דן אסולין

בבוקר כהה וקריר, ביום ד' בטבת תשמ"ה, עשרים ושמונה בדצמבר אלף תשע מאות ושמונים וארבע, נולד דן אסולין במושב מבטחים, פיסת ארץ ירוקה וצנועה, קרוב לקו התפר הדק והרגיש של גבול רצועת עזה. הוא היה בן הזקונים לגלילה ויהודה, שהיו כבר הורים גאים לאפרת וליטל, שחיכו בכיליון עיניים לאח הקטן שיצטרף למשפחה. הבית, ביתם של דור שלישי למייסדי המושב, היה שוקק חיים, תמיד מלא בריחות של ארוחות ביתיות, צחוק ילדים ושיחות עמוקות על עבודת האדמה, על הקהילה ועל החיים עצמם בלב הנגב המערבי. הלידה של דן הייתה אירוע של שמחה צרופה, אור חדש שהצטרף למשפחה שכבר הייתה שורשית ועמוקה באדמת המושב. עוד לפני שידע לדבר, היה דן סופג את הקצב הייחודי של המקום – את טרטור הטרקטורים המרוחקים עם עלות השחר, את ציוץ הציפורים בין עצי הפקאן, את ריח האדמה הרטובה אחרי טל לילה ואת תחושת הקהילה העוטפת שבה כולם מכירים את כולם, שבה דלתות פתוחות הן לא רק ביטוי אלא דרך חיים.

ילדותו של דן התעצבה בין שבילי העפר של מבטחים, תחת השמש המלטפת של הדרום ורוחות המדבר המביאות איתן לפעמים גם ניחוחות של שדות זרועים ולפעמים את הדאגה המרחפת מעל אזור גבול. הוא גדל להיות נער חייכן, שחיוכו היה מדבק וקל לחברות. כבר מגיל צעיר בלט בו משהו מיוחד: לא רק טוב לב ורצון עז לעזור, אלא גם יכולת טבעית לאסוף סביבו חברים, לגשר בין מחלוקות קטנות שפורצות בין ילדים, ולייצר הרמוניה. אם שני חברים היו רבים על משחק כדורגל או על תור בנדנדה, דן היה ניגש אליהם בשקט, מקשיב בסבלנות לכל צד, ומצליח למצוא פשרה יצירתית שכולם יכלו לחיות איתה. הוא לא היה ילד שדוחף את עצמו קדימה, אלא כזה שמוצא את מקומו הטבעי במרכז, בזכות האמון והביטחון שהשרה על סביבתו. אפרת וליטל, אחיותיו הגדולות, ראו בו תמיד את האח הקטן והמתוק, אבל גם הבחינו בכישרון המנהיגות הזה, שהיה מתפתח בו בהדרגה, מתוך ענווה וטוב לב. הן זכרו איך היה מלווה אותן באופניים לבית הספר היסודי בצוחר, מוודא שהן מגיעות בשלום, או איך היה מתעקש לעזור לאבא יהודה בסוף יום עבודה בשדה, גם אם זה אומר רק להחזיק כלי עבודה או להגיש בקבוק מים. הוא לא חשש מעבודה פיזית, להיפך, הוא מצא בה סיפוק עמוק, את הקשר הישיר לאדמה ולחיים שמתקיימים עליה.

