סיפור החיים
העולם קיבל את פניו של דניאל פרץ ביום י' באייר תשס"א, הוא שלושה במאי 2001, בלב ליבה של יוהנסבורג התוססת, עיר שהייתה עבורו מגרש משחקים רחב ידיים שבו נבטו זרעי אישיותו העצמאית והשובבה. הוא נולד למשפחה שהייתה עמוד תווך בקהילה היהודית המקומית, בנם של שלי שרון ודורון אליעזר פרץ, שהיה לא רק אב מסור אלא גם רב ומנהיג רוחני. בביתם של בני הזוג פרץ, שפעו ערכים של ציונות, אהבת אדם ומחויבות עמוקה לעם ולקהילה, ערכים שנספגו בדניאל עם חלב אמו, ועיצבו את מצפנו עוד בטרם ידע לנסח אותם במילים. האוויר בבית היה תמיד רווי בדיונים, בשיחות מעמיקות על זהות, על אחריות, ועל חשיבות התרומה לחברה, ודניאל, עוד כילד קטן, הקשיב בקשב רב, גם אם עיניו הסקרניות כבר נדדו אל המרחבים האינסופיים של הדמיון. הוא גדל בתוך חממה עשירה של קשרים אנושיים, מוקף לא רק באחיו – יונתן, עדינה ושירה – אלא גם בחוג רחב של חברים ובני קהילה שראו בו מיד את הניצוץ המיוחד, את שמחת החיים הפורצת ממנו בכל רגע נתון.
הילדות ביוהנסבורג הייתה עבור דניאל תקופה של גילוי ושל חופש. הוא לא היה ילד שקט, אלא כזה שחייב להיות בתנועה מתמדת, בעל אנרגיות בלתי נדלות שדרשו פורקן. שיעורי התורה והלימודים בבית הספר היהודי שבהם הצטיין, היו רק חלק אחד מיומו. את רוב זמנו הפנוי בילה בחוץ, חוקר את הסביבה, מטפס על עצים, רודף אחרי כדורים במגרשי הדשא הרחבים, או מנסה להבין איך כל דבר פועל. העצמאות שלו ניכרה כבר בגיל צעיר; הוא ידע בדיוק מה הוא רוצה ואיך להשיג זאת, לעיתים קרובות בדרכים יצירתיות שהעלו חיוך על שפתי הוריו. החברים נמשכו אליו כמו פרפרים לאור, שכן דניאל הקרין שמחת חיים מדבקת, תמיד עם חיוך רחב על פניו, מוכן לכל הרפתקה. הוא היה המנהיג הטבעי של חבורת הילדים, זה שתמיד מצא פתרונות יצירתיים לבעיות, שידע להרגיע מריבות קטנות ושיצר תמיד אווירה של כיף ושיתוף פעולה. בביתו, שולחן השבת היה תמיד מלא באורחים ובשיחות ערות, ודניאל, שישב בקצה השולחן, ספג את הסיפורים, את הצחוקים, את הוויכוחים המלומדים, ואת תחושת השייכות העמוקה לקהילה ולעם. הוא למד מהוריו לא רק על חשיבות המורשת היהודית, אלא גם על האנושיות הפשוטה והטהורה – על עזרה לזולת, על הקשבה, ועל היכולת לראות את הטוב בכל אדם, שיעורים שילוו אותו כל חייו.
כאשר משפחת פרץ החליטה לעלות ארצה בשנת 2013, כשהיה דניאל בן שלוש עשרה, עמד בפניו אתגר לא פשוט. מעבר חד מנופי דרום אפריקה המוכרים והבטוחים אל המציאות הישראלית, עם שפה חדשה, תרבות שונה וקצב חיים אחר לחלוטין. אך דניאל, עם רוחו ההרפתקנית ואישיותו החברתית, קיבל את המעבר בזרועות פתוחות. המשפחה השתקעה ביד בנימין, יישוב קהילתי שקט יחסית, שהיה שונה מאוד מיוהנסבורג הגדולה, אך סיפק לו קרקע פורייה להמשך צמיחתו. הוא לא בזבז זמן בהסתגלות, ובמהרה מצא את מקומו בקרב בני הנוער ביישוב. האנרגיות הבלתי נדלות שלו, יחד עם חוש ההומור השנון והיכולת שלו להתחבר לאנשים מכל קצוות הקשת, הפכו אותו במהרה לדמות אהובה ומוקפת חברים. "דניאל הוא האח הכי מגניב בעולם," סיפרה אחותו שירה לימים, "יש לו מיליון חברים והוא מכיר את כל העולם." תמיד היה שם עבורם, כתף תומכת, אוזן קשבת, או פשוט פרטנר לכל שטות שהעלתה חיוך על הפנים. הוא היה אדם פרטי מאוד בכל הנוגע לעולמו הפנימי, אך כלפי חוץ הקרין חום, אופטימיות ושמחה.
שנות הנעורים ביד בנימין היו מלאות בפעילויות ספורט אתגרי, שהיוו את הפורקן המושלם לאנרגיות העצומות שפעמו בו. הוא אהב את האדרנלין, את הדחיפה לקצה, את ההתמודדות עם אתגרים פיזיים ומנטליים. סקי מים היה אחת מאהבותיו הגדולות ביותר, והוא התמקצע בו בצורה יוצאת דופן. אפשר היה לדמיין אותו גולש על פני המים הכחולים של הכנרת או הים התיכון, רוחשת מתחת למגלשיים, שמש יוקדת על עורו, וריכוז מוחלט בעיניו כשהוא מבצע פעלולים מורכבים. הרעש המרגיע של המים המתפצלים, ריח המלח באוויר, תחושת המאמץ המתוקה בשרירים – כל אלה היו חלק בלתי נפרד מחווייתו. "הוא אוהב סקי מים וממש התמקצע בזה," סיפרה אחותו, וזכרה מקרה שבו נפצע במהלך גלישה. הפציעה הזו, שגרמה לירידה בפרופיל הצבאי שלו ל-64, לא ריפתה את ידיו. להיפך, היא רק חיזקה את נחישותו. "אין מצב שאני הולך לצבא ויושב במשרד," נהג לומר, כשבעיני רוחו ראה את עצמו רק בחזית, תורם באופן משמעותי יותר. הוא נלחם ללא לאות, עבר ועדות רפואיות, וחתר להעלות את הפרופיל שלו ל-72, רק כדי שיוכל להתגייס לחיל השריון, חיל לוחם, חיל של אקשן.
