דניאל חמו

בבית מספר שבע עשרה ברחוב שקט בקרית אתא, בית שריח תבלינים עדין נשקף תמיד מחלונותיו הפתוחים אל סמטאות העיר התחתית, נולד דניאל חמו בבוקרו הקר של עשרה בינואר שנת אלפיים וארבע. היום היה יום שלישי, והשמש, על אף חודש טבת, ניסתה לפרוץ מבעד לעננים האפורים שריחפו מעל מפרץ חיפה, מבטיחה אולי איזו בהירות נדירה. בתוך הבית, שהיה כבר הומה צחוק וקולות משפחה, נשמעה מייד עם לידתו של דניאל אנחת רווחה ואחריה זרם של שמחה כמעיין מתגבר, שכן הוא היה הילד הרביעי במספר להוריו, שרה ואליהו, והביא עמו תחושה עמוקה של השלמה, של חוליה נוספת בשרשרת חייהם המתארכת. יוסף, יהודה ורבקה כבר המתינו לו בכיליון עיניים, קופצים סביב דלת חדר ההורים, מנסים להציץ מעבר לכתפה של סבתא שזרזה אותם בעדינות אל הסלון, מבטיחה להם שיהיה להם אח קטן ומתוק. הבית, שהיה תמיד מלא חיים, הפך באותם ימים למרכז של עלייה לרגל – דודים ודודות, בני דודים וחברים, כולם באו לברך, להביא מתנות קטנות, ובעיקר, להחזיק את התינוק הרך, שהיה עטוף בשמיכה כחולה בהירה, נושם את נשימותיו הקטנות והסדורות, מבלי לדעת עדיין את גודל העולם שנפרש לפניו. אמא שרה, עייפה אך מאושרת, הייתה מביטה בו בעיניים נוצצות, רואה בו כבר את כל העתיד, את החלומות שיתגשמו, את האדם שיהיה. אבא אליהו, חסון ושקט, היה עומד ליד מיטת התינוק, נוגע בעדינות באצבעותיו הקטנות של דניאל, וחיוך רחב נמתח על פניו, חיוך שהיה נדיר אך משמעותי כל כך.

השנים הראשונות בחייו של דניאל היו שזורות במארג העשיר של משפחה גדולה. עד מהרה הגיעו אחריו עוד ילדים – מרדכי, מנשה, יהונתן, אלישע, רפאל, מרים ודוד – והבית ברחוב שקט בקרית אתא הפך לקן שוקק, רועש, תוסס ומלא אהבה, שבו כל פינה נשמה חיים משלה. דניאל גדל להיות האח הגדול יותר עבור שישה מאחיו, והאח הצעיר יותר עבור שלושה. הוא למד מהר מאוד את משמעות הקהילתיות והאחריות. בבוקר, ריח חלות שבת מתוק וחם היה עולה מן המטבח כבר ביום חמישי, מתערבב עם אדי מרק עוף מהביל, ואת כל זה היה מלווה רעש כפות מתנגשות בקערות וקולות צחוק וצעקות משחק של אחד עשר ילדים. שולחן האוכל, שהיה עשוי עץ כבד ומהגוני כהה, נמתח לאורך הסלון כולו, ולעתים קרובות היה צריך להאריך אותו עם פלטות נוספות כדי להכיל את כולם, את כל הראשים הקטנים והגדולים שרכנו מעליו. אמא שרה, אשה צנומה אך חזקה, הייתה מנהלת את כל המערך הזה ביד רמה, ובחיוך, מוודאת שלכל אחד יש די, שלכל אחד יש מקום. אבא אליהו, שהיה איש של עבודה קשה ומועט דיבור, היה עמוד התווך השקט, משרה ביטחון בנוכחותו, ודואג תמיד שיהיה מספיק לכולם. הוא היה זה שלימד את דניאל את ערך העמל, את חשיבות הנתינה, ואת הכוח שבשתיקה מול רעש העולם. דניאל, שהיה ילד סקרן ופעיל, אהב במיוחד את שעות אחר הצהריים, כשהשמש החלה לשקוע והחצר הקטנה של הבית הייתה מתמלאת בילדים מכל הגילאים. הוא היה זה שארגן את משחקי הכדורגל המאולתרים, שבהם השערים היו עשויים משני אבנים גדולות, והחוקים היו משתנים לפי מצב הרוח. הוא היה זה שטיפס ראשון על עץ התות הישן בחצר האחורית, מושיט ענפים עמוסי פירות לשאר האחים והחברים שחיכו למטה, מתחנן שיזהר. כבר אז ניכרה בו תכונה של מנהיגות טבעית, אך כזו שלא התבטאה ברעש או בהכרזות, אלא במעשים קטנים, ביוזמה שקטה, ברצון לדאוג שכולם יהיו חלק. הוא היה גם האח הגדול שתמיד ידע איך להרגיע את מרים הקטנה כשבכתה, או איך להצחיק את דוד הקטן כשנפל ושפשף את הברך. הוא היה שם בשבילם, תמיד, עם חיוך רחב ועיניים טובות.

