סדריק גרין

תל אביב-יפו, עיר של מגדלים נוצצים וחול ים חם, של קולות אדם מעורבים בשלל שפות וריחות של בתי קפה עמוסים, היא המקום שבו נולדו החיים של סדריק גרין. ביום כ"ד בחשוון תשס"א, עשרים ושניים בנובמבר שנת אלפיים, נשם סדריק את נשימתו הראשונה, בן לאימלדה ואנריקו, זוג עובדים זרים שהגיעו לפיליפינים אל הלב הפועם של המזרח התיכון בחיפוש אחר פרנסה ותקווה. הבית שבו גדל לא היה אחוזת פאר, אלא דירה קטנה וצנועה, מלאה באור שמש ובתמונות משפחה מרוחקות, ששידרו חום גם ממרחקים. רק שנה וחמישה חודשים חלפו מאז שבכה לראשונה בחדר הלידה, וכבר נאלץ אביו, אנריקו, להיפרד מהם. ויזת העבודה שלו הגיעה לסיומה, והוא שב לפיליפינים, מותיר את אימלדה לבדה עם תינוק רך בזרועותיה. הקשר עם אנריקו נשמר כחוט דק של שיחות טלפון ארוכות ומתגעגעות, של מכתבים שנשלחו בציפייה ובדאגה, וסדריק הקטן למד מהר מאוד את משמעות הריחוק, את הכמיהה לקול שמעבר לים.

אימלדה, אישה חזקה ושקטה, גידלה את סדריק לבדה ברחובותיה ההומים של תל אביב. הוא היה תינוק יפהפה, עם חיוך שובה לב שעיטרו אותו שתי גומות חן עמוקות, כמו שני שקעים קטנים של קסם. מהרגע הראשון היה בו שילוב נדיר של עדינות ונוכחות, שקט פנימי ועומק. הוא היה ילד מנומס מאוד, כמעט ביישן, שמעדיף להקשיב ולהתבונן, לספוג את העולם מסביבו במבט חקרני, מאשר לקפוץ ולהיות במרכז העניינים. את שנות לימודיו עשה בבית הספר "רוגוזין" שבעיר, החל מכיתה א' ועד סיום התיכון. בין כותלי הכיתה, בין ספרי הלימוד והשיעורים, הוא היה תלמיד שקט אך קשוב, כזה שלא עושה צרות, שתמיד נמצא שם, מוכן לעזור. המורים שלו זכרו ילד מיוחד, שהיה לו איזון פנימי נדיר. המחנך שלו, איש חינוך ותיק שראה דורות של תלמידים עוברים תחת ידיו, תיאר את הקשר המיוחד שנרקם ביניהם. "היחסים בינינו היו כמו בין מפקד לקשר שלו," נהג לומר, וקולו היה מתרכך. "ידעתי שאם יש מישהו שאני יכול להטיל עליו משימה והוא יבצע אותה בנאמנות ובשלמות – זה הוא. אם צריך מתנדב למשהו, לארגן אירוע כיתתי, לסייע לילד אחר – תמיד זה סדריק. ותמיד הוא עשה את זה באהבה, בחיוך שובה לב. אחד מבני העשרה הבודדים שהיית שואל אותו מה שלומו, והוא לא רק היה עונה, אלא גם מתעניין בחזרה בשלומך, בכנות אמיתית, לא סתם מתוך נימוס."

אחרי שעות הלימודים, מיהר סדריק אל פעילותו בשבט "איתן" של תנועת הנוער "הצופים". שם, במגרש השבט המאובק, בין עצי הפיקוס הגדולים, הוא מצא עולם של חברות, של אחריות, של טבע ושל אתגר. הוא אהב את המדריכים, את הצחוקים המשותפים סביב מדורת השבט, את הטיולים הרגליים הארוכים בשבילי הארץ, כשתרמיל כבד על גבו והשמש מכה בעורפו. הוא אהב את האוויר הפתוח, את תחושת השייכות לקבוצה, את האפשרות להניח את ידו על כתף של חבר, לדעת שיש מי שסומך עליו והוא סומך עליו בחזרה. בתנועה, הוא פרח. השקט הטבעי שלו לא נתפס כביישנות, אלא כנוכחות יציבה, כמו עץ חזק ששורשיו נטועים עמוק באדמה. הוא היה הראשון להתנדב לסחוב את הציוד הכבד, האחרון להתלונן על עייפות, תמיד עם אותן גומות חן שמופיעות כשהוא מחייך, חיוך עדין אך מלא משמעות.

