דן קמחג'י

דן קמחג'י נולד ביום כ"ו בסיוון תשנ"ב, השבעה ועשרים ביוני אלף תשע מאות תשעים ושתיים, אל תוך לידת הקיץ החמה של רמת גן, ילד שלישי להוריו, גילה ואריאל, אח קטן לליאור ואברהם, ובהמשך אח גדול לנוגה ואוהד. הבית ברמת גן, על רחובותיו שטופי השמש וגינותיו הקטנות, היה המרחב הראשון שבו פקח את עיניו הטובות אל העולם, מבט שהיה בו כבר אז שקט פנימי, כזה שראה דברים שאחרים החמיצו, חיוך כובש שהופיע כרמז לפני שהתפשט על פניו, ורמז על לב רחב, כזה שיכיל עולם ומלואו. הוא היה ילד יפה תואר, קסום, שקט, אך השקט הזה לא היה ביישנות אלא סוג של הקשבה עמוקה, ספיגה של הסביבה, של צלילי הבית, של קולות אחיו הגדולים שהתרוצצו סביבו, של דברי הוריו. כבר אז, בשנים הראשונות, הוא נשא עמו ניצוץ מיוחד, איכות של אור שהאירה את פינות הבית.

בגיל חמש, כשהעולם נפתח מעבר לסמטאות המוכרות של רמת גן, עברה המשפחה למודיעין, עיר שטרם סיימה להתהוות, עם שטחים פתוחים רבים שהזמינו הרפתקאות. כאן, בין גבעות של עפר ובניינים חדשים שהחלו לזנק מן האדמה, החל דן להיפתח עוד יותר, החיוך שלו הפך תכוף יותר, והעיניים הטובות שלו החלו לחפש קשר. בהמשך הדרך, כשמודיעין הפכה צפופה יותר, עשו את דרכם לכפר האורנים, יישוב קהילתי ירוק ושקט יותר, שאפשר לדן למצוא את מקומו בטבע ובין אנשים. ככל שהתבגר, השקט הראשוני שלו התחלף בסקרנות פעילה, והוא יצר לעצמו חוג חברים רחב, כזה שכלל בתוכו קצוות שונים של החברה, כי דן ידע לראות את הטוב בכל אדם, לחבר בין אנשים, ולמצוא את המשותף במקום את המפריד. הוא היה מסוג האנשים שתמיד ידעו להכיל, להקשיב, ולגרום לכל מי שסביבו להרגיש שהוא נראה, שהוא שייך.

גיל הנעורים של דן היה שילוב של סקרנות בלתי נדלית, של חיבורים אנושיים עמוקים ושל תחביבים שהעידו על נשמה חוקרת ויוצרת. הוא אהב לבלות עם חבריו, שעות ארוכות של שיחות על ספסל מול הבית, או בחדר מלא עשן קל של לילה וריח של פיצה, צחוקים מתגלגלים שהיו חלק בלתי נפרד ממי שהיה. לצד זה, המחשבים משכו אותו בעוצמה, לא רק למשחקים, אלא להבנה של מנגנוני הפעולה הפנימיים, של הלוגיקה והקסם שמאחורי הקופסאות האלקטרוניות. הוא נמשך לכימיה, לחשמל ולאלקטרוניקה, תחומים שבהם יכול היה לפרק דברים לחלקיקים קטנים, להבין איך הם פועלים, ואז להרכיב אותם מחדש, לעיתים קרובות משופרים, כאילו העניק להם חיים חדשים. יושב שעות ארוכות בפינת עבודה מאולתרת בחדרו, הריח של מלחם חם באוויר, הידיים שלו מיומנות, עדינות אך בטוחות, מפרקות מכשיר רדיו ישן, בוחנות את החוטים הצבעוניים, מתקנות מגע רופף, מחברות רכיבים זעירים. הקסם שלו היה ביכולת לראות פוטנציאל במשהו שנזרק, להפיח בו רוח חיים חדשה, לתקן לא רק את השבור אלא לשפר את הקיים.