כשהגיע לגיל בית הספר היסודי, בלט דניאל בתבונתו ובחריצותו. הוא לא היה התלמיד שמרעיש בכיתה, אלא זה שיושב בשקט, קשוב, סופג ידע, ורק לעיתים רחוקות היה מרים את ידו לשאול שאלה עמוקה או להציע פתרון מקורי לבעיה. המורים אהבו אותו על תכונות אלה, ועל טוב ליבו שהיה ניכר בכל אינטראקציה. הוא היה חבר נאמן, כזה שתמיד עמד לצידך, בין אם זה במשחק כדורסל מותח בהפסקה, או בתרגיל חשבון מסובך שצריך לפתור יחד. הוא אהב את שיעורי הטבע, את האפשרות לצאת לחצר ולחקור את העלים, את החרקים, את מחזוריות החיים. הוא אהב את הגינה הקטנה שהייתה להם בבית, שבה גידלו ירקות ועשבי תיבול, והיה מבלה שעות ארוכות עם אמא שרה, כשהם מכופפים יחד מעל הערוגות, נוגעים באדמה הלחה, מזהים את הנבטים החדשים, קוטפים את העגבניות הבשלות. המגע עם האדמה, הריח של העשב הטרי, תחושת הסיפוק מהצמיחה, כל אלה נטמעו בו עמוק, והיוו חלק בלתי נפרד מזהותו. הוא למד מאביו כיצד לתקן דברים בבית, כיצד להשתמש בכלי עבודה, והיה מבלה שעות בסדנה הקטנה של אליהו, מנסה לחקות את תנועותיו המדויקות, לומד את סודות העץ והמתכת. הוא היה ילד שאהב לעשות, ליצור, לתקן, להרגיש את החומר בידיו.

כשדניאל היה בן אחת עשרה, עברה המשפחה מקרית אתא לטבריה. המעבר היה שינוי משמעותי בחייו, אך הוא קיבל אותו ברוח טובה ובסקרנות. קרית אתא הייתה מוכרת ומוגנת, אך טבריה, עם הכנרת הכחולה והנוף ההררי העוצר נשימה, פתחה בפניו עולם חדש של אפשרויות. הוא זכר את הדרך הארוכה צפונה, את המעבר דרך נופים ירוקים, את ההתרגשות שעמדה באוויר. הבית החדש היה קצת יותר גדול, עם חצר רחבה יותר, ודניאל מצא את עצמו במהרה חוקר את הסביבה החדשה, מתיידד עם ילדי השכנים, מגלה פינות חמד חדשות על שפת האגם. הוא אהב ללכת עם חבריו לטיילת, להביט בסירות הדייגים ששטו לאיטן, להרגיש את רוח הכנרת על פניו. הוא פיתח אהבה עמוקה למקום, לטבע שסביבו, לשקט של הכנרת בשעות הבוקר המוקדמות, ולרעש השוקק של העיר בשעות הערב. בבית הספר החדש, הוא השתלב במהירות. הוא המשיך להיות תלמיד חרוץ ושקט, אך כזה שתמיד היה מוכן לעזור לחבריו. הוא היה ידוע כבעל לב זהב, כמי שתמיד יקשיב, יציע עצה, או פשוט יהיה שם עם כתף תומכת. חבריו אהבו אותו על האותנטיות שלו, על הצניעות שלו, ועל חוש ההומור השקט שלו, שהיה מופיע ברגעים בלתי צפויים והיה משאיר את כולם עם חיוך. הוא היה אהוב על כולם, ועל אף שגדל במשפחה גדולה, הוא ידע לייצר קשר אישי ועמוק עם כל אחד ואחת.

