דן ווידנבאום

בבוקר יום י"א באב תשנ"ט, עשרים וארבעה ביולי 1999, בבריסל שטופת השמש של בלגיה, נולד דן ווידנבאום, בן בכור לאביבה אסתר ורפאל יעקב. הוא הגיח לעולם כתינוק יפהפה, שהביא איתו ניצוץ מיוחד של אור ושמחה אל ביתם. בשלוש שנותיו הראשונות, התעטפה ילדותו בנופים האירופאיים, ברחובות המרוצפים, בריחות השוקולד העשירים ובשפות הרבות שנשמעו סביבו. הוריו, שהיו ציונים נלהבים בלבם, חלמו באותן שנים על בית אחר, על אדמה אחרת, על שפה שתהיה לו למולדת. הם ראו בדמיונם ילדות ישראלית, חפה מניחוח הגלות, ויום אחד, בשנת 2002, קיבלו החלטה אמיצה: לעלות לארץ ישראל. הם הרגישו שהם מעניקים לילדיהם מתנה יקרה מפז, לא רק בית חדש, אלא זהות שלמה, שורשים עמוקים באדמת המולדת, עתיד שיקשר אותם לסיפור הגדול של עמם. המסע מבלגיה לישראל היה טעון בציפייה, באריזת חיים שלמים לתוך ארגזים, בפרידה מחברים וממשפחה, אך מעל לכל – בתקווה גדולה. כשנחתו בישראל והתיישבו ברעננה, החלה עבור דן ואחיו אלי, עדן ונועה, ילדות חדשה, שונה כל כך מזו שהייתה להם עד כה.

רעננה, על רחובותיה השקטים, גינותיה הירוקות ובתי הקפה התוססים, הפכה מיד לביתו של דן. הוא היה ילד סקרן ופעיל, שקלט את השפה העברית במהירות מדהימה, כאילו תמיד דיברה בו. הוריו, שניסו לעיתים לדבר איתו בצרפתית, נתקלו בנחישותו העדינה אך הברורה. "אנחנו חיים בישראל," היה אומר להם בחיוך כובש, "צריך לדבר בעברית." המשפט הזה סימל יותר מכל את התבגרותו המהירה לתוך הזהות הישראלית, את הרצון העז שלו להיות חלק בלתי נפרד מהנוף האנושי והתרבותי סביבו. הוא היה "הכי ישראלי שיש," כפי שאהבו בני משפחתו וחבריו לומר עליו. אחר הצהריים שלו התמלאו ברעש צחוק של ילדים ובקריאות נרגשות בפארק השכונתי, שם שיחק כדורגל עד שהשמש החלה לשקוע, ידיו מגואלות באדמה ובדשא, פניו אדומות משמש וזיעה. הבית ברעננה היה תמיד פתוח לרווחה; חברים מהשכונה, מהצופים, מבית הספר ומקבוצת הכדורגל מילאו אותו בקביעות, בארוחות שישי עשירות ובלילות שינה פרועים על מזרנים בסלון. דן היה תמיד מוקף בחברים, מעגלים רחבים של אנשים שראו בו את המרכז, את הדבק שמחבר את כולם. הייתה בו אישיות כובשת, שילוב נדיר של טוב לב, כריזמה טבעית ויכולת להצטיין בכל דבר שנגע בו. הוא היה מודל לחיקוי עבור חבריו, לא בגלל שחיפש כבוד או מנהיגות, אלא מעצם מי שהיה – ילד טוב, שקט וקשוב, שידע לכבד את הוריו, להקשיב לעצותיהם ולשתף אותם בהתלבטויותיו הקטנות והגדולות של ילד מתבגר.

