דניאל קסטיאל

בירושלים נולד דניאל ביום קר ובהיר של ינואר, ט"ז בטבת תשנ"ט, השלישי לילדיה של ויויאן-חיה ויהודה קסטיאל, אחיהם של יהונתן, דוד ומיכאל. הוא היה הילד הרביעי במשפחה, ומיד עם בואו לעולם מילא את הבית באור שונה, בחיוך שטרם נראה כמוהו, חיוך שהיה לסימן ההיכר שלו ונשאר חרוט בזיכרון של כל מי שפגש בו. זמן קצר לאחר לידתו עברה המשפחה לבית שמש, עיר שבה עתיד היה לגדול, להתפתח ולהטביע את חותמו בכל פינה. הבית בבית שמש היה תמיד הומה אדם, מלא בצחוק ילדים, בריחות של תבשילים ובקולות שיחות סוערות. בין ארבעת אחיו הגדולים ובהמשך גם אחיו הצעיר רזיאל, דניאל מצא את מקומו הטבעי, ילד חייכן ונעים הליכות, שאהבתו לאנשים הייתה ניכרת כבר מגיל רך. הוא לא היה מסוג הילדים שמתחבאים בפינה, אלא תמיד חיפש את המגע האנושי, את השיחה, את הדרך לשמח. כשסבתו הייתה מגיעה לביקור, הוא היה הראשון לרוץ לחבק אותה, לשמוע את סיפוריה, להגיש לה כוס מים. כשהיה רק בן ארבע, בגן, כבר בלטה בו אותה נחישות פנימית, אותו רצון עז להיות ראשון בכל דבר, לא מתוך תחרותיות אלא מתוך דחף פנימי למצוינות. זה התבטא במרוץ הבוקר מסביב לחצר הגן, כשהיה מתנשף אך מסרב לוותר, ובמשחק הכדורגל עם חבריו, כשהיה רודף אחרי הכדור עד כלות הכוחות. הוא היה זה שרץ לעזור לגננת לסדר את הצעצועים, זה שהתנדב להרים את הכיסאות אחרי ארוחת הצהריים, תמיד עם חיוך שובה לב. הוריו ומוריו זכרו אותו כילד מכבד, שקט אך נחוש, שתמיד הקשיב ושקל את דבריו בטרם פעל. הוא היה ילד יפה תואר, עם עיניים בורקות ונוצצות, ששיקפו את נשמתו הטהורה והשמחה.

ככל שגדל, התפתחה אישיותו המיוחדת של דניאל. הוא הפך לנער אכפתי, עם יושרה פנימית עמוקה, שהכתיבה את כל מעשיו. טוב ליבו ונדיבותו היו לשם דבר. הוא לא ידע לסרב לבקשת עזרה, ותמיד חיפש דרכים לתרום ולתת מעצמו. בין אם זה היה לעזור לאחיו בשיעורי הבית, להקשיב לחבר שנקלע למצוקה, או סתם להציע כתף תומכת לבני משפחתו. הוא היה חבר אמת, מהסוג שמקשיב בסבלנות, מעודד במילים חמות ותומך ללא תנאי, ותמיד פועל מתוך התמסרות מוחלטת ונאמנות בלתי מתפשרת. היית יכול לסמוך על דניאל בעיניים עצומות. בכיתה ד', כשהיה רק בן תשע, הצטרף דניאל לתנועת הנוער "בני עקיבא" בשכונת מגוריו. הוא מצא שם בית שני, מסגרת שבה יכל להביא לידי ביטוי את ערכיו ואת אהבתו לחברה. הוא התמיד בפעילות, הגיע לכל מפגש, לכל טיול, ועם השנים, כשבגר, הפך למדריך בעצמו. הוא לא היה עוד מדריך, אלא כזה שבלט בנוכחותו הכובשת, ביכולת שלו לסחוף אחריו את חניכיו, להצחיק אותם, ללמד אותם ערכים דרך משחק וכיף. בני הנוער בעירו אהבו אותו והעריצו אותו, ראו בו דוגמה אישית, מנהיג טבעי שידע לשלב בין רצינות לשובבות, בין ערכים לצחוק מתגלגל.