אבל מעבר לבית הספר ולתנועת הנוער, סדריק נשא על כתפיו הצעירות אחריות גדולה, כזו שילדים בגילו לרוב אינם מכירים. אימו, אימלדה, עבדה קשה מאוד לפרנסתם, שעות ארוכות, עבודת כפיים מפרכת. הוא ראה אותה חוזרת הביתה מותשת, את קמטי הדאגה סביב עיניה, את המאמץ שהשקיעה כדי להבין את רזי השפה העברית, שהייתה זרה לה כל כך. בגיל צעיר מאוד, הפך סדריק להיות העוגן שלה במציאות הישראלית. הוא היה עצמאי באופן יוצא דופן, לקח על עצמו את הטיפול בחשבונות הבית, ניהל את ההתנהלות מול הרשויות, סייע לאימו כשנתקלה בקשיים עם העברית. הוא היה זה שקרא את המכתבים מהבנק ומהעירייה, שהסביר לה בסבלנות את המילים המסובכות, שתיווך בינה לבין העולם שבחוץ. הוא ראה בכך לא רק חובה, אלא ביטוי עמוק של אהבה והערכה כלפיה, כלפי הקורבן שהקריבה למענו. הוא רצה להקל עליה, להחזיר לה מעט מכל הטוב שהרעיפה עליו.

כשהתבגר מעט, כשהיה נער מתבגר, התחילה בו תסיסה פנימית. הוא ראה סביבו בני נוער אחרים, כאלה שהוריהם יכלו לממן להם את כל מבוקשם, והוא רצה גם כן. רצה ללכת לבילויים, לצאת עם חברים, ליהנות מהחיים כפי שראה אותם בטלוויזיה וברשתות החברתיות. הוא לא רצה לבקש כסף מאימו, ידע כמה קשה היא עובדת על כל שקל. אז הוא התחיל לעבוד, מצא עבודות מזדמנות שסיפקו לו מעט עצמאות כלכלית. אבל העבודה לא תמיד הספיקה, והרצון ל"קיצורי דרך" התחיל לכרסם בו. קרוביו, אלה שראו אותו גדל, סיפרו לימים בחיוך מהול בעצב, כי באותה תקופה הוא התחיל "לעשות שטויות". פעילות בלתי חוקית, התנהלות בעייתית, חמישה תיקים שנפתחו לו במשטרה – עננה כבדה התחילה לרחף מעל הילד השקט וטוב הלב. הוא נסחף, אולי מתוך חיפוש אחר זהות, אולי מתוך תסכול, אולי מתוך רצון להוכיח משהו לעצמו ולעולם.

נקודת המפנה הגיעה בוקר אחד, ביום חורף אפור וקודר. שוטרים דפקו על דלת דירתם הצנועה. סדריק ידע למה הם באים – עבירת אלימות, עוד תיק שנוסף לרשימה שהלכה והתארכה. אימו, אימלדה, פתחה את הדלת. הרגע הזה, כך סיפר סדריק לימים, נצרב בו לנצח. "ביקשתי שהיא לא תראה איך אוזקים אותי," נזכר, קולו נחנק. "היא התחילה לבכות. דמעות גדולות זלגו על לחייה, והיא נראתה כל כך שבורה, כל כך לבד. פתאום, באותו רגע, ראיתי כמה אני מקשה עליה, איך היא מרגישה בודדה מול כל העולם, ואיך אני, הבן היחיד שלה, הופך להיות עוד נטל, עוד כאב. זה היה כמו סכין שננעצה לי בלב." המראה שלה, הדמעות שלה, שברו משהו עמוק בתוכו. באותו רגע, הוא החליט. החליט לקחת את עצמו בידיים, לעשות מהפך מוחלט בחייו. הוא לא רצה יותר להיות מקור לדאגה, למשטרה, לבכי. הוא רצה להיות מקור גאווה.

