דניאל מימון טואף

בירושלים, עיר של חיבורים נצחיים, נולד ביום קר בחנוכה, השלישי בדצמבר 2000, תינוק נוסף למשפחת טואף-גבריאל, ונקרא דניאל. הוא היה הילד הרביעי, אח קטן לשמריה, מיכאל ונועה, שהמתינו לו בבית ברעננה, שם החלו שנותיו הראשונות להתעצב בין קירות מחבקים וגינה קטנה. הבית ברעננה היה מלא בצחוק ילדים, בריחות של ארוחות משפחתיות וקולות שיחה על ענייני היום ועל ערכים שהיוו את עמוד השדרה של המשפחה. דניאל הקטן היה כבר אז ניצוץ של אנרגיה, תינוק שעיניו הסקרניות לא הפסיקו לספוג את העולם סביבו, כמעט כאילו ידע שיש לו הרבה לראות ולחוות בזמן קצר. הוא גדל לתוך משפחה שבה הנתינה והמחויבות היו דרך חיים, כזו שבה ההורים, אורית ושלמה גבריאל, לא חסכו מאמץ להעניק לילדיהם כל מה שצריך, אך הקפידו תמיד להזכיר להם את מקומם בעולם, ללמד אותם ענווה לצד שאיפה למצוינות.

כשהיה כבן חמש, ארזה המשפחה את חייה ועברה צפונה, ללב הגליל, ליישוב הקהילתי-דתי מורשת שבמועצה האזורית משגב. המעבר היה שינוי נוף דרמטי – מהפרברים השטוחים והמרוצפים של השרון, אל הגבעות הירוקות, האוויר הצלול והמרחבים הפתוחים של הגליל. במורשת, בין בתי אבן אדמדמים ושטחי טבע פראיים, נולד אחיו הצעיר, נחשון, והשלים את מעגל המשפחה. דניאל מצא במורשת כר פורה לאנרגיה הבלתי נלאית שלו. הוא היה ילד ספורטאי מלידה, כזה שכל ענף ספורט שנגע בו הפך מיד למגרש משחקים של הצטיינות. הוא רץ על הדשא הירוק במגרש הכדורגל, הרגיש את הכדור קופץ מידיו בסל במהלך משחק כדורסל עם חברים, דייק בחבטות טניס על המגרש המקומי והחליק בקלילות על גלגליות הוקי. לא הייתה פעילות פיזית שיכולה הייתה לעצור אותו. הוא התנסה, למד, התאמן, ובעיקר – נהנה מכל רגע של תנועה ואתגר.

אבל מעל הכל, היה ענף ספורט אחד שכבש את ליבו של דניאל הצעיר לחלוטין: רכיבת אופני שטח. בגיל צעיר הצטרף לקבוצת "טימשגב", ומיד התאהב בתחושה של הרוח על פניו, של האדמה המשתנה תחת הגלגלים, של הריכוז המוחלט הדרוש כדי לנווט בשבילים הצרים והמפותלים של הגליל. הוא לא הסתפק ברכיבה חובבנית; דניאל התאמן באופן מקצועני, עם משמעת ברזל ותשוקה בוערת. הוא השתתף בתחרויות, כאלו שהוקפד לקיים אותן בימי חול כדי שיוכל לשמור שבת, והפגין בהן יכולות יוצאות דופן. המאמנים שלו, שראו את כישרונו להתמצא בשטח במהירות מסחררת ולנווט גם בנתיבים מסובכים ובלתי מוכרים, כינו אותו "הג'י-פי-אס האנושי". הוא ידע לקרוא את השטח, לזהות סימונים חבויים, ולבחור את המסלול האופטימלי כאילו נולד עם מפה פנימית. יכולת ההתמצאות הזו, שפיתח ברכיבות אינסופיות בין עצי אלון ושיחי צבר, תשרת אותו נאמנה שנים רבות אחר כך, במקומות שבהם הניווט יהיה עניין של חיים ומוות.

