דוד בוגדנובסקי

בדונצק, עיר שהייתה אז עמוסת חיים ותוססת במזרח אוקראינה, נולד ביום בהיר של ט"ז באייר תשס"ד, הוא שבעה במאי 2004, ילד שקיבל את השם דוד. הוא היה בנם הבכור של יוליה וודים, ובהמשך הצטרפה למשפחה אחותו הצעירה, אלינה, שהפכה לחלק בלתי נפרד מנוף ילדותו. הבית שבו גדל היה מוקד של חום ותמיכה, ספוג בניחוחות של תבשילים ביתיים וצלילי שיחות ערות, שבהם נשמעו צחוק מתגלגל וקולות דיונים שהעידו על משפחה פתוחה ואוהבת. דונצק הייתה עבורו עולם שלם, מגרש משחקים רחב ידיים שבו למד את צעדיו הראשונים, גילה את סודות הטבע הקרוב ואת פלאי העיר. הוא למד בבית ספר יסודי מקומי, בין כותלי כיתותיו התוודע לאותיות ולמספרים, רכש חברים ראשונים ויצר את הזיכרונות המוקדמים שעיצבו את אישיותו. כבר אז, ניכרו בו תכונות שהפכו לסימני היכר: הוא היה ילד חברותי במיוחד, כזה שמושך אליו אנשים בטבעיות, מלא שמחת חיים ועם תחושת אמינות עמוקה. אמו יוליה זוכרת אותו כילד שמעולם לא הסתיר את רגשותיו או את דעותיו; הוא ידע לבטא את מחשבותיו בבהירות ובכנות, מבלי להתפתל, תמיד עם נקודת מבט משלו שהייתה מנומקת היטב. הוא היה אופטימיסט מטבעו, ילד שגם ברגעים מאתגרים ידע להצביע על נקודות האור, להבליט את הטוב שבכל סיטואציה, ותמיד הסתכל על חצי הכוס המלאה. אביו, ודים, תיאר אותו במילים חמות, "ילד טהור, שמח מאוד, מוקף חברים, הבן הכי טוב בעולם", והוסיף כי נהג להתייעץ עמו כמו עם חבר קרוב, עדות לקשר עמוק של אמון והערכה הדדית שחרג מגבולות היחסים הרגילים שבין אב לבנו. בני משפחה אחרים סיפרו על נער נחוש וחדור מטרה, כזה שהציב לעצמו יעדים ברורים ותמיד התווה לעצמו את הדרך המתאימה ביותר להשגתם. חיוכו הרחב, שהיה קורן ומדבק, וצחוקו המתגלגל והעשיר, היו סימני ההיכר הבלתי נשכחים שלו. "בכל מקום, מיד עם כניסתו לחדר כולם היו מסתכלים וצוחקים כי הוא תמיד היה נכנס בחיוך ובצחוק מתגלגל," סיפר קרוב משפחתו, וצייר תמונה של ילד שנוכחותו מילאה כל חלל באנרגיה חיובית ומשמחת. "הוא היה הילד שרקד עד שהיה נופל וחגג עד בלי די," הוסיף, והשלים את הדיוקן של ילד שחי כל רגע במלוא העוצמה.