אבל אולי התחביב הייחודי ביותר שלו היה "חיפוש אוצרות בפינת המזבלה". לא מדובר היה בחיפוש אחר זהב או אבני חן נוצצות, אלא אחר חומרים, רכיבים, חפצים ישנים שאחרים זרקו, ודן ראה בהם פוטנציאל לשימוש חוזר, לחלקים בפרויקט הבא שלו. הוא היה מגיע לשם עם חבריו, ריח האשפה באוויר, אבל בעיניו זה היה כמו מכרה זהב, אוצר בלום של חומרי גלם. הוא היה מלקט חלקי מכשירים, לוחות אם ישנים, חוטי חשמל, חלקי פלסטיק ומתכת, וחוזר הביתה עם שלל שבעיני אחרים היה חסר ערך, אך בעיניו היה הבסיס ליצירה הבאה. הוא היה יושב שעות ארוכות, מנקה, מפרק, ממיין, מתכנן בראשו את הפרויקט הבא. לצד כל העיסוקים הטכניים, דן אהב מוזיקת רגאיי, את הקצב המרגיע והמסר של שלווה ואחדות שבה. הוא אהב לשיר ולרקוד, והיה ידוע בכך שהיה מגיע לפסטיבלי מוזיקה, שם היה משתחרר לחלוטין, רוקד בחופשיות, עם חיוך שוטף את פניו, מפיץ סביבו את השמחה והאור שהיו טבועים בו כל כך עמוק.

בתוך כל זה, דן נשאר בן מסור ואח אוהב. הוריו תיארו אותו כ"ילד מתנה, נשמה גבוהה", והתיאור הזה תפס את מהותו באופן מדויק. הוא היה מחבק, לא רק פיזית אלא גם נפשית, תמיד שם כדי לתת כתף, להקשיב, להרגיע. הוא הפיץ אור ושמחה בכל פינה בבית, ובכל מקום אליו נכנס. כשהאווירה בבית הייתה מתוחה או עגומה, דן היה זה שתמיד ידע להרים את כולם ברוחו הקלה והאוהבת. הוא היה מגיע עם בדיחה קטנה, עם חיבוק חם, או פשוט עם נוכחותו המרגיעה, והכל היה נרגע מעט. הוא פיתח שפה פרטית משלו, ביטויים כמו "מקלחת מיקלוחי" או "קטנה קטנטושה", שהפכו לסימן ההיכר שלו, מילים שרק הוא ידע להגיד באופן שהפך אותן למלאות משמעות, לחלק מהקסם האישי שלו. ביטויים אלו היו רמז לעדינות שלו, ליכולתו להפוך את היומיומי למיוחד, את הרגיל למצחיק ונוגע ללב. הוא היה נאמן לדרך החיים שבחר לעצמו, דרך של אמת פשוטה: הוא האמין שאנשים יאהבו אותו כמו שהוא, בלי מסכות, בלי הצגות, ושהאהבה הזו, האותנטית והטהורה, היא זו שתשנה את העולם. הוא חי את האמונה הזו בכל רגע ורגע, והיא הקרינה ממנו החוצה לכל עבר.

לאחר שסיים את לימודיו בתיכון, בחר דן בדרך שאינה שגרתית, דרך של נתינה וחיבור לקהילה. הוא יצא לשנת שירות בפנימיית "אשל הנשיא" שבדרום, שם ליווה וחנך בני נוער, חלקם מרקע מורכב, והיה להם לא רק מדריך אלא גם אח גדול, אוזן קשבת, דמות יציבה. הוא חי שם חיי קומונה מלאי משמעות, שבהם חווה את כוחה של קהילה, את הערך של עבודה משותפת למען מטרה, ואת הסיפוק העצום שבלראות נערים ונערות פורחים ומוצאים את דרכם בזכות ההכוונה והתמיכה שקיבלו. הוא למד שם רבות על עצמו, על יכולתו להשפיע, על הסבלנות והאמפתיה שטבועות בו. החוויה הזו, של להיות חלק ממשהו גדול יותר מעצמו, של לתת מעצמו לאחרים, עיצבה אותו והעמיקה את תפיסת עולמו.

