלוג מכבד. בתקופת הרפורמה המשפטית, כשראה את השסע ההולך וגדל במדינה, חש כאב עמוק ותסכול. המצב במדינה הדיר שינה מעיניו. הוא לא יכול היה לעמוד מנגד, והרגיש צורך לפעול. הוא שלח לחבריו לצוות מהיחידה הודעת וואטסאפ: "לילה טוב חברים! האמת שהמצב במדינה די מתסכל, ואני מרגיש שאני כבר לא יכול לעמוד מנגד ולא לעשות כלום. אני רואה את הקבוצה של בוגרי היחידה בוואטס אפ, קורה מידי פעם בתקשורת, ובעיקר רואה הפצת שנאה. אין לי ספק שכולם בטוחים שהם מצילים את המדינה ובכל זאת... אז אם למישהו פה יש רעיון איך להרים איזה משהו קצת יותר מאחד ופחות מפלג, ממש אשמח לנסות להרים את זה יחד." זו הייתה דוגמה מובהקת לאישיותו – הוא לא רק התלונן, אלא חיפש דרכים מעשיות לאחד ולחבר, גם כשזה נראה בלתי אפשרי.

בשנת 2021, הגיע עוד רגע משמעותי בחייו של דוד – הוא נשא לאישה את ענת, אהבת חייו. השניים קבעו את ביתם בשכונת נחלאות הציורית בירושלים, בין סמטאות אבן עתיקות ובתים בעלי חצרות פנימיות. הבית שלהם הפך מיד למרכז חם ופעיל, מלא בצחוק, בשיחות עמוקות, ובאירוח לבבי. ענת תיארה אותו כ"בעל מושלם", והאהבה ביניהם הייתה ברורה לכל מי שראה אותם יחד. הם היו צוות, שותפים מלאים, תומכים זה בזו בכל צעד ובכל החלטה. דוד, שהיה לוחם קשוח במבצעים עלומים, היה בבית איש משפחה עדין ורגיש, עם המון מאור פנים. "הבענו את האהבה שלנו הכי חזק שאפשר," סיפרה ענת, "הערכנו אותה יום-יום." הם בנו יחד עולם שלם של אינטימיות, של שיתוף, של הבנה עמוקה. בתוך מערכת היחסים הזו, דוד גילה את הניגודים שהשתלבו בו בהרמוניה מופלאה: נוכחות וביטחון עצמי לצד צניעות עמוקה; גבריות וחוזק פיזי עם עדינות ורגישות; פשטות עם תשוקה עזה ליהנות מהחיים הטובים. הוא היה אדם שחי במלואו, בכל רגע, בכל סיטואציה.

שבעה חודשים בלבד לפני נפילתו, חווה דוד את האושר הגדול ביותר בחייו: נולד בנו, שקד. האבהות מילאה אותו באושר צרוף, אנשים התפעלו לראות אותו מתהלך עם שקד התינוק בזרועותיו בגאווה עצומה, חיוך רחב על פניו. "התאהבת קשות בשקד מהשנייה שהוא יצא מהבטן," סיפרה ענת, "היית מסתכל עליו במבט הכי מאוהב שקיים. הרעפת עליו כל כך הרבה חיבוקים ונשיקות." הוא היה "אבא שלא ניתן לתאר במילים", מניף את שקד באוויר בצחוק מתגלגל, ושר לו שירים בטון עדין, בעיקר שירי ארץ ישראל הישנה והטובה, שירים שאהב לשיר גם בציבור. הבילוי המועדף עליו היה ערב שירה בציבור, והוא חלם ללמד את שקד את כל השירים שאהב. הוא אהב את הארץ, את האנשים, את השירים ואת השבילים, וראה בבנו את ההמשך של כל אלה. חייו היו בשיאם, מלאים בהגשמה בכל התחומים – משפחתיות, אהבת אמת, אבהות מאושרת, מוקף בחברי נפש ומתפתח מקצועית. הוא אמר לענת באחת משיחותיהם: "ברור שאני מוכן להקריב הכול למען המדינה, אחרת מה אנחנו עושים פה? יש דברים יותר חשובים ממני וממך." ענת ידעה שהוא לא מדבר בקלישאות, אלא חי את הדברים בכל ליבו, לא מפחד מכלום.