בילדותו המוקדמת, דוד גילה תשוקה עזה לספורט, שהפכה לאפיק מרכזי בביטוי האנרגיה הבלתי נדלית שלו וביכולתו להציב מטרות ולהשיג אותן. הוא התאמן בקראטה, אמנות לחימה שחיזקה את משמעת הגוף והנפש שלו, לימדה אותו שליטה עצמית וריכוז. הוא לא ויתר על אתגרים יוצאי דופן כמו אקוואטלון, סוג של היאבקות מתחת למים, שדרשה ממנו כוח פיזי וסיבולת גבוהה, לצד הבנה עמוקה של תנועה במדיום המימי. הגלישה בים, השחייה במים העמוקים והצלילה אל המעמקים היו עבורו יותר מתחביבים; הם היו דרך להתחבר לטבע, להרגיש את כוחם של המים ואת השלווה שהם מציעים. בכל אחד מהתחומים הללו, דוד הצעיר הראה כישרון יוצא דופן והשיג תוצאות מרשימות. בגיל תשע בלבד, כשרוב בני גילו עדיין למדו לשחות בחשש, הוא כבר צלל לעומק של שישה מטרים במי הים השחור הצלולים, חוויה שחקוקה בזיכרון משפחתו כעדות לאומץ ליבו ולנטייתו לפרוץ גבולות, ללא פחד וללא היסוס. הוא זכר את תחושת הקור העדינה של המים העוטפים אותו, את הלחץ על אוזניו כשהעמיק, את השקט המהדהד שרק צליל בועות האוויר שבקעו מפיו הפר, ואת קרני השמש המרצדות שהפכו לכתמי אור רכים כשהוא התבונן כלפי מעלה ממעמקי הים.

בשנת 2014, כשהיה דוד בן עשר, התחולל שינוי מהותי בחיי המשפחה. הם עלו ארצה, עזבו את דונצק מאחור והתיישבו בעיר חיפה, על מורדות הכרמל הירוקים המשקיפים אל הים התיכון. המעבר היה דרמטי, קפיצה מעולם מוכר ויציב אל מציאות חדשה, שונה בתכלית, שדרשה הסתגלות מהירה. דוד, ילד חברותי ואופטימי מטבעו, ניגש לאתגר בהתרגשות, גם אם מלווה בחששות טבעיים. הוא החל את לימודיו בבית הספר "דרור" שבקריית אליעזר, שם נאלץ להסתגל לשפה חדשה, לתרבות שונה ולמערכת חינוך אחרת. הוא למד עברית בקלות יחסית, ספג את המילים והניבים כספוג, והצליח במהרה ליצור קשרים עם ילדים ישראלים, כשחיוכו הכובש וצחוקו המתגלגל שימשו לו כשגרירים הטובים ביותר. תקופת הלימודים ב"דרור" הייתה עבורו תקופה של התאקלמות, שבה החל להרגיש שייך ומושרש בנוף הישראלי, תוך שהוא משמר את שורשיו ואת סיפור ילדותו האוקראיני. עם הגיעו לגיל חטיבת הביניים, עבר דוד ללמוד בתנאי פנימייה בכפר הנוער הדתי "כפר חסידים", מוסד חינוכי שהפך לתחנה משמעותית ביותר בעיצוב אישיותו. המעבר לפנימייה היה צעד נוסף לעצמאות, לא רק גיאוגרפית אלא גם רגשית. הוא מצא שם קהילה תומכת, רכש חברים חדשים שהפכו למשפחה שנייה, ויצר קשרים עמוקים שהיו מבוססים על קרבה יומיומית וחוויות משותפות של גדילה והתבגרות הרחק מהבית. כפר הנוער הציע לו מגוון רחב של אפשרויות למידה והעשרה, ודוד, שתמיד נמשך לאתגרים טכנולוגיים, בחר ללמוד רובוטיקה כמגמת העשרה. הוא מצא סיפוק רב בהרכבת מנגנונים מורכבים, בתכנות תנועות מדויקות ובפתרון בעיות טכניות, כשריח השמן והמתכת באוויר המעבדה הפך לריח מוכר ואהוב. אבל אולי יותר מכל, החוויה שעיצבה אותו בכפר חסידים הייתה הקשר שלו לרפת המקומית. הוא בילה שעות ארוכות ברפת, בין פרות ענקיות וגורים רכים, כשהוא מתחבר לבעלי החיים באופן עמוק וטבעי. הוא למד את מלאכת החליבה, את הקצב הקבוע של חיי הרפת, את ריח החציר המעורב עם ריח הפרש, את תחושת החמימות של גוף הפרה הענקית ואת רכות העטינים תחת ידיו בזמן החליבה. הוא חש סיפוק עצום מהעבודה הפיזית, מהקשר הבלתי אמצעי עם הטבע ועם מחזור החיים, ומההבנה שגם בעבודה קשה ופשוטה לכאורה, יש יופי ואמת. הרפת הפכה עבורו למקום מפלט, מקום שבו יכול היה להתנתק מרעשי העולם ולהתחבר לעצמו, מוקף בשקט המיוחד של בעלי חיים ובקצב החיים האיטי והיציב. הוא למד שם אחריות, התמדה וסבלנות, תכונות שהלכו והתחזקו בו.