השאיפה הזו לשרת שירות קרבי משמעותי לא הייתה רק תולדה של אהבת אדרנלין; היא נבעה מתחושת שליחות עמוקה, שנטמעה בו מילדות. הרב דורון, אביו, חונך אותו על ברכי הציונות, על אהבת הארץ ועל המחויבות להגנה עליה. דניאל הפנים את הערכים הללו בדרכו הייחודית. הוא לא היה ילד של מליצות או הצהרות פומפוזיות, אלא של מעשים. הוא ראה בשירות הצבאי את הדרך הטובה ביותר לבטא את אהבתו לעם ולמולדתו. ביומנו האישי, ששיקף את עולמו הפנימי ואת שאיפותיו, כתב משפט שאפיין אותו להפליא: "איך אוכל כל יום לתפקד יותר טוב בתור בן אדם, חייל, איש צוות ומפקד?" זו לא הייתה שאלה רטורית, אלא מודל לחיים, שאיפה מתמדת למצוינות בכל תחומי החיים. הוא היה שאפתן ומגשים, לא רק חולם אלא גם עושה, דמות שגיל דיין תיאר כ"גבר גבר, מלא שמחת חיים, חייכן, אף פעם לא מתלונן והכי חשוב תמיד מודה לה' על הכל." דניאל, כך סיפר גיל, "עשה לי בית ספר בהשקפת עולמו: לדניאל היה את האש בעיניים שתמיד חלמתי שתהיה לי. דניאל ידע לדבר על חלומות בצורה כזו שהם הפכו לאפשריים מעצם מוצא פיו." הייתה בו תערובת נדירה של אופטימיות, נחישות, יכולת להניע אחרים, ובעיקר – אמונה בלתי מעורערת ביכולת להגשים כל חלום.
עם הגיעו לגיל גיוס, ב-29 בנובמבר 2020, התגייס דניאל לצה"ל, חיל השריון, כפי שרצה וחתר. זו לא הייתה עוד יחידה צבאית עבורו, אלא מקום שבו הרגיש שייך, שבו יוכל לממש את הפוטנציאל שלו ולהיות בחזית העשייה הביטחונית. ההכשרה בשריון הייתה מאתגרת וקשוחה, פיזית ומנטלית. הימים הארוכים בשטח, האבק שנכנס לכל חריץ, הרעש המתמיד של מנועי הדיזל של הטנקים, ההזעה הבלתי פוסקת במדים הכבדים, והלילות הקרים במדבר – כל אלה היו חלק משגרת יומו. אך דניאל פרח בסביבה הזו. הוא אהב את המקצוע, התעמק בכל פרט ופרט בתפעול הטנק, בלחימה, בטקטיקות. אחיו יונתן, גם הוא קצין קרבי בצנחנים, העיד עליו: "היית איש מקצוע מעמיק שאוהב ומשקיע במקצוע, ולומד ומשקיע גם בסופ"שים כשהגעת הביתה." הוא לא הסתפק במה שלמד בצבא, אלא המשיך לחקור, לקרוא, לתרגל, מונע מתוך דחף פנימי להבין כל בורג וכל מערכת בטנק, ולהיות הטוב ביותר בתחומו.
המסירות הזו, יחד עם יכולותיו הפיקודיות הטבעיות והאישיות הכריזמטית שלו, סללו את דרכו במהירות לפיקוד. הוא הצטיין בכל הקורסים, מהטירונות ועד קורס המפקדים וקורס הקצינים, והוכר כקצין ערכי, מסור ודואג לחייליו. הוא ראה במפקד טנק לא רק תפקיד טכני, אלא אחריות עמוקה לחיי אדם, למורל הצוות, ולביצוע המשימה. בסופו של דבר, הוא הגיע לדרגת סגן ושימש כמפקד מחלקה בגדוד 77, עוצבת סער מגולן, בחטיבה 7 – יחידת עילית בשריון. חייליו העריצו אותו לא רק על מקצועיותו הבלתי מתפשרת, אלא גם על האנושיות שלו, על היכולת שלו לראות כל אחד ואחת מהם כאדם שלם, לדאוג לצרכיהם, להקשיב ללבטיהם, ולעודד אותם ברגעים קשים. הוא ידע לשלב בצורה מושלמת בין נוקשות פיקודית לבין חמלה ואהבת אדם, תכונות שהפכו אותו למנהיג נערץ. הוא היה המפקד שאפשר היה לסמוך עליו בעיניים עצומות, זה שיוביל קדימה גם כשכולם חוששים, וזה שידאג להחזיר את כולם הביתה בשלום.
השבת, כ"ב בתשרי תשפ"ד, שבת שמחת תורה, 7 באוקטובר 2023, החלה כשאר השבתות בארץ ישראל – ברוגע יחסי, בתפילות בבתי הכנסת, בארוחות משפחתיות, ובשקט של בוקר חג. דניאל, סרן בגדוד 77, מפקד מחלקה, היה מוצב עם אנשיו באזור נחל עוז, אחד מקיבוצי עוטף עזה. הוא וצוותו היו שם כדי להגן, כדי לשמור על השקט, על הביטחון, על שגרת חייהם של תושבי הקיבוץ והסביבה. אך השקט הופר באחת, עם מטח רקטות אדיר וצפירות אזעקה בלתי פוסקות, שבישרו את תחילתה של מתקפת פתע אכזרית וחסרת תקדים. הטלפון החכם שלו, כמו של אלפי חיילים אחרים, התמלא בהודעות ווטסאפ בהולות, קריאות להקפצה, דיווחים ראשוניים על חדירות מחבלים ליישובים. האווירה השתנתה באחת מרוגע מנומנם לבהלה ואי-ודאות. דניאל, שהיה ידוע בקור רוחו וביכולת קבלת ההחלטות המהירה שלו, לא היסס לרגע. הוא העיר את אנשיו, נתן פקודות ברורות, והורה להם להתארגן במהירות שיא. הוא ידע שאין זמן לבזבז, ושכל שנייה היא קריטית.
הוא לא חיכה לפקודות ברורות מהדרגות הגבוהות, שהיו גם הם שרויים בהלם ובכאוס של הרגע. "יצאת עם הצוות שלך בלי פקודות ברורות… הבנתם היטב שגורל המערכה בידכם," ספד לו אחיו יונתן. דניאל הבין היטב את כובד האחריות. הוא היה הקו האחרון, המגן היחיד בין הטבח לבין התושבים חסרי הישע. עם צוותו, הוא הסתער קדימה אל תוך התופת, אל עבר הקולות המהדהדים של יריות וצעקות. מנוע הטנק שאג, המתכת הכבדה חרקה, והם דהרו אל הלא נודע, אל תוך שטח ההרג. במשך שעתיים ארוכות, כשהוא מפקד על הטנק שלו, לחמו דניאל ואנשיו בגבורה בלתי נתפסת נגד עשרות מחבלים חמושים היטב, שפשטו על נחל עוז. הם חתרו למגע, ירו לטווחים ארוכים וקצרים, פגעו במחבלים, חיסלו רבים מהם, ובכך הצילו חיים של אינספור תושבים שהיו לכודים בבתיהם, מחכים לישועה. דניאל היה שם, קולו נשמע בקשר, קר רוח ומקצועי, מנתח מצבים, נותן פקודות מדויקות, מנהל את הקרב באומץ לב ובנחישות.
הקרב היה עקוב מדם, ללא רגע של מנוחה. בכל פעם שהיה נדמה שהם מצליחים להשתלט על המצב, הגיחו מחבלים נוספים מכל עבר. דניאל, פצוע, אך ממשיך לפקד ולהילחם בנחישות, סירב לוותר. הוא ידע שגורלם של רבים תלוי בו וביכולתו להמשיך. הטנק שלו הפך למצודה ניידת, לחיץ אחרון בפני כוחות הרשע שחתרו לטבוח ולהרוס. אך גם למצודה יש נקודת תורפה. בשלב מסוים, טיל RPG פגע בטנק שלהם. הפיצוץ העז, רסיסי המתכת שעפו לכל עבר, העשן הסמיך שמילא את חלל הטנק – כל אלה סימנו את סופו של הקרב הזה עבור דניאל וצוותו. בתוך הכאוס, בתוך הריסות הטנק הבוער, הוא נחטף לעזה על ידי מחבלי החמאס. הרגעים האחרונים היו ודאי קשים מנשוא, אך גם אז, ניתן רק לדמיין את רוחו הבלתי נלאית, את נחישותו, את העיניים הבוערות שסירבו להישבר.