ההחלטה הזו לא הייתה קלה, אבל היא הייתה בלתי הפיכה. סדריק חזר ללימודים, התיישב מול הספרים שזנח, והתחיל ללמוד במרץ, להשלים פערים. אבל מעבר ללימודים, הוא גיבש החלטה נוספת, עמוקה הרבה יותר, שהפתיעה רבים סביבו. למרות שלא היה חייב להתגייס לצה"ל – מעמדו כבן לעובדת זרה הקנה לו פטור – סדריק החליט לשרת שירות צבאי מלא, ועוד בתפקיד קרבי. מבחינתו, מדינת ישראל הייתה ביתו היחיד. כאן נולד, כאן גדל, כאן חי את כל חייו. הוא הרגיש ישראלי לכל דבר, וחפץ לתרום למדינה ככל יכולתו, להחזיר לה על הבית שהעניקה לו. אבל כדי להתגייס, הוא נזקק לאישורה של אימו. אימלדה, שראתה את התהפוכות שעבר, את הכאב והדאגה שחווה בגללו, חששה מאוד. היא ידעה מה משמעות השירות הקרבי, את הסכנות הטמונות בו, ולא רצתה שבנה היחיד יילך בדרך הזו. היא סירבה בתחילה, ניסתה לשכנע אותו לוותר, לדבוק בדרך הבטוחה יותר.

אבל סדריק לא ויתר. הוא התעקש, פנה אליה שוב ושוב, מבטו מלא נחישות ותקווה. "אימא, אני מתחנן בפנייך," אמר לה בקול רועד אך יציב, כשהוא אוחז בידיה העייפות. "זה החלום שלי. אני רוצה להיות לוחם. אני רוצה להגן על הבית הזה, עלייך, על כל מה שיש לנו כאן." אימלדה ראתה את הברק בעיניו, את התשוקה הטהורה שבקעה ממנו, והבינה עד כמה הדבר חשוב לו, עד כמה זו הדרך שלו לכפר על העבר, להפוך לאדם שהוא רוצה להיות. מתוך אהבה אינסופית ודאגה עמוקה, היא נשמה עמוק, ובסופו של דבר הסכימה. היא חתמה על האישור, בידיעה שהיא שולחת את היקר לה מכל אל הלא נודע, אך גם מתוך גאווה עצומה בבנה שעשה דרך כה ארוכה.

בשנת 2018, כשהוא בן 18, התגייס סדריק לצה"ל. הוא בחר לשרת בגדוד "שקד" של חטיבת "גבעתי", חטיבה סגולה וקרבית, הידועה בלוחמיה הקשוחים ובהכשרתה התובענית. מהרגע הראשון, בבקו"ם ההומה, עם השקית הירוקה ביד והמדים הגדולים שעדיין לא התאימו למבנה גופו, הוא הראה נחישות בלתי רגילה. הוא היה מלא מוטיבציה, עם תחושת משמעות עמוקה בכל צעד שעשה. המסעות המפרכים, התרגילים המתישים תחת שמש קופחת או בגשם שוטף, המחסור בשינה והגעגועים הביתה – כל אלה לא שברו אותו. להיפך, הם רק חיזקו את רוחו. סדריק, הילד השקט והמנומס מתל אביב, הפך ללוחם. ידיו, שהיו רגילות לעזור לאימו עם חשבונות, למדו לאחוז בנשק בביטחון, רגליו, שהיו רגילות לצעוד בשבילי הצופים, למדו לרוץ עם ציוד כבד ולהתקדם בשטחים קשים. הוא הצטיין בכל משימה, תמיד נתן מעצמו יותר מהנדרש, והיה דוגמה ומופת לחבריו.