שנות הנעורים של דניאל בטבריה היו שנים של גיבוש וצמיחה. הוא הפך לנער גבוה וחסון, שקול וחכם, עם מבט רציני אך גם מלא טוב לב בעיניו. הוא אהב לבלות בחוץ, לטייל ברגל בשבילים סביב הכנרת, לגלות מערות נסתרות או נקודות תצפית יפות. הוא היה אדם של עשייה, כזה שלא יכול היה לשבת בחיבוק ידיים. אם היה צריך עזרה בבית, הוא היה הראשון להתנדב. אם חבר היה זקוק לעזרה במעבר דירה או בתיקון אופניים, דניאל היה שם, עם כלי העבודה שלו ומוכנות מלאה. הוא למד לנהוג בטרקטור קטן שהיה שייך למשפחה רחוקה, ונהנה מתחושת הכוח והחיבור לאדמה כשהוא חורש שדות קטנים במושבים הסמוכים. הריח של הדלק, רעש המנוע העמוק, המגע של ההגה בידיו – כל אלה סיפקו לו תחושת סיפוק עמוקה, של עבודה פיזית משמעותית. הוא היה נחוש בדעתו לתרום, להועיל, לא להיות נטל על איש. ערכים אלה, של עבודה קשה, נתינה, ואחריות אישית, היו אבני היסוד של אישיותו, והם נטמעו בו עמוק עוד יותר ככל שהתבגר. הוא היה מודל לחיקוי עבור אחיו הצעירים, דוגמה חיה לאדם ישר דרך, עקבי במעשיו, ונאמן לעקרונותיו. בבית, הוא תמיד היה שם כדי להקשיב, לייעץ, או פשוט לשבת בשקט עם מי שצריך. הוא היה "העוגן" השקט של המשפחה, זה שאפשר לסמוך עליו בעיניים עצומות.

ההתגייסות לצה"ל הייתה עבור דניאל צעד טבעי ומתבקש. בשיחות משפחתיות סביב שולחן השבת, הוא תמיד דיבר על הרצון לשרת שירות קרבי משמעותי, לתרום את חלקו באופן פעיל להגנת המדינה. הוא לא חיפש כבוד או תהילה, אלא פשוט ראה בכך חובה אזרחית ומוסרית. ביום העשרים ושבעה באפריל, שנת אלפיים עשרים ושלוש, עמד דניאל בתחנת האוטובוס בטבריה, תיק צבאי גדול על גבו, וחיוך מעט נבוך על פניו. כל המשפחה ליוותה אותו – הוריו, אחיו ואחיותיו, כולם עמדו שם, מנופפים לו לשלום. אמא שרה חיבקה אותו חיבוק ארוך, לוחשת לו באוזן שישמור על עצמו, ואבא אליהו טפח לו על השכם במבט גאה. דניאל עלה לאוטובוס, ונופף להם לשלום מהחלון, הלב שלו פועם בהתרגשות ובחשש קל. הדרך לבסיס הקליטה והמיון הייתה מלאה בצעירים אחרים, כולם עם אותה הבעה על פניהם. הוא הגיע לבקו"ם עם נחישות עמוקה לשרת ביחידה קרבית, ומייד כשהתברר לו שישובץ בחטיבת הצנחנים, גדוד 202, הרגיש גאווה גדולה. זו הייתה יחידה שהכיר את שמה ואת המוניטין שלה, יחידה שמשכה אליה את הטובים והחזקים ביותר.

הטירונות הייתה קשה, כמו שציפה. ימים ארוכים של אימונים פיזיים מפרכים, שעות שינה מועטות, משמעת קשוחה. אבל דניאל, עם כוח הסבל הפיזי והמנטלי שרכש בביתו ובשנות נעוריו, עמד בכל אתגר. הוא היה תמיד הראשון לצאת למסעות, האחרון להתלונן על הקור או החום, ותמיד עם מוטיבציה בלתי מתפשרת. הוא לא היה "הצעקן" של המחלקה, אלא זה שפעל בשקט ובנחישות, מודל לחיקוי עבור חבריו. כשהיה חבר שמתקשה בריצת בוקר, דניאל היה רץ לצידו, מעודד אותו במילים שקטות, מציע לו את בקבוק המים שלו. כשמישהו התקשה לפרק ולהרכיב את הנשק, דניאל היה מגיע בסבלנות, מראה לו שוב ושוב, עד שההבנה הייתה נופלת. הוא בנה במהירות קשרים עמוקים עם חבריו למחלקה, קשרים של אחווה אמיתית, כזו שנרקמת רק במצבי קיצון. הם הפכו למשפחה השנייה שלו, והוא שלהם. הוא אהב את תחושת השייכות, את הרעיון שכולם פועלים יחד למען מטרה משותפת. המסעות הארוכים, כשמקלע כבד על גבו והוא צועד קדימה, רגל אחר רגל, בעוד הזיעה זורמת על פניו, לא שברו אותו. להיפך, הם רק חיזקו את נחישותו. הוא ידע שלכל צעד יש משמעות, שלכל קושי יש תכלית.