דניאל ניחן בשמחת חיים סוחפת, כזו שהייתה מדבקת ומוכשרת להאיר כל חלל. הוא היה הרוח החיה בכל אירוע חברתי, בכל מסיבה, בכל התכנסות משפחתית. קולו הנעים היה מוכר היטב לכל סובביו, הוא אהב לשיר ולנגן בגיטרה, וכל הזדמנות לשמח אנשים הייתה קדושה בעיניו. הוא היה מנגן ומזמר שירים מוכרים, לפעמים מאלתר מנגינות משלו, וקולו היה ממלא את האוויר בנינוחות ובשמחה. הוא היה מספר בדיחות בכישרון רב, עם הבעות פנים משתנות וצחוק מתגלגל שהיה פורץ ממנו עצמו וסוחף את כולם אחריו. לא היה אדם שיכול היה להישאר עצוב לידו. הוא היה צנוע באופן יוצא דופן, ללא שמץ של יהירות או התנשאות. הוא ידע ליהנות מכל דבר, קטן כגדול – מנת פלאפל טעימה שאכל בדוכן השכונתי, מתפילת שבת בבית הכנסת, שם קולו היה מהדהד בנעימות, משיר חדש שמצא חן בעיניו ברדיו, או מהתכנסות משפחתית פשוטה סביב שולחן השבת, כשכל בני המשפחה צוחקים ומספרים סיפורים. דניאל ראה תמיד את חצי הכוס המלאה, את הצדדים החיוביים בכל מצב ובכל אדם. הוא התנהל בחייו באומץ לב, נטול פחד, ומלא תקווה לעתיד ואמונה עמוקה בבורא עולם.

הספורט היה חלק בלתי נפרד מחייו של דניאל. הוא הצטיין במגוון ענפים, אך אהבתו הגדולה הייתה נתונה לכדורגל. כבר מילדותו, המגרש הירוק היה הממלכה שלו. הוא שיחק בליגת הנוער של קבוצת "עירוני בית שמש", וכל אימון, כל משחק, היה עבורו עולם ומלואו. הוא היה מגיע לאימונים כשהוא חדור מטרה, רץ ללא לאות, מתאמן על בעיטות ומסירות, והזיעה שנטפה מפניו לא הורידה כהוא זה מחיוכו המפורסם. הוא היה לוחם על המגרש, תמיד נחוש לנצח, אך גם ידע לפרגן לחבריו ולהרים אותם ברגעים קשים. מעבר להיותו שחקן, דניאל היה אוהד מושבע של קבוצת "מכבי תל אביב". יציעי האצטדיון היו עבורו מקדש, וכל משחק היה אירוע שיכול היה לדחות כל דבר אחר. הוא היה מגיע לאצטדיון מצויד ב"צעיף המזל" שלו, בצבעי הקבוצה הכחול-צהוב, קולו מצטרף למקהלת האוהדים, שר וצועק בהתלהבות עם כל שער וכל מהלך יפה. גם כשצפה בטלוויזיה, המתח היה ניכר עליו, עיניו דבוקות למסך, לבו פועם בקצב המשחק. אהבתו לכדורגל לא הייתה רק אהבה למשחק, אלא למה שהוא ייצג: חברות, נחישות, ותשוקה משותפת.

עם סיום לימודיו בתיכון, דניאל ידע שדרכו אינה מסתיימת כאן. הוא תמיד שאף לשירות משמעותי, כזה שיעניק לו את היכולת לתרום למדינתו באופן העמוק ביותר. לכן, בחר ללמוד במשך שנה במכינה הקדם-צבאית "משכיות", מכינה דתית ששוכנת בנוף המרהיב של צפון בקעת הירדן. זו הייתה שנה של התפתחות אישית ורוחנית, שבה שילב לימודי קודש עם הכנה פיזית אינטנסיבית. בכל בוקר, עוד לפני שהשמש טיפסה גבוה בשמיים, היה דניאל מוצא את עצמו בחדר הכושר של המכינה, מעמיס משקולות, רץ על ההליכון, דוחף את גופו לקצה גבול היכולת. הוא לא ויתר לעצמו לרגע, מודע היטב למטרה: לשפר את כושרו הגופני לקראת שירות ביחידה מובחרת בצה"ל. הוא ראה בכושר הגופני לא רק אמצעי, אלא גם ביטוי לנחישות ולאופי, ובכל אימון היה מדמיין את הרגע שבו יעמוד במבחן האמיתי, מוכן לכל אתגר. החברים במכינה זכרו אותו כדמות מעוררת השראה, כזה שתמיד היה מוכן לעזור לחבר שמתקשה, להרים את המורל כשקשה, ותמיד עם אותו חיוך שאי אפשר היה להתעלם ממנו.