לאחר שנת השירות, הגיעה העת להתגייס לצה"ל. דן בחר במסלול קרבי, מסלול של אתגר פיזי ונפשי, והתגייס כלוחם לגדוד 101 של חטיבת הצנחנים, יחידה ששמה הולך לפניה. הוא עבר מסלול הכשרה מפרך, כזה שדרש ממנו כוחות עצומים, פיזיים ומנטליים. הריצות הארוכות עם אלונקה, המסעות המפרכים עם משקל כבד על הגב, שבועות ארוכים בשטח בתנאים קשים, כל אלה לא שברו את רוחו. גם ברגעים הקשים ביותר, כשגופו כאב ורגליו רעדו מעייפות, החיוך המיוחד שלו היה מופיע על פניו, קל, כמעט ביישני, אבל כזה שהיה בו מסר של אופטימיות, של נחישות, ושל אהבה לחבריו לצוות. מפקדיו תיארו אותו כ"לוחם עם חיוך", תיאור שביטא את היכולת הנדירה שלו לשלב מקצועיות חסרת פשרות עם רוח קלילה ואוהבת אדם. הוא היה חד, ערכי, ציוני, לוחם שדבק במשימה, אך מעולם לא איבד את האנושיות שלו. הוא סיים קורס מפקדי כיתה וקורס סמב"צים, והפך למפקד, דמות לחיקוי עבור חייליו.

בשנת 2014, כשהיה מפקד כיתה, נקלעה ישראל למבצע "צוק איתן" ברצועת עזה. דן, יחד עם חייליו, נשלח אל תוך התופת. הקרבות היו קשים, אינטנסיביים, ולוו באובדן. במהלך המבצע, איבד דן חייל תחת פיקודו, אירוע שחרט בו צלקת עמוקה, כזו שלא נעלמה גם שנים לאחר מכן. כאב האובדן, תחושת האחריות, הדי הפיצוצים והמראות הקשים, כל אלה טבעו בו חותם בל יימחה. זה היה רגע מכונן, שבו נחשף לעומק הכאב והשכול, והבין את מחיר המלחמה. למרות הקושי העצום, את המועקה הכבדה שנשא בליבו, דן המשיך לשרת במסירות, מתוך תחושת שליחות עמוקה. הוא דאג לחייליו, לרוחם, לגופם, והיה להם עוגן של יציבות בתוך הכאוס. את שירות המילואים שלו עשה כלוחם בגדוד הסיור 6551 של עוצבת "חצי האש" (551), יחידה שבה מצא חברים לחיים, שותפים לדרך ולערכים.

עם שחרורו מצה"ל, יצא דן ל"טיול הגדול", מסע חיפוש עצמי שרבים מבני דורו עושים, אך אצלו הוא לבש צורה ייחודית. תחילה נסע למזרח הרחוק, שם נחשף לעולם שלם של תורות ופילוסופיות חיים חדשות – יוגה, מדיטציה, ושיטות ריפוי עתיקות. הוא נשבה בקסם הפשטות, של החיים הרחק מהמרוץ המערבי, של הקשבה לגוף ולנפש, של חיבור לטבע ולעצמי. הוא למד לשהות לבדו, לא רק פיזית אלא גם נפשית, ליהנות מהשקט, מהנוף, מהקולות העדינים של הטבע. הוא התרגש מהדברים הקטנים ביותר – פריחה של פרח בדרך, חיוך של ילד מקומי, טעם של פרי אקזוטי. הוא סחב עמו תרמיל עצום, מלא בציוד "לכל מטרה", כי דן תמיד היה מוכן לכל תרחיש, ידע לתקן כל דבר, וידע שכלים ופתרונות נמצאים תמיד בהישג יד, גם בקצה העולם. הטיול המשיך לארצות הברית, שם פגש תרבות אחרת, קצב חיים שונה, אך גם שם מצא את הפינות השקטות, את האנשים האותנטיים, ואת הדרכים להמשיך ולחקור את עצמו ואת העולם.