שנות בית הספר שלו עברו עליו בבית הספר המדעי-טכנולוגי אמי"ת כפר בתיה, מוסד שבו פרח והצטיין. דן לא היה רק תלמיד מבריק, אלא גם נשמה יפה, שהילכה במסדרונות עם חיוך קבוע על פניו ועיניים כחולות זוהרות שהאירו את סביבתו. סיגל, המורה שלו במגמת הרפואה, מגמה יוקרתית של עשר יחידות לימוד שבה נוצרים קשרים עמוקים בין המורים לתלמידים, זכרה אותו כ"שילוב מופלא של כישרונות," "המושלם של החבר'ה." היא תיארה אותו כילד יפה, ספורטאי, עם לב מאיר ונועם הליכות שכבש את כולם. דן ידע להיות חבר אמיתי ברגעים שבהם נדרשה תמיכה וחיזוק. הוא ניחן באינטליגנציה רגשית יוצאת דופן, שאיפשרה לו לחוש מה עובר על אנשים סביבו מבלי שיצטרכו לומר דבר. חיוכו המקסים היה סימן ההיכר שלו, חיוך שהיה הופך כל אקט קשה למשחק ילדים, כפי שסיפר אחד מחניכיו לימים. הוא שאף למצוינות בכל מה שעשה, הן בספורט והן בלימודים, ותמיד היה מלא בהכרת הטוב. "תודה המורה על השיעור," היה נפרד מסיגל בסוף כל יום לימודים, מילים פשוטות שהעידו על ענווה והערכה עמוקה.

מעבר ללימודים, דן היה ספורטאי בולט, וכדורגל היה בנפשו. כבר בגיל צעיר, הצטרף לקבוצת "הפועל רעננה" והתמיד באימונים ובמשחקים עד לגיוסו לצה"ל. המגרש הירוק, ריח הדשא הטרי, קריאות הקהל המעורבות בריח הזיעה והאבק – כל אלה היו עולמו. מגיל שלוש-עשרה, חלק עם חברו הטוב את עמדת הקשר האחורי בקבוצה. דן הפגין כישורים יוצאי דופן, מהירות מחשבה, ראיית משחק וטכניקה ברמה כזו שלא השאיר לעמיתו שום סיכוי ממשי לעלות להרכב הפותח באופן קבוע. כולם ידעו שהוא "כוכב," ילד שאלוהים נגע בו, שביכולתו היה לשחק בנבחרת ישראל בלי מאמץ מיוחד, אם רק ירצה. אפילו הוצע לו לשחק בקבוצת "הפועל תל אביב", הצעה שמעידה על כישרונו יוצא הדופן ועל הפוטנציאל העצום שטמון בו. אך דן, על אף אהבתו העצומה למשחק, בחר במסלול אחר, מסלול שישלב את אהבתו לספורט עם אהבתו לאנשים.

חבריו זכרו אותו כמי שתמיד היה שם עבורם, תומך ומעודד, גם ברגעי משבר וגם ברגעי חולשה. באחת מהריצות המפרכות בתיכון, חבר ביקש להיצמד אליו כדי לשפר את ביצועיו. דן, שכבר היה רחוק באופק תוך שניות, הביט אחורה וראה את חברו מתנשף ותשוש. "לא אמרת שרצים ביחד?" שאל החבר בתסכול, ודן השיב בתמימות שאפיינה אותו: "מתחילים בספרינט ואז שומרים על הקצב – ואם אפשר, מגבירים!" זו הייתה תשובה שסימלה את גישת חייו: תמיד קדימה, תמיד לשאוף ליותר, לא להסתפק במועט, ולהאמין שאפשר להשיג כל מטרה באמצעות נחישות ועבודה קשה. סיפור נוסף שמדגיש את אופיו המיוחד התרחש בהיותו בן שש-עשרה, בטיול עם קבוצת הכדורגל ללונה פארק. אחד מחבריו שיתף אותו בסוד – הוא סובל מפחד גבהים. דן, בלי היסוס, הבטיח לו שיהיה לצידו בכל המתקנים, יעלה איתו אחד-אחד, ויסייע לו להתגבר על הפחד לתמיד. וכך היה. דן לא רק הבטיח, הוא קיים. הוא עמד לצד חברו, עודד אותו, החזיק את ידו, ואט-אט, מתקן אחר מתקן, סייע לו להתמודד עם הפחד, עד שלבסוף, חברו הצליח לעלות על המתקנים הגבוהים ביותר, מנצח את האימה בזכות דן. דן האמין שאפשר להתמודד ולהתגבר על כל פחד אפשרי, אמונה שהנחתה אותו לאורך כל חייו.