את שנות לימודיו הראשונות, שש שנים מלאות של סקרנות וכיף, העביר בבית הספר היסודי הממלכתי-דתי במורשת, ממ"ד מורשת. שם, בין כיתות לימוד מוארות ושיעורים על תורה ודרך ארץ, הוא התחבר עם חברים, למד את יסודות הידע והחל לגבש את זהותו. מכיתה ז' ועד סיום התיכון, עבר ללמוד בישיבה התיכונית שדה יעקב, מוסד חינוכי ששילב לימודי קודש עם לימודי חול ברמה גבוהה. גם שם, דניאל בלט לא רק בזכות כישרונותיו הספורטיביים, אלא בזכות קסמו האישי שאיש לא יכול היה לעמוד בפניו. חיוכו הכובש, שהאיר את פניו והפיץ סביבו אופטימיות מדבקת, פתח בפניו כל דלת. המורים אהבו אותו, גם אם לא תמיד הצליח להשלים את כל משימותיו הלימודיות בדייקנות. הם ראו בו יותר מסתם תלמיד; הם ראו נשמה טובה, רוח חופשית עם לב רחב ויכולת לגעת בכל אדם.

במקביל לשעות הלימודים המאתגרות ולשעות האימונים המפרכות על האופניים, דניאל מצא זמן ומרץ לעסוק גם בנתינה לקהילה. הוא היה מדריך נערץ בסניף בני עקיבא במורשת, דמות מודל ומושא הערצה לילדים הצעירים שהביטו בו בהתפעלות. הוא ארגן פעילויות, הוביל טיולים, ובעיקר – העביר את המסר של אהבת הארץ, אהבת העם ואהבת האדם בדרכו הייחודית, עם חיוך ומילה טובה לכל אחד. הילדים נהרו אחריו, מרותקים לסיפוריו, נהנים ממשחקיו, ומוצאים בו אוזן קשבת וחבר אמת. בבית, כשחזר עייף אך מרוצה מיום מלא פעילות, מצא מפלט במוזיקה. הוא אהב "מוזיקה טובה", כפי שכינה אותה – קולו המרגיע של שלמה ארצי, המקצבים המורכבים והמרגשים של עידן רייכל, ולצדם גם מוזיקה בינלאומית שפתחה בפניו עולמות של צלילים ותרבויות. המוזיקה הייתה עבורו פסקול לחייו התוססים, רגע של שקט והתבוננות בין כל המרוץ.

החיים בבית משפחת טואף-גבריאל במורשת היו בית גידול לערכים. הוריו של דניאל, אורית ושלמה, חיו את חייהם מתוך תחושת שליחות עמוקה, והעניקו לילדיהם חינוך שלא ידע פשרות. הם לימדו אותם את חשיבות הנתינה האינסופית, את ההסתכלות על הכלל ולא רק על הפרט, ואת העשייה למען עם ישראל. אמו, אורית, עבדה ימים כלילות, מוטרדת תמיד מבעיות שפקדו את העם, ותמיד עמדה על שלה ודרשה שהצדק והאמת יצאו לאור. אביו, שלמה, עבד ללא הרף למען ביטחון העם, ומצא בכך סיפוק והשראה מעוררי הערצה. "אתם מקור חיי", יכתוב להם דניאל שנים אחר כך, כהוקרה על הנוף הערכי שבו גדל. "אדם תבנית נוף מולדתו", ימשיך, "הנוף שאני גדלתי עליו זה הנוף הזה של נתינה אין סופית ועשייה של דברים למען הכלל ולא הסתכלות אישית רק על עצמי." בבית הזה, דניאל למד את הערך של להיות חלק ממשהו גדול יותר, של לשאת באחריות, ושל לעשות טוב בעולם. הוא למד שלמרות שקיבל כל מה שהיה צריך, אף פעם לא הורשה "לעוף על עצמו" ולחשוב שהוא מרכז העולם – שיעור חשוב בענווה, לצד השאיפה הבלתי מתפשרת למצוינות.

לאחר שסיים את לימודיו בתיכון, בחר דניאל ללכת בדרך שרבים ביישובים הקהילתיים-דתיים בוחרים בה – שנה וחצי של לימודים במכינה הקדם-צבאית "בני דוד" בעלי. המכינה, הממוקמת בלב השומרון, הייתה עבורו תקופה של העמקה רוחנית ואישית, של הכנה פיזית ומנטלית לקראת השירות הצבאי. שם, בין שיעורי תורה וסדנאות מנהיגות, בין אימוני כושר וטיולים מאתגרים, הוא גיבש עוד יותר את זהותו ואת תפיסת עולמו. הוא למד להכיר את העם, את הארץ ואת המדינה לעומק, והבין שהשירות הצבאי אינו רק חובה, אלא זכות וביטוי עליון לערכים שספג מילדותו. הוא מצא במכינה חברים לדרך, שותפים לאמונה ולשאיפה לתרום למדינה.