כששב לארץ, הוא החל בלימודי הנדסת מכונות באוניברסיטת בן-גוריון, בהמשך טבעי לסקרנותו הטכנית ול"ידי הזהב" שלו. הוא אהב את האתגר האינטלקטואלי, את הלוגיקה, את יכולת התכנון והבנייה. אך עד מהרה, משהו בתוכו החל לכרסם, תחושה של ייעוד אחר, עמוק יותר. הוא הבין שייעודו האמיתי אינו טמון במכונות ובמבנים, אלא בטיפול באנשים, בנשמות, בריפוי. חווית "צוק איתן", אובדן החייל תחת פיקודו, וההבנה העמוקה של סבל אנושי, הותירו בו חותם והסיטו את דרכו אל עבר הרצון לעזור, להקל, לתקן.

הוא חזר למזרח, הפעם כדי להעמיק את לימודיו בתחומי הריפוי. הוא הוסמך כמורה ליוגה, והפך למדריך נשימה בשיטת וים הוף, שיטה המשלבת נשימה מודעת, חשיפה לקור ותרגול מנטלי. שיעוריו לא רק חיזקו את הגוף של תלמידיו, אלא גם את נפשם, לימדו אותם שליטה עצמית, חוסן, וחיבור עמוק לכוחות הפנימיים שלהם. הוא היה מנחה את שיעורי היוגה בקול רך ומרגיע, מביא את תלמידיו אל מצב של שלווה, תוך כדי שהוא משלב תנועה, נשימה ומדיטציה. הוא היה מסביר על חשיבות הנשימה, על הקשר בין הגוף לנפש, ומעניק לכל אחד תחושה של ביטחון וקבלה. רצונו העמוק לעזור לאנשים הוביל אותו ללימודי רפואה סינית ב"קמפוס ברושים", ובשנת 2024 עמד לסיים את שנת הלימודים הרביעית, כשהוא קרוב להגשמת חלומו. כשנשאל מדוע חשוב לו הנושא, השיב בפשטות ובאמת שהייתה טבועה בו: "כדי להטות אוזן קשבת, לעזור ולתקן." הוא ראה את הריפוי כתיקון, לא רק של הגוף הפיזי אלא של הנפש, של הרוח, של הקשר בין האדם לעצמו ולעולם.

חבריו ללימודים בקמפוס ברושים תיארו אדם סקרן ורגיש, יוגי אמיתי, איש של שלום שליבו, פיו וגופו היו אחד. הוא היה דמות בלתי נשכחת בקמפוס, מדלג בנעלי קרוקס צבעוניות ובנדנה קשורה על שיערו, תמיד עם חיוך ביישני על פניו. בין שיעור לשיעור, ניתן היה לראות אותו מתמתח על הדשא, מטפס על עצים כאילו היה ילד, או יושב בשקט ומתרגל יוגה. הוא היה מטפל בנשמתו, אהב לתת מגע, אהבה ונתינה אינסופית. הוא היה מחבר בין אנשים וטבע, מאמין שהכל קשור, שהאדם הוא חלק מהסביבה ומושפע ממנה. הוא היה נותן טיפים על תזונה, על צמחי מרפא, על אורח חיים בריא, תמיד מתוך רצון אמיתי להטיב. הוא היה מביא עמו פירות מיוחדים, כאלה שלא כולם הכירו, ומציע לטעום, מתוך אהבה לחלוק את הדברים הטובים שגילה.

אביו, אריאל, במלאות שנה לנופלו, כתב מילים נוגעות ללב שתפסו את מהותו של דן: "תמיד תהיתי למה היית מברך 'אהבה ושמחה', 'שמחה ואהבה'. מה יש יותר מאהבה? למה צריך גם שמחה? הבנתי, כי אהבה לפעמים גם כואבת, כמו עכשיו, אני אוהב מאוד וכואב. שמחה היא מה שמרכך את הכאב." דן ידע את זה. הוא ידע שהחיים מורכבים מכאב ומשמחה, ושכדי לרפא את הכאב, צריך להוסיף שמחה, להפיץ אור. בדף האחרון ביומנו, כתב דן מילים שהיו צוואתו הרוחנית: "זרם תודעה, זרם של אהבה שוטף ומרווה את מקצב החיים… כשאני מרפה שורשים ונותן לזרם לסחוף אותי למקום חדש, אני מגלה שהחיים תמיד אחזו בי… הים גם כך עוטף אותי ומחבק אותי מכל כיוון והזרמים העדינים הם שמרקידים אותי. משחרר את נשמתי לזרם ונולד מחדש." זו הייתה תפיסת עולמו, אמונה עמוקה בזרימה, בחיים שמתחדשים, באהבה אינסופית שמחבקת הכל.