יום שישי, ערב שמחת תורה תשפ"ד, ה-6 באוקטובר 2023, היה יום חג שמח במיוחד. אחרי חג סוכות משפחתי שבמהלכו דוד וענת פגשו רבים מבני משפחתם וחבריהם, הגיע שיאו של החג בבית הכנסת "כורזין" בירושלים, בו נהג דוד להתפלל. בפעם הראשונה בחייו, דוד רקד עם בנו התינוק, שקד, על הידיים, בהקפות שמחת תורה. הוא הרים את שקד הקטן, כשהתינוק נח בבטחה בזרועותיו, וסובב אותו במעגלי השמחה, קולות השירה והתפילה ממלאים את החלל. החיוך על פניו של דוד היה רחב, חיוך של אושר טהור, של הגשמת חלום, של חיבור לשלשלת דורות. שקד, פעוט בן שבעה חודשים, הביט בו בעיניים פעורות, אולי חש את קצב הריקוד, את השמחה העצומה של אביו. זו הייתה תמונה של שלמות, של משפחתיות, של חיים מלאים. לאחר התפילה בבית הכנסת, בני המשפחה סעדו את סעודת החג בחברת ידידיהם, מוקפים בחום וביחד, ללא שמץ של ידיעה שהשקט הזה עומד להישבר באופן טראגי.

בשבת, כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, 7 באוקטובר 2023, בשעה שש וחצי בבוקר, נשבר השקט באחת. ארגון הטרור חמאס פתח במתקפת פתע רצחנית על ישראל. בחסות ירי מסיבי של אלפי טילים ורקטות מרצועת עזה לאזורים נרחבים בארץ, חדרו אלפי מחבלים – יבשתית, ימית ואווירית – והחלו במתקפה אכזרית על יישובי עוטף עזה, על שדרות, אופקים ונתיבות, על מבלי מסיבות טבע סמוך לקיבוצים רעים ונירים, על בסיסי צה"ל ועל העוברים בדרכים באזור. המחבלים רצחו כשמונה-מאות אזרחים בבתיהם, במכוניותיהם, אחרי שביצעו בהם פשעים כבדים, חטפו לרצועת עזה מאות ישראלים, והחריבו, בזזו והעלו באש בתים ורכוש. מאות חיילים, שוטרים, אנשי כוחות הביטחון וחברי כיתות הכוננות המקומיות נפלו בקרב. בבוקר זה החלה מלחמה, מלחמה שתשנה את פניה של המדינה.

השקט של שבת בבוקר, של חג שמחת תורה, נקטע באחת על ידי קולות האזעקות המייללות, שהיוו את האות לתחילתו של יום שחור בתולדות ישראל. הטלפון של דוד, שהיה במנוחה אחרי הלילה החגיגי, החל לרטוט. הודעות וואטסאפ בהולות החלו לזרום לקבוצת צוות המילואים של סיירת מטכ"ל. "הקפצה דרומה," "תגיעו ליחידה במהירות האפשרית," "אירוע רב זירתי," נכתב בהודעות, כשכל מילה נושאת משקל של חרדה ודחיפות. דוד, ששירת במילואים בסיירת מטכ"ל, לא היסס לרגע. הוא קפץ ממיטתו, הותיר את ענת ושקד התינוק ישנים, את החיבוק האחרון של הלילה עדיין חם בזיכרונו. הוא התארגן במהירות, בבקיאות של לוחם ותיק, כשהוא יודע בדיוק מה עליו לקחת ומה להשאיר. הוא יצא במהירות מביתו שבנחלאות, אל הרחובות הירושלמים השקטים, שעדיין לא ידעו את מלוא ממדי האסון. הלב שלו ידע, תחושת הבטן צעקה, והוא נסע אל הלא נודע, אל הדרום הבוער.

לאחר התארגנות קצרה ביחידה, ירד דוד יחד עם חבריו לצוות אל יישובי העוטף. הדרך הייתה מורכבת ומסוכנת, רצופת ירי והיתקלויות, אבל הם דחפו קדימה, חדורי מטרה. בתחילה הגיעו לכניסה לקיבוץ כפר עזה, אחד ממוקדי הזוועה. שם, מול מראות קשים מנשוא, הם טיפלו בפצועים הרבים, חלקם אזרחים וחלקם חיילים, תוך כדי לחימה בלתי פוסקת. דוד, על אף הסכנה המיידית, פעל בקור רוח ובמקצועיות, מנסה להעניק סיוע כמיטב יכולתו, כשהוא רואה לנגד עיניו את האנשים המצטופפים, את הדם, את הכאב. הוא וחבריו נלחמו על כל נפש, על כל פצוע, בתוך הכאוס והתופת. לאחר מספר שעות של לחימה עיקשת בכפר עזה, כשהם מותשים אך נחושים, המשיכו בנסיעה מורכבת לקיבוץ בארי, יעד נוסף שהיה תחת מתקפה אכזרית של המחבלים.