לקראת גיוסו לצה"ל, נרשם דניאל למיונים ליחידות המובחרות. הוא עבר בהצלחה שורה של מבחנים פיזיים ומנטליים, כל אחד מהם קשה ומאתגר יותר מקודמו, כשבכל שלב ושלב הוא מפגין נחישות בלתי רגילה ומוטיבציה עזה. הוא צלח את הגיבוש המפרך ליחידת הקומנדו "מגלן", יחידה עילית הכפופה לחטיבת הקומנדו "עוז" (89) בעוצבת האש (98). רגע קבלת ההודעה היה רגע של אושר עילאי, הגשמת חלום של שנים. הוא התגייס ושובץ ליחידה היוקרתית, ומיד שקע במסלול הכשרה מפרך שנמשך שישה עשר חודשים. המסלול כלל אימונים אינטנסיביים, תרגילי שטח מורכבים, לימודי לחימה מתקדמים, וגם קורס צניחה, שבו חווה את הריגוש העצום של קפיצה אל האוויר הפתוח, תחושה של חופש ומתח בו זמנית. בכל שלבי ההכשרה, דניאל בלט כלוחם מוכשר, מקצועי, עם יכולת מנהיגות טבעית שסחפה את חבריו. הוא המשיך לשלב אימוני הלחימה המתקדמים, שם רכש מיומנויות נדירות שהפכו אותו ללוחם עילית. את עיקר שירותו הסדיר כלוחם במגלן עשה בפעילות מבצעית בגזרת עזה ובגבול לבנון, אזורים שדרשו ערנות תמידית, מקצועיות וקור רוח תחת אש.

במהלך שירותו הצבאי, באו לידי ביטוי כל התכונות שאפיינו את דניאל מאז ילדותו, אך הפעם בעוצמה רבה יותר ובנסיבות מחייבות. המוטיבציה הגבוהה שלו הייתה בלתי נדלית, והוא שימש דוגמה ומופת לחבריו. יכולתו להנהיג אחרים הייתה טבעית, הוא ידע לסחוף אותם אחריו במילים חמות, במעשים, ובתמיכה ללא פשרות בשעת צרה. אהבת הארץ והעם שלו הייתה עמוקה ונטועה בו חזק, והיא הניעה אותו בכל רגע נתון, יחד עם הרצון הבלתי מתפשר להגן על המדינה ועל אזרחיה. דניאל היה לוחם ללא חת, מקצוען קשוח שחתר למגע בכל מחיר, נחוש להילחם ולהגן, ותמיד התנדב להיות הראשון בכל פעולה מסוכנת או מאתגרת. חבריו ומפקדיו ידעו שאפשר לסמוך עליו בעיניים עצומות. מעבר למקצועיותו, הוא דאג תמיד לשמור על המורל הגבוה של היחידה. אם במילה טובה ועדינה כשהרגיש שחבר שקוע במחשבות, ואם בהומור האופייני לו, בבדיחות שנונות שהיו מסוגלות לשבור כל מתח. בין השאר, יזם אירוע סטנד-אפ מאולתר, שבו הצחיק את חבריו בקטעים מההווי הצבאי, ועל אף התנאים המאתגרים, הצליח להעלות חיוך על פניהם. במוצאי פסח, ארגן לחיילים אירוע "מימונה" ספונטני, עם מאכלים מסורתיים שהביאו איתם מביתם, והצליח ליצור אווירה של חג ושמחה בלב השטח.

בשנת 2021 סיים דניאל את שירותו הסדיר, אך הקשר עם יחידת "מגלן" ועם חבריו לצוות נשאר חזק ובלתי נפרד. הוא המשיך בשירות מילואים פעיל, תמיד היה הראשון לקפוץ, הראשון ללכת, ורק חיכה להזדמנות לתרום שוב כשנדרש. לאחר השחרור מהצבא, יצא דניאל לטיול הגדול שתכנן זמן רב עם חבריו. הוא חרש את הארץ לאורכה ולרוחבה, ואז המשיך לחו"ל, לגלות עולמות חדשים. הוא טייל בקוסטה ריקה ובגואטמלה, נהנה מהנופים הפראיים ומהתרבות המקומית, המשיך לתאילנד ולסרי לנקה, שם התחבר לשלווה ולרוגע שבאזור. בקוסטה ריקה, בלב נוף טרופי עוצר נשימה, הכיר את מיה. מפגש מקרי שהתפתח במהרה לסיפור אהבה עמוק ומרגש. הם הפכו לזוג אוהב, שחלק חלומות, צחוקים ותוכניות לעתיד משותף. הקשר שלהם היה מלא חום, הבנה הדדית ואהבה גדולה, והם ראו את עתידם זה לצד זו.