מעבר לתחביבי הספורט והעיסוקים הטכנולוגיים והחקלאיים, דוד נשא בתוכו חלום גדול – ללמוד רפואה או תחום קרוב, מתוך תחושה עמוקה של שליחות ורצון לעזור לאנשים. הוא ראה בזכות וביכולת להקל על סבלם של אחרים ערך עליון. "אני חושב שאני יכול להיות פסיכולוג," נהג לומר לעיתים קרובות, "לפעמים אני מרגיש ומבין אנשים היטב." משפט זה לא היה רק הרהור חולף, אלא ביטוי של אמפתיה טבעית ואינטואיציה חדה שאפיינה אותו. הוא ידע להקשיב, להבין את הניואנסים שמאחורי המילים, ולהציע תמיכה כנה ואמיתית לחבריו ולבני משפחתו. הוא היה המקום הבטוח של רבים, האוזן הקשבת והלב הפתוח. חבריו בכפר חסידים ובחיפה זוכרים אותו כמי שתמיד היה שם כדי להציע עצה טובה, כתף להישען עליה, או סתם חיוך מעודד ברגעים קשים. הוא היה מסוגל לזהות מצוקה עוד לפני שהובעה במילים, ולגשת בזהירות וברגישות להציע את עזרתו. לעיתים קרובות, הוא היה זה שמרים את המורל בקבוצה, שמביא את הצחוק המתגלגל ברגעים של מתח, ומזכיר לכולם את חצי הכוס המלאה, בדיוק כפי שלימדו אותו בבית. הוא אהב לדבר עם אנשים, להכיר את סיפוריהם, להבין את מניעיהם. השיחות איתו היו תמיד כנות ופתוחות, ללא מסכות או משחקים. הוא לא פחד להציג את נקודת מבטו, גם אם הייתה שונה, אך עשה זאת תמיד בכבוד ובנועם.

ביום 10 באוגוסט 2022, הגיע הרגע שבו דוד הגשים חלום נוסף ומשמעותי בחייו – הוא התגייס לצה"ל. הוא ידע בדיוק לאן הוא רוצה להגיע: לחיל ההנדסה הקרבית, שם יוכל לשלב את היכולות הטכניות שלו עם הרצון לתרום באופן משמעותי להגנת המדינה. הוא שובץ בגדוד להב, גדוד 603, יחידה שנודעה במקצועיותה ובמורשת הקרב שלה. עבור דוד, ההשתייכות ליחידה כזו הייתה מקור לגאווה עצומה. הוא ראה בשירותו כלוחם בחיל ההנדסה הקרבית לא רק חובה, אלא זכות גדולה – להיות חלק מהמגן האנושי של ישראל, להגן על ביתו, על משפחתו ועל עמו. הוא עבר הכשרות ואימונים מפרכים, פיזיים ומנטליים כאחד, שהפכו אותו לחייל מקצועי ומסור. הוא למד להפעיל ציוד הנדסי כבד, להתמודד עם מטעני חבלה, לפרוץ דרכים בשטחים מאתגרים, ולפעול תחת לחץ קיצוני. הוא היה אחד מאותם חיילים שקטים, שאינם מחפשים את אור הזרקורים, אך נוכחותם מורגשת ומשמעותית. צנוע וישר דרך, הוא ביצע כל משימה שהוטלה עליו על הצד הטוב ביותר, מתוך תחושת אחריות עמוקה ובגרות שהקדימה את גילו הצעיר. חבריו לפלוגה ולצוות העידו עליו שוב ושוב שהיה הראשון להושיט עזרה, ללא היסוס וללא תמורה, תמיד בנועם ובחן. אם מישהו נתקל בקושי במהלך אימון, או היה זקוק לעזרה בתיקון ציוד, דוד היה שם. הוא לא חיכה שיבקשו ממנו, אלא קרא את המצוקה בעיני חבריו והגיש את ידו. הוא ידע להסביר בסבלנות, להדריך בעדינות, ולגרום לכל מי שסביבו להרגיש בטוח ומוגן. הקסדה שלו, המגפיים הכבדים, מדי הזית – כולם הפכו לחלק בלתי נפרד מזהותו החדשה, זהות של לוחם המחויב למשימתו, שקט מבחוץ אך עשיר בעולם פנימי של עקרונות וערכים.