מעבר לריצות בין השדות ולעזרה במשק, היה לדן עולם פנימי עשיר וצבעוני, שחלק גדול ממנו נצבע בגווני הלבן של חולצת ריאל מדריד. הוא היה אוהד מושבע של קבוצת הכדורגל הספרדית, והחדר שלו היה מקדש קטן לכדורגל: פוסטרים של זידאן וראול היו תלויים על הקירות, עיתוני ספורט היו מפוזרים על השולחן, וכל משחק של הקבוצה היה אירוע קדוש. הוא היה יושב בסלון, עיניו נעוצות במסך הטלוויזיה, נשמתו סופגת כל מסירה, כל בעיטה, כל שער. הוא היה מסוגל לנתח משחק לפרטי פרטים, לזכור שמות של שחקנים משניים ומהלכים מיתולוגיים, ולנהל ויכוחים סוערים אך ידידותיים עם חבריו על טקטיקות ועל עתיד הקבוצה. התשוקה הזו לכדורגל לא הייתה רק בגלל המשחק עצמו, אלא גם בגלל תחושת השייכות, הקהילה העולמית של האוהדים, והיכולת של קבוצה לעבוד יחד למען מטרה משותפת – אלמנט שדיבר מאוד לליבו של דן, שהיה בעצמו איש של קהילה ושיתוף פעולה. הוא ראה בכדורגל שיעור בחיים, בנחישות, בהתמודדות עם הפסדים ובחגיגת ניצחונות משותפים.

עם סיום לימודיו, כשהגיע זמנו להתגייס, דן לא היסס לרגע. הוא ידע היטב מהי משמעות השירות הצבאי, במיוחד כשגדל במושב הסמוך לגבול שבו השקט לעולם אינו מובטח. הוא התגייס לצה"ל ושירת שירות מלא, שלוש שנים תמימות שבהן התעצב כאדם בוגר, כלוחם, וכאזרח נושא באחריות. במסגרת השירות, הוא פגש חברים חדשים מכל קצוות הארץ, למד על חשיבות המשמעת, על כוחה של חברות אמת בשעת לחץ, ועל המורכבות של המציאות הביטחונית. הוא עבר אימונים מפרכים, שעות שמירה ארוכות, ורגעים של מתח וחוסר וודאות, אך תמיד עשה זאת עם חיוך, עם נכונות לעזור לחבריו, ועם תחושה עמוקה של שליחות. הוא לא היה הטיפוס שמתלונן או מחפש קיצורי דרך; הוא היה שם במלואו, עם כל כולו, מבין שזוהי הדרך שבה הוא תורם לביטחון הבית והקהילה שלו. החוויות בצבא חיזקו בו את תכונות המנהיגות שבלטו בו עוד בילדותו, חידדו את יכולתו לקבל החלטות תחת לחץ, ונטעו בו תחושה עמוקה של מחויבות להגנה על המקום שבו גדל.

עם שחרורו מצה"ל, רבים מחבריו פנו לטיולים ארוכים בעולם, ללימודים באוניברסיטה או לחיפוש אחר הזדמנויות בעיר הגדולה. אך דן, עם הלב השקט והמחובר שלו, ידע תמיד שדרכו חזרה למבטחים. הוא לא חשב לרגע לעזוב את המושב שעיצב את אישיותו, שבו היו שורשיו העמוקים ומשפחתו האהובה. הוא שב למבטחים, חי ועבד במושב, והשתלב בחיי הקהילה באופן טבעי ומהיר. הוא עבד בענפי החקלאות השונים, מצא את עצמו מחדש בין השדות והמטעים, מריח את האדמה אחרי הגשם, חש את החום של השמש על עורו ואת הסיפוק שבעבודת כפיים ישרה. הוא אהב את המגע עם האדמה, את היכולת לראות את הפירות של עמלו צומחים ומתפתחים, את הקצב האיטי והמתגמל של הטבע. הוא לא רק עבד, אלא גם התנדב, לקח חלק פעיל בוועדות המושב, עזר בארגון אירועי תרבות וגיבש סביבו חבורה של צעירים שרצו גם הם להשפיע ולעשות טוב למען המקום שבו הם חיים. הוא היה נוכח בכל אירוע, בכל שמחה, בכל אבל, תמיד עם מילה טובה, עם יד מושטת לעזרה.