עם סיום לימודיו בתיכון, בחר דן ללמוד במכינה הישיבתית הקדם-צבאית "אלישע" בבנימין. שם, בנוף הגבעות הפתוח, בין שיעורי תורה לאימונים פיזיים, המשיך לפתח את כישוריו ואת אופיו החזק, והיה מוקף בחברים חדשים שראו בו מנהיג טבעי. המכינה הייתה עבורו גשר בין נעורים לבגרות, מקום שבו חיזק את עמוד השדרה הערכי שלו והתכונן למסלול הצבאי המאתגר שציפה לו. דן היה יפה תואר, עם עיני תכלת זוהרות, בלורית בלונדינית שנופפה ברוח, וחיוך כובש שהיה נסוך תמיד על פניו. אלה, יחד עם חוש ההומור השנון שלו, הפכו לסימני ההיכר שלו. נוכחותו הבולטת, הכריזמה שקרנה ממנו וההערכה שזכה לה בכל מקום שאליו הגיע, לא שינו מאופיו. הוא נותר צנוע ועניו, בעל לב זהב, מודל לחיקוי בלא שחיפש כבוד או תהילה.

בשנת 2018 התגייס דן לצה"ל, בחירה טבעית וברורה עבורו, והצטרף לשירות קרבי ביחידת העילית סיירת "אגוז" של חטיבת "גולני". במסלול המפרך של היחידה, הוא שירת כנגביסט חוד, תפקיד הדורש אומץ לב יוצא דופן, אחריות כבדה ונכונות לסכן את עצמו למען חבריו. הנגביסט חוד הוא החייל הראשון בצוות, זה שנושא את המקלע הכבד ומוביל את הלוחמים קדימה, חשוף ראשון לאש האויב. זה היה תפקיד שתאם את אופיו של דן – מישהו שתמיד הולך קדימה, פורץ דרך, לוקח על עצמו את הסיכונים הגדולים ביותר. בצבא, בלט דן ביכולותיו הפיזיות המרשימות, בסיבולת הבלתי נלאית שלו, בחוזקו המנטלי ובאופיו המיוחד, שאיפשר לו לצלוח את הקשיים הקשים ביותר. חבר מימי הטירונות, בפלוגה ד' בבא"ח "גולני", פלגת "אגוז", סיפר על האימונים המפרכים, על הריצות האינסופיות בבוץ ובחול, על מסעות ההכשרה שגרמו לכל חייל להזיע ולחכות בכיליון עיניים לרגע שבו האימון יסתיים. דן, לעומתם, היה מביט בהם כשהוא מחייך וקורץ, סימן קטן שבישר – "עוד מעט נגמר, אנחנו חזקים, נצליח." כמו בתיכון, גם בצבא דאג דן לעודד ולחזק את חבריו, להפיח בהם רוח לחימה ותקווה גם ברגעים הקשים ביותר. הוא היה עמוד תווך, משענת רגשית ונפשית. גם בעיצומו של השירות הקרבי התובעני, הקפיד דן להתפלל מדי יום תפילת שחרית במניין, גם כאשר עיניו העייפות סיפרו על לילה ללא שינה. זו הייתה עבורו עוגן, רגע של שקט והתכנסות פנימית בתוך הכאוס והדרישות הבלתי פוסקות של השירות.

לאחר שחרורו מהשירות הסדיר, כמו ישראלים רבים, יצא דן לטייל בעולם. הוא חיפש הרפתקאות, חוויות חדשות, ובעיקר – את החופש והמרחב שמעבר לגבולות המוכרים. באחד מטיוליו באינדונזיה, שט בסירה בים הכחול והשקט. לפתע, הבחין בסירה סמוכה שבה אב ובנו החלו לטבוע. הרגעים היו דרמטיים, סירתם התהפכה, וצעקותיהם נשמעו מעל רעש הגלים. למרות שהסירה שבה שט דן הייתה מלאה באנשים שהביטו באירוע בהלם ובשיתוק, דן, במעשה אופייני לו של אומץ לב וקור רוח, היה היחיד שקפץ למים מיד. הוא לא היסס לרגע, לא חשב על הסכנה שבה הוא מעמיד את עצמו. הוא שחה במהירות לעבר האב ובנו, נאבק בגלים ובזרמים, ותוך סיכון עצמי הצליח להציל את שניהם. היה זה מעשה גבורה טהור, ששיקף את נשמתו הגדולה ואת נכונותו להושיט יד ולסכן את חייו למען אחרים, גם זרים גמורים.