הידיעה על נפילתו בקרב, ולאחר מכן על היותו חלל צה"ל חטוף בידי ארגון טרור, הכתה במשפחתו ובעם כולו כרעם ביום בהיר. חודשים ארוכים של אי-ודאות בלתי נתפסת החלו. דניאל הוגדר כנעדר, ואת משפחתו ליוו תקוות עצומות, שברירי מידע, ובעיקר – תפילות נרגשות שנשאו בפומבי ובלחש. אביו, הרב דורון פרץ, יו"ר תנועת המזרחי העולמית, הפך לקול של תקווה ושל אמונה, נשא דברים מחזקים ברחבי העולם, וקרא לכל בני העם להתפלל לשובם של כל החטופים, ובנו בראשם. הוא דיבר על כוחה של אמונה גם בתוך הכאב העצום, והמשפחה כולה, עם אמו שלי, אחיו יונתן, עדינה ושירה, היוו מקור השראה לכוחות של אהבה ועמידות. הם חיו תקופה ארוכה בצל של דניאל, ממתינים לגורלו, נאחזים בכל פיסת מידע, בכל שביב של תקווה.
הכאב האישי של משפחת פרץ הועצם שבעתיים כאשר אחיו של דניאל, יונתן, מ"פ בצנחנים, נפצע אף הוא בקרבות הבלימה באותו היום ממש, ימים ספורים בלבד לפני שהתחתן עם בחירת לבו. השמחה הגדולה של החתונה נמהלה בדאגה עצומה לדניאל, בצל ההמתנה המורטת עצבים. אך גם בתוך הכאב האישי והקולקטיבי, המשפחה עמדה איתנה, סמל לעוצמה ולרוח בלתי נשברת. ב-17 במרץ 2024, לאחר בדיקות וממצאים נוספים, הגיעה הבשורה המרה: צה"ל הודיע על קביעת מותו של דניאל. הוא נפל בקרב, גופתו מוחזקת עד היום ברצועת עזה. בן עשרים ושתיים היה בנופלו. דרגת סגן, אותה נשא בגאווה, הועלתה לאחר מותו לדרגת סרן, כהוקרה על גבורתו ומנהיגותו.
מסע הלוויה יצא מבית המשפחה ביד בנימין, והוא הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בהר הרצל בירושלים. גם אם גופו לא היה שם, רוחו הייתה נוכחת בכל עבר, מלווה באלפים שבאו לחלוק לו כבוד אחרון. הוא נטמן בין אחיו הלוחמים, גיבורי ישראל, שהקריבו את חייהם על מזבח ההגנה על המולדת. דניאל פרץ ז"ל היה לוחם אמיץ, מפקד נערץ וחבר נאמן. הוא נפל כשהוא מגן בגופו על חייליו, על ביתו, על מולדתו, מתוך תחושת שליחות עמוקה שפעמה בו מילדות. דמותו, על כל גווניה – הילד השובב מיוהנסבורג, הנער ההרפתקן מיד בנימין, הקצין המקצועי והדואג בשריון, והגיבור שנלחם עד נשימתו האחרונה בנחל עוז – משמשת סמל לגבורה, למסירות ולערכים הנצחיים של עם ישראל.
הוא השאיר אחריו חלל עצום, געגועים עמוקים בלב הוריו, אחיו ואחיותיו, חבריו, חייליו וכל מי שהכיר אותו. זכרו ופועלו מהווים נר תמיד, זיכרון לחיים מלאים באור, שמחה, אהבה ונתינה. סיפור חייו של דניאל, סיפור של ילד עולה שהפך למפקד ואז לגיבור, הוא חלק בלתי נפרד מסיפור התקומה של עם ישראל, סיפור של הקרבה, נחישות ואמונה בעתיד טוב יותר. הוא נפל כדי שאחרים יוכלו לחיות, כדי שהשקט יחזור, וסיפורו ימשיך להדהד, קורא לנו לזכור, לאהוב, ולהמשיך לבנות. יהי זכרו ברוך.
רגעים מהחיים
כל התמונות · 5
סרטונים וקישורים
בתקשורת
מיזמי הנצחה
מאגר דגימות מח עצם על שמו במסגרת עזר מציון. בדצמבר 2025 דווח שתורם בן 20 מהמאגר תרם לאישה בשנות השישים לחייה.
סרט הגמר שושן צחור של תלמידי ישיבת בני עקיבא לפיד במודיעין הוקדש לזכרו וזכה בפרס בחינוך הממלכתי דתי בפסטיבל חיפה. עלילת הסרט היא יצירה בדיונית ואינה עובדה ביוגרפית.
לפי JPost, בית הספר Yeshiva College שבו למד ביוהנסבורג יצר תיעוד זיכרון לחייו, מילדות ובר מצווה ועד העלייה לישראל ב-2014. הרב הראשי וורן גולדשטיין מסר שבקמפוס שרו לזכרו בשמחת תורה.
ישיבת לב התורה בבית שמש חנכה ביום השנה בית דניאל למגורי 66 חיילים בודדים, בהשתתפות הוריו דורון ושלי.
סיפורים שסיפרו עליהם
אביו סיפר כי כשלמדו יחד לקראת חידון תנ״ך בדרום אפריקה דניאל הגיע למקום השני. בשנה שאחריה התכונן לבדו בתוך ימים אחדים וזכה במקום הראשון; האב תיאר זאת כדוגמה לעצמאותו ולנחישותו.
מתן אנגרסט הגיע להלוויית מפקדו יומיים לאחר שחרורו מהשבי. הוא ביקש לחלוק כבוד למי שהוביל את קרב הצוות בנחל עוז וקרא להשבת חברם איתי חן.