לאחר שסיים את ההכשרה הבסיסית והמתקדמת כלוחם, יצא סדריק לקורס מ"כים – קורס מפקדי כיתות. הוא עבר אותו בהצלחה מרובה, ולאחריו המשיך לקורס סמלים, ולאחר מכן אף לקורס סמלים בכירים. הוא שימש כמפקד בפלוגה המבצעית של החטיבה, מנהיג חיילים אחרים, מעביר להם את הידע שצבר, את הניסיון ואת הערכים. הוא היה מפקד אהוב ונערץ, כזה שחייליו סמכו עליו בעיניים עצומות. הוא זכר את הדרך שעשה, את ה"בור העמוק" שבו מצא את עצמו, והשתמש בסיפור חייו כדי להדריך את פקודיו. "הרבה חיילים אומרים 'קשה לי, אי אפשר'," נהג לומר להם בעיניים בורקות, כשהוא יושב איתם בשטח, אחרי עוד מסע מפרך. "אני תמיד אומר: 'אפשר, בטח שאפשר, תמיד אפשר.' אני נותן לכם דוגמאות ממה שאני חווה וחוויתי. כשהייתי צעיר חיפשתי דרך קלה ומאוד מהר מצאתי את עצמי בבור עמוק. אל תהיו פזיזים, אל תלכו על מה שקל. אין קיצורי דרך. זה מה שאני רוצה שתדעו, יחד עם ההבנה שתמיד יש תשובה למה שאנחנו רוצים לעשות, גם אם זה מסובך." הוא לא דיבר מליצות, אלא מתוך ניסיון חיים כואב ואמיתי, ודבריו חלחלו עמוק אל לבבות חייליו.

במהלך שירותו, סדריק הפגין לא פעם אומץ לב ושיקול דעת יוצאי דופן. באחת הפעמים, כששירת בעיר חברון, עיר מתוחה ומורכבת, הוא עמד בעמדה, מבטו סורק את הסביבה הדרוכה. לפתע, הבחין בתנועה מהירה מפינת רחוב צדדי. מחבל פלסטיני, אוחז בסכין מבריקה, הסתער לעברו במהירות מסחררת. הלב של סדריק החל לפעום בחוזקה, האינסטינקטים התחדדו. בזווית עינו, הספיק להבחין באזרחים שהיו מאחורי המחבל – נשים, גברים, וגם ילדים קטנים, משחקים בתמימות. לרגע קצר, שנדמה כמו נצח, חלפו במוחו אלף מחשבות. לירות כדי להרוג? זה היה הדבר הקל והמתבקש. אבל פגיעה באזרחים, בילדים – זה היה קו אדום עבורו. בלי להסס, קיבל החלטה שבריר שנייה. הוא הרים את נשקו, כיוון במיומנות ובקור רוח בלתי נתפס, וירה כדור בודד ומדויק אל ברכו של המחבל. המחבל התמוטט, נאנק מכאבים, מנוטרל. סדריק הציל חיים, הן של האזרחים והן של המחבל, והוכיח שיקול דעת ואנושיות גם ברגעים הקריטיים ביותר.

שירותו הצבאי של סדריק היה רצוף בהצטיינות, ושיאו הגיע בשנת 2021, חודשיים בלבד לפני שחרורו המיוחל. הוא נבחר כמצטיין אלוף פיקוד הדרום – אות כבוד יוקרתי המוענק למעטים, המעיד על מסירות, מקצועיות וגבורה יוצאת דופן. הוא עמד שם, במעמד הטקס המרשים, עם חיוכו הצנוע וגומות החן העמוקות, כשעיני אימו, שהגיעה לראות אותו, היו נוצצות מגאווה. זה היה רגע שיא עבורו, הוכחה חותכת לדרך שעבר, לשינוי העמוק שחולל בחייו.