עם סיום הטירונות ועוד לפני תחילת האימון המתקדם, כבר בלט דניאל כחייל מקצועי ומסור. הוא נכנס לעומק הדברים, למד כל פרט על הנשק, על טקטיקות הלחימה, על חשיבות הדיוק והתכנון. הוא אהב את הדיוק שבמלאכה הצבאית, את הצורך לחשוב צעד קדימה, את האחריות שהוטלה על כתפיו. הוא התקדם מהר, ועד מהרה היה כבר רב"ט דניאל חמו, לוחם מן המניין בגדוד 202 של הצנחנים. הוא השתתף באימונים מורכבים, בקפיצות צניחה שדרשו אומץ וקור רוח, בתרגילים בשטח פתוח ובשטח בנוי. בכל אימון ואימון, הוא הקפיד על ביצוע מושלם, על עמידה בסטנדרטים הגבוהים ביותר. הוא לא הסתפק במינימום, אלא תמיד שאף למצוינות. כשהיה חוזר הביתה לחופשות קצרות, הוא היה מגיע עייף, אך עם ניצוץ של סיפוק בעיניו. הוא היה מספר לאחיו הצעירים על החוויות שלו, על החברים, על האתגרים, אך תמיד בזהירות, מבלי לחשוף יותר מדי. הוא היה יושב עם אמא שרה במטבח, שותה תה חם, ומספר לה על היום-יום בבסיס, על המאכלים שחסרים לו, על געגועיו לבית. הוא היה משוחח עם אבא אליהו שיחות קצרות אך עמוקות, על משמעות השירות, על האחריות, על החשיבות של להיות שם בשביל המדינה. הוא היה חוזר לבסיס עם כוחות מחודשים, מוכן לאתגר הבא.

שגרת הצבא, על אף הקשיים והאתגרים, מילאה את דניאל בתחושת משמעות עמוקה. הוא הרגיש שהוא נמצא במקום הנכון, עושה את הדבר הנכון. הוא היה לוחם מסור, אמין, וחבר אמיתי. הוא היה ידוע ביכולתו להישאר רגוע גם במצבי לחץ, לחשוב בהיגיון, ולקבל החלטות נכונות במהירות. הוא היה מודל של מקצועיות, כזה שחבריו ומפקדיו יכלו לסמוך עליו בעיניים עצומות. הוא תמיד דאג לחבריו, וידע לזהות מתי מישהו זקוק לעידוד, למילה טובה, או סתם לשקט. הוא היה נושא את משקלם של אחרים על כתפיו, באופן מילולי וגם מטאפורי, מבלי להתלונן, מתוך הבנה שזו מהות האחווה הצבאית. הוא היה אדם שקט וצנוע, אך עוצמתי בנוכחותו ובמעשיו. הוא לא היה זקוק להכרה חיצונית, אלא שאב את כוחו מהידיעה הפנימית שהוא עושה את המוטל עליו ביושר, במסירות, ובאמונה.

ואז הגיע השבעה באוקטובר. בוקר שבת, שמש זהובה שעלתה מעל הכנרת, האירה את בית המשפחה בטבריה. דניאל, שהיה בחופשה, התעורר לקולות אזעקה רחוקים, שהלכו והתחזקו. בתחילה היה בלבול, אי הבנה, "מה קורה?" שאלו כולם. אבל מהר מאוד, עם עדכוני החדשות הראשונים, עם הדיווחים המצמררים שהחלו לזרום, התבררה התמונה המחרידה. הטלפון של דניאל רטט ללא הפסקה. הודעות ווטסאפ קבוצתיות מהיחידה החלו לזרום: "הקפצה מלאה! כולם לבסיס מייד!" "להגיע עם ציוד מלא!" "לא לחכות להוראות נוספות!" מבט אחד אל עיני הוריו, אל פניהם המבוהלות של אחיו הצעירים, הספיק כדי להבין את גודל השעה. לא היה זמן להיפרד בחיבוקים ארוכים או במילים רבות. רק מבט עמוק, מבט של הבנה הדדית. "אני הולך," אמר, קולו יציב. "תשמרו על עצמכם." הוא תפס את התיק הקרבי שהיה תמיד מוכן, לבש את המדים במהירות, ורגע לפני שיצא, הסתכל לאחור אל המשפחה, אל הבית המוכר, כאילו חורט את התמונה הזו בזיכרונו. הוא יצא אל הרחוב, אל המכונית שהמתינה לו, וידע שהוא הולך אל הלא נודע, אל מלחמה שאיש לא שיער את ממדיה.