מעבר ללימודיו, דן היה פעיל בקהילת "מידברן", הגרסה הישראלית לפסטיבל ברנינג מן. הוא היה חלק מצוות מפ"צ (פרויקטים ציבוריים), שם יכל לממש את ידי הזהב שלו ואת כישרונו הטכני. הוא למד והקים מערכות חשמל מורכבות באירועים ובפסטיבלים, עבודה שדרשה דיוק, יצירתיות, ויכולת להתמודד עם אתגרים בתנאי שטח. הוא היה מגיע לאתר, לעיתים קרובות תחת שמש קופחת או גשם שוטף, עם כבלים, גנרטורים, וארגז כלים, ודואג לפריסת חשמל שתאפשר לאירוע כולו להתקיים. גם בזמן הלחימה, בין סבב לסבב, הוא היה מגיע לשטח עם כבלים, דואג לפריסת חשמל בעמדות צבאיות, כי הוא תמיד חיפש איך לשפר, לייעל, "לקמחג'" – מילה שהפכה לביטוי בקרב חבריו לתיאור היכולת המדהימה שלו למצוא פתרונות יצירתיים לכל בעיה, מכלום. הוא היה מסוגל להפיק חשמל ממקורות בלתי צפויים, לחבר מערכות מסובכות עם חוטים שנמצאו על הרצפה, ולהפוך עמדה צבאית מאולתרת למקום פונקציונלי ומואר.

אורח חייו של דן שיקף את עקרונותיו העמוקים. הוא היה טבעוני מושבע, מתוך אמונה עמוקה באקולוגיה, בכבוד לבעלי חיים ולטבע. הוא חקר תזונה לעומק, הבין את הקשר בין מה שאנחנו אוכלים לבין בריאות הגוף והנפש. בביתו בכפר האורנים טיפח גינת ירק קטנה, שבה גידל בעצמו את מזונו, עם ירקות טריים וצבעוניים, וגם אוסף מרשים של קקטוסים וסוקולנטים, שהיו עבורו סמל לחוסן, ליופי שצומח גם בתנאים קשים. הוא אהב פירות מיוחדים, כאלה עם טעמים ומרקמים יוצאי דופן, ותמיד שמח לחלוק את תגליותיו הקולינריות עם חבריו ומשפחתו. חברו יותם סיפר על גן סוקולנטים וקקטוסים שדן טיפח בעזה, שלא נפגע בהפגזות. במשך שנים היו מחליפים ייחורים, ופעם אחת דן נתן לו צמח מיוחד שלא הכיר, שלא נראה כמו סוקולנט, ואמר לו שמה שמיוחד בו זו הפריחה – פורח רק פעם אחת בשנה, כל פרח נשאר רק ללילה אחד. הצמח הזה פרח, 32 יום לאחר פטירתו של דן, כאילו נשמתו של דן עצמו פרחה בשיא יופיה.

בבוקר שבת, כ"ב בתשרי תשפ"ד, השבעה באוקטובר אלף תשע מאות עשרים ושלוש, נשמעו קולות האזעקות הראשונות, ואיתן התפשטה הידיעה על מתקפת חמאס בדרום הארץ. דן, כמו אלפי ישראלים אחרים, לא היסס לרגע. הטלפון רעד בידו עם ההודעה המקפיצה, והוא ידע בדיוק מה עליו לעשות. בלי לחשוב פעמיים, באותה נחישות שאיפיינה אותו, התארגן ויצא מיד אל נקודת המפגש עם צוותו. הוא לא חיכה להוראות, לא שאל שאלות, פשוט נהג על פי מצפונו ועל פי תחושת השליחות העמוקה שבו. הדרך הייתה מתוחה, מלאה בחששות, אך דן היה ממוקד. הוא הגיע אל חבריו, כולם עם אותו מבט בעיניים, אותו רצון להגן על הבית.

