חן בוכריס

העיר אשדוד, על רצועת החוף הרחבה שלה, על ריחות הים המלוחים המשתנים עם עונות השנה ועל הבתים הנושקים לרוח, הייתה יותר מסתם מקום לידה עבור חן בוכריס – היא הייתה הבד שעליו נטווה סיפור חייו הקצר אך העמוק. ביום ז' באדר ב' תשנ"ז, שחל ב-16 במרץ 1997, נולד חן, בן הזקונים לאסנת ונסים, שהצטרף למשפחה שכבר כללה את ליאל, חיים, שלום ומצדה. הוא היה הילד השישי, ה"קטן" של הבית, שהביא איתו חיוך קבוע ועיניים בורקות, שהאירו את הבית ברחוב בכרמל, שם גדל והתבגר. מגיל צעיר, קראו לו בחיבה חני או חנצ'וק, שמות שביטאו את החום והאהבה שבהם היה עטוף, כמו גם את טבעו הקליל והשמח.

ילדותו של חן הייתה שזורה בצלילי גלים מתנפצים ובריחות של חול חם. הוא אהב את הים אהבת נפש, אולי משום שראה בו מרחב אינסופי של חופש ואתגר. הוא בילה שעות ארוכות על החוף, מרגיש את החול הרך מתחת לכפות רגליו, מקשיב לרחש הגלים המלטפים את החוף ואז נסוגים בטקסיות, לומד את תנועת הגאות והשפל. הים היה בשבילו מגרש משחקים טבעי, שדה אימונים לקראת החיים. אבל לא רק הים משך אותו; הספורט היה שגור בנפשו, דרך חיים שלמה. הוא רץ, שיחק כדורגל, התאמן שעות ארוכות בכל יום, מפתח כושר גופני ונפשי יוצא דופן. הוא שיחק בנבחרות שונות במהלך שנות לימודיו בבית הספר "גאולים" ולאחר מכן בתיכון מקיף ג', שם גם הצטיין בלימודיו, במיוחד במתמטיקה ובמגמות הריאליות פיזיקה וכימיה. חבריו מאותם ימים זוכרים אותו כ"אדם טהור שהחיוך לא ירד לו מהפנים," ומספרים כי אפילו במשחקי כדורגל סוערים בשכונה, כשהאמוציות געשו, הוא לא היה מוכן שהחברים יריבו. חן היה המרגיע, המפשר, זה שהביא שקט ורוח ספורטיבית אמיתית לכל מפגש, לא כי חשש מעימות, אלא כי האמין בחיבור ובכבוד הדדי מעל לכל.

בכיתה י', כשהגיע זמנו לקבל את ה"צו ראשון", ציפה חן, בביטחונו הרגיל, לנתונים שיאפשרו לו להגשים את חלומותיו הגדולים. אלא שאז הגיעה ההפתעה: קוצר ראייה קל הוריד את הפרופיל שלו, והציב מכשול בדרך ליחידות העילית שבהן שאף לשרת. עבור נער אחר, זה אולי היה סוף פסוק, אבל עבור חן, זה היה רק אתגר נוסף שיש לכבוש. בלי להתייאש, הוא החליט לעבוד ולחסוך כל פרוטה לניתוח לייזר בעיניים, צעד ששיקף את נחישותו הבלתי מתפשרת להשיג את מטרותיו, גם כשהדרך נראתה חסומה. הוא ראה את הניתוח לא כוויתור, אלא כהשקעה בעתידו, כהכנה מדוקדקת לקראת השירות הצבאי שכה ייחל לו. חודשים ספורים לפני גיוסו, מילא את זמנו בפעילות שהעידה על נשמתו הגדולה. הוא התנדב כמורה בבית הספר היסודי "אילנות" באשדוד, עבד עם תלמידים שהתקשו בלימודים, וניסה להאיר להם את הדרך. בדרכו הייחודית, ששילבה נחישות עם רגישות עמוקה, סייע להם בלימודי קריאה ומתמטיקה. הוא שילב אלמנטים מעולם הספורט, שהיה כה טבעי לו, והצליח להצעיד אותם לעבר הישגים במקומות שבהם מורים רבים לפניו כשלו. "הוא פשוט היה איתי," הסביר אחד מחניכיו הבוגרים את סוד קסמו והצלחתו, משפט פשוט שביטא את היכולת של חן לראות את האדם שמולו, להקשיב לו, ולהעניק לו תחושה של ביטחון ושייכות. הוא לא רק לימד אותיות ומספרים, אלא נטע בהם אמונה ביכולתם ובכוחם הפנימי.