השקט היחסי ששרר בחייו של דוד ובשגרת שירותו הצבאי נשבר באחת בבוקר שבת, כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, הוא שבעה באוקטובר 2023. השעה הייתה שש וחצי בבוקר, כשארגון הטרור חמאס פתח במתקפת פתע אכזרית וחסרת תקדים על ישראל. בבת אחת, נשמע ירי מסיבי של טילים ורקטות שנורו ללא הרף מרצועת עזה לעבר אזורים נרחבים בארץ, מזרע אימה ובלבול. בחסות ירי הרקטות, חדרו אלפי מחבלים – דרך היבשה, הים והאוויר – והחלו במתקפה רצחנית על יישובי עוטף עזה, על הערים שדרות, אופקים ונתיבות, על מבלי מסיבות טבע סמוך לקיבוצים רעים ונירים, על בסיסי צה"ל ועל אזרחים תמימים שעברו בדרכים באזור. דוד, כמו כל עם ישראל, מצא את עצמו מול מציאות חדשה ומזעזעת. הוא קיבל את ההודעות הראשונות על האירועים הבלתי נתפסים דרך הטלפון, אולי בשקט של בסיסו או בשיחה בהולה עם בני משפחתו. התמונות שהחלו לזרום, הדיווחים המקוטעים והקשים, הותירו אותו ואת חבריו בהלם מוחלט. אלפי מחבלים רצחו באכזריות כשמונה-מאות אזרחים בבתיהם, במכוניותיהם, ביצעו בהם פשעים כבדים ובלתי נתפסים. מאות ישראלים נחטפו לרצועת עזה, בתים ורכוש נהרסו, נבזזו והועלו באש. מאות חיילים, שוטרים, אנשי כוחות הביטחון וחברי כיתות הכוננות המקומיות נפלו בקרב, כשהם מנסים להגן בגופם על חפים מפשע. בבוקר הנורא הזה, שבו נשפך דם רב כל כך, החלה מלחמה. מלחמה ששינתה את פני המדינה ואת חייהם של כל אזרחיה. דוד ידע שמעתה ואילך, הייעוד שלו כלוחם הוא לא רק אימונים, אלא התמודדות עם מציאות קרב אכזרית ובלתי מתפשרת.

לאחר כשבועיים מתחילת המלחמה, כשההלם הראשוני פינה את מקומו לנחישות בלתי מתפשרת, החל צה"ל בתמרון קרקעי נרחב ברצועת עזה. דוד ויחידתו, גדוד 603 של חיל ההנדסה הקרבית, היו בחוד החנית של הכוחות שנכנסו לרצועה. המשימה הייתה ברורה: לטהר את השטח ממחבלים, להשמיד את תשתיות הטרור ולהחזיר את הביטחון לאזרחי ישראל. הלחימה הייתה עזה ובלתי פוסקת. כל יום היה רצף של קרבות, מארבים והיתקלויות. דוד וחבריו לצוות לחמו מול עשרות מחבלים, כשהם מפעילים את כל הידע והמיומנויות שרכשו בהכשרותיהם. הם ניטרלו מטעני חבלה, פתחו צירי תנועה לכוחות רגלים ושריון, חשפו והשמידו פירי מנהרות, והתמודדו עם איום מתמיד של ירי נ"ט וצלפים. כל צעד היה מחושב, כל החלטה קריטית. האבק, הריסות הבתים, ריח השריפה באוויר, וקולות הירי והפיצוצים הפכו לסביבתם הקבועה. הם עבדו בתיאום מושלם, קבוצה אחת מגובשת, מחוברת ביניהם בקשר של אחים לנשק, כשכל אחד סומך על השני בעיניים עצומות. הם חיסלו חוליות טרור רבות, לעיתים קרובות בקרבות פנים אל פנים, תוך הפגנת אומץ לב יוצא דופן ונחישות בלתי רגילה.