כשחזר לארץ, דניאל לא בזבז זמן. הוא היה איש של עשייה, של עבודה קשה ושל בנייה. הוא למד אינסטלציה, מקצוע שבו ראה לא רק פרנסה אלא גם דרך לתרום ולעזור לאנשים בצרכיהם היומיומיים. הוא החל לעבוד בתאגיד המים בבית שמש, עירו האהובה, ומהר מאוד הצליח בתפקידו. הוא צבר ניסיון רב, למד את רזי המקצוע, וקיבל גם עבודות פרטיות בתחום, שם בלט במקצועיותו ובשירותיות שלו. הלקוחות אהבו אותו, וביקשו במיוחד את "האינסטלטור המחייך". הוא תכנן לפתוח עסק משלו, חלום שקרם עור וגידים, ונרשם לקורס בניהול עסק כדי להכשיר את עצמו לכך. הוא ראה לנגד עיניו עסק פורח, שבו יוכל להעניק שירות מצוין ולבנות את עתידו בשתי ידיים. בשעות הפנאי, דניאל לא נח. הוא התנדב בעמותת "ידידים", ארגון שמסייע לנהגים שנתקעו בדרכים. בכל קריאה, בכל שעה, היה קופץ לרכבו ויוצא לעזור, מחליף גלגלים, נותן כבלים, ותמיד עם חיוך ועם מילה טובה שגרמה לאנשים להרגיש בטוחים יותר. ובימי שישי, התנדב בבית תמחוי מקומי, חילק מזון לנזקקים לקראת שבת, פנים מול פנים, עם כבוד ואהבה. הוא לא ראה בכך "חסד", אלא חלק טבעי ממי שהוא, חובה פנימית לראות את האחר. החלום הגדול שלו, שחלק עם מיה, היה להתחתן ולהקים משפחה, לבנות בית חם ומלא ילדים. הוא היה מלא התרגשות ואופטימיות לקראת העתיד, שכן הוא היה בטוח שבעבודה קשה ונחישות יגשים כל שאיפה. "השמיים הם הגבול, והדרך דרך ארץ", נהג לומר, ו"עיניים למעלה, מפה מתקדמים הלאה".

השבת ההיא, כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, 7 באוקטובר 2023, החלה כשבת רגילה, שקטה ונעימה, אך מהר מאוד הפכה לאחד הימים האפלים בתולדות עם ישראל. בשעה שש וחצי בבוקר, כשקרני השמש הראשונות החלו להאיר את השמיים, פתח ארגון הטרור חמאס במתקפת פתע אכזרית וחסרת תקדים על ישראל. בחסות ירי מסיבי של אלפי טילים ורקטות שנורו מרצועת עזה אל עבר אזורים נרחבים בארץ, חדרו אלפי מחבלים – דרך היבשה, הים והאוויר – והחלו במתקפה רצחנית על יישובי עוטף עזה, על שדרות, אופקים ונתיבות, על מבלי מסיבות טבע סמוך לקיבוצים רעים ונירים, על בסיסי צה"ל ועל העוברים בדרכים באזור. דניאל, שהיה בביתו בבית שמש, התעורר לקולות האזעקות הבלתי פוסקות, תחושה עמוקה של חוסר שקט מילאה אותו. בשבע בבוקר, צלצל הטלפון. שיחה מהיחידה. גיוס מילואים מיידי. בלי להסס לרגע, בלי לשאול שאלות, דניאל קפץ מהמיטה. הוא לבש את מדיו במהירות, ארז תיק קטן עם הציוד ההכרחי, וניגש אל אימו, ויויאן-חיה, שהייתה עדיין שרויה בהלם מהאירועים. הוא נתן לה נשיקה חמה במצח, מבטיח במבטו שיחזור בשלום, ויצא מהבית, כשהוא מותיר מאחוריו דאגה עצומה אך גם גאווה על בנו שרץ להגן. בדרכו לאסוף ברכבו חבר ליחידה, עצר דניאל בבית הכנסת, כשרכבו מונע ליד הכניסה. אביו, יהודה, שראה את בנו יוצא לקרב, עטף אותו בטלית, ודניאל עלה לתורה בחיפזון, תפילה קצרה אך כנה על שפתיו, לפני שדהר אל המלחמה.