מעבר לתפקידו כמפקד ולוחם, סדריק היה חבר אמת, בעל לב זהב. הוא תמיד דאג לסובבים אותו, חבריו ללחימה, חבריו מהבית. מדי חודש, כשהגיע משכורתו הצבאית הדלה, הוא הקצה חלק ממנה, ללא היסוס, לחברים במצוקה. הוא לא דיבר על זה, פשוט עזר, מתוך רצון כנה ואמיתי להקל על מי שקשה לו. את אימו, אימלדה, העריך, כיבד ואהב בכל ליבו. הוא לא שכח לרגע את הקורבנות שהקריבה למענו, את הקושי שחוותה, את האהבה הבלתי מתפשרת שהעניקה לו. באחד הימים, כשהם ישבו יחד בדירה הקטנה שלהם, כשהוא כבר חייל מצטיין, לוחם, אמר לה בהתרגשות: "אימא, את הבית הראשון שאקנה, ארשום על שמך. אני רוצה שיהיה לך נכס, בטחון כלכלי, אם חלילה יקרה לי משהו. שלא תצטרכי לדאוג לעולם." אימלדה, שעיניה התמלאו דמעות, חיבקה אותו חזק, יודעת שבנה עשה כברת דרך ארוכה, ושליבו טהור וגדול מאין כמוהו.

לאחר שחרורו מצה"ל, פנה סדריק לבנות את חייו האזרחיים. הוא הגשים חלום נוסף, כשהתחתן עם דניאלה, אהובת נעוריו, בת הזוג שליוותה אותו עוד מגיל חמש-עשרה. הקשר ביניהם היה עמוק ורב שנים, קשר שנבנה על יסודות של חברות אמת, אהבה, תמיכה והבנה הדדית. דניאלה הייתה העוגן שלו, הכתף שעליה נשען, השותפה לכל חלומותיו. "גדלנו יחד, התבגרנו יחד, עשינו הכול יחד," ספדה לו לימים, וקולה נשבר. "הוא היה הביטחון שלי, המרץ שלי, דחף את שנינו לעשות, להתקדם בחיים." היא תיארה אותו כבן אדם מפנק, שדאג לכל צורך שלה, גם בשעות הקטנות של הלילה. "שתיים בלילה אני אומרת לו: 'מאמי אני רעבה', והוא היה מעמיד סירים על האש... איזה גבר הוא היה, תמיד חשב ודאג לאחרים."

סדריק החל לעבוד בחברת אבטחה, ובין היתר שימש כמאבטח בביתו של ראש הממשלה דאז, נפתלי בנט. הוא היה מקצוען, אחראי, וביצע את עבודתו במסירות. אבל היו לו חלומות גדולים יותר. הוא חלם ללמוד את תחום הנדל"ן, להבין את מורכבות השוק, ולעסוק בו. העולם של מטבעות דיגיטליים, הקריפטו, גם כן עניין אותו מאוד, משך אותו בחדשנותו ובהבטחה לשינוי. הוא ראה בהם דרך ליצור עתיד כלכלי יציב עבורו ועבור משפחתו, להגשים את הבטחתו לאימו, לדאוג שדניאלה לא תצטרך לעבוד קשה. "הוא אמר שהוא יעשה כסף בגיל צעיר כדי שאימא שלו לא תצטרך יותר לעבוד וגם אני," נזכרה דניאלה. "הוא כל הזמן אמר לי: 'מאמי, אני אדאג לכל מה שאת צריכה, את רק תהני מהחיים, הכול עליי'."

אבל מעל הכל, סדריק חלם על משפחה. משפחה גדולה ומרובת ילדים עם דניאלה, אהובתו. הוא רצה להיות אבא צעיר, לחוות את השמחה של גידול ילדים, להעניק להם את החום והביטחון שהוא עצמו ידע שחסר לו בחלקים מסוימים של ילדותו. הוא דיבר על זה בהתלהבות, תכנן, צייר תמונה ורודה של עתיד משותף, מלא צחוק ושמחה, בבית שיבנו יחד.