במרץ 2020, בעיצומה של מגפת הקורונה העולמית, התגייס דניאל לצה"ל, לחטיבת גבעתי. הייתה זו תקופה חריגה, שבה העולם כולו נעצר, והשירות הצבאי קיבל ממד של ריחוק ובידוד. הטירונות, שהייתה אמורה להיות חוויה של גיבוש חברתי, הייתה מלווה במגבלות קשות, יציאות הביתה היו מועטות, והגעגועים לבית ולמשפחה צפו ועלו ביתר שאת. אבל גם אז, חרף הקושי הפיזי והנפשי, דניאל שמר על חיוכו המפורסם. הוא לא התלונן על דבר, קיבל את המצב בהשלמה, והקרין אופטימיות לסובבים אותו. הוא התמודד עם האתגרים בראש מורם, עם נחישות שקטה, ועם האמונה שתמיד צריך להמשיך קדימה, לא משנה מה.

המסלול הצבאי של דניאל היה מהיר ומרשים. הוא השלים מסלול מהיר לקורס מ"כים, שם בלט בכישורי המנהיגות הטבעיים שלו, ביכולתו להניע חיילים, ובאחריות שלקח על עצמו. מיד לאחר מכן, המשיך לקורס קצינים, צעד נוסף בסולם הפיקוד. הוא לא הסתפק בלהיות חייל טוב; הוא שאף להשפיע, להוביל, ולתת מעצמו את המקסימום. בתפקידו הראשון כקצין, שימש דניאל כמפקד מחלקה (מ"מ) של מחלקת הפיקוד בבא"ח גבעתי – בסיס האימונים החטיבתי. שם, הוא העביר את הידע והרוח שבו לטירונים ולחיילים צעירים, והטביע בהם את חותמו. לאחר מכן, עבר להיות מ"מ אלון בפלוגת החוד של גדוד שקד, יחידה קרבית עילית, שם קיבל אחריות על לוחמים בשטח, והפך לחלק בלתי נפרד מהכוח המבצעי של החטיבה. הוא היה מפקד שראה את חייליו, דיבר איתם בגובה העיניים, והקרין להם ביטחון ואמונה גם ברגעים הקשים ביותר.

ואז, בשבת של כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, השביעי באוקטובר 2023, בשעה שש וחצי בבוקר, השתנה הכל. ארגון הטרור חמאס פתח במתקפת פתע אכזרית ורצחנית מרצועת עזה על יישובי ומוצבי עוטף עזה ודרום הארץ. הבוקר השקט של החג הפך בן רגע ליום שחור בתולדות ישראל, ופתח מלחמה שלא דמיינו את עוצמתה ואת השלכותיה. דניאל, שהיה באותה עת בבסיסו, הוקפץ מיד עם שאר הלוחמים. החירום היה מוחלט, והמעבר משגרה ללחימה היה כמעט מיידי. טוביה רונס, חברו, תיאר את הרגעים ההם: "בשביעי כשהוקפצנו חזרה לבסיס, טואף תפס פיקוד על פקודת המעבר משגרה לחירום. למרות הלחץ והפאניקה הנוראית של אותו יום, טואף היה החלטי, מחלק פקודות ברורות, הכל מאוד מהיר ומאורגן – הוא היה מוכן לרגע הזה וידע בדיוק מה לעשות." גם מול הבלבול והכאוס, דניאל נותר חד וברור, לוקח אחריות, מכוון את חייליו למשימה, ומשרה עליהם ביטחון ביכולתם להתמודד עם הלא נודע.