באוגוסט 2016, עם עיניים מתוקנות ופרופיל גבוה, התגייס חן לחטיבת הצנחנים, יעד שאליו כיוון לאחר שניסה להתמיין גם לשייטת 13 – סימן נוסף לשאיפתו הבלתי מתפשרת למצוינות. הוא שובץ בגדוד 202, ושם, כבר מהרגע הראשון, בלט. הטירונות, שהייתה מסע פיזי ונפשי מפרך, הייתה עבורו כר פורה להוכחת יכולותיו. הוא הצטיין בכל שלב, הן בכושרו הגופני המרשים והן בחוזקו המנטלי. מפקדיו זיהו בו מיד פוטנציאל פיקודי יוצא דופן. "במהלך ההכשרה הרגשתי שהוא דוחף עוד ועוד קדימה," סיפר מפקדו, סטודניק, כשהוא נזכר בימים ההם, "רוצה ללמוד ולהצליח, רוצה עוד אתגרים, שואל שאלות. עם הזמן פשוט הבנתי – חן רוצה להיות מקצוען. החיוך שלו לא ירד מהפנים וזה הרים את כל הכיתה. במבט לאחור, הוא הפך אותי למפקד טוב יותר." חן היה מודל לחיקוי עבור חבריו, לא רק בגלל יכולותיו הפיזיות, אלא גם בגלל רוחו הטובה והאופטימיות שהקרין, שהייתה מדבקת. הוא לא הסתפק בציות לפקודות, אלא חקר, שאל, וחיפש תמיד את הדרך הטובה ביותר לבצע כל משימה, לא מתוך קנטרנות, אלא מתוך רצון עמוק להבין ולשפר.

דרכו הצבאית של חן הייתה רצופה בהישגים ובהצטיינויות, שהעידו על מחויבותו העמוקה למקצוענות ועל אהבת האדם שבו. הוא סיים את קורס מ"כים בהצטיינות, המשיך לקורס קצינים, שם שוב בלט מעל כולם, ושימש כמפקד צוות וכסמ"פ (סגן מפקד פלוגה). בכל תפקיד ותפקיד, הוא המשיך לשאוף קדימה, להוביל ולפקד בראש הכוח על מבצעים רבים, להכשיר מסגרות דרך אימונים אינטנסיביים ובפעילות מבצעית בעצימות גבוהה. התיאור "מקצוען בחסד עליון" לא היה מליצה אלא תיאור מדויק של פועלו. אחיו, שלום, שהיה אף הוא איש צבא ואחד האנשים הקרובים ביותר לחן, סיפר בחיוך מהול בעצב על "ההצטיינויות שקיבל כל ארבעה חודשים, ולמרות שבצניעותו לא סיפר – אני ידעתי. היינו צוחקים שהלוואי שמתישהו אהיה המפקד שלו. הוא לא הבין עד כמה רציתי שהוא יהיה המפקד שלי." המשפט הזה חושף את הערכה העצומה שחש שלום לאחיו הצעיר, ואת העובדה שחן, במנהיגותו השקטה והטבעית, השפיע גם על הקרובים לו ביותר. אלוף-משנה רן, מפקדו בצנחנים, העיד על "חני עם המנהיגות השקטה שלו," וכתב כי עליו נכתב המשפט "מים שקטים חודרים עמוק." חן היה תמיד ראשון, תמיד עם חיוך, תמיד נותן דוגמה אישית – הולך לישון אחרון וקם ראשון, סוחב את המשקלים הכבדים ביותר, דורש ביצועים מיטביים אך מדגים ועושה אפילו יותר מהדרישה. הוא לא היה מסוג המפקדים שנותנים פקודות מרחוק, אלא זה שמוביל מהקדמה, מזיע ומתאמץ יחד עם חייליו, וזו הייתה סוד כוחו ומקור השראתו.