החיבור העמוק שלו למושב ולתחושת השליחות הובילו אותו באופן טבעי לתפקיד רכז הביטחון השוטף – הרבש"ץ. זו לא הייתה עוד משרה עבור דן, אלא הגשמת ייעוד. הוא ראה בכך שליחות גדולה למען הכלל, אחריות עצומה שהונחה על כתפיו הרחבות, והוא נשא אותה בגאווה ובמסירות. הוא ידע שזו עבודה שדורשת ערנות יומיומית, הבנה עמוקה של השטח והאיום, ויכולת להגיב במהירות ובנחישות. התפקיד של הרבש"ץ במבטחים, כמו ביישובים אחרים בעוטף עזה, לא היה רק תיאורטי. הוא כלל סיורים אינסופיים בשעות היום והלילה, תחזוקת ציוד, הכשרת כיתת הכוננות של המושב, עבודה מול צה"ל וגורמי הביטחון, ובעיקר – להיות העיניים והאוזניים של המושב, הנפש הערנית שתמיד דואגת לשלומם של התושבים. הוא הכיר כל שביל, כל פינה, כל בית במושב, וידע לזהות כל שינוי קטן באווירה או בשטח. הוא היה מגיע לכל קריאה, קטנה כגדולה, תמיד עם סבלנות, עם רצון לעזור, ועם ההבנה שתפקידו הוא מעל הכל – להגן. הוא אהב את התפקיד הזה, על כל המורכבות והאתגרים שבו, כי הוא איפשר לו לבטא את כל מה שהיה בו: את המנהיגות הטבעית, את אהבת האדם, את המסירות לקהילה ואת המחויבות לביטחון.

בשנת 2021, הגיע פרק חדש ומרגש בחייו של דן, כשהכיר את חן. היא נכנסה לחייו בסערה של צחוק ושמחה, והשלימה אותו באופן מופלא. הקשר ביניהם פרח במהירות, מבוסס על אהבה עמוקה, כבוד הדדי וחלומות משותפים. חן הבינה את נשמתו השקטה והחזקה, את הקשר הבלתי מתפשר שלו למקום ולתפקיד, וקיבלה אותו על כל רבדיו. הם בנו יחד בית חדש במבטחים, בית חם ומלא אהבה, שבו כל פינה נבחרה בקפידה, כל תמונה סופרה סיפור. החתונה שלהם הייתה אירוע שמח ומרגש, חגיגה של אהבה ושל חיבור לשורשים, בהשתתפות כל חברי המושב והמשפחה המורחבת. דן, שבדרך כלל היה מאופק, לא יכול היה להסתיר את האושר הקורן מפניו. הוא רקד עם חן עד השעות הקטנות של הלילה, עיניו נוצצות מאושר. זה היה יום שסימן התחלה חדשה, פרק נוסף בחייו של איש הקהילה, איש האדמה, שהפך כעת גם לאיש משפחה במלוא מובן המילה.

האושר לא איחר לבוא שוב, ובאוגוסט 2022 נולדה בתם הבכורה, ארין. בואו של התינוקת הקטנה מילא את הבית באור חדש, בצחוק פעוטות ובהמולה מתוקה. דן, שעד אז היה גיבור המושב, מצא את עצמו נמס לחלוטין מול היצור הקטן והרך הזה. הוא היה אבא מסור, מעורב בכל פרט ופרט: מחליף חיתולים בחיוך, מרדים אותה בשירים שקטים, מקדיש לה כל רגע פנוי. ארין הייתה מרכז עולמו, והוא היה רואה בה את ההמשך, את העתיד, את כל מה שטוב ויפה. הוא היה לוקח אותה איתו לסיורים קצרים במושב, מראה לה את הפרדסים, את שדות החיטה, את עצי האבוקדו, ומספר לה סיפורים שקטים על האדמה ועל החיים. הוא דמיין לעצמו את היום שבו תרוץ איתו בין השבילים, תלמד לאהוב את המקום כמוהו, ותהיה חלק בלתי נפרד מהסיפור של מבטחים. חייו קיבלו עומק נוסף, משמעות חדשה, כשהיה רואה את עצמו דרך עיניה הסקרניות של בתו הקטנה. כל החלטה, כל פעולה, קיבלה משקל נוסף, בידיעה שיש לו עכשיו דור המשך, שהוא שומר לא רק על הבית שלו אלא גם על עתידה של ארין ושל כל ילדי המושב.