עם תחילת התמרון הקרקעי ברצועת עזה בסוף אוקטובר 2023, דניאל נכנס פנימה, אל לב האש, והפך לחלק בלתי נפרד מהלחימה. הפלוגה שלו, חלק מצק"ח 401 (צוות קרב חטיבתי 401), הייתה בחוד החנית של הכוחות הלוחמים, והשתתפה בקרבות משמעותיים וקשים ברחבי הרצועה. הם לחמו בתוך בית החולים שיפא, ששימש כמפקדת טרור, בכיכר פלסטין שבלב עזה, ובמעבר רפיח, שהיה נקודה אסטרטגית חשובה. דניאל הוביל את לוחמיו בגבורה ובאומץ לב, עם תחושת אחריות עמוקה לכל אחד מהם. לוחמיו סיפרו כי הרגישו "הכי בטוחים בעולם ללחום לצידו". הוא היה מפקד שהלך בראש, שראה את פני האויב, ושלא היסס לקחת סיכונים כדי להגן על פקודיו ועל המשימה. חיוכו, שכה אפיין אותו בילדותו ובנעוריו, לא נגוז גם בתוך התופת. "אין רגע במלחמה הזאת שלא היה חיוך על פניך", ספד לו מפקד הגדוד, עדות לרוח הבלתי נלאית והאופטימית שלו גם בנסיבות הקשות ביותר. אביו, שלמה, סיפר: "דניאל היה מהיום הראשון של הלחימה בתוך עזה. הוא מעולם לא התלונן, וכששאלנו 'תגיד, לא קורה שם כלום?', הוא ענה 'לא אבא, הכול בסדר'. ראינו סרטונים שהקשר שלו צילם, אתה רואה שבכל המקומות שצריך להיכנס אליהם דניאל תמיד היה ראשון." הוא היה שם, תמיד בחזית, תמיד מוביל, תמיד אומר "הכול בסדר", גם כשהכול סביב בער באש.

לפני כניסתו הראשונה לעזה, ברגע של התכנסות ורצינות, הקריא דניאל לחייליו מכתב שכתב, מכתב שפנה אליהם ולכל אוהביו, וחשף את עומק מחשבותיו ורגשותיו. "אני אתחיל מזה שאני זוכר שכשהייתי ילד תמיד סבא וסבתא היו אומרים שכשאגדל כבר לא יהיו מלחמות ולא יצטרכו צבא," פתח. "מהר מאוד הבנתי שזה לא נכון, כי למדתי להכיר מה זה עם ישראל ארץ ישראל ומדינת ישראל שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו ואנחנו תמיד מוצאים את הכוח להציל את עצמנו." הוא דיבר על תחושה של רגע היסטורי, רגע שייזכר לדורות, ועל הזכות שניתנה להם לקחת חלק בפרק נוסף בסיפורו של העם היהודי. "עכשיו תורנו," כתב, "תורנו להיות אלה שנוטלים את העול, לוקחים את האחריות על העם עלינו כמו אברהם, יצחק ויעקב כל אחד בניסיון שהיה לו, משה שהעלה את העם לארץ, יהושע בן נון בכיבוש הארץ, דוד, שלמה ומלכי ישראל, אסתר ומרדכי, החשמונאים, אנשי המחתרות, הפרטיזנים, היהודים שהיו בתלאות השואה, לוחמי צה"ל לדורותיהם – כולם לקחו אחריות על העם שלהם. עכשיו תורנו." במילים אלו, דניאל מיקם את עצמו ואת חייליו בשרשרת הדורות של גיבורי ישראל, מתוך הבנה עמוקה של ההיסטוריה והייעוד.

הוא המשיך והתייחס לראש השנה וליום הכיפורים שחלפו זמן קצר לפני כן, ודיבר על התפילה ל"ספר חיים טובים". "הכוונה כאן היא לא שנחיה עוד שנה ולא נמות," הסביר, "הכוונה כאן היא שיהיו לנו חיים של משמעות ועשיית טוב למען עם ישראל וארץ ישראל, ותמיד אני מכוון בזה הכי הרבה ומבקש שיהיה לנו חיים של עשייה למען הכלל, של נתינה למען העם והארץ, חיים שבהם אני הופך את העולם למקום טוב יותר, את העם שלי לטוב יותר. זאת תכלית החיים. וכאן הגעתי לרגע וזכיתי לעשות את הדבר הזה ולחיות את החיים האלה, חיים של כלליות ועשיית טוב למען עם ישראל בגופי ממש." לא הייתה זו דרשה מליצית, אלא הצהרת כוונות עמוקה ואותנטית, הבנה צלולה של מהות קיומו ותכלית חייו. הוא לא רצה חיים בינוניים, הוא רצה חיים של משמעות, של נתינה, של שינוי לטובה – והוא מצא את ההזדמנות הזו, על אף המחיר, בתוך המלחמה.