במשך ארבעה חודשים ארוכים ומתישים, לחם דן ברצועת עזה. הוא היה לוחם בגדוד סיור 6551, יחידה שביצעה משימות מורכבות תחת אש כבדה. הוא חווה את הקרבות הקשים, את המתח הבלתי פוסק, את אבק הלחימה שכיסה כל פינה. כשנשאל על ידי חבריו ומשפחתו מדוע כל כך חשוב לו להיות שם, מה מניע אותו להישאר בחזית המסוכנת, השיב באותה פשטות עמוקה שאפיינה אותו: "הכלים שצברתי בחיי מסייעים לי להביא אור למקום שיש בו הרבה חושך." והוא אכן הביא אור. הוא לא רק לחם בעוז, אלא גם דאג לפתרונות יצירתיים בכל עמדה, "קימחג'" כל עמדה ואיתור שהצוות הגיע אליו, דואג לחשמל, לארגון, לכל פרט שיכול לשפר את תנאי השהייה ואת המוכנות המבצעית. הוא עזר לחבריו עם עצות על תזונה, על נשימה, על איך לשמור על שפיות בתוך התופת. הוא היה עוגן של שלווה בתוך הכאוס, חיוכו הביישני, גם כשהיה מכוסה באבק, היה מקור של תקווה.

בשבוע האחרון לפני סיום סבב הלחימה ברצועה, כשהשחרור כבר נראה באופק, נפצע דן. למרות הכאב, למרות הסכנה, הוא סירב להתפנות. הוא ידע שחבריו זקוקים לו, שהוא חלק בלתי נפרד מהצוות, והוא לא רצה להשאיר אותם לבד. הוא נשאר ללחום עד הסוף, עד שניתן היה לחזור הביתה. רק כששב לביתו בכפר האורנים, התברר גודל הפציעה: הוא שבר את הקרסול. למרות זאת, חודשים ספורים לאחר מכן, עוד לפני שהחלים לחלוטין, כשקריאת הדגל הגיעה שוב, הוא לא היסס. הוא עלה שוב עם חבריו, הפעם לפעילות מבצעית בצפון הארץ, על גבול לבנון, שם המתח היה גבוה והאיומים ממשיים. הוא הגיע עם אותו רצון להגן, עם אותה נחישות, עם אותה אמונה באהבה ובשמחה.

ביום שני, 6 במאי 2024, כ"ח בניסן תשפ"ד, בעת ששהה עם יחידתו בנחל עיון, סמוך למטולה, מקום שקט וירוק שבו הטבע מתמזג עם הגבול הצפוני, שיגר חיזבאללה כטב"מ נפץ. הרחפן התוקף פגע בהם. הפיצוץ היה עז, פתאומי, ובתוך רגע אחד, נגוז עולם ומלואו. רס"ר (במיל') דן קמחג'י נפל בקרב, בן שלושים ואחת בנופלו. לוחם נוסף נהרג לצידו. נשמתו הטובה, המלאה באור ובאהבה, נקטפה בטרם עת, על הגנת הארץ שכל כך אהב. הוא הובא למנוחות בחלקה הצבאית בבית העלמין במודיעין, עיר ילדותו, כשאלפי אנשים מלווים אותו בדרכו האחרונה, עם לבבות שבורים ועיניים דומעות. הוא הותיר אחריו הורים כואבים, שתי אחיות ושני אחים, קהילה שלמה של חברים, תלמידים, מטופלים, שנותרו עם חלל עצום בלתי ניתן למילוי.