עם חזרתו לארץ, החל דן לבנות את עתידו האזרחי. הוא עבד כמדריך כושר ברשת מועדוני הכושר "ספייס", שם שילב את אהבתו לספורט עם יכולתו להניע ולהעצים אנשים. במקביל, אימן באופן אישי צעירים ששאפו להתקבל לסיירות המובילות בצה"ל, והעניק להם מהידע, הניסיון והרוח הבלתי מתפשרת שרכש בעצמו בסיירת אגוז. הוא פעל גם במסגרת "אקסלנט רעננה", תוכנית המאמנת קבוצות לכושר קרבי. המתאמנים שלו העריצו אותו; הם סיפרו שהרגישו בנוח להתייעץ איתו בכל נושא, לשתף אותו בהתלבטויותיהם, ולשבת איתו לארוחת חומוס בשישי בצהריים, שיחה חברית ואינטימית שהפכה למסורת. דן, הם אמרו, היה תמיד עם חיוך על הפנים, והוא לימד אותם לא רק איך להיות לוחמים חזקים פיזית, אלא מה זה להיות לוחמים אמיתיים – עם נשמה, עם עמוד שדרה, עם ערכים. מוסר העבודה שלו היה גבוה במיוחד; כשהחליט על משהו, הוא היה בלתי ניתן לעצירה. "גם הר געש לא הזיז אותו," אמרו. "אני מאחל לכל אדם שיכיר דן משלו," כתב אחד המתאמנים, "אדם שאפשר לספר לו הכל ושידע לתת את המילה הנכונה בלי לשפוט, שיידע לתמרץ אותך ולדחוף אותך למצוינות עם חיוך מדהים ולב רחב שפשוט מעורר השראה."

דן, ששילב כל חייו את אהבתו לספורט עם רצונו העמוק לעזור לאנשים, החליט להגשים את חלום נעוריו ונרשם ללימודי פיזיותרפיה באוניברסיטת תל אביב. הוא ראה במקצוע זה את השילוב המושלם בין שתי אהבותיו, דרך לרפא, לתמוך ולחזק גופים ונפשות. בתחילת אוקטובר 2023, שב לארץ מטיול ארוך ומרתק בדרום אמריקה, מלא בציפיות והתרגשות לקראת פתיחת שנת הלימודים החדשה. הוא היה נחוש להתחיל את פרק חייו הבא, להפוך לפיזיותרפיסט, לחיות את החיים שתמיד דמיין לעצמו.

אך החיים, כפי שלומדים אנו שוב ושוב, אינם צפויים. בשבת כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, 7 באוקטובר 2023, בשעה שש וחצי בבוקר, התנפצה השגרה של דן ושל מדינת ישראל כולה. ארגון הטרור חמאס פתח במתקפת פתע אכזרית וחסרת תקדים. רקטות וטילים שוגרו ללא הרף מרצועת עזה לאזורים נרחבים בארץ, ובה בעת חדרו אלפי מחבלים – יבשתית, ימית ואווירית – והחלו במסע רצחני על יישובי עוטף עזה, על שדרות, אופקים ונתיבות, על מבלים תמימים במסיבת טבע ליד קיבוץ רעים ונירים, על בסיסי צה"ל ועל העוברים בדרכים. המחבלים רצחו כשמונה מאות אזרחים בבתיהם, במכוניותיהם, ביצעו בהם פשעים נוראיים. הם חטפו לרצועת עזה מאות ישראלים, החריבו, בזזו והעלו באש בתים ורכוש. מאות חיילים, שוטרים, אנשי כוחות הביטחון וחברי כיתות הכוננות המקומיות נפלו בקרב, במאבק נואש להגן על חפים מפשע. בבוקר נורא זה, החלה מלחמת "חרבות ברזל", מלחמה ששינתה את פניה של המדינה ושל כל אחד ואחת מאזרחיה.

דן, שרק שב מטיולו, לא היסס לרגע. ביום ה-7 באוקטובר 2023, הוא התגייס למילואים. הוא לא חשב פעמיים, לא שקל את הסיכונים, אלא קם והתייצב, מונע מתחושת שליחות עמוקה. הוא הצטרף לחבריו כלוחם בגדוד 5037 של חטיבת "יפתח" (11). תחילה, שירתו דן וצוותו בהגנה על גבול הצפון, מול איומים מתמידים וחשש מהסלמה נוספת. הם עמדו על המשמר, עיניהם פקוחות, מוכנים לכל תרחיש. אך עד מהרה, נקראו להצטרף לקרבות העזים בלב רצועת עזה, אל המקום שבו התנהלה המלחמה במלוא עוזה. שם, בין ההריסות והסימטאות הצרות, התגלה דן במלוא גבורתו, משרת כלוחם חוד, בדיוק כפי שהיה בסדיר – נושא את המקלע הכבד, מגן על חבריו, פורץ דרך.