עם חבריו ליחידת "מגלן", שנדחקו לרכבים ובאו מכל קצוות הארץ, השתתף דניאל מהרגע הראשון בלחימה העיקשת במחבלים שהשתלטו על יישובי העוטף. הם חילצו תושבים שהיו נצורים שעות ארוכות במרחבים המוגנים, כשהם נתונים תחת אש בלתי פוסקת, כשהם רואים מראות קשים מנשוא. אחיו הגדול, יהונתן, סיפר על אותם רגעים ראשונים של חוסר וודאות: "כשחזרתי מבית הכנסת, והתחלתי להבין שהמצב גרוע הרבה יותר ממה שחשבנו, שלחתי לדניאל הודעה. הוא כתב שיש בלגן רציני, אבל לא דאגתי לו. ידעתי שהוא לוחם מיומן, שעבר אימונים מורכבים ב'מגלן', ולא עלה בדעתי שמשהו עלול לקרות לו." דניאל וחבריו, חדורי מטרה, נלחמו באומץ לב, פנים אל פנים מול הרוע הטהור. הם עברו מבית לבית, מפונים לכודים, מחסלים מחבלים, כשהם מונעים על ידי תחושת שליחות עמוקה.

השבוע הראשון של המלחמה היה שבוע של לחימה בלתי פוסקת, של ימים ולילות שנטמעו זה בזה, של עייפות בלתי נסבלת ושל אומץ לב עילאי. באחת ההפוגות הקצרות, כשהיה רגע לנשום, שלח דניאל הודעה קולית לאחיו הצעיר, רזיאל, קולו נשמע עייף אך נחוש, מלא כוח ומנהיגות. "תקשיב, אני רק מזכיר לך להישאר מפוקס," אמר דניאל, "תדליק את החברים שלך, תהיו במורל גבוה, תהיו חדים, עיניים למעלה... בוא תראה את החבר'ה שלי, כולם נעולים, כולם שמחים, כולם מחייכים, אף אחד לא מדליק פלאפון בכלל. אנחנו מוכנים, גם אתה צריך להיות מוכן. הבנת? תדליק את החבר'ה שלך, תהיו מורעלים, תהיו עם עיניים למעלה. זה המצב, מפה מתקדמים הלאה, הבנת? יאללה שמור על עצמך." המסר הזה שיקף את דניאל כולו: המנהיגות הטבעית, האופטימיות הבלתי נלאית, היכולת לראות את חצי הכוס המלאה גם בתהומות, והנחישות להמשיך קדימה, תמיד עם הראש מורם. הוא ידע להפריד בין מה שקורה בשטח לבין הרגשות, להשאיר את הפחד מאחור ולהתמקד במשימה. המסר הזה הפך מאז לצוואה בלתי כתובה, למנטרה שמלווה את משפחתו וחבריו.

ביום רביעי, 11 באוקטובר, כ"ו בתשרי תשפ"ד, ארבעה ימים לאחר פרוץ המתקפה, המשיך דניאל עם חבריו ליחידה במשימתם. הם נסעו בציר סמוך לבסיס זיקים, אזור שבו הסכנה עדיין ריחפה באוויר. דניאל היה דרוך, מודע היטב לסכנה האורבת בכל פינה, וקולו נשמע חד וברור כשאמר ללוחמים שברכב: "חבר'ה, תורידו חגורות ותדרכו כדור." הוא ידע שהם עלולים להיתקל בכל רגע. ואכן, תחושת הבטן שלו לא הטעתה אותו. כשהתגלתה תקלה באחד הרכבים, הם נאלצו לעצור את הנסיעה. מחצית מהחיילים נכנסו במהירות למיגונית שהייתה בצד הדרך, מחפשים מחסה. באותו רגע ממש, נפתחה עליהם אש תופת משמונה מחבלים מוסווים היטב שהסתתרו בשטח וארבו להם. דניאל, עם לוחמים נוספים, לא היסס לרגע. במקום לחפש מחסה, הוא זינק קדימה, חיפה על המיגונית מבחוץ, סופג את האש העזה שניתכה עליהם. הוא היה אריה, כפי שהעידו מפקדיו, קופץ על המחבלים בזיקים, חותר למגע יחד עם חברו הטוב, רב-סמל ראשון (במיל') איתי שלמה מורנו ז"ל, שנפל לצידו. בקרב גבורה אדיר שנמשך חמישים דקות ארוכות, השיבו הלוחמים אש עזה, נלחמו באומץ לב בלתי נתפס, והצליחו לחסל את כל שמונת המחבלים. במהלך הלחימה, כשהוא מגן בגופו על חבריו שבמיגונית, כשהוא מסתער קדימה ללא פחד, נפגע דניאל מירי המחבלים ונהרג. לצידו, בקרב המר הזה, נפלו גם רב-סמל ראשון (במיל') איתי שלמה מורנו ורב-סמל ראשון (במיל') עידו קסלסי. דניאל קסטיאל, רב-סמל (במיל'), נפל בקרב כבן עשרים וארבע. הוא הובא למנוחות בחלקה הצבאית בבית העלמין בבית שמש, והותיר אחריו הורים, ארבעה אחים, וחלל עצום בלב של כל מי שהכיר ואהב אותו. לאחר נפילתו, הועלה לדרגת רב-סמל ראשון, הוקרה על גבורתו ואומץ ליבו.