האחות ליאור ספדה לו במילים קורעות לב: "אחי היה מלאך על פני האדמה. אדם שכולו טוב, שמחה ואהבה." היא סיפרה כיצד אמם אמרה שהיא זכתה לגדל ילד שנתן לה כל כך הרבה חיבוקים, שרצה לחיות בשלום עם הטבע ועם בעלי החיים. מפקדו, שזכה לפקד עליו וללחום לצידו, כתב: "זו הייתה זכות לפקד עליך, להיות חבר שלך ולהילחם לצידך… עד סוף ימינו נזכור ונזכיר אותך." כל מילה הייתה ספוגה בכאב ובהערכה עמוקה. מיכל, חברה מקהילת מידברן, שראתה את דן בפעולתו, איך הוא "מקמחג'" מערכות חשמל ומאיר את השטח, כתבה: "דן היה איש של נתינה, אמפתיה, אהבה ואור גדול. לעשות הקמות בלעדיך – יהיה מוזר… אנחנו מבטיחים שרוחך תהיה לנו מגדלור של אור." אליאב, חברו לפלוגה, תיאר את חיוכו הביישני והבנדנה הקשורה על שיערו, את עדינות נשמתו שהביאה אותו לאורח חיים טבעוני, ואת אהבתו לכל היש, ויחד עם זאת, כמה היה לוחם עז, פטריוט ומלא בציונות, ואיך ידי הזהב שלו התגלו במילואים, בבניית עמדות מופלאות וקומבינות חשמליות. הוא סיכם: "אהבת ישראל, העולם והאדם התגלתה בך מאוד."

אחותו נוגה, אמנית בנשמתה, יצרה פרויקט גמר בבצלאל בשם "שלושה ארגזים כחולים – חלל וגעגוע", שבו התמודדה עם האובדן הבלתי נתפס. היא כתבה: "ילד יוצא מהבית וחוזר בשלושה ארגזים. שלושה ארגזים מהצבא הפכו לסוד הכי גדול שלי. אח שלי מת. מה אם החפצים הם ההוכחה היחידה שהוא באמת היה פה? אני מחפיצה את אחי, מאנישה את הארגז. אולי זו צעקה, אולי מסע עיכול, אולי ביקורת על תעשייה של מוות ופלסטיק. זה המטען שקיבלתי, שאני סוחבת ולומדת לחבק." הפרויקט שלה, העיסוק בחפצים, בארגזים הכחולים שבהם שב אחיה, הוא ניסיון נואש להבין, להכיל, ולמצוא משמעות בתוך החלל העצום שנותר. היא הוסיפה: "מי שהכיר את דני זכה לפחות כמוני להרגיש מה הם אנרגיה ותדר חזק וכן של שמחה ואהבה. מי שקיבל חיבוק, מי ששמע, מי שראה אותו רוקד או ראה איזה בחור תימהוני עושה יוגה באמצע הרכבת או מדלג ברחוב. דני שלי אחי הגדול הקדוש והטהור. שנדע לאהוב יותר, שנצליח לשמוח עוד."

דן קמחג'י, כפי שכתבו ואמרו אוהביו, היה אדם של אור, אהבה ונתינה אינסופית, שתמיד הביא עמו שמחה, חיבוקים וחום אנושי. הוא היה חולם, מטפל, לוחם, אח, בן, חבר. הוא השאיר אחריו מורשת של אהבת אדם, אהבת טבע, וחתירה בלתי מתפשרת לאמת ולטוב. משפחתו וחבריו הקימו אתר הנצחה, dankamhaji.com, ובו סיפור חייו, תמונות, סרטונים והקדשות, וכן פלייליסט עם השירים שאהב. זוהי דרך להמשיך ולהפיץ את האור שלו, את השמחה שלו, את נשמתו הטובה. נשמתו תמשיך להיות מגדלור של אור בלב כל מי שהכירו, זרם של אהבה שימשיך לשטוף ולרוות את מקצב החיים, גם כשהכאב חונק. הוא נפל כגיבור, מגן על ביתו ועל ערכיו, וסיפורו נצרב בספר דברי הימים של מלחמת התקומה, כעדות לאנושיות, לגבורה ולרוח הישראלית של אדם אחד, שחי את חייו במלואם, באהבה ובשמחה, והשאיר אחריו אור גדול שימשיך להאיר את דרכנו.