בשבת כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, השבעה באוקטובר 2023, השעה הייתה שש וחצי בבוקר. שקט מוזר שרר באוויר, שקט של חג, של בוקר מנומנם. לפתע, נשבר השקט באחת. צבע אדום, קולות נפץ עזים, מטחים בלתי פוסקים של טילים ורקטות שיצאו מרצועת עזה וכיסו שטחים נרחבים בארץ. אבל זו הייתה רק ההתחלה. בחסות האש האדירה, חדרו אלפי מחבלים של ארגון הטרור חמאס – ביבשה, בים ובאוויר – והחלו במתקפה רצחנית וחסרת תקדים על יישובי עוטף עזה, על שדרות, אופקים ונתיבות. הם פשטו על מסיבות טבע סמוך לקיבוצים רעים ונירים, על בסיסי צה"ל, על כל מי שנקלע לדרכים באזור. המחבלים רצחו באכזריות כשמונה-מאות אזרחים בבתיהם, במכוניותיהם, אחרי שביצעו בהם פשעים כבדים. הם חטפו מאות ישראלים אל תוך רצועת עזה, החריבו, בזזו והעלו באש בתים ורכוש. מאות חיילים, שוטרים, אנשי כוחות הביטחון וחברי כיתות הכוננות המקומיות נפלו בקרב, בניסיון נואש להגן על אזרחים חפים מפשע. באותו בוקר נורא, החלה מלחמה.

סדריק היה בביתו עם דניאלה כשפרצה המתקפה. קולות האזעקות, הדיווחים הראשוניים בתקשורת, הודעות הווטסאפ שהחלו לזרום במהירות – כל אלה הבהירו לו מיד את חומרת המצב. הוא לא היסס לרגע. הלב שלו, לב של לוחם אמיתי, ידע מה עליו לעשות. הוא התארגן במהירות, ומיד התייצב למילואים. "אני לא יכול לחיות עם זה שלא עזרתי להציל אנשים," אמר לדניאלה, כשהוא לובש את מדי המילואים, את מדי הזית שכל כך אהב. לא הייתה לו ברירה אחרת. הוא נקרא לשרת כלוחם בגדוד 8208 של חטיבה 261, והצטרף לכוחות הלוחמים בשטח רצועת עזה.

השבועות הראשונים היו קשים מנשוא. הלחימה הייתה עזה, מסוכנת, רווית מתח ואי ודאות. סדריק לחם במסירות, במקצועיות ובגבורה, כמו שהכיר רק הוא. הוא היה שם, עם חבריו לנשק, חווה את הקור של הלילות ואת החום של הימים, את עייפות הקרב ואת החרדה התמידית, אבל גם את האחווה העמוקה, את תחושת הייעוד המשותף. דניאלה, בבית, דאגה לו בכל רגע. היא שלחה לו הודעות, התקשרה כשיכלה, ניסתה לשמור על שגרת חיים כלשהי, למרות שהעולם סביבה התהפך. באחת השיחות, כשהלחימה נמשכה שבועות ארוכים והעייפות החלה לתת את אותותיה, ביקשה מדניאלה שיצא כבר הביתה לחופשה קצרה, לנוח מעט, לראות אותה. אבל סדריק, כדרכו, חשב קודם כל על אחרים. "יש לי חיילים שהם אבות לילדים," אמר לה בקול עייף אך נחוש. "הם צריכים לצאת לפניי, לראות את המשפחות שלהם." הוא לא היה מוכן לעזוב את חבריו, את המשימה. "תדעי שאם יקרה לי משהו," אמר לה באותה שיחה, "זה מה שרציתי, להילחם למען המדינה הזאת." הוא ידע את הסיכונים, קיבל אותם, ובחר לצעוד בדרך זו עד הסוף.