כמפקד, בצד דרישותיו הבלתי מתפשרות לרמת ביצוע מעולה, עד קצה גבול היכולת, בלט חן ברגישותו העצומה לחייליו. האנושיות שהפגין, יחסו המכבד ויכולתו לזהות מי נתון במצוקה או מי זקוק לכמה דקות של שיחה אישית כדי "להתאפס," יצרו בקרב לוחמיו תחושת מחויבות עמוקה ויוצאת דופן כלפיו. "הוא קרא לנו בשמות הפרטיים," סיפרו, "ידע הכול על כל אחד ואחד מאיתנו ואהב אותנו כמו אבא. רצינו להצליח בשביל הפלוגה ורצינו להצליח בשביל חן." המילים האלה מתארות קשר עמוק, מעבר ליחסי מפקד-פקוד, קשר של אמון ומשפחתיות. חן לא רק ראה בהם חיילים, אלא בני אדם שלמים, עם סיפורים, פחדים ותקוות. הוא ידע לגעת בנקודות הנכונות, לחזק כשצריך, להקשיב כשנדרש, ולתת תחושה של ערך לכל אחד ואחד. זו הייתה מנהיגות שצמחה מתוך הלב, ששילבה קשיחות מבצעית עם רכות אנושית.

את קורס מפקדי הפלוגות סיים חן בהצטיינות, ושב לגדוד 202 כדי לפקד על פלוגת "האינדיאנים" – הוותיקה שבפלוגות הגדוד. הוא הנהיג אותה באהבה גדולה, בצניעות ובאומץ. "חן נחת בפלוגה כמו מטאור," סיפר אחד הלוחמים, "הזיכרון הראשון שלי ממנו הוא ב'ריצת בר-אור' (מבחן כושר גופני), בסוף אימון, כשהוא עומד איתנו בקו הזינוק ובתחילת הריצה 'פותח מבערים' ומשאיר לכולם אבק. בדרך חזור הוא עוד מספיק לצעוק על המפק"ץ שלנו שאנחנו רצים לאט מדי..." התיאור הזה ממחיש את האנרגיה הבלתי נלאית שלו, את הדוגמה האישית, ואת הדרישה למצוינות שהייתה טבועה בו. הוא לא ביקש מהם לעשות מה שהוא לא מסוגל לעשות, אלא הראה להם את הדרך, גם כשהיא הייתה קשה מנשוא. חן אימן וחינך את לוחמיו לאור ערכיו המובהקים: יושרה ואמת, תחקור ושיפור בלתי פוסקים, שלמות הביצוע ללא עיגול פינות, אחווה ורעות. הוא האמין כי אין קיצורי דרך למצוינות, וכי כל משימה, קטנה כגדולה, דורשת הקפדה וחתירה לשלמות. "תהיה בן אדם," כתב עליו אחיו שלום, כשהוא מזקק את מהות אופיו, "תמיד תקשיב ורק אז תעשה. תהיה ראשון בכל צרה. אם התחלת – תסיים, ואם סיימת – שאל מה היה אפשר לעשות טוב יותר, ואז תתחיל מההתחלה. תרוץ כל יום." המשפט "תרוץ כל יום" היה לא רק עצה פיזית, אלא מטאפורה לחיים שלמים של חתירה מתמדת קדימה, שיפור עצמי ודבקות במטרה. תחת פיקודו, הפכו "האינדיאנים" לפלוגה החזקה בגדוד, השפיעו על פלוגות צעירות יותר, חנכו אותן והשאירו חותם של מקצוענות ורעות. חן יצר אווירה שבה לא היה מקום ל"חפ"ש" – כולם היו לוחמים, כולם שותפים מלאים למאמץ ולדרך.