חיים ושירות
שירות
- דרגה
- סרן
- יחידה
- עוצבת סער מגולן (7)
- הוקרה
- קודם בדרגה לאחר מותו
משפחה
- אב
- דורון אליעזר
- אם
- שלי שרון
קבורה
דברי זיכרון ותנחומים
דניאל פרץ, גיבור ישראל, זכרונו לברכה, חזר אתמול הביתה. במהדורות החדשות של הספר שלנו "יום אחד באוקטובר" – הכנסנו גם את הסיפור שלו, ושל אחיו, שנלחמו באיזור נחל עוז. דניאל נלחם לבדו, עם טנק אחד, במשך שעתיים. הוא הסתער עם הטנק שלו על עשרות מחבלים שניסו לחדור למוצב ולקיבוץ. הוא קיבל החלטות על דעת עצמו. הוא ניסה לקבל פקודות, אבל לא היה מעליו שום מפקד שיגיד לו מה לעשות. אז הוא החליט לבד. וההחלטות שלו הצילו אנשים רבים. הוא היה ילד שאי אפשר לעצור. את הסיפור המדהים של דניאל, החלטנו לפתוח בסיפור קטן ו'שולי', שהתרחש כשדניאל היה בן שתים עשרה. זה סיפור קטן ויפהפה. בהרצאות שלי על הספר, אני מקפיד להקריא את הסיפור הזה. כי הוא מרגש אותי. כי הוא מדגים בצורה יפהפיה, מאיפה באה הגבורה שלו, באותו יום ארור. ובעיקר כי הוא מצליח לדייק את דניאל. את הנער המדהים הזה. שהיה ילד, ואז לוחם, שאי אפשר לעצור. אתמול דניאל חזר הביתה בארון. ואני בכיתי דמעות של שמחה טובה. המעגל נסגר. דניאל הגיבור חזר הביתה. לזכרו הטוב, אני משתף כאן ברשותכם את הפרק הראשון של הסיפור. מפיו של אבא של דניאל, דורון. "אני זוכר, כשדניאל היה בן שתים עשרה, הוא בא אליי יום אחד ואמר לי, "אבא, יש משהו שאני רוצה לעשות. אני יודע שלא תאהב את זה, אבל בכל מקרה אני חושב לעשות את זה. אני הולך להבריז מבית הספר עם חבר שלי, ליום שלם, כי אנחנו הולכים לעשות טיול. באתי לספר לך כדי שתבחר איזה עונש אתה הולך לתת לי, ולפי זה אני אחליט האם כדאי לי לעשות את זה". אמרתי לו- "וואט! תגיד את זה עוד פעם!" והוא אומר לי שוב, בלי להתבלבל, "אבא, אני רוצה להבריז מבית הספר ולכן אני רוצה לדעת מה העונש כדי להחליט אם לעשות את זה או לא". אני חשבתי שהוא צוחק איתי, אבל לתדהמתי הוא היה סופר רציני. אמרתי לו "דניאל, אתה לא עושה את זה, נקודה, סוף פסוק". צריך להבין, בדרום אפריקה זה לא כמו בישראל, לא עושים דברים כאלה, לא מבריזים שם מבית ספר, זה לא בא בחשבון! אז הוא אומר לי "אבא, זו לא הבחירה שלך. אני אחליט. יש לך מזל שאני ילד טוב, שאני בא לספר לך. אני לא רוצה לעשות את זה מאחורי הגב שלך, ולכן אני נותן לך כאן אפשרות לבחור איזה עונש לתת לי, ואני אחליט אם שווה לי לעשות את זה או לא". אני רתחתי מזעם. אמרתי לו "אוקיי, אתה יודע מה, בסדר! העונש שלך יהיה שאני מחרים לך את הפלאפון שקיבלת במתנה מאיתנו. זהו! לא יהיה לך פלאפון למשך שבועיים!". אז הוא מסתכל עליי ואומר לי - "אבא, על אמת אני שואל אותך, אתה חושב שזה מידתי העונש הזה", ולפני שאני מספיק לענות הוא אומר לי "אני יודע מה אתה מנסה לעשות, אתה מנסה להכריח אותי לא לעשות את זה, עם עונש לא מידתי, אבל זו לא ההחלטה שלך, זו הבחירה שלי." ואז הוא אמר לי משפט וכמעט נפלתי- "אני מציע לך, אבא, תלך תחשוב על זה עוד פעם, ותבוא אלי עם עונש מידתי". אני לא האמנתי למשמע אוזניי, אני צעקתי עליו שם צעקות עד השמים, אבל זה לא עזר. עליתי לחדר לספר לאשתי, והיא אמרה לי "זהו, הוא ניצח אותנו. אתה לא יכול לעצור את הבן אדם". היה לנו איתו קשר מאוד אמיתי. דניאל לא סתם סיפר לי מראש על מה שהוא תכנן לעשות. זה ילד שלא היה מסוגל לשקר בחיים שלו. הוא לא היה מניפולטיבי, לא היה לו פוקר-פייס. הוא היה מאה אחוז אמת, ובשילוב עם כוח הרצון אדיר שהיה לו, זה באמת היה ילד שקשה מאוד לגדל אותו. הוא עשה לנו את המוות. ואנחנו הבנו שיש לנו פה ילד שאי אפשר לעצור". ויהי זכרו הטוב ברוך
יהי זכרם ברוך
תהא נשמתם צרורה בצרור החיים תודה שהגנת עלינו בחייך, גיבור ישראל עצום
גבורה בלתי נתפסת. כרגע בביתם של הרב דורון ושלי פרץ ביישוב יד בנימין, נחשפתי לתחקיר הקרב בנחל עוז בו נפל דניאל ז״ל, שהיה מפקד מחלקת טנקים בנחל עוז בבוקר ה-7/10. משך שעתיים רצופות פיקד דניאל על צוות הטנק שלו, כולל איתי חן ז״ל וחברי צוות נוספים. לוחמי הטנק בלמו והדפו נחילים-נחילים של מחבלים שחדרו את גדר הגבול בדרכם למסע רצח. כמו אותו ילד עם אצבע בסכר, הטנק של דניאל התרוצץ מנקודה לנקודה, כדי לבלום את שיטפון המרצחים. הכי קל היה לתפוס פינה רחוקה, ואולי לירות פה ושם מאחורי מחסה. אך דניאל וצוותו חתרו למגע, כי הם ידעו שכל מחבל שלא יחוסל ימשיך במסע רצח. סימני הקוליס של ״טנק פרץ״ נראים כמו חוט ספגטי ארוך ומסורבל ומעידים על פעלתנות, יוזמה, ולחימה קשה מנשוא. הם, יחד עם גיבורים נוספים, הצליחו למנוע טבח נורא בקיבוץ נחל עוז, ולמנוע מעוד המוני מחבלים להגיע לקיבוץ סעד, לכפר עזה, ולכביש הראשי. דניאל נפגע והמשיך לחתור למגע תוך איבוד דם. הוא נלחם, באופן ממשי, עד שהדם אזל מגופו והוא נפטר. ״עד טיפת דמו האחרונה״—לא כסיסמא, אלא כעובדה פיזית. כפי ש״טנק פרץ״ הותיר עקבות באדמת נחל עוז, כך דניאל פרץ יותיר עקבות בלבבות הדור העברי הצעיר. איזו משפחה! גם אחיו יונתן, מ״פ בצנחנים, ניהל קרב גבורה בבסיס נחל עוז עד שנפצע. הוא הצליח עם חייליו להציל עשרות חיילות וחיילים. (יונתן בינתיים נישא לגליה וכהרגלי המביך, אמרתי להם מיד להביא מלא ילדים ומלא חיים חדשים, ולהפוך את הרב דורון ושלי לסבא וסבתא ואת עדינה ושירה לדודות..). דניאל פרץ ז״ל יירשם כאחד מגדולי הגיבורים שקמו לעם ישראל עם ישראל כולו מרכין ראש לזכר גיבור ישראל דניאל פרץ.
נזכור אתכם תמיד
קדוש וגיבור יהי זכרו ברוך ונצור לעולמי עד
שנהיה ראויים להקרבתך.
צדיק וגיבור תנחומים למשפחה היקרה.
נוח על משכבך בשלום תחת כסא הכבוד.