ב-10 בנובמבר 2023, בתוך המולת המלחמה והלחימה הבלתי פוסקת, זכה דוד להפוגה קצרה ובלתי צפויה. הוא הצליח להשתחרר לכמה שעות בודדות מהלחימה העזה ברצועה, והגיע בהפתעה ליום ההולדת של אמו, יוליה. הרגע היה ספונטני ומרגש עד דמעות. אמו, שלא ציפתה לראותו כלל, התרגשה מאוד לראות את בנה הלוחם עומד מולה, מלוכלך מעט מאבק הדרכים אך עם אותו חיוך רחב ומוכר שכה אהבה. החיבוק היה עמוק וארוך, רגע של נחמה ושל אהבה טהורה בתוך הכאוס של המלחמה. הם הספיקו לשבת יחד, אולי לשתות קפה, לדבר מעט על דברים קטנים ויומיומיים, להחליף מבטים מלאי דאגה ואהבה. זו הייתה הפעם האחרונה שדוד ביקר את משפחתו, רגע שייצרב בזיכרונם כזמן קצר של אושר ותקווה, רגע שבו האהבה המשפחתית גברה על צלילי הקרב.

רגע לפני כניסתו האחרונה והגורלית לרצועת עזה, התרחש אירוע שחשף שוב את עומק אישיותו ואת עקרונותיו הבלתי מתפשרים של דוד. הוא חלה, וחבריו ומפקדיו, מתוך דאגה כנה לשלומו, הציעו לו להישאר בבסיס, לנוח ולהחלים, ולהמתין לכניסה הבאה של הכוחות. זו הייתה הזדמנות לגיטימית לנוח מהלחימה המתישה ולצבור כוחות. אך דוד סירב בתוקף. "אני לא יכול," ענה להם בקול יציב, מבטו נחוש. "התאמנו ביחד, אנחנו קבוצה אחת, חברים שלי סומכים עלי ואני לא יכול לנטוש אותם. אני לא יכול לעמוד ולהסתכל מהצד. אנחנו צריכים לשים סוף למלחמה, אנחנו צריכים לנצח." מילים אלו לא היו רק ביטוי של נאמנות לחברים, אלא עדות עמוקה לתחושת שליחות ואחריות אישית שבערו בו. הוא ראה את עצמו כחלק בלתי נפרד ממערכת שלמה, כחוליה חיונית בשרשרת הלוחמים. עבורו, להישאר מאחור כשחבריו צועדים אל הקרב, היה בלתי נסבל. הוא לא יכול היה לשאת את המחשבה שהם ילחמו בלעדיו, שהוא יפספס את ההזדמנות לתרום את חלקו, להגן עליהם, ולהיות שם איתם עד הסוף. הוא חשב על כל אותם ימים ארוכים של אימונים, על הזיעה המשותפת, על הקשיים שצלחו יחד, ועל הברית הבלתי כתובה שנוצרה ביניהם. הוא ידע שהם סומכים עליו, על יכולותיו כלוחם הנדסה, על קור רוחו ועל יכולתו לפעול במצבי לחץ. ההחלטה שלו לא הייתה קלה, אך היא נבעה מתוך מקום עמוק של ערכים שהיו נטועים בו מאז ילדותו: נאמנות, אחריות, אומץ לב, ותחושת שייכות עזה. הוא לא יכול היה להשאיר את חבריו מאחור. הוא יצא איתם, שוב, אל תוך התופת.