את המכתב חתם במסר אישי למשפחתו: "מכאן אני רוצה להגיד למשפחה שלי תודה. תודה על חינוך מדהים ללא פשרות עם ערכים נצחיים של עם נצחי שתמיד ינצח. לאחים היקרים שלי אני אוהב את כולכם, מכולכם למדתי בכולכם אני תמיד גאה לספר מה שאתם עושים, אתם הגאווה שלי גם אם לפעמים אני מתנהג כמו ילד מפגר תדעו שתמיד אני אוהב אותכם וגאה בכם." הוא הודה לאבא ואמא שנתנו לו "מה שהייתי צריך אבל אף פעם לא נתתם לי לעוף על עצמי ולחשוב שאני כל העולם". הוא תיאר את אמו "שעובדת ימים כלילות ומוטרדת כל הזמן מבעיות שיש בעם שלנו... ואיך היא תמיד לא עומדת מנגד ודורשת שהצדק והאמת הם אלו שיצאו לאור", ואת אביו "שכל הזמן עובד בשביל העם בשביל הביטחון של העם שלנו ונהנה מזה בצורה מעוררת השראה". הוא ביקש מהם להמשיך לעשות טוב, "לא לעצור אף פעם", ולהיות עם ראש מורם וחזה נפוח כי הצליחו לחנך "דור נאמן ומסור לעם ישראל ארץ ישראל ותורת ישראל". "תראו איזה אימפריה גידלתם", כתב בגאווה על אחיו ואחותו. הוא סיים בתפילה שיצליח כמו הוריו, ובמסר של אהבה אינסופית: "ניפגש בקרוב ומבקש תמיד לשמור על חיוך לא משנה מה קורה, ולהמשיך לעשות למען העם הארץ. אוהב אתכם בלי סוף." מכתב זה, שנכתב ערב הכניסה לעזה, היה צוואתו הרוחנית, סיכום של עולמו הערכי ושל אהבתו העצומה למשפחתו ולעמו.

במהלך חודשי הלחימה הארוכים, נשא דניאל על כתפיו לא רק את הציוד הצבאי, אלא גם את משא הפיקוד והאחריות. בדצמבר 2023, נפל חברו הטוב, סרן ירון אליעזר צ'יטיז. הכאב היה עמוק, אך לדניאל לא היה זמן לשקוע בו. הוא נקרא למלא את מקומו של ירון כסגן מפקד פלוגה (סמ"פ) בפלוגה המבצעית של גדוד שקד. היתה זו משימה כפולה: להתמודד עם האבל האישי, ובמקביל, לשאת באחריות כבדה עוד יותר, להמשיך את דרכו של חברו שנפל ולפקד על הפלוגה. הוא עמד במשימה בגבורה, והיה לתקופה קצרה אף מ"פ בפועל, מפקד פלוגה זמני, עד שיימצא מחליף קבוע. היכולות שהפגין בשטח, המנהיגות הטבעית שלו והאומץ הבלתי מתפשר, לא נעלמו מעיני מפקדיו. הוא סוכם לצאת לקורס מ"פים, צעד נוסף ומשמעותי בדרך הפיקודית שלו, עדות ברורה לפוטנציאל הגדול שגלום בו. הוא היה על סף פרק חדש ומרתק בחייו הצבאיים.

תמרה, חברתו, נשאה את דניאל בליבה גם מרחוק. כשהייתה בלחץ מעבודה ומבחנים, בזמן שדניאל עצמו היה בעזה, בלב התופת, הוא היה זה שמרגיע אותה, שמוצא את המילים המעודדות. "איזה לב גדול היה לך", היא שיתפה בכאב. "היית מרגיע אותי כשהייתי בלחץ מעבודה ומבחנים בזמן שאתה בעזה. השיחות, המשפטים המעודדים והרצון שלך לשנות לטובה את המדינה יישארו חרוטים בליבי לנצח". זה היה דניאל – אדם עם לב ענק, שתמיד חשב על האחר, גם כשהיה הוא עצמו בלב הסערה.