הכניסה לקיבוץ בארי הייתה אל תוך לב האש. הקיבוץ בער, קולות ירי ופיצוצים נשמעו מכל עבר, וריח עשן כבד מילא את האוויר. דוד וחברו, סרן ידין, היו בחוד הכוח. הם החלו לטהר בתים, עוברים מדלת לדלת, מחדר לחדר, בחיפוש אחר מחבלים ואחר ניצולים, מנסים להשיב את השליטה, להציל חיים. כל צעד היה טעון בסכנה, כל פינה הסתירה איום. לקראת ערב, במהלך ניסיון הסתערות על אחד המבנים במרכז הקיבוץ, מבנה שהתברר מאוחר יותר כספריית הקיבוץ, נורה דוד יחד עם ידין. פגיעת הירי הייתה אנושה. כוחות גופו ונפשו האדירים של דוד באו לידי ביטוי ברגעים הקריטיים האלה. על אף הפציעה הקשה, שלא ניתן היה לשרוד איתה יותר מחמש דקות, הוא נאחז בחיים בחוזק פיזי ומנטלי חריג מאוד. הוא וידין, שניהם פצועים, גררו עצמם מתחת לאותו מבנה, מחזיקים אחד את השני, מנסים לשרוד, ממתינים לחילוץ.

דוד היה בהכרה מלאה במשך למעלה משעה, מודע לחלוטין למצבו, לכאב העצום ששטף אותו, לדם שזרם. הוא דיבר עם ידין, קולו חלש אך ברור. "הבטחתי לאשתי שאחזור הביתה," אמר לו, כשהוא חושב על ענת ועל שקד הקטן. הוא ביקש מידין שימסור לענת מילים אחרונות: "תגיד לאשתי שאני אוהב אותה ואת הבן שלנו ושאני מצטער." המילים האלה, שנאמרו מתוך תהומות הכאב וההבנה, שיקפו את כל עולמו – את האהבה העצומה למשפחתו, את הצער על מה שייפספס. בחוץ, חבריהם לצוות נלחמו בחירוף נפש, נאבקים במחבלים, בניסיונות נואשים לחלץ אותם. במהלך הקרב הקשה, נפצעו עוד שניים מחברי הצוות, עדות לעוצמת האש ולמורכבות המשימה. לאחר לחימה עיקשת ומורכבת, הצליחו הלוחמים לחלץ את דוד וידין מתחת למבנה ההרוס.

כשהגיעו לחלץ אותו, על אף הכאב הבלתי נתפס, עלה על פניו של דוד חיוך קטן. זה היה חיוך של הקלה, אולי חיוך של סיפוק על כך שלא נפל לבד, אולי חיוך של לוחם שמסיים את משימתו. הוא קיבל טיפול רפואי ראשוני בשטח, פונה לש"ג הקיבוץ, ומשם הוסק במסוק לבית החולים "סורוקה" בבאר שבע. גם כשהועלה למסוק, עלה חיוך נוסף על פניו, חיוך שהצוות הרפואי שטיפל בו סיפר שלא מש מפיו. זה היה החיוך של דוד, החיוך שהכרנו, חיוך של עוצמה, של נחישות, של אנושיות בלתי מתפשרת, גם ברגעיו האחרונים. אך בבית החולים, למרות מאמצי הצוות הרפואי, נקבע מותו של רס"ן (במיל') דוד חיים מאיר. הוא נפל בקרב ביום כ"ג בתשרי תשפ"ד, 7 באוקטובר 2023, בן שלושים ואחת בנופלו, בשיא חייו, כשהוא מוקף באהבה ובשמחת חיים.

נפילתו של דוד הכתה בהלם עמוק את משפחתו, חבריו, וכל מי שהכירו. הוא הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בהר הרצל בירושלים, העיר שכה אהב ובה בנה את ביתו. ענן של יגון כבד ריחף מעל קברו הטרי. הותיר אחריו את אשתו ענת, את בנו שקד שרק החל לגלות את העולם, הורים אבלים, ושישה אחים ואחיות דואבים. לאחר נפילתו, הועלה דוד מדרגת סרן (במיל') לדרגת רב-סרן (במיל'), כהוקרה על גבורתו ומנהיגותו. על מצבתו נחקק משפט מהשיר של נעמי שמר, "שירו של אבא", שדוד אהב לשיר לבנו: "לא לשווא אחי חצבת לבניין חדש, כי מן האבנים האלה ייבנה מקדש." מילים אלו, שדיברו על בנייה ותקומה מתוך כאב, שיקפו את רוחו של דוד ואת מורשתו.