ביום 23 בדצמבר 2023, במהלך הלחימה העזה בדרום רצועת עזה, בפאתי חאן יונס, הגיע הרגע הטרגי שבו נקטעו חייו הצעירים של דוד. הוא נסע עם צוותו בנגמ"ש מסוג נמ"רה – נגמ"ש מרכבה, רכב קרבי משוריין שנועד לספק הגנה מקסימלית ללוחמים שבתוכו. לפתע, שוגר לעברם טיל RPG מטווח קצר. הפגיעה הייתה ישירה ועוצמתית. הרכב התלקח באחת, להבות אדירות פרצו ממנו, ודוד, יחד עם חבריו לצוות, נפגעו באופן אנוש. באותה תקרית קשה, נפלו חמישה לוחמים נוספים, גיבורים שנלחמו יחד איתו כתף אל כתף: סמל ראשון רואי אליאס, סמל ראשון אוראל בשן, סמל ראשון גל הרשקו, סמל ראשון איתמר שמן וסמל ראשון עילי צעירי. שני לוחמים נוספים נפצעו באורח קשה, כשהם ניצלו בנס מהתופת. דוד היה בן תשע-עשרה בלבד בנופלו, ילד כמעט, שכל עתידו עוד היה פרוש לפניו, אך הוא בחר לתת את כולו למען הגנת המדינה. הוא הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בחיפה, עיר מגוריו, כשמסע הלווייתו הפך למפגן של כאב לאומי, תקווה ושברון לב. מאות אנשים – בני משפחה, חברים מחיפה ומכפר חסידים, מפקדים וחיילים, תושבים וזרים – הגיעו ללוות אותו בדרכו האחרונה. השקט הכבד ששרר בבית העלמין הופר רק על ידי קולות הבכי וההספדים, כשהשמש החורפית האירה באור עמום על ההר הירוק. לאחר נפילתו, הועלה דוד בוגדנובסקי ז"ל לדרגת סמל ראשון, כהוקרה על מסירותו, מקצועיותו וגבורתו.

בהלווייתו, בתוך הכאב העמוק, נשמעו מילים שהדהדו את מהותו של דוד. אחד ממפקדיו, קצין אג"ם במפקדת ההנדסה הארצית, ספד לו בקול רועד אך איתן. "מפקדיך וחבריך מספרים על האדם הצנוע שהיית, תמיד ביצעת את משימתך על הצד הטוב ביותר," אמר, וצייר במילותיו את דיוקנו של לוחם שקט, מקצועי ומסור, שפעל מתוך תחושת אחריות עמוקה ולא חיפש שבחים. "מעתה משפחתך היא חלק בלתי נפרד מגדוד להב 603 בחיל ההנדסה הקרבית. אנו מתחייבים שנעמוד לצידם לעטוף ולחזק," הבטיח המפקד, וקשר ברית נצחית בין המשפחה השכולה לבין היחידה של דוד, הבטחה לתמיכה שלא תדעך, למשפחה רחבה יותר שקמה מתוך השבר.