בנוסף לחייו האינטנסיביים בצבא, דניאל מצא זמן גם להתנדב ולתרום לחברה. במשך שנה שלמה לפני גיוסו לצה"ל, התנדב בבית הילדים "צבע אלעזרקי" בבני ברק. הוא הגיע לשם פעמיים בשבוע, עם חיוכו הצנוע ופניו המאירות, והיה אהוב על כל הילדים. הוא עטף אותם באהבה, שיחק איתם, הקשיב להם, והביא אור גדול לחייהם. "כל הילדים היו מאושרים לראות אותו והוא עטף אותם באהבה", כתבו מבית הילדים. "איבדנו אור גדול!". זו הייתה עוד עדות לאופיו יוצא הדופן – לא רק לוחם קשוח ומפקד נחוש, אלא גם אדם רגיש, אמפתי ואוהב אדם, שראה את הצורך של הילדים והעניק להם מעצמו ללא גבולות. הסטטוס שלו בטלפון, "לא קמתי בבוקר כדי להיות בינוני", לא היה רק סיסמה – זו הייתה פילוסופיית חיים שפעמה בו, שאיפה למצוינות בכל תחום, דוגמה אישית לכל מי שהכיר אותו, אוהב מולדת ומסור ללא גבולות.

ביום שלישי, י"ד באלול תשפ"ד, ה-17 בספטמבר 2024, יצא דניאל בראש כוח לפשיטה על מתחם טרור בשכונת תל אל-סולטאן שברפיח, בדרום רצועת עזה. הייתה זו עוד משימה שגרתית לכאורה, חלק מהלחימה המתמשכת לחיסול תשתיות הטרור והגנה על אזרחי ישראל. הכוח התקדם בזהירות, דניאל מוביל כהרגלו, עיניו סורקות את הסביבה, חושיו דרוכים. לפתע, ללא אזהרה, התפוצץ מטען רב עוצמה על הכוח. הפיצוץ היה עז, קטלני, והפך את הרגע השגרתי לסיוט. דניאל, שהיה בחוד הכוח, נהרג במקום כתוצאה מהפיצוץ. יחד עמו נפלו עוד מפקד מחלקה, שני לוחמים ופרמדיקית – צוות שלם, ארבעה גיבורים נוספים, שנהרגו באותו אירוע טרגי. מותו היה פתאומי ואכזרי, קטע באחת את חוט חייו של בן עשרים ושלוש, שהיה בשיא כוחו, על סף פרק חדש בחייו, עם תוכניות לעתיד וחלומות גדולים.

ההודעה על נפילתו של סגן דניאל מימון טואף הגיעה למשפחתו כרעם ביום בהיר, והרסה עולמות. הילד האנרגטי, הספורטאי, המדריך, הקצין המחייך – איננו עוד. צה"ל, בהודעה רשמית, הודיע על נפילתו בקרב, והעלה אותו מדרגת סגן לדרגת סרן לאחר מותו, כהוקרה על פועלו ומסירותו. המשפחה, שבורה וכואבת, קיבלה את הבשורה הקשה מכל. דניאל הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בהר הרצל בירושלים, עיר הולדתו, עיר הנצח, שאליה שב כעת כגיבור. הוא הותיר אחריו הורים שבורים, שלושה אחים ואחות, וקהילה שלמה שחשה את הבור העצום שנפער בלעדיו.

בהלוויה המרגשת, שנערכה על רקע נוף ירושלים ההררי, נשא אביו, שלמה, דברים קורעי לב. הוא פתח בתפילה, שירה מתוך השיר על עקדת יצחק שנקרא בראש השנה: "שיחו לאמי כי ששונה פנה, הבן אשר ילדה לתשעים שנה, היה לאש ולמאכלת מנה, אנה אבקש לה מנחם אנה, צר לי לאם תבכה ותתייפח, עוקד והנעקד והמזבח." בקול רועד, שבור אך איתן, שר שלמה את מילות הכאב העתיקות, וחיבר אותן לכאב הפרטי של משפחתו. בסיום השיר, אמר בקול חנוק: "יצחק חזר ודניאל שלנו לא חזר. נשארנו חרוכים וגלמודים בלעדיך. נלחמת בעזה קרוב לשנה ומעולם לא התלוננת. תמיד אמרת שהכול בסדר. יצאת למלחמה שאין צודקת ממנה. כל פרידה כשיצאת לעזה הייתה יום אבל עבורנו. בחרנו שתשכב בירושלים עיר הקודש ולא ליד הבית משום שמותך איננו אירוע פרטי. הוא שייך לכל העם הנפלא שלנו. אהבת ישראל תפעפע ותחנוק את המחלוקת הקשה בעמנו. דניאל איש חמודות, אני אוהב אותך." במילים אלו, הפך שלמה את אבלו האישי לאבל לאומי, קרא לאחדות, והדגיש את גבורת בנו שחרג מחייו הפרטיים והיה לסמל.