ביום שישי, בי"ב בטבת תשפ"ד, 12 בינואר 2024, בעיצומו של קרב מורכב במרכז רצועת עזה, מצא דן את מותו. באותו רגע דרמטי, הוא זיהה ירי רקטות נגד טנקים (RPG) שהופנה ישירות לעברם. בשבריר שנייה של בהירות מוחלטת, הוא צעק אזהרה לחבריו לצוות, קריאה מצילת חיים שחדרה את רעש הקרב. ומיד לאחר מכן, במעשה של הקרבה עילאית, הוא דחף בחוזקה חבר מהצוות אל מאחורי מחסה בטוח, מגן עליו בגופו. באותו רגע ממש, הרקטה פגעה בו. דן נפגע אנושות ונהרג במקום. הוא היה בן עשרים וארבע בנופלו. דן, הנגביסט חוד, זה שתמיד לקח על עצמו את כל הסיכונים, נפל בקרב כגיבור, מגן בגופו על חיי חבריו, מקיים את הייעוד שאליו נולד – לחיות בעוצמה, לאהוב ללא גבול, ולשמור על אלה שסביבו.

רב-סמל ראשון דן ווידנבאום הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי ברעננה. קהל עצום של בני משפחה, חברים, מורים, חניכים ולוחמים באו ללוות אותו בדרכו האחרונה, השמש החורפית האירה את שמי רעננה, אך הלבבות היו כבדים מאבל. הוא הותיר אחריו הורים שבורי לב, אח ושתי אחיות, קהילה שלמה שנותרה המומה וכואבת, וחלל עצום שאיש לא יוכל למלא. דן, שחלם להיות רופא, שרצה לשלב ספורט ועזרה לאנשים, כבר לא יזכה להגשים את חלומותיו. הוא כבר לא ילמד פיזיותרפיה באוניברסיטת תל אביב, לא יחזור מטיול, לא ישיר בזיוף באמבטיה, לא יאכל סטייק טוב שהכינה לו אמו, ולא יקרא לה "מאם הקטנה שלו". החיים שהיו כל כך מלאים בעשייה, בשמחה ובאהבה, נקטעו באחת, במעשה גבורה עילאי.

אביו, רפאל יעקב, ספד לו בכאב: "יצאת לקרב ואף פעם לא סיפרת לנו את האמת על כל מה שעשיתם... רצית להגיע גבוה והיית נגביסט חוד של הצוות שלך, לוקח עליך את כל הסיכונים. אנחנו מחבקים בשמך את כל החיילים שאיתם נלחמת ואת כל חיילי ישראל הגיבורים שממשיכים להילחם על החופש שלנו לחיות כאן." במילותיו, נשמעה ההערכה העמוקה לגבורתו של דן, יחד עם הכאב על הסודות ששמר, על המעמסה שנטל על כתפיו. אמו, אביבה, במילות הספד שריסקו את הלב אך גם העניקו השראה, אמרה: "תעזו לחיות בגדול, כמו שדן העז לאהוב, לחבק, לטייל ולחלום... תודה לדן, שבחר בי להיות אמא שלו, שידע שאולי אצליח לעמוד גם בתפקיד החדש." מילותיה של האם שיקפו את עוצמת האהבה וההערכה לילדה, וגם את הנחישות שלה להמשיך לחיות בהשראתו.