דניאל פרץ, רק מהסיפורים וקולות הקשר של הקרב האחרון, אני מבין איזה קצין, לוחם, חבר, ואדם איכותי היית. ישמור אותך אלוהים למעלה. קצין איכותי של חטיבה 7, אתה מורשת קרב וגבורה עליה יחונכו דורות קדימה של לוחמי שריון ישראלים גאים. האדם שבטנק ינצח נאמר עליך. יהיה זכרך ברוך לעולמי עד. נוח על משכבך בשלום קצין, לוחם, ואדם יקר. אתה אחד מפסיפסי מגש הכסף שבזכותו קיימת מדינת ישראל! מצדיע לך !!
דניאל גיבור ישראל
במותו ציווה לעם ישראל חיים
ת.נ.צ.ב.ה
נזכור אותך לעד גיבור ישראל!!!
גיבור ישראל, נזכור אותך לעד!
דניאל פרץ, גיבור ישראל, זכרונו לברכה, חזר אתמול הביתה. במהדורות החדשות של הספר שלנו "יום אחד באוקטובר" הכנסנו גם את הסיפור שלו, ושל אחיו, שנלחמו באיזור נחל עוז. דניאל נלחם לבדו, עם טנק אחד, במשך שעתיים. הוא הסתער עם הטנק שלו על עשרות מחבלים שניסו לחדור למוצב ולקיבוץ. הוא קיבל החלטות על דעת עצמו. הוא ניסה לקבל פקודות, אבל לא היה מעליו שום מפקד שיגיד לו מה לעשות. אז הוא החליט לבד. וההחלטות שלו הצי
תודה לך, סליחה שזה נגמר ככה
מבטיחה לזכור
תודה ששמרת עלינו. לא תישכח. יהי זכרך ברוך. תנחומינו למשפחה
נוח על משכבך בשלום
נזכור ולא נשכח אף פעם
גיבור ישראל
תודה ששמרת עלינו
יהי זכרו ברוך
סליחה
יהי זכרו ברוך
עצוב. בליבי תמיד. נדב
זוכרת אותך דניאל. הלב נשבר לרסיסים
זכר צדיק וגיבור לברכה
יהי זכרו ברוך ותהא נשמתו צרורה בצרור החיים.
נראה ונשמע בן אדם ממש טוב משתתפת בצער המשפחה
לנצח תשאר בליבנו
דניאל גיבור ישראל
ה יקום דמו
שהשם יברך את נשמתו המתוקה ויעניק לו עלייה
הלוואי וכבר יחזירו אותך הביתה
בליבנו לעד גיבור ישראל
תמיד תהיה בליבנו
יחי זכרך ברוך מסבתא של איתי עסיס פלוגת מלכות החרמון.
תודה רבה ששמרת עלינו במהלך המלחמה.
יהי זכרך ברוך
גיבור ישראל
תנוח נשמתך בגן עדן צדיק וגיבור עם ישראל
דניאל היקר
תשמור עלינו מלמעלה אתה מלאך ! אוהבים אותך ומתגעגעים
סרן דניאל פרץ ז״ל נפל בקרב ב-7.10 ונחטף לשטח רצועת עזה על ידי ארגון חמאס. הרבצ״ר קבע את מותו לאחר בחינה של כלל הממצאים ועל בסיס מידע מהימן. הממצאים שאותרו מאפשרים על פי ההלכה להביא לקבורה את החלל.
לאחר הודעת הרבצ"ר כתב שר האוצר, בצלאל סמוטריץ': "משתתף בצער משפחת פרץ וחברי היקר הרב דורון פרץ על מותו של בנם, סרן דניאל פרץ, שהוגדר עד עתה כחטוף וכעת הותר לפרסום כי נפל במהלך קרב גבורה בשמחת תורה וגופתו מוחזקת בידי חמאס. נמשיך לפעול כדי להשמיד את חמאס ולהשיב את כל החטופים לביתם ואת אלו שכבר אינם בחיים לקבר ישראל".
דניאל הוא בנו של הרב דורון פרץ, יו"ר המזרחי העולמית. הרב דני מירוויס, מנכ"ל בפועל של המזרחי העולמית, כתב: "בכאב עצום ובעצב עמוק אני משתף אתכם שמשפחת פרץ התבשרה הערב כי סרן דניאל פרץ, בן 22, הוכרז כחלל צה"ל לאחר שנחטף בידי ארגון טרור. מחר מתוכננת הלוויה ולאחריה השבעה. במהלך 163 הימים האחרונים התחננו נואשות לחדשות טובות יותר. לאורך כל אותה תקופה, משפחת פרץ העניקה לנו השראה וחיזקה אותנו כפי שביקשנו לחזק אותם. התפילות העולמיות לשלומו יהפכו כעת למשאלות נחמה.
הידיעה הזו הגיעה למשפחה בז' באדר, היארצייט של משה רבנו שמקום קבורתו לא ידוע, והפכה כזו לתאריך הקשור לאבל לכל מי שמקום קבורתם אינו ידוע. כפי שהתפללנו וקיווינו לשובו של דניאל עד עכשיו, אנו ממשיכים להתפלל ולקוות לשובו לקבר ישראל. שהשם ינחם את הרב דורון, שלי וכל המשפחה בתוך שאר אבלי ציון וירושלים, ושנראה את כל החטופים חוזרים הביתה".
לאחר הטבח, כשדניאל עדיין נחשב לחטף ולא הוכרז כהרוג, פורסם במקור ראשון ראיון עם שירה, אחותו של דניאל. בראיון מספרת שירה כי הדבר שהיא הכי מתגעגעת אליו, זה החיבוק של אחיה, "לדניאל יש את החיבוק הכי חם, אני זוכרת את החיבוקים שלו כשהוא חוזר מהצבא לסוף שבוע, ואני מחבקת אותו ומרגישה את הנשק שלו בבטן שלי, וזה קצת כואב, אבל זה חיבוק כל כך טוב. זה הדבר שכנראה כולנו הכי מתגעגעים אליו, ולחיוך שלו".
"דניאל הוא האח הכי מגניב בעולם, יש לו מיליון חברים והוא מכיר את כל העולם. כל מה שאני צריכה ממנו, הוא תמיד־תמיד שם לעזור ואני באמת מתגעגעת אליו מאוד. הוא מצחיק, מאוד חכם, ואוהב את הטנק ברמות. יש לו בעיית קשב והוא חייב להיות בתזוזה כל הזמן, הוא תמיד אמר 'אין מצב שאני הולך לצבא ויושב במשרד'. הוא אוהב סקי מים וממש התמקצע בזה. פעם הוא נפצע בסקי והפרופיל שלו ירד ל־64, אחרי שהוא נלחם בלי סוף העלו לו ל־72 וככה הוא הגיע לשריון. הוא אדם מאוד פרטי, לכן מוזר שאנחנו פתאום מדברים עליו בכל מקום".
מטה משפחות החטופים פרסם: "אנו משתתפים בצערה הכבד של משפחת פרץ. דניאל פרץ (22) ז״ל, היה אדם מלא אנרגיות שתמיד היה מוקף בחברים. דניאל היה הרפתקן ואהב ספורט אקסטרים, במיוחד וויקבורדים. ״איך אוכל כל יום לתפקד יותר טוב בתור בן אדם, חייל , איש צוות ומפקד?״ – כך דניאל כתב ביומן האישי שלו. משפט שאופייני לו מאוד כאדם".