שנת 2023 התקדמה בקצב הרגיל של החיים במושב, עם שגרה של עבודה, קהילה ומשפחה. ארין גדלה מיום ליום, ודן וחן התבשרו על בשורה נוספת ומרגשת: חן הייתה בחודש השביעי להריונה, ומשפחתם עמדה להתרחב שוב. הם דיברו על שמות, תכננו את החדר החדש, וחלמו על אח קטן לארין. דן, עם חיוכו הרחב, כבר בחר שם לבן שטרם נולד: אליה. השם היה לו יקר ומשמעותי, והוא ראה בו סמל לתקווה ולהמשכיות. הבית היה מלא בציפייה ובשמחה, באוויר ריחפה תחושה של התחדשות ושל חיים שיבואו. שמחת תורה תשפ"ד, 7 באוקטובר 2023, החל כיום חג רגיל, יום של מנוחה, של משפחה, של חגיגה אחרונה בסבב החגים. השמש עלתה מעל מבטחים, מאירה את שדות הנגב בצבעי זהב ואדום, מבטיחה יום נוסף של שקט ושלווה, יום שהיה אמור להיות מלא בצחוק ילדים ובסעודות חג. איש לא שיער בנפשו כי בתוך שעות ספורות, השקט יישבר, השגרה תתנפץ, והמציאות כפי שהכירו אותה תשתנה לבלי הכר.

בשעה שש וחצי בבוקר, כשרוב תושבי מבטחים ויישובי העוטף עדיין היו שקועים בשנתם או התכוננו לארוחת הבוקר החגיגית, נשמעו האזעקות הראשונות. לא הייתה זו אזעקת צבע אדום רגילה, כזו שהתרגלו אליה בעל כורחם במשך שנים. הפעם, הקול היה אחר, עמוק יותר, מאיים יותר. מיד אחריה, החלו להישמע די הקרב המרוחקים, קולות ירי בלתי פוסקים, פיצוצים עזים, שהגיעו מכיוון רצועת עזה. זו לא הייתה עוד הסלמה שגרתית. דן, ששנתו הייתה תמיד קלה בגלל תפקידו, קפץ מיד ממיטתו. הוא הבין, בחושיו המחודדים, שמשהו חמור מאוד מתרחש. מבלי לחשוב פעמיים, הוא החל להקפיץ את חברי כיתת הכוננות של המושב. הודעות וואטסאפ נשלחו במהירות, שיחות טלפון קצרות ובהולות הועברו, הקול שלו היה נחוש, חד, ומלא בסמכות. "כולם להתחמש, להיערך, מחבלים ביישובים מסביב," הוא כתב בקבוצה, ידיו רועדות מעט אבל מוחו צלול.

הוא ניגש לחן, שקמה בבהלה מקול האזעקות, ובטנה ההריונית גדולה ורכה. ארין הקטנה התעוררה גם היא, בוכה קלות מהרעש. הרגע הזה, בתוך הבית החם והמוכר, היה רווי מתח ופרידה. דן חיבק את חן חזק, מבטם הצטלב לרגע ארוך וטעון, שבו נאמרו אלפי מילים ללא צורך בקול. הוא ליטף את בטנה הגדולה, חש לרגע את התנועה הקלה של בנם שטרם נולד. "אני חייב ללכת," לחש לה, קולו נשנק. "תשמרי על ארין, תיכנסי לממ"ד, אל תצאי בשום אופן." הוא נפרד מארין בנשיקה מהירה על ראשה הקטן, מבטיח לה שיחזור במהרה, הבטחה שקיווה בכל ליבו לקיים. בשעה שבע ורבע בבוקר, כשהשמש כבר עלתה גבוה יותר והפיצה את אורותיה על המושב, יצא דן מביתו. הוא לבש את מדיו, נשא את נשקו, ועל פניו נסוך היה הבעה של נחישות עמוקה, של אחריות בלתי מתפשרת. הוא לא היה עוד אדם פרטי באותו רגע, הוא היה הרבש"ץ, המגן של מבטחים.