בתקופה שבה תפסו קו בגזרת איו"ש (אזור יהודה ושומרון), שבר חן את המוסכמות של עמדה סטטית ושלח את הלוחמים להתמקם בפאתי הכפרים במארבים, בגישה יזומה ואקטיבית שאפיינה אותו. הוא לא היה מפקד שדבק בפרוטוקולים ישנים, אלא חיפש תמיד דרכים חדשות ויצירתיות להגביר את האפקטיביות המבצעית. אחד החברים סיפר כי "הלוחמים נהגו לפרוק את הקושי בכתיבת חמשירים עם המון הומור שחור ומרדנות," עובדה שהייתה גורמת למ"פ רגיל "להיכנס" בהם. אבל חן, במקום זאת, הגיב בדרכו המיוחדת. הוא החליף אותם בעצמו בעמדה, כדי להבין מקרוב את הקשיים שהם מתמודדים איתם, ולאחר מכן החליט לארגן ערב פלוגה שבו הקרין את כל החמשירים בהפתעה וצחק איתם ביחד. זה היה רגע של חיבור עמוק, שהראה את יכולתו לראות את האדם שמתחת למדים, להכיל את הקשיים, ולהפוך אותם לכוח משותף. רגע לפני עזיבת הקו, הפתיע את הסגל ואת חייליו באימון מאתגר, ששיקף את תפיסתו שאין רגע שבו אפשר לנוח על זרי הדפנה. "בשעה 04:00 בבוקר חן נכנס לחדר השינה של המפקדים והקפיץ אותנו לתרגיל סבך (אימון בתנאי שטח קשים)," נזכר אחד החיילים, "לאחר שלפני כמה שעות נעלנו את כל הציוד במכולה ודחפנו את המדים המלוכלכים לשק הכביסה, מוכנים ליציאה הביתה. זאת הייתה ההקפצה הכי מפתיעה בשירות שלי." הם יצאו לתרגיל איכותי, כמו שרק חן ידע לארגן, שבסופו סיכם ודיבר על מלחמת לבנון השלישית ועל כמה חשוב להאמין לאיום ולהיות מוכנים – מסר שקיבל משמעות מצמררת בדיעבד.

חן הקדיש את כל כולו לעשייה הצבאית והפיקודית מתוך תחושת שליחות עמוקה ואמונה בצדקת הדרך. הוא לא ראה בשירות הצבאי חובה בלבד, אלא זכות עליונה להגן על ביתו ועל עמו. בזמן הפנוי המועט שנותר לו, בין אימון למבצע, בין שיחות עם חיילים לתדרוכים מורכבים, למד באדיקות את "מסילת ישרים", ספרו של הרמח"ל (רבי משה חיים לוצאטו). הוא התעמק בסוגיות של מוסר ותיקון המידות, מחפש דרכים לשפר את עצמו כאדם וכמפקד, גם בתחום הרוחני. הוא לא היה אדם שדבק בטקסים, אלא בחיפוש פנימי אמיתי. הוא העלה על הכתב מחשבות, הגיגים ודרכי פעולה ומשפטים מעוררי מוטיבציה, ששימשו לו כמצפן פנימי. "העליות והמורדות הן חלק מהדרך," כתב לעצמו, "אז מה אתה נבהל?" משפט שביטא את רוחו הבלתי מתפשרת, את האמונה בכוחו להתמודד עם כל קושי, ואת היכולת שלו לראות את התמונה הגדולה גם ברגעי משבר. על ניצחון אמר: "מה זה ניצחון? ניצחון זה דרך, לא זבנג וגמרנו. דרך שעושים ומייצרת הישגים שניתנים למדידה." עבורו, הדרך הייתה חשובה לא פחות מהתוצאה, כי הדרך היא זו שמעצבת את האדם ואת הקבוצה.