"דניאל עלה לארץ לפני 10 שנים, היה אח ובן אוהב ואהוב. אתמול בעצרת התמיכה במשפחות החטופים, עלה אביו הרב דורון פרץ לשאת בדמעות את התפילה לשלום החיילים והחטופים ואחותו שירה פרץ אמרה: "דניאל מעורר בי השראה וגאווה כאחותו הקטנה. דניאל אני כל כך אוהבת אותך ומתגעגעת אליך בלי סוף".
"אנחנו מכירים כמעט עשור, מהישיבה התיכונית ועד היום"
"אני והוא מכירים משנת 2016 בערך, היינו ביחד בישיבה התיכונית בירוחם", מספר בצלאל, "מלבד זה, אנחנו גרים קרוב אחד לשני. הוא גר ביד בנימין ואני גר בגני טל, ממש מרחק של 5 דקות אחד מהשני. גם לאחר הישיבה התיכונית, בזמן הצבא והמכינה, היה לנו קשר ממש קרוב, מה שאגב היה אחד הדברים שהיו הכי חשובים לו - לשמור על קשר עם החברים גם תוך כדי הצבא, גם במהלך תקופות עמוסות כמו קורס קצינים או קורס מפקדי טנקים. לפני כל שבת הוא היה מתקשר לכל החברים הקרובים ושואל איך השבוע היה ומה קורה. אני יודע על חברים שהיו ממש מחכים לשיחה הזו".
"דניאל ידע באופן מופלא להפריד בין הצבא לבין החיים של הבית. כשהיה חוזר הביתה והיינו נפגשים הוא היה מספר מעט על הצבא, אבל כשהיה מספר היה לו ממש ברק בעיניים. בימי שישי היינו יוצאים ועושים ארוחת בוקר או מסלול בטרקטורון שטח. למרות שהיה לו לו"ז עמוס, הוא היה משתדל בסופ"שים להשקיע גם במשפחה וגם בנו, החברים".
"דניאל היה אדם שאם הייתה לו משימה - הוא עמד בה ולא משנה מה"
במהלך השבעה נפגשו כל החברים מהישיבה בירוחם. "המדריך שלנו הגיע אף הוא, וסיפר שבישיבה דניאל מראש היה אומר לו אם להעיר אותו בבוקר", נזכר בצלאל, "אם דניאל היה מבקש מהמדריך שיעיר אותו, אז כשהמדריך היה נכנס בבוקר לחדר דניאל כבר היה לבוש ומוכן. דניאל היה אדם שאם הייתה לו משימה, הוא עמד בה ולא משנה מה. חוץ מזה, הוא היה עושה הכל על הצד הטוב ביותר. אין עיגולי פינות".
"הוא אף פעם לא ויתר לעצמו, תמיד ידע מה הוא רוצה מעצמו"
בצלאל משתף כי אביו של דניאל, הרב דורון פרץ, סיפר שכשהם גרו ביוהנסבורג לפני שעלו לארץ הייתה בבית הספר של דניאל תחרות בהלכות פסח. דניאל התחרה ולמד עם אביו חודש לפני, ולבסוף זכה במקום השני. הוא התבאס ובשנה הבאה החליט לגשת שוב, ממש ברגע האחרון. הוא למד ימים ספורים לפני החידון וזכה במקום הראשון. כשאביו ניסה להבין כיצד זכה, אמר לו דניאל: "אבא, שנה שעברה עשיתי את זה בשבילך, והשנה עשיתי את זה בשבילי". הסיפור הזה גרם לבצלאל להעריך את חברו עוד יותר: "זה מראה המון על הדבקות שלו, על המשימתיות שלו. הוא אף פעם לא ויתר לעצמו, תמיד ידע מה הוא רוצה מעצמו".
יש לך זיכרון לסיפור משמעותי ממנו?
"אני התחתנתי ממש לפני ראש השנה האחרון, כשדניאל היה בקו עזה, ממש היכן שנפל", הוא משתף, "היה חשוב לי שהוא יבוא לחתונה והוא אמר לי שלא בטוח שיוכל לצאת. בשעה 15:00 בצהריים ביום החתונה, קיבלתי ממנו שיחת טלפון בה אמר לי בהתרגשות: 'הפכתי עולמות והצלחתי לצאת לחתונה שלך'. רמת השמחה שלי הייתה בשמיים".
בצלאל המשיך וסיפר: "המון אנשים שהגיעו לחתונה שלי לא פגשו אותו הרבה זמן. הרבנים, המורים, חברים. בדיעבד אני יודע להגיד שזו הייתה הזדמנות לכולם להיפרד ממנו בפעם האחרונה. לפחות הספקתי שיהיה בחתונה שלי. כמה שבועות אחר כך הוא כבר נהרג, אחרי שהספקתי לראות אותו רק עוד פעם אחת אחרי החתונה שלי, ממש קצת לפני שנפל".
"הבשורה על מותו תפסה אותנו לא כל כך מוכנים"
איך שמעת על נפילתו של דניאל ז"ל?
"מאז השבעה באוקטובר היינו ממש יום יום עם המשפחה של דניאל. לפני מספר חודשים התחלנו מנהג קבוע בימי שישי - ריצה לזכות דניאל שאהב מאוד ספורט. ממש האמנו שהוא חי וחזק ושהוא יחזור, אז הבשורה תפסה אותנו לא כל כך מוכנים. ביום ראשון התקשר אליי חבר טוב ואמר לי שאחות של דניאל ביקשה שנבוא אליהם הביתה, מכיוון שצה"ל הגיע ובישר שמצא תיעוד לפיו דניאל אינו בחיים". הוא ממשיך בכאב: "ישר הגענו וישבנו איתם, עוד לפני שדובר צה"ל הודיע רשמית. הקפדנו לעדכן את החברים הקרובים והרבנים שליוו אותו במהלך השנים, כי לא רצינו שיצא מצב שהם ישמעו את הבשורה מהתקשורת".
בצלאל מדגיש שהוא בטוח שהם, החברים הקרובים של דניאל, ימשיכו להיות עם המשפחה שלו. "מלבד זה, אני בטוח שדניאל היה רוצה שננציח אותו באמצעות ספורט, שזה דבר שהוא כל כך אהב. בכל זמן פנוי שהיה לו הוא היה רץ, משחק כדורגל, עושה ספורט אתגרי".
דניאל תמיד שאל את עצמו: "אם לא אני אז מי?"
בצלאל מסיים בסיפור מצמרר: "אחרי השבעה באוקטובר מצאו יומן שכתב דניאל, ובו משפט שרשם לעצמו כמוטו לחיים: 'אם לא אני אז מי?'. רס"ן בר פלח ז"ל כתב אותו לפני נפילתו ודניאל אימץ אותו בכל משימה. הוא תמיד שאל את עצמו: מי יסתער ראשון אם לא אני? מי יהיה הקצין הטוב ביותר אם לא אני? תסמוך על עצמך. יש לך כוחות גדולים. זה מה שהוא היה, בפשטות".
https://www.kipa.co.il/%D7%97%D7%93%D7%A9%D7%95%D7%AA/1178545-0/
ב-7 באוקטובר, סרן דניאל פרץ בן ה-22 היה מפקד יחידת טנקים המוצבת בבסיס נחל עוז, בגבול עזה. במשך 163 ימים לא ידעו הוריו מה עלה בגורלו של בנם. הם שמעו שברי פרטים על הכאוס ועל תפקודו המדהים ומעורר ההשראה בעת הלחימה, על הפיקוד שלו ועל תושייה שהצילה רבים, אך לא ידעו מה עלה בגורלו ובגורלם של חברי צוות הטנק – מתן אנגרסט, איתי חן ותומר ליבוביץ'. מדים מוכתמים בדם העידו על פציעה משמעותית, אך רק ב-17 במרץ הותר לפרסום כי דניאל נרצח והוגדר חלל צה"ל חטוף בידי ארגון טרור.