אחרי שבועות רבים, כשכבר אבדה התקווה למצוא אותו, נמצא מכשיר הטלפון של דניאל. בתוכו, מכתב פרידה ארוך שכתב ב-8 באוקטובר 2023, שלושה ימים לפני נפילתו. המכתב הזה היה צוואה רוחנית, הצצה אל נשמתו הטהורה ואל הכוח הפנימי שבעבע בו. דברי הסיום שלו, שנכתבו בדם ליבו, הדהדו בלבבות כולם: "אני רוצה להגיד תודה על הכול. לכל החברים והמשפחה שלי, אני אוהב אתכם. תודה. תמשיכו תמיד לחייך ותהיו חזקים והכול בסדר. אני שמח וגאה בדרך הזאת, והכול היה מבחירה. אין מאושר ממני. 'גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירע רע כי אתה עמדי'. תדעו שלא פחדתי, והלכתי עם הראש למעלה. אין לנו ארץ אחרת." מילים אלו, שנכתבו ברגעים הקריטיים ביותר, ביטאו את מהותו של דניאל: האהבה האינסופית, השמחה הבלתי מתפשרת, הגאווה בדרך שבחר, והאומץ הבלתי נדלה. משפחתו, שבורת לב אך גאה, כתבה: "דניאל בחר להיות לוחם. הוא רצה לתרום למדינה, וזה היה חלק בלתי נפרד ממנו. הוא תמיד אמר שאם למות, אז רק ככה, רק למען העם והדגל. דניאל פשוט נולד גיבור, וגם אם היה צריך לבחור עוד אלף ואחת פעמים אם למות ככה, זה מה שהוא היה בוחר."

שמחה, דודתו, כתבה עליו בכאב: "דניאל אחיין יקר, כמה קשה לעכל שאתה לא איתנו, וכמה אני מתגעגעת לחיוך שלך. דניאל, עכשיו אתה שם למעלה עם כל המלאכים והצדיקים. שמור על משה, ושמור על אבא ואימא שלך והאחים היקרים." רבקה, בת דודתו, הוסיפה: "דניאל, היית בן דוד שעוזר ודואג לכולם. אתה הבן אדם עם הלב הכי טוב שהכרתי. כשהיינו קטנים, שמרת עלינו ודאגת לנו כמו אח גדול, ועכשיו, כשאתה לא איתנו, הלב של כולנו לא קולט. כשאני רואה סרטונים שלך, ואת החיוך שלך, וכמה שאתה חזק, זה מחזק אותי. אני מתגעגעת אליך ואוהבת אותך מאוד." עדות נוספת לכוחו ואומץ ליבו של דניאל הגיעה מ"הדר בן חמו" שכתבה עליו ברשתות החברתיות: "תכירו, דניאל קסטיאל. אחד החמודים, האמיצים והקורעים מצחוק שידעה הארץ הזו. הבעיה עם דניאל היא שאי אפשר לחשוב עליו ולא לחייך, זה אינסטינקט כזה, בלתי נשלט. דניאל לא ראה בעיניים. הוא לא פחד מכלום, הוא לא שם על אף אחד וחי באותנטיות את האמת שלו. הוא חיסל אותם אחד אחד עד הרגע האחרון. כולו אש - של חיים, של שמחה, של התלהבות, של שליחות ברורה."