בדרכו החוצה, הוא הבחין באביו, יהודה, שיצא מביתו הסמוך, מודאג מהרעשים. "אבא! תיכנס לממ"ד עכשיו! אל תצא!" צעק דן, קולו נסדק מעט מהדאגה לאביו. יהודה, שהכיר את דן ואת נחישותו, הבין את גודל השעה, ונכנס פנימה. דן לא עצר לרגע, ממהר לנקודת הכינוס של כיתת הכוננות. האוויר היה ספוג בריח אבק שריפה, וקולות ירי קרובים יותר החלו להישמע. הדיווחים הראשונים שהגיעו היו על ירי על אזרחים בצומת הסמוך למושב. דן וחברי כיתת הכוננות זינקו מיד לכיוון הצומת, מבינים שכל שנייה קריטית. הם נסעו במהירות, הלבבות פועמים בחוזקה, העיניים סורקות כל פינה, מנסים להבין את היקף האיום. הקרב הראשון בצומת היה קצר אך אינטנסיבי, חילופי אש שהבהירו שמדובר באירוע חסר תקדים, לא עוד חדירה נקודתית אלא מתקפה רחבה.

לאחר מכן, עם הבנה שהאיום העיקרי מתקרב למושב עצמו, שבו דן וחבריו למבטחים, ואליהם הצטרפו שלושה לוחמים נוספים מכיתת הכוננות של מושב ישע הסמוך: ליאור בן יעקב, סגן הרבש"ץ של ישע, גיל אביטל, לוחם נחוש, ואיתי נחמיאס, חייל סדיר שהיה בחופשת חג בביתו וזינק מיד לעזור. הם נפגשו בשערי מבטחים, חמישה אנשים עם מטרה אחת: להגן על הבתים, על המשפחות, על הקהילה. השילוב בין הכוחות, שני רבש"צים ועוד שלושה לוחמים אמיצים, יצר כוח לחימה מאולתר אך נחוש. האווירה הייתה טעונה, מלאה באדרנלין ובדאגה עמוקה. הם ידעו שהם עומדים מול אויב גדול מהם בהרבה, אך לא הייתה להם שום כוונה לסגת. דן, כרבש"ץ המושב, הוביל את הכוח, מנווט אותם בין השבילים המוכרים, מחפש את נקודות התורפה, מנסה לאגף את האויב.

המחבלים, שהיו רבים ומצוידים היטב, ניסו לפרוץ למושב מכמה כיוונים. דן וחבריו נלחמו בחירוף נפש, לא נותנים להם להתקרב לבתי התושבים. קולות הירי לא פסקו לרגע, פיצוצים הרעידו את האדמה, וצעקות נשמעו מכל עבר. דן היה בקשר רציף עם הכוחות שהגיעו למקומות אחרים, מנסה לתאם, להבין את התמונה הכוללת, להזהיר מפני סכנות. "יורים עלינו!" צעק בקשר, קולו נשמע צלול ומפוכח גם בתוך התופת. הוא, טל ממן, ויתר חבריהם נלחמו כנגד כל הסיכויים. הם התקדמו, נסוגו, ירו, הסתתרו, והמשיכו להילחם, נחושים למנוע את כניסת המחבלים. כל אחד מהם ידע שגורל המושב, גורל משפחתו ושכניו, תלוי ברגעים אלה. הם היו קו ההגנה האחרון.