אביו של דוד, יאיר ז"ל, שנפטר כשלושה וחצי חודשים לאחר שדוד נהרג מסרטן בלבלב שגדל במהירות לאחר האובדן הקשה, ספד לו בכאב קורע לב: "קיבלנו מתנה נפלאה מבורא עולם. פיקדון לזמן קצר. פיקדון אהוב ואוהב, רגיש, נבון וצנוע. פיקדון עם הרבה טוב לב. דוד היה בעל עין טובה, חבר טוב, שכן טוב... לוחם ללא חת שהשתתף במבצעים עלומים. מאידך, איש משפחה עדין ורגיש עם המון מאור פנים... אהבתו הרבה לרעייתו ענת ולבנו שקד הייתה מאוד מיוחדת בתוך משפחתנו. למרות שהיה צעיר בנינו נוצר בינינו בשנים האחרונות קשר מיוחד. דוד יחסר לנו מאוד במארג המשפחתי. יש מושג בהלכה תלמיד חבר. לי דוד היה בן חבר." המילים האלה, של אב שכל עולמו קרס, העבירו את עומק הקשר ואת גודל האובדן. נפשותיהם היו קשורות זו בזו, והאב לא יכול היה לשאת את הכאב.

רעייתו ענת, שנותרה עם תינוק בן שבעה חודשים, ספדה לו במילים שביטאו אהבה עמוקה וכאב בלתי נתפס: "אהוב לבי, אני לא רוצה ולא מוכנה להיפרד. אתה כל כך חי וכל כך פה. לפני רגע חיבקת אותי חזק וישנת לצידי. הייתה לי הזכות להיות נשואה לאגדה, לאיש שאין כמותו בעולם שהיה גבר שבגברים, רגיש כל כך ומתוק כל כך וחייכן וכל כך אוהב אדם וגיבור ואמיץ... הבענו את האהבה שלנו הכי חזק שאפשר. הערכנו אותה יום-יום... כמה אור הלך מן העולם. כמה גבורה ואומץ. אמרת לי שאתה מוכן להקריב הכול למען המדינה. ידעתי שאתה לא מדבר בקלישאות וחי את זה בכל ליבך, לא מפחד מכלום. הגעת השנה לשיא בחיים של הגשמה בכל התחומים." המילים שלה היו צוואה, הבטחה להמשיך את דרכו, לחיות את הערכים שכה ייצג.

מפקד היחידה, אלוף-משנה י', ספד לדוד במילים שציירו את דמותו כלוחם יוצא דופן: "דוד, לפני כמעט עשר שנים נדרשה היחידה למבצע ייחודי, מורכב וחדשני, כמפקד המבצע גודל האתגר התברר ככל שנכנסנו לעומק התהליך המבצעי. כשחשבתי את מי ארצה לצידי בתהליך ההכנות ובזמן הביצוע בחרתי בך. בפשטות, בלי הרבה רעש, עם חיוך נצחי, קצת מבויש, ונחישות של עדר פילים, לא הייתה משימה שלא יכולת לה... בימי המבצע פעלת בהרמוניה מושלמת עם יתר הלוחמים. כך היה גם בשבת האחרונה... התייצבת ראשון לכוחות. לחמת באומץ רב. גם כאן לא היה לי ספק שכך תנהג... דוד, מפקד הצוות שלך אמר פעם שאם הצוות הוא חבילת קלפים אתה הג'וקר בתוכה. זכות גדולה הייתה לי לפקד עליך." העדות הזו, של מפקד שסמך עליו בעיניים עצומות, חידדה את דמותו של דוד כמי שהיה תמיד שם, תמיד מוכן, תמיד עם חיוך.

דוד חיים מאיר השאיר אחריו חלל עצום, אך גם מורשת עשירה של אהבה, גבורה, עשייה, וחיבור עמוק לארץ ולאנשיה. כדי להמשיך ולהפיץ את אורו, נכתב ספר תורה לעילוי נשמתו עבור בית הכנסת "כורזין" בירושלים, אותו בית כנסת שבו רקד עם בנו התינוק בערב שמחת תורה תשפ"ד. בארגון "באים בטוב", המסייע לרווקים ולרווקות להקים בתים, מקדישים את השידוכים לזכרו של דוד, שאהב לחבר בין מכריו ולראות אנשים מוצאים את אהבתם. הוא מונצח באתרים רבים, אך זכרו החי ממשיך להתקיים בלבבות כל מי שהכירו. דוד סיים את חייו בשיא, כשהוא נהנה מכל רגע של חיים – של משפחתיות, אהבת אמת, אבהות מאושרת, מוקף בחברי נפש ומתפתח מקצועית. גבורתו לא נבעה ממילים גבוהות, אלא מעצם מעשיו, מבחירותיו, מאנושיותו. הוא היה אדם שחי חיים מלאים, שאהב עמוקות, שנלחם באומץ, ונפל בהגנה על הבית שכה אהב. סיפורו של דוד הוא סיפור של תקומה, של רוח ישראלית שאינה נשברת, של אדם שגם ברגעיו האחרונים, עם חיוך על שפתיו, ידע שהוא מגן על היקר לו מכל, והוא ימשיך להאיר את הדרך לכולנו, כסמל לאהבת הארץ ולמסירות אין קץ.