מיה, בת זוגו, ספדה לו במילים קורעות לב, שחשפו את עומק הקשר ביניהם ואת החלל העצום שהותיר אחריו: "שנתיים שהיינו יחד, שנתיים שזכיתי בך, לקחת חלק בחיים שלך. אתה היית זכייה לכל הסובבים אותך. עוד שלושה חודשים היה אמור להיות לך יום הולדת, ולא נקלט לי שאתה לא פה איתי. השאלות של למה דווקא אתה, למה דווקא אני, למה דווקא לנו זה קורה – לא עוזבות. אבל אני יודעת שאתה עכשיו למעלה, יחד עם מורנו, ואתם לא מפסיקים לצחוק על כולנו פה למטה. עדיין מחכה להתעורר ולהבין שזה רק סיוט. לקחו לי את האוויר, את הלב, לקחו לי הכול, ועכשיו אני צריכה להתמודד עם החיים בלעדיך. אני יודעת שהיית רוצה שאהיה חזקה, ואני מבטיחה שאעשה הכול בשביל זה. אני אוהבת אותך, דניאל. אתה תמיד תהיה חלק ממני, לנצח. תשמור עליי ועל כל הקרובים שלך. היום אני יודעת שה' לוקח רק את הטובים." מילותיה של מיה, שהולחנו לשיר "השיחה האחרונה" על ידי המוזיקאי אדיר גץ, הפכו להמנון כאב ואהבה, עדות נצחית לקשר המיוחד שהיה ביניהם. יצחק, שפגש את דניאל בקוסטה ריקה, זכר את קולו הנעים ש"מהדהד בבית הכנסת שלנו. בחור כארז, נעים הליכות עם מידות נעלות. יהי זכרו ברוך."

חבריו לצוות ביחידת "מגלן" ספדו לו במילים נוגעות ללב, ששיקפו את הקשר העמוק והבלתי ניתן לניתוק שנוצר ביניהם בשדה הקרב ובשגרת האימונים: "קסטיאל אח שלנו היקר, הלב נשבר ומסרב להאמין. זכינו בחבר הכי טוב שיש, החבר עם הלב הכי גדול שיש, החבר הכי מצחיק שיש, חבר שידאג לך וישים את טובתך לפני טובתו שלו. אנחנו רוצים להודות לך על אין-סוף הרגעים שתמכת בכולנו והרמת אותנו למעלה. אתה מנהיג שיודע להוביל אחריו אנשים, שסוחף אחריו כל מי שעובר בדרכך, מנהיג צנוע וענו שעושה את הדברים ברגש עמוק ושכל מחושב, בפשטות מדהימה ואותנטית שאין כמוה. למדנו ממך כל כך הרבה! אתה לוחם גיבור, והיית כזה מיום הגיוס עד לרגעיך האחרונים בקרב הארור. תמיד ראשון, תמיד שואף להיות הכי יעיל והכי ציוני. קסטיאל, עם החיוך המפורסם שלא יורד מהפנים, שמדביק בשמחת החיים המדהימה שלו את כל מי שסביבו. אנחנו אוהבים אותך ולא יכולים לדמיין את החיים בלעדיך." מילים אלו, שנכתבו על ידי אלה שלחמו לצדו, אלה שראו אותו ברגעים הקשים ביותר וברגעים של שמחה, הן עדות לגבורה, למנהיגות וללב הענק שהיה לדניאל. הוא היה חבר צוות שאין שני לו, עמוד תווך שהחזיק את כולם יחד, ותמיד ידע להפיח תקווה גם כשהמצב נראה אבוד.

משפחתו וחבריו של דניאל, חדורי מטרה להנציח את זכרו ואת דרכו, פועלים בדרכים רבות ומגוונות, כך שנוכחותו והשפעתו ימשיכו לחיות בעולם. בימי שישי, מופצות ברחבי בית שמש ערכות של נרות שבת, עטופות באהבה ובזיכרון, לזכרו של דניאל. האור העדין של הנרות, הנדלק בבתים רבים, מסמל את האור שהיה דניאל בחייו ואת התקווה שהוא הותיר אחריו. בראש השנה, חג של התחדשות ותקווה, הועמד שולחן מיוחד לזיכוי הרבים, ובו חולקו ספרוני תפילה ותפוחים בדבש לעילוי נשמתו של דניאל, ובכך המשיכו את דרך הנתינה שאפיינה אותו כל כך. בחג הפורים, חג השמחה והאחדות, הוכנו משלוחי מנות לזכרו, שהופצו בקרב הקהילה, ומילאו את הלבבות במעט מן השמחה שדניאל כל כך אהב להפיץ. מעבר לאירועים בחגים, נערכו גם מבצעי תרומות וארוחות ערב חמות לחיילים, לזכרו של דניאל, כהמשך למסורת הנתינה והדאגה לזולת שהייתה חלק בלתי נפרד מאישיותו.