במהלך חילופי האש העזים, כשמטעני הרקטות התפוצצו מסביב, וקליעים שרקו באוויר, נפגע דן באורח אנוש. הוא נפל ארצה, כשנשקו עדיין בידו, עיניו פקוחות אל השמיים המעוננים. הוא נפל בקרב, מגן על ביתו, על משפחתו, על קהילתו, ביום כ"ב בתשרי תשפ"ד, 7 באוקטובר 2023. בן שלושים ושמונה היה בנופלו. יחד איתו, בקרב ההירואי ההוא, נפלו ארבעה חברים נוספים: טל ממן, ליאור בן יעקב, גיל אביטל ואיתי נחמיאס. חמישה גיבורים, חמישה מגינים, שמסרו את נפשם כדי שהחיים במבטחים ובישע יימשכו. הם מנעו בגופם את חדירת המחבלים לתוך המושב, הצילו את התושבים, וקבעו במותם חיים. השקט, כשהגיע לבסוף, היה שקט כבד, רווי כאב ואובדן, אך גם גאווה עמוקה על מעשי הגבורה.

הידיעה על נפילתו של דן הכתה את המושב ואת משפחתו כרעם ביום בהיר. הכאב היה בלתי נסבל, האובדן עצום. חן, אשתו האהובה, נשארה לבדה עם ארין הקטנה, ועם בנם שטרם נולד, שנועד לשאת את השם אליה. הלווייתו של דן התקיימה בבית העלמין בצוחר, במעמד כואב ורב משתתפים. כל המושב, ורבים מכל קצוות הארץ, הגיעו לחלוק לו כבוד אחרון. השמש יקדה, אך האוויר היה כבד מעצב. דן הובא למנוחות, סמוך לאדמה שכה אהב, לאדמה שעליה הגן עד נשימתו האחרונה. הוא הותיר אחריו אישה וילדה, הורים כואבים ושתי אחיות שבורות לב, וקהילה שלמה שחשה את חלל העצום שהותיר אחריו.

חודשיים לאחר נפילתו, בתוך הכאב והאבל, הגיח לעולם קרן אור קטנה: בנם של דן וחן נולד. הוא נקרא בשם שאביו בחר לו – אליה. לידתו של אליה הייתה רגע של נחמה בתוך הכאוס, הבטחה להמשכיות, סמל לתקומה. הוא נולד לתוך מציאות קשה, ללא האב שיצפה בו גדל, אך עם מורשת גבורה אדירה שילווה אותו כל חייו. אליה, יחד עם ארין, נושאים את שמו של דן, את סיפורו, ואת הערכים שהניעו אותו. הם גדלים במושב שבזכות אבא שלהם, ורבים אחרים, שרד את המתקפה.

זכרו של דן אסולין ושל ארבעת הלוחמים שנפלו איתו בהגנת מבטחים מונצח ב"כיכר הגיבורים" שהוקמה במושב. זוהי לא רק כיכר אבנים, אלא לב פועם של זיכרון, מקום שבו דורות יבואו ללמוד על האומץ, על ההקרבה, על האהבה למקום ולעם. סיפורו של דן הוא סיפור של איש אדמה, איש משפחה, איש קהילה, שהפך ברגע אחד לגיבור. הוא לא חיפש תהילה, הוא פשוט עשה את מה שחשב לנכון, את מה שהיה טבוע בנשמתו – להגן על ביתו. גבורתו נבעה מתוך אנושיותו, מתוך אהבתו הפשוטה אך העמוקה למשפחתו, למושבו, למדינתו. מורשתו של דן, יחד עם מורשתם של חבריו שנפלו, היא מורשת של חיים. במותם, הם ציוו לנו את היכולת להמשיך, לבנות, לחיות, ולצמוח מתוך האפר. סיפורו הוא תזכורת כואבת אך מעוררת השראה לכוחה של הרוח האנושית, לנחישות של אדם בודד מול רוע, ולחוסן של קהילה שמסרבת להיכנע. דן אסולין, רס"ר במילואים, רבש"ץ מבטחים, נצר לדורי דורות של חלוצים ומגינים, נשאר בליבנו כסמל לאותה תקומה ישראלית, המנצחת את החושך באורם של גיבורים. יהי זכרו ברוך.