ביום שני, 22 בינואר 2024, י"ב בשבט תשפ"ד, יצא סדריק עם יחידתו למשימה מבצעית בגזרת כיסופים שבדרום רצועת עזה. הפרטים המלאים של האירוע נותרו חסויים, אך ידוע שהייתה זו משימה מורכבת וקשה, בלב אזור עוין. במהלך המשימה, התרחש אירוע טרגי. פיצוץ עז, רגע אחד של כאוס מוחלט, וסדריק, רב-סמל במילואים, נהרג במקום. יחד איתו, נפלו בקרב עשרים לוחמים נוספים, ברוך השם, מטובי בנינו. סדריק גרין היה בן עשרים ושלוש בנופלו.

הידיעה על מותו של סדריק הכתה כרעם ביום בהיר. הודעה נמסרה למשפחתו, וקולות הבכי והשבר מילאו את הדירה הקטנה בתל אביב. אימלדה, אימו, איבדה את בנה היחיד, את העוגן שלה, את הסיבה לגאווה בחייה. "איך אתמודד עם הכול כעת, כשהלכת," ספדה לו, מילותיה נחנקות בבכי. "אני כל כך אתגעגע אליך. אני אוהבת אותך, ילדי. לא אשכח אותך." דניאלה, אשתו הצעירה, נותרה שבורה וכואבת, מול חלומות שנגדעו באחת, עתיד משותף שהתנפץ לרסיסים. "היו לו המון תוכניות," אמרה בקול רועד, "התחיל ללמוד את תחום ההשקעות, אמר שהוא יעשה כסף בגיל צעיר כדי שאימא שלו לא תצטרך יותר לעבוד וגם אני... הוא היה גבר שבגברים, כל כך אהב את החיילים שלו, העריץ אותם, והם העריצו אותו."

סדריק גרין הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בקריית שאול, תל אביב. הוא הותיר אחריו אישה, דניאלה, הוריו אימלדה ואנריקו, ואחים. אבל הוא הותיר אחריו גם מורשת, סיפור חיים מרתק ומרגש, שמתחיל ב"שטויות" של נער מתבגר ומסתיים בגבורה עילאית של לוחם שמסר את נפשו למען המדינה שבה בחר לחיות. סיפורו של סדריק, הילד השקט עם גומות החן, שהפך למפקד נערץ וללוחם אמיץ, הוא סיפור על אדם שסירב לוותר לעצמו, שחתר למצוינות, שאהב את משפחתו ואת עמו אהבה עמוקה ובלתי מתפשרת.

זכרו של סדריק מונצח באתר "הגבורה", המאגד את סיפוריהם של חיילי צה"ל מקבלי האותות, העיטורים והציונים לשבח, עדות נוספת לאומץ ליבו ולמסירותו. הוא מונצח באתר ההנצחה האינטרנטי של תנועת הנוער "הצופים", המקום שבו מצא בית שני וחברים לחיים, שבו החל לפרוח. ד"ר גש עמית, המחנך שזכר את הקשר המיוחד ביניהם, הנציח את סיפורו בספר שכתב: "סדריק", בהוצאת "אלטנוילנד", כהוקרה לתלמיד שהפך לגיבור. עמוד לזכרו נפתח גם באתר memoriz.plus, ובו תמונות, עדויות וזיכרונות מחבריו וממשפחתו, שמעידים על האור הגדול שהיה סדריק בחייהם.

סדריק גרין, רב-סמל במילואים, בן למשפחת עובדים זרים מפיליפינים, שהפך לבן נאמן למדינת ישראל, ללוחם גבעתי, למפקד מצטיין, לבעל אוהב ולבן מסור, נפל בקרב על הגנת המולדת. סיפורו הוא סיפור של תקומה אישית, של בחירה, של אהבה עזה לאדם ולאדמה. הוא גבורה שנובעת מתוך אנושיות, מתוך הבחירה היומיומית לעשות את הדבר הנכון, גם כשהוא קשה מנשוא. זכרו ופועלו ימשיכו להאיר את דרכנו, כמגדלור של הקרבה, נחישות ואהבת אמת, ויהווה מקור לגאווה ישראלית נצחית.