דוד השאיר אחריו הורים אהובים, יוליה וודים, ואחות יקרה, אלינה, שחייהם השתנו לעד ברגע אחד של אובדן. אך רוחו, חיוכו וצחוקו המתגלגל לא נעלמו. הם ממשיכים לחיות בזיכרונות הרבים שהותיר אחריו ובמעשי ההנצחה הרבים שקמו לזכרו. בני משפחתו, מתוך אהבה ותקווה, נטעו עץ בחניון כרמלים שביער עופר. העץ הצעיר, שניצב איתן אל מול הרוח, מסמל את חייהם של הנופלים – שורשים עמוקים באדמה, ענפים הנשלחים אל השמיים, חיים חדשים הצומחים מתוך הכאב, וממשיכים להעניק צל ותקווה. כפר הנוער כפר חסידים, שהיה עבור דוד בית שני ועיצב חלקים חשובים באישיותו, ערך ביום השלושים לנפילתו טקס מרגש לזכרו. בטקס, ציינו אוהביו וחבריו של דוד כי הוא חקוק בליבם, וכי "לעולם נזכור את החיוך שתמיד היה על פניך." המילים הללו, שנאמרו מלבבות כואבים, שיקפו את התחושה שדוד, על אף לכתו, ממשיך להאיר את חייהם באותו חיוך רחב ומדבק שאפיין אותו. גם בבית הספר "דרור" בקריית אליעזר, וגם בכפר הנוער כפר חסידים, הוקמו פינות הנצחה צנועות אך מלאות משמעות, שבהן תמונותיו של דוד, מילות זיכרון וסיפורים קטנים מחיים, מזכירים לתלמידים ולצוות החינוכי את דמותו. פינות אלו הפכו למקום שבו אפשר להתייחד עם זכרו, לדמיין את צחוקו המתגלגל, ולשאוב השראה מנחישותו ומאופטימיותו.

בנוסף, משפחתו וחבריו של דוד יצרו באתר ההנצחה "לעולמים" עמוד מיוחד לזכרו. העמוד הדיגיטלי הזה הוא אוצר של זיכרונות: תמונות מחייו, סרטונים קצרים שבהם נשמע קולו ונראה חיוכו, וסיפורים שנכתבו על ידי אלה שהכירו ואהבו אותו. זהו מרחב חי, שבו זכרונו של דוד ממשיך לפעום, נגיש לכל מי שרוצה להכיר את הילד, הנער והלוחם שהיה. סרטון לזכרו ניתן לצפייה גם באתר יוטיוב, והוא מאפשר הצצה מרגשת אל רגעים מחייו, מילדותו בדונצק ועד שירותו הצבאי. דוד מונצח גם באנדרטת "דרך הגבורה" המרשימה, המוקדשת לחללי חיל ההנדסה בכל מערכות ישראל, והניצבת בצומת חולדה. שמו חקוק שם באבן, לצד שמותיהם של לוחמים רבים נוספים שנתנו את חייהם למען המדינה. האנדרטה, המעוצבת כסמלי חיל ההנדסה, היא תזכורת מתמדת למורשתם של הגיבורים הללו, ולתרומתם הבלתי נשכחת לביטחונה של ישראל.

סיפור חייו של דוד בוגדנובסקי ז"ל הוא סיפור של מסע: מילד אופטימי וחברותי בדונצק, דרך נער ספורטיבי וחקרן בחיפה ובכפר חסידים, ועד לוחם אמיץ ומסור בחיל ההנדסה הקרבית. הוא סיפור של נאמנות, של אחריות, של אהבת אדם ואהבת מולדת. דוד היה אדם שחי כל רגע במלואו, עם חיוך רחב, צחוק מתגלגל ורצון עז לתרום ולעזור. הוא האמין בעקרונותיו, עמד על דעתו, והיה נחוש להגשים את חלומותיו. נכונותו להישאר עם חבריו בקרב, גם כשהיה חולה, היא עדות עמוקה לאומץ ליבו ולמחויבותו הבלתי מתפשרת. הוא נפל כגיבור, מגן על ביתו ועל עמו, כשהוא מותיר אחריו חלל עצום, אך גם מורשת עשירה של גבורה אנושית, של ערכים בלתי מתפשרים ושל אהבה שאינה תלויה בדבר. זכרו חקוק עמוק בלבבות משפחתו, חבריו, מפקדיו ובני העם שאת ביטחונו הגן. דוד בוגדנובסקי ז"ל, על אף גילו הצעיר, הפך לסמל של התקומה הישראלית, של הרוח הבלתי מתפשרת, ושל הגאווה הלאומית שצומחת מתוך הכאב והאובדן. סיפורו הוא תזכורת כואבת ומרגשת כאחד, לכוחה של הרוח האנושית ולנכונותם של בנינו ובנותינו להגן על הבית בכל מחיר. יהי זכרו ברוך.