בבית שמש, עירו האהובה, התקיים טורניר כדורגל גדול לזכרו של דניאל, שבו השתתפו קבוצות רבות, חברים ובני משפחה, כשהכדור מתגלגל על הדשא הירוק וקולות העידוד מהדהדים באוויר – בדיוק כמו שדניאל אהב. במרתון ירושלים, רצו לזכרו אצנים רבים, כשלבושם חולצות שעליהן תמונתו המחייכת, ומילותיו המעוררות השראה. כל צעד, כל קילומטר, היה מחווה לרוחו הבלתי מתפשרת ולנחישותו. המכינה הקדם-צבאית "משכיות", המקום שבו התכונן דניאל לשירותו המשמעותי, מנציחה את זכרו בחדר כושר שייקרא על שמו, מקום שבו דורות של חניכים ימשיכו להתאמן ולשאוב השראה מסיפורו. בבית הספר "עתיד שחר" בבית שמש, נטעו עץ לזכרו, עץ רחב שורשים ורב ענפים, כסמל לחיים, לצמיחה ולשורשים העמוקים שהיה דניאל. "העץ כסמל חיים ובעל שורשים עמוקים מנציח אותך בדרך הראויה לך," נכתב.

מדבקות ושלטים עם תמונתו של דניאל והכיתובים "השמיים הם הגבול, והדרך דרך ארץ" ו"עיניים למעלה, מפה מתקדמים הלאה", משפטים שנהג לומר והפכו למקור השראה לרבים, הופצו לזכרו ברחבי הארץ ואף הגיעו לאתרי טיולים בחו"ל, מאוסטרליה הרחוקה ועד פרו. דניאל, שאהב לטייל ולראות עולם, ממשיך בדרכו להגיע לכל פינה, קולו נשמע גם מעבר לים. המוזיקאי אדיר גץ הלחין את ההתכתבות האחרונה והמרגשת בין דניאל למיה זוגתו לשיר "השיחה האחרונה", שניתן להאזין לו ב"יוטיוב", ומילותיו נצרבו בלבבות רבים, מזכירות את הכאב העצום ואת האהבה שאינה נגמרת. "חיים שלי, תשמור על עצמך, / אתה הכי חזק בעולם, / ואני בטוחה שתחזור בשלום. / תודה, מאמי שלי, / המדינה שלנו הכי יפה בעולם. / אני אוהבת אותך. / אוהב אותך. // דניאל, / חלום שלי שיהיה וי כחול ושתכתוב לי. / איך דווקא אתה? אני חייבת אותך. / תשאיר אותי שפויה, בבקשה, אני מתחננת / ותשמור עליי מאיפה שאתה." שיר נוסף שנכתב לזכרו הוא "הילד שחלם" בביצוע הזמר עופרי ישראלי, שהופק במסגרת הפרויקט "שירים לזכרם" וגם הוא מהדהד את רוחו של דניאל, את חלומותיו ואת גבורתו: "תמיד ידעתי שבסוף / אני זה שאצא ראשון / ואם בחרתי להיות גיבור / תבטיחו לי לא להרים ידיים / גם אם חשוך עדיין / עוד יתגלה הטוב." לזכרו של דניאל הוקם גם דף הנצחה באינסטגרם, remember_daniel_castiel, הפותח במילים "שכולם יזכרו איזה מלאך היית, האור של כולנו", והוא מונצח גם באתר "מכביפדיה" של אוהדי מכבי תל אביב בכדורגל ובאתר עיריית בית שמש. המשפחה שוקדת בימים אלה על כתיבת ספר תורה לעילוי נשמתו של דניאל, ספר קודש שינציח את נשמתו הטהורה ואת אהבתו לעמו ולארצו. דניאל קסטיאל ז"ל, עם חיוכו המפורסם, אהבתו לאדם ולמדינה, אומץ ליבו ונדיבותו, נצרב בזיכרון הלאומי כגיבור ישראל, מלח הארץ, שסיפורו ימשיך להדהד ולתת כוח ותקווה לדורות הבאים. הוא השאיר אחריו חלל, אך גם מורשת של גבורה, אנושיות ואהבה בלתי מתפשרת, מורשת שמהווה אבן דרך בתקומתה של מדינת ישראל.