כעבור זמן, במילותיה המרגשות, שפכה האם את לבה לכתוב, בניסיון לעבד את האובדן הבלתי נתפס: "שנייה, שעה, יום, חודש, והנה אנחנו שנה אחרי/ לפני שנה, עוד פחדתי לאבד אותך/ לפני שנה, ידעתי שאתה עסוק במשימה להגן על העם שלך/ לפני שנה, עוד העזתי לחלום על מה שיבוא אחר כך, אחרי המלחמה/ בשנה אחת, הכול השתנה/ חיינו השתנו, וקיבלתי על עצמי להשתנות יחד איתם/ כי ככה היית רוצה, נסיך שלי/ כי ככה היית – תמיד קדימה, עוגן של כולם, ולא מפחד. בדרך לשם, אני כאילו נוהגת לראשונה בדרכים החדשות של חיי/ שם אני שומעת את צפצופי הזיכרונות שמקשטים את פניי בדמעות/ בדרך אני רואה את הפקקים של הלב שלי, שפועם חזק/ אני מרגישה את כובד רגשותיי/ אני טועמת ניסיונות חדשים, ביניהם לקבל את מה שאי אפשר לקבל/ כי, דנוש, האמת היא שאתה לא תחזור מטיול/ לא אשמע אותך מזייף שירים באמבטיה / לא נכין לך סטייק טוב / ולא תקרא לי 'מאם' הקטנה שלך. החיים – האוטוסטרדה הענקית הזו – מצוירים על ידי האדם, אבל מנוהלים על ידי הקב"ה / החיים, שאנחנו חושבים שאנחנו מנהלים, הם בעצם שיעור של ענווה / שיעור של אהבה/ שיעור של אחריות/ שיעור של אהבת חינם/ שנה שאני נוהגת בדרך החדשה שלי/ ומרגישה שאין מקום בעולם לברוח מהחיים ומהרגשות שלנו/ כל אחד עם החיים שלו/ עם הסיפור שלו/ כל סיפור חשוב/ כי החיים מבקשים מאיתנו לקחת אחריות ולחיות אותם בעוצמה – בדיוק כמו שעשית, נסיך שלי." מילותיה של האם העניקו משמעות חדשה לחיים שלמים, והבטיחו שרוחו של דן תמשיך ללוות אותם, להנחות אותם בדרכים החדשות.

להנצחתו של דן, יזמו הוריו את "סיירת החיבוק", קמפיין מרגש שבו הם מבקשים מכל אחד לחבק את מי שלידו ולהעלות תמונות לרשתות החברתיות. "חיבוק זה לתת מקום לאחר, זה להגן עליו, זה לגרום לו לחייך. זה לא רק משהו פיזי – זה לתת מהלב," הסבירה אמו, במילים שמהדהדות את אופיו של דן, שהיה כולו נתינה ואהבה. יוזמה זו, כמו גם מדבקות שהופצו עם המסרים "תהנו מהחיים ואל תשכחו לחייך" ו"תחבקו את מי שלצדכם", מבקשות להנציח את דן לא רק בזיכרון של כאב, אלא בזיכרון חי, שמח, כזה שמעודד אהבה ונתינה. ליל שבועות אחד הוקדש לזכרו של דן, ושיעורים שנלמדו בו הוצאו בחוברת מיוחדת, כהמשך למסורת לימוד התורה שהייתה כה חשובה לו. במרתון ירושלים 2024, רצו חבריו ובני משפחתו לזכרו, נושאים את דיוקנו בגאווה ובגעגוע, צועדים קדימה בדיוק כפי שדן לימד אותם – תמיד בספרינט, תמיד קדימה. עמוד לזכרו הוקדש בדף הבית של אתר האינטרנט של הפקולטה למדעי הבריאות באוניברסיטת תל אביב, המוסד שבו התעתד ללמוד, עדות אילמת לחלום שנגדע, אך גם למורשת שנותרה חיה.

דן ווידנבאום, רב-סמל ראשון במילואים, בן 24 בנופלו, השאיר אחריו לא רק כאב וגעגוע, אלא גם מורשת של אהבה, נתינה, אומץ לב וחתירה למצוינות. הוא היה סמל לכל מה שיפה באדם וברוח הישראלית – ילד בלגי שהפך לישראלי הכי ישראלי שיש, ספורטאי שחלם לרפא, לוחם שקפץ למים להציל זרים ודחף חבר למחסה. הסיפור שלו הוא סיפור של גבורה עילאית, גבורה שנובעת מתוך המציאות האנושית והפשוטה של אדם שבחר פעם אחר פעם להגן, לתמוך, לאהוב ולחיות בעוצמה. נוכחותו ממשיכה להאיר את חייהם של רבים, וחיוכו הכובש, עיניו הכחולות ולבו הרחב, חרוטים לעד בזיכרון הלאומי. דן נפל בהגנת העם והארץ, והותיר אחריו תחושה עמוקה של תקומה וגאווה ישראלית, על אדם שידע לחיות, לאהוב ולהקריב, כדי שאחרים יוכלו להמשיך ולחיות. יהי זכרו ברוך.