נוכח יכולותיו והצלחותיו הברורות, משכה אותו יחידת העילית "מגלן" שבעוצבת הקומנדו לשורותיה – הצעד הבא בשרשרת הפיקודית המרשימה שלו. בטקס הפרידה מחטיבת הצנחנים, בחר לצטט את מילותיו של הנשיא האמריקני תיאודור רוזוולט: ״השבח מגיע לאנשים הנאבקים בזירה, שפניהם מכוסים באבק, יזע ודם; ששואפים כל הזמן, שטועים שוב ושוב. מפני שאין מאמץ בלי טעויות; לאלה שמנסים, שמתלהבים, שמקדישים עצמם למען מטרה ראויה..." הבחירה בציטוט הזה לא הייתה מקרית; היא שיקפה את תפיסת עולמו של חן, שראתה את הגבורה לא רק בניצחונות מהדהדים, אלא בעצם המאמץ, בעצם הנחישות לדבוק במטרה גם מול קשיים וכישלונות. באוגוסט 2022, נכנס לתפקיד מפקד פלגת הלוחמים ביחידת מגלן, תפקיד יוקרתי ומאתגר. בנאום הכניסה שלו, חן, בדרכו המאופקת אך הברורה, אמר: "צהריים טובים, תודה לכל מי שכיבד אותי במעמד זה. מפקדים, נגדים ולוחמים. אמעיט במילים. תודה רבה ליששכר על החפיפה. אומר ואגיד שזו זכות גדולה לבצע תפקיד נוסף כמפל"ג, כאן, תודה על האמון. מאחל לנו חיכוך מבצעי רב, אתגרים רבים, והכי חשוב - חיוך רב, לפעמים מתוך שמחה, ולפעמים מתוך כעס. אך הכול יהיה מאהבה ומראיית הנולד, למען מטרה אחת. לעיתים אנחנו שוכחים אותה, טהורה וערכית היא, אך גם קשה מנשוא, לשמור עלינו מרחוק, שלושה קילומטר דרומית אלינו, תום ותומר. שתהיה לנו עשייה רבה, מאחל לנו הצלחה רבה.״ המילים "תום ותומר" התייחסו ככל הנראה לחללי היחידה, ושיקפו את המודעות העמוקה שלו למחיר הכבד של העשייה הביטחונית, ואת המחויבות שלו לשמור על חייליו. ואכן, הפלגה שחן פיקד עליה הפכה למעוטרת ביותר ביחידה, ולבולטת בהצטיינות מבצעית ובחברויות האמיצות שנרקמו בה. "בחיים שלי לא רציתי להידמות למישהו כמו שרציתי להידמות לך, בוכריס," כתב אחד מלוחמיו, "למדנו ממך כל כך הרבה ואני חייב לך כל כך הרבה." מילים אלו הן עדות חיה ומרגשת להשפעה העצומה שהייתה לו על חייליו, שהפכו אותו למודל לחיקוי ולא רק למפקד.

שנה אחת בלבד לאחר המעבר לעוצבת הקומנדו, שבר חן שיא נוסף עת הוחלט למנותו לסגן מפקד יחידת "מגלן" בגילו הצעיר – עשרים ושש בלבד. מינוי זה היה יוצא דופן, שכן נהוג לבצעו לאחר תפקיד סמג"ד באחד הגדודים ובגיל בוגר יותר. חן שוב הוכיח את עצמו, שוב שבר שיאים במצוינות. אחד מעמיתיו כתב עליו: "מסתובבים סביבנו אנשים עם אור גדול. לכל מקום אליו הולכים מדליקים את הניצוץ אצל הסובבים אותם. האור של חן היה העוצמתי ביותר שפגשתי. מבט אחד ממנו ממלא אותך בכוח לעשייה, שיחה אחת איתו ואתה מתמלא במשמעות." תיאור זה מצייר דמות כריזמטית, שקטה אך חזקה, שנוכחותה לבדה העניקה השראה ומוטיבציה לסובבים אותה. חן לא היה רק קצין מצטיין; הוא היה מנהיג טבעי, שכל הווייתו הקרינה אמונה, נחישות וטוב לב.

בשבת, כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, בבוקר ה-7 באוקטובר 2023, בשעה שש וחצי, נשמעה האזעקה הראשונה שבישרה על מתקפת הפתע הרצחנית של ארגון הטרור חמאס. חן, ששהה בבית הוריו שבאשדוד, הוקפץ מיד. השקט של השבת הופר, והוא הבין, ככל הנראה, שהמציאות עומדת להשתנות ללא הכר. תוך דקות ספורות, ב-6:35, כבר יצא מהבית, ליבו פועם בחוזקה, מחשבותיו כבר היו בשדה הקרב. הוא לא היסס לרגע. באופן מיידי, הקפיץ את כלל כוחות יחידת מגלן לבסיסה בדרום הארץ. הוא לא הסתפק במתן פקודות מרחוק, אלא עסק אישית בתדרוך ושילוח הכוחות, יחד עם קצין האג"ם היחידתי ועם מפל"ג המ"מ. הוא וידא שכל לוחם יודע את משימתו, שכל פרט מתוכנן, והקרין ביטחון ושקט גם ברגעי הבלבול הראשוניים.