אביו, הרב דורון פרץ, יו"ר תנועת המזרחי העולמית, מספר על דניאל ועל המסע האישי שלו עד היותו גיבור שמסר את נפשו בעד עמו וארצו:
"דניאל היה הבחור הכי חברותי וכיפי שאפשר לדמיין. ילד עם המון אנרגיה, תמיד פעיל ותזזיתי. היו לו אין-ספור חברים מכל צומת בחייו: מדרום אפריקה, מהלימודים, מהצבא ומהיישוב. לא פחות מ-30 אנשים שהגיעו לנחם כאשר ישבנו שבעה הציגו את עצמם כ'חבר הכי טוב של דניאל'. אני חושב שהוא היה מאושר ביותר כשהוא היה עם חבריו. חברו הטוב ביותר היה אחיו, יונתן. הם היו שונים מאוד זה מזה, אבל מחוברים מאוד. תמיד הם היו יחד".
כוח הרצון שלו היה עז. לכל דבר שהחליט לעשות היה נכנס עד הסוף. דניאל אהב ספורט אתגרי ברמה גבוהה מאוד: החלקה על קרח, וויקבורד ועוד. הספורט היה חלק ממנו. בתאונת וויקבורד הוא נפצע וקרע רצועות וסחוסים בברך. הוא נותח ועבר שיקום מסיבי במשך תשעה חודשים, אך נפסל משירות קרבי ונאלץ לוותר על חלומו לשרת בסיירת גולני. "דניאל נלחם במשך חודשים עד שהעלו לו את הפרופיל למינימום הנדרש כדי להתגייס לשריון. הוא אהב את הטנק, את המורכבות שבו ואת העוצמה שלו".
הקרב האחרון של דניאל
שאיפתו הבלתי פוסקת למצוינות סללה את דרכו להיבחר לקצין ולמפקד טנק. "ראיתי אותו מממש את עצמו, נהיה המפקד הטוב ביותר שהוא יכול להיות, וגם מצטיין. הוצע לו להתקדם ולהיות מפקד פלוגה, ובאחת משיחותיי האחרונות איתו הוא התלבט איתי אם להמשיך את הקריירה הצבאית", מספר דורון. "הרגשתי שאני רואה אותו בתקופה הכי טובה שהייתה לו בחייו, והתרשמתי מאוד מהבגרות שלו. חשבתי שהוא פועל מתוך מימוש עצמי ומהישגיות, ולא מתוך מחשבה על האחר. היום אני יודע שטעיתי".
ואז הגיע שבעה באוקטובר.
בבוקר שמחת תורה עמד דניאל כמפקד הטנק על גבול רצועת עזה. בתוך האש והכאוס לחמו הוא וצוותו במשך שעתיים ושש-עשרה דקות, בתחילה מול הגל הראשון של מחבלי חמאס, ובשש-עשרה הדקות האחרונות – מול הגל השני. לאחר שעות של לחימה מאומצת ספג הטנק פגיעה ישירה ודניאל נפל בקרב. עימו נפלו חבריו ואנשי צוותו איתי חן ותומר ליבוביץ' הי"ד. גופותיהם של דניאל ואיתי נחטפו לרצועת עזה, ומתן אנגרסט, חבר הצוות הרביעי, נחטף פצוע. גופתו של איתי הוחזרה ב- 5 לנובמבר לקבורה ראויה בישראל. גופתו של דניאל הוחזרה ב-13 באוקטובר לקבורה ראויה בישראל. מתן, שהיה חטוף בשבי חמאס 738 ימים ושוחרר כמה ימים קודם לכן, הספיד אותו בהלוויה.
אם לא אני – אז מי?
לאחר מותו של דניאל הוחזר להוריו מנחל עוז יומן אישי שלו. "זו מתנה אמיתית שקיבלנו", משתף דורון. בעמוד הפתיחה כתב דניאל כותרת: הדברים שאני חושב עליהם לפני השינה. הוא שאל את עצמו שאלה משמעותית – למה אני פה? תשובתו צמחה בו בעקבות המסע לפולין בכיתה י"א, שבו הפנים את גודל השבר שחווה העם היהודי בשואה. שם, כתב, ליהודים לא היה מי שיגן עליהם, והוא חש שבהיותו מפקד חובה זו מוטלת עליו. בשורה הבאה כתב דניאל: "אם לא אני, אז מי?"
אלו המילים שהניעו אותו בחייו, וגם ביום הגורלי שבו לחם בקרב הראשוני מול מחבלי הנוח'בה והציל חיים רבים. מתוך הבנה שהוא הקו האחרון של ההגנה, בחר דניאל שלא להישאר במקום מוגן ומרוחק מהמחבלים, ובכך להרוג רק חלק מהם, אלא לצאת לקרב במטרה לחסל את כולם, ובכך לסכן את חייו.
מאגר של חיים
חברים מקהילת 'יד בנימין', מקום מגוריה של משפחת פרץ, יזמו מחווה מרגשת להנצחת זכרו של דניאל ז"ל והתאגדו יחד להקמת מאגר קהילתי לדגימות מח עצם. מאגר כזה הוא פוטנציאל ענק של חיים ושל תקווה: הוא מממן את הפיענוח של דגימות מח עצם שבבוא היום עשויות להימצא מתאימות לחולה סרטן הזקוק להשתלה.
השתלת מח עצם היא לעיתים הסיכוי האחרון של חולים במחלות קשות. האתגר המרכזי הוא מציאת התאמה גנטית מלאה בין החולה ובין תורם בריא. בהקמת מאגר אישי או קהילתי, הדגימות שצירופן ממומן על ידי המאגר מקודדות על שמו, וכאשר אחת מהן נמצאת מתאימה לחולה הזקוק להשתלת מח עצם, המאגר זוכה להיות הגורם שאפשר להצלת החיים הזאת לצאת לפועל.
המאגר על שם דניאל הוא אחד המאגרים האישיים והקהילתיים המרכיבים את המאגר הלאומי לתורמי מח עצם של 'עזר מציון'.
בעבור משפחת פרץ הוא מקור לנחמה ולחיזוק. דניאל נפל במלחמה ביום נורא שבו קופחו חייהם של חפים מפשע. המאגר על שמו ממשיך וימשיך להציל חיים ולסמל את ניצחון הטוב, האור והערבות הישראלית ההדדית.
הייתה לו אישיות שהאירה את החדר כשהוא נכנס.