הדרך דרומה הייתה מתוחה ומלאה בחששות. האוטו שבו נסע עם עוד כמה חיילים מהסביבה היה שקט, רק קולות הרדיו ששידרו חדשות בלתי פוסקות מילאו את האוויר. כשהגיעו לבסיס, המראה היה כאוטי, אך מלא בנחישות. מאות חיילים, מכל יחידות הצנחנים, התארגנו במהירות, בודקים ציוד, מתחמשים, מקבלים תדרוכים קצרים. דניאל מצא את מקומו במהירות עם חבריו לגדוד 202. מבט חטוף בעיניהם הספיק כדי לדעת שכולם באותה סירה, כולם עם אותה מטרה. "אנחנו נכנסים," אמר אחד החברים, קולו נמוך ורציני. "אין ברירה." "אנחנו מוכנים," השיב דניאל, ותחושה של קור רוח ופוקוס השתלטה עליו. הוא בדק את נשקו, את המחסניות, את ציוד הקשר. כל תנועה הייתה מדויקת, אוטומטית, פרי אלפי שעות של אימונים. הוא ידע בדיוק מה עליו לעשות.

הימים הראשונים של המלחמה היו ימים של טירוף. הגדוד של דניאל היה בין הראשונים להיכנס לרצועת עזה, אל תוך התופת. הם נלחמו בגבורה, מטהרים בתים, נכנסים לתוך מנהרות, מתמודדים עם אויב אכזר ובלתי נראה. דניאל, כרב"ט מנוסה, היה בחוד הכוח, מוביל את חבריו, מקבל החלטות בשברירי שניות. הוא זכר את כל מה שלמד, את כל מה שתרגל. הריח של אבק השריפה, קולות הירי הבלתי פוסקים, צעקות הפקודות – כל אלה הפכו לחלק בלתי נפרד מהמציאות החדשה. הוא ראה את חבריו נלחמים לצידו, את האומץ בעיניהם, את הנחישות הבלתי מתפשרת. הוא ידע שכל אחד מהם סומך על השני בעיניים עצומות. באחד הקרבות הקשים בצפון הרצועה, נתקלה המחלקה שלו במארב מתוכנן היטב. ירי כבד נפתח עליהם מכל הכיוונים. דניאל, שזיהה את הסכנה באופן מיידי, צעק לעבר חבריו לתפוס מחסה, ובעצמו זינק קדימה, מנסה לנטרל את מקור הירי העיקרי. הוא ירה בדיוק, מגן על חבריו, מאפשר להם להתארגן מחדש. הוא היה שם, בחזית, לא חושב על עצמו, אלא רק על המשימה, על הצורך להגן על חבריו, על הצורך לסיים את הקרב הזה.

הקרבות בצפון רצועת עזה היו קשים מנשוא. כל בית היה מלכודת פוטנציאלית, כל סמטה הייתה עשויה להסתיר אויב. דניאל וחבריו נלחמו מבית לבית, חדר אחר חדר, באומץ לב ובמקצועיות שאין שניה לה. הוא היה זה שתמיד התנדב ללכת ראשון, לבדוק את הפינה המסוכנת ביותר, לפרוץ את הדלת הבאה. הוא לא חשש, לא היסס. הוא פעל מתוך תחושה עמוקה של שליחות, של הבנה שכל פעולה קטנה שלו מצילה חיים, מקרבת את הניצחון. ביום השבעה עשר במאי, שנת אלפיים עשרים וארבע, בעיצומו של קרב קשה נוסף באזור שג'אעיה, נפל סמל דניאל חמו בקרב. הוא היה בן עשרים בלבד. הוא נפל כגיבור, כשהוא מגן על חבריו, כשהוא מוביל את הדרך, כשהוא נלחם למען הבית, למען המשפחה, למען המדינה. הרגעים האחרונים היו מלאים באש, ברעש, בתוהו ובוהו של מלחמה. הוא עמד במקום שבו נדרש להיות, מבצע את תפקידו בנאמנות ובאומץ עילאי, עד נשימתו האחרונה. הוא לא ויתר, לא נרתע, אלא עמד איתן מול הסכנה, כפי שעמד תמיד.