אמו של דניאל, אורית, ספדה לו כשקולה רועד, אך עיניה מלאות גאווה וכאב: "'דניאלוש הגיבור', ככה אתה שמור לי בטלפון שלי. לא קמת בבוקר להיות בינוני, זה היה הסטטוס שלך. היית תינוק מושלם והבאת לנו רק אור. יש לנו קשר מיוחד של הבנה, אהבה והערצה. מילד אנרגטי שהצליח בכל דבר, יפה בלורית ותואר, לוחם ללא חת ומפקד חדור מטרה. ממש פרזנטור של גבעתי. תמיד עם החיוך הכי מושלם. כל הגוף כואב מגעגוע." היא נזכרה בבר המצווה שלו, אז בירכה אותו במילות השיר של אביתר בנאי: "וליבי מבקש תהיה נשמר, תהיה אהוב וקרוב, ותמיד תלך בשדות של אמת, בשדות של שמחה ויופי וליבי כורע ומשתחווה חסוך מליבו בושה ועלבון ופחד." היא הדגישה את גבורתו ואת מקומו בחוד החנית: "מזה כשנה אתה ולוחמיך נמצאים בחוד החנית. בעזרת השם אנחנו נתחזק. תמיד פיקדת בראש מורם, וליבי קורע ומצדיע לך. תהיה מליץ יושר על כל המשפחה, על כל עם ישראל. אני מתגעגעת אליך בלי סוף. אני אוהבת אותך, אהוב שלי מושלם." מילותיה של האם שרטטו את דיוקנו של דניאל מילדות ועד בגרות, והדגישו את הקשר המיוחד והאהבה העצומה שהיו ביניהם.

מפקד גדוד שקד של חטיבת גבעתי, שהכיר את דניאל מקרוב, ספד לו בקול נרגש, וביקש להנציח את דמותו: "דניאל שלנו, לוחם בנשמה, לא נשלחת לגוב האריות, הלכת אליו שוב ושוב כדי להציל את אחיך ואחיותיך. זו החובה שלנו, להמשיך בדרכו של דניאל, או כמו שקראתי לך: טואף. הכאב הוא עמוק. היית מבקש ואף מפציר בנו להוסיף עכשיו חיוך ושמחה. אין רגע במלחמה הזאת שלא היה חיוך על פניך. חיינו לצידו של גיבור ישראל. הובלת חיילים, היית מפקד מעורר השראה ומפקד שמח. לחמת לצד ולמען החיילים שלך. אני אומר לכם בני המשפחה, תהיו גאים בו ובפועלו. הוא היה גאה בכם. אני משתתף בצערכם. נוח בשלום אחי היקר." המפקד תיאר את דניאל כלוחם נחוש, בעל חיוך תמידי, שהיה למופת למנהיגות ולמסירות, וקרא להמשיך בדרכו.

דניאל מימון טואף ז"ל השאיר אחריו חלל עצום, אך גם מורשת מפוארת. חייו הקצרים, אך מלאי המשמעות, היו עדות לרוח הישראלית – רוח של נתינה, של גבורה, של אהבת אדם ואהבת מולדת. מהילד האנרגטי במורשת, דרך רוכב האופניים המקצוען, המדריך הנערץ בבני עקיבא, התלמיד המבריק במכינה, הקצין המחייך בגבעתי, ועד לסמ"פ האמיץ שהוביל את חייליו בקרבות הקשים ביותר בעזה – דניאל חי כל רגע במלוא העוצמה, עם שאיפה בלתי מתפשרת למצוינות. גבורתו לא הייתה מליצית, היא נבעה מהמעשים, מהבחירות, מהאנושיות העמוקה שבו. הוא היה אדם שראה את תכלית חייו ב"עשיית טוב למען עם ישראל בגופי ממש", והוא קיים את הבטחתו עד הרגע האחרון. מותו, כמו חייהם של רבים מגיבורי "מלחמת התקומה", אינו רק אירוע פרטי, אלא חלק מסיפורו המתמשך של העם, שממשיך לשאת את לפיד התקווה והאמונה, שואב כוח מהקרבתם של טובי בניו. זכרו של סרן דניאל מימון טואף, אהובנו המושלם, יהיה חקוק לעד בליבנו, כסמל לגבורה, למנהיגות, ולחיים של נתינה אינסופית למען העם והארץ.