מקור:SA Jewish Report
הוא אהב טנקים בכל ליבו
מקור:The Jerusalem Post
דניאל הוביל את חייליו באחריות
מקור:JNS
כולנו אסירי תודה לעד
מקור:JNS
סוף סוף תוכל לנוח בארץ הקודש,
מקור:Associated Press
עכשיו אתה איתנו בבית, במקום שאליו אתה שייך,
מקור:Associated Press
גם כשהיה פצוע ומדמם, הוא המשיך להילחם עד שלא היה מסוגל עוד,
מקור:The Jerusalem Post
היה לי חשוב להצדיע ולחלוק כבוד אחרון למפקד שלי דניאל ז"ל, שהוביל את הקרב ההירואי שלנו באותה שבת
מקור:חדשות 13
דניאל נפל כגיבור.
מקור:World Mizrachi
דניאל, אחי היקר
מקור:World Mizrachi
להגן על הבית שלנו.
מקור:World Mizrachi
חבר למופת
מקור:World Mizrachi
תמיד חיזקת אחרים
מקור:World Mizrachi
בננו היקר דניאל
מקור:World Mizrachi
דניאל חי מתוך תחושת לב ואחריות.
מקור:ערוץ 7
דברים ליום הזיכרון
יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל התשפ"ה – 2025
בכל יום שעובר, אזכור יותר! אזכור, את אלו שיצאו עימי לקרב ולא שבו, ולהם אין מי ידמה ומי ישווה. אזכור, שהכאב לא יעבור לעולם, והזמן, הוא לא מרפה ולא מרפא. אזכור, את שיברון הלב הגובר ואת הבית שבוער. אזכור, את צדקת הדרך, ואשבע שוב, שמה שהיה לא יהיה יותר. אזכור, שיותר מכל דבר אחר – אני חסר! ביום הזה, אני נתקף געגוע לדמותם, לחיתוך דיבורם, לחיוכם, ומדליק נר לזיכרון דרכם ומורשתם!
משרד הביטחון
אגף משפחות, הנצחה ומורשת
יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל התשפ"ה – 2025
בכאב, בהצדעה ובתקווה אני מתכבד להדליק נר זיכרון זה. השנה, כשאנו נלחמים במלחמה ארוכה, רב זירתית וצודקת, הזיכרון נושא משמעות עמוקה. ביום זה נעצור ונתייחד עם זכרם של טובי בנינו ובנותינו שנפלו בהגנה על המדינה. מורשתם היא המצפן שמתווה את דרכינו, והיא המעניקה לנו כוח להמשיך ולהגן על מדינת ישראל ותושביה. משפחות יקרות, אנו מרכינים ראשנו ומתחייבים שנעמוד לצידכן תמיד. יהי זכר הנופלים ברוך.
אלוף דדו בר כליפא
ראש אגף כוח האדם, צה"ל
יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל התשפ"ה – 2025
בשעה שאנו זוכרים את גודל תרומתם ועומק מסירות נפשם של טובי בנינו ובנותינו, נופלי מערכות ישראל לדורותיהן, ממשיכים צה"ל וכוחות הביטחון במימוש המשימה למענה לחמו ועבורה נפלו: הכרעת אויבינו מדרום, מצפון, ביהודה ובשומרון, וגם בזירות רחוקות יותר. בהערכה רבה ובגאווה אדירה אנו מרכינים ראש בפני הנופלים והנופלות, מאמצים את משפחותיהם אל לבנו, וממשיכים במשימה להבטחת קיומה של ישראל לדורי דורות. יחד נעשה ונצליח.
רב אלוף אייל זמיר
הרמטכ"ל, צה"ל
יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל התשפ"ד – 2024
כאשר דגלינו מורדים לחצי התורן וראשינו מורכנים לזכר הנופלים והנופלות במערכות ישראל, ממשיכים לוחמי צה"ל ומפקדיו בלחימה בדרום, בצפון, ביהודה ובשומרון ובזירות נוספות. על כל דור מוטלת המשימה של הגנת העם והארץ – משימה שאף פעם אינה פוסקת. נצדיע בגעגוע ובגאווה לנופלים ולנופלות, נחבק את משפחותיהם, ונמשיך ברוח הציווי שהותירו לנו. עם ישראל חי.
רב ניצב יעקב שבתאי
המפקח הכללי, משטרת ישראל
יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל התשפ"ד – 2024
אחיי הנופלים, כל נר הוא זיכרון יחיד ומיוחד, על חיים שהיו ואינם, געגוע שנצרב עמוק בלב, עולם ומלואו. הנרות כולם הם זיכרון של אומה כי לעולם לא עוד, בשורת הציונות וקוממיות ישראל. זיכרון כי הדרך לעם חופשי בארצנו עוברת דרך מסדר הנופלים. אור הנר יזכיר לנו את מסירות נפשכם להציל חיים, להגן על הבית. הנרות מסמנים לנו נתיב גבורה ערכי מחייב שאנו מצווים ללכת לאורו. נמשיך להילחם ולהוסיף אור מתוך אמונה בנצח ישראל.
יואב גלנט
שר הביטחון
יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל התשפ"ד – 2024
בהצדעה ובכאב, בשם צה"ל כולו, אני מדליק נר זיכרון. בעיצומה של מלחמה, הזכרון נושא משמעות יום-יומית, שעבר והווה מתלכדים בה. לאורם של הנופלים נמשיך לצעוד, חיילי הסדיר והמילואים. לאורם של הנופלים נמשיך להגן על ארצנו ועל מולדתנו, גם כשהמחיר כבד. להבת-הזכרון תבער בנו בעודנו ממשיכים להלחם ונזכור את הנופלים ואת אומץ ליבם. משפחות יקרות, צה"ל מרכין היום ראש, מצדיע לכן וכואב איתכן. יהי זכר הנופלים ברוך.
אלוף יניב עשור
ראש אגף כוח האדם, צה"ל
יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל התשפ"ד – 2024
בהוקרה, בגאווה ובכאב שאין לו סוף, אני מתכבד להדליק נר לזכרם של הנופלים והנופלות במערכות ישראל. סיפור חייהם בארץ הזאת, מסכת שירותם, גבורתם והקרבתם – הם סיפורה של הארץ הזאת, אך גם סיפור המחיר הכבד שהיא תובעת מאוהביה. מחויבותנו לזכר הנופלים ולדרך שהותירו לנו ניצבת תמיד לנגד עינינו. את המשימה שלא זכו להשלים, משלימים כיום, וישלימו, אנשי כוחות הביטחון, הממשיכים בדרכם ולאורם. יהי זכרם של הנופלים ברוך.
משרד הביטחון
אגף משפחות, הנצחה ומורשת
יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל התשפ"ד – 2024
בחרדת קודש אני מתכבד להדליק נר לזכרם של חללי מערכות ישראל, חברנו שנפלו, מראשית היציאה מהחומות ולאורך כל שנות עצמאותנו המדינית והציונית, מהווים תמרור זיכרון לדרך חיינו ולמחוייבות הלאומית להנצחת זכרם. דרכם נותרה דרכנו ומורשתם נר להמשך עשייתנו. יהי זכרם ברוך!
בני גנץ
שר הביטחון
יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל
נזכור אותם, כולנו יחד. כל אחד ואחת מהם, מדי יום ביומו, והיום ביתר שאת, כך – לנצח. "כי מדי דברי בו זכור אזכרנו עוד"
משרד הביטחון
אגף משפחות, הנצחה ומורשת