ההודעה על נפילתו של דניאל הגיעה לבית המשפחה בטבריה כרעם ביום בהיר, ביום חמישי אחר הצהריים. שני קצינים במדים ירוקים דפקו על הדלת, והעולם כולו נדם. אמא שרה נפלה על הרצפה, זעקה חנוקה פרצה מגרונה. אבא אליהו, חסון ככל שהיה, נשבר, פניו חרושות בכאב שאין לו מילים. עשרת אחיו ואחיותיו של דניאל התכנסו סביבם, דמעות זלגו מעיניהם, לא מאמינים, לא רוצים להאמין שהאח האהוב, העוגן השקט שלהם, איננו עוד. הטלפונים החלו לצלצל ללא הרף, והידיעה התפשטה כאש בשדה קוצים. הבית שהיה תמיד מלא חיים, מלא צחוק, הפך בן רגע לבית אבלים, מלא בשקט מצמרר, רק קולות הבכי נשמעו בו. הקהילה כולה בטבריה, בקרית אתא, וברחבי הארץ, התאבלה על נפילתו של דניאל.

הוא הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בנתניה, בין אלפי קברים אחרים של גיבורי ישראל. יום הלוויה היה יום של שמש חורפית עדינה, אך הקור חדר לעצמות. אלפים ליוו את דניאל בדרכו האחרונה – בני משפחה, חברים מבית הספר, חבריו מהיחידה, מפקדיו, אזרחים שבאו לחלוק כבוד אחרון. ארון הקבורה, עטוף בדגל ישראל, נישא על כתפי חבריו, פניהם חתומות בכאב. מעל הקבר הטרי, עמד המפקד שלו, קולו נשנק מדמעות, וסיפר על דניאל – על אומץ ליבו, על מקצועיותו, על טוב ליבו, על היותו חבר נאמן ולוחם ללא חת. הוא סיפר על הקידום לדרגת סמל, קידום שקיבל לאחר מותו, כהכרה על תרומתו ואומץ ליבו, על מנהיגותו השקטה. סמל דניאל חמו. דרגה שסימלה כל כך הרבה, אך הגיעה מאוחר מדי.

החלל שהותיר דניאל אחריו היה עצום. הוריו איבדו בן, עשרת אחיו איבדו אח אהוב, וחבריו איבדו חבר יקר, לוחם שאין שני לו. הבית בטבריה, על אף שעדיין הומה חיים, לעולם לא יהיה אותו הדבר. הכיסא שלו נשאר ריק סביב שולחן השבת, קולו חסר בשיחות, צחוקו לא נשמע עוד בחצר. אך מורשתו של דניאל חמו נותרה חיה ונושמת. הוא היה סמל ודוגמה לכל מה שטוב, ישר ואמיץ באדם. הוא היה בן למשפחה גדולה וחמה, שאהב את אדמת ישראל בכל נימי נפשו, שראה בהגנה עליה ייעוד. הוא היה לוחם צנחנים, ששם את חייו בסכנה למען ביטחון המדינה ותושביה. הוא נפל כגיבור, בגיל עשרים בלבד, אך חייו הקצרים היו מלאים במשמעות, בעשייה, בנתינה.

זכרו של סמל דניאל חמו, בן שרה ואליהו, אח ליוסף, יהודה, רבקה, מרדכי, מנשה, יהונתן, אלישע, רפאל, מרים ודוד, ימשיך לחיות בלבבות כל מי שהכירו ואהבו אותו, ובלבבות עם ישראל כולו. סיפור חייו, על ילדותו המאושרת בחיק משפחתו הגדולה, על נעוריו בטבריה על שפת הכנרת, על שירותו הצבאי המסור והאמיץ, ועל נפילתו ההרואית במלחמה על הגנת הבית, הוא סיפור של גבורה אנושית, של אהבת אדם ואהבת מולדת. הוא חלק בלתי נפרד מסיפור התקומה הישראלי, סיפור של עם שנלחם על זכותו לחיות בארצו, ושל בנים ובנות שמוכנים להקריב את היקר מכל למענה. דניאל אינו עוד איתנו פיזית, אך רוחו, ערכיו, וזכרו הטהור, ימשיכו להאיר את דרכנו, להוות מגדלור של אומץ, מסירות ואהבה, ולהיות חלק נצחי מהסיפור הבלתי נגמר של מדינת ישראל.