לאחר שווידא שהכוחות יוצאים לדרכם, יצא חן בעצמו עם חוליית הפיקוד שלו ככוח חלוץ לכיוון קיבוץ נחל עוז, אחד המוקדים הבוערים ביותר של המתקפה. הדרך לשם לא הייתה פשוטה; הם נתקלו במספר אירועים עם כוחות אויב ועם כוחות צה"ל בדרכם לקיבוץ, וניהלו לחימה תוך כדי תנועה, כשהוא ממשיך במקביל לנהל את הפעלת היחידה כולה. זה היה ביטוי מובהק למנהיגותו – הוא הוביל מהקדמה, היה הראשון להגיע אל הסכנה, אך גם ניהל את התמונה הגדולה, כשהוא מקבל החלטות קריטיות בזמן אמת. בשעה 12:05 לערך, התמקם החפ"ק (חבורת פיקוד קדמית) בנקודת היערכות בסמוך לקיבוץ, לאחר שחן הפעיל כוחות נוספים של יחידת מגלן. הם היו בעיצומו של מאמץ לחבור לכוחות שנלחמו בתוך הקיבוץ, להבין את התמונה המורכבת ולהזרים סיוע. בשעה 12:15 בקירוב, נתקל החפ"ק של חן עם כיתת מחבלי נוח'בה חמושים ומאומנים. זה היה מגע אש פתאומי ואכזרי. חן וכוחות החפ"ק הגיבו במהירות ובנחישות, והצליחו לחסל חלק מהמחבלים. אך במהלך חילופי האש העזים, נפגעו חן בוכריס, קצין האג"ם יפתח יעבץ ז"ל והחובש בחפ"ק אפיק רוזנטל ז"ל. הם נפלו בקרב, בהגנה על הבית ועל התושבים, בנחישות ובעוז רוח.

לנקודת ההיתקלות הגיעו תוך כדי חילופי האש כוחות נוספים, אשר נחלצו לעזרת הכוח המותקף, ואחרי לחימה עזה הביאו לסיום ההיתקלות. האלוף במיל' נעם תיבון, שהגיע לזירה כדי לחלץ את בני משפחתו, נטל את הקסדה והנשק של חן, והמשיך להילחם עם הלוחמים בקיבוץ ולפקד באופן הרואי עד לסיום האירוע. "הבחירה של חן להגיע עם החפ"ק שלו למרחב הצילה חיים רבים," סיפר תיבון, כשהוא מדגיש את החשיבות הקריטית של ההחלטה של חן להגיע ראשון, ללא היסוס, אל התופת. "הייתה לי הזכות להילחם עם הנשק שלו ולחסל מחבלים יחד עם הלוחמים." רב-סרן חן בוכריס נפל בקרב בקיבוץ נחל עוז ביום כ"ב בתשרי תשפ"ד, 7.10.2023. בן עשרים ושש בנופלו, הוא הותיר אחריו הורים, שתי אחיות ושני אחים, עולם שלם של חברים ולוחמים שאהבו אותו והעריכו אותו עד אין קץ. הוא הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי באשדוד, העיר שכה אהב ובה גדל.

החלל שהותיר חן היה עצום, והמורשת שהשאיר אחריו הדהדה בעוצמה בקרב כל מי שהכירו. אחיו חיים ספד לו במילים קורעות לב: "חן אחי הגיבור, הנשמה שלך מורגשת. ניצוצות נשמתך מצויים בכל אחד ואחד מאיתנו ובכל מי שנגעת, אהבת והצחקת. כל החיים התגאיתי בך, מהרגע שפקחת את העיניים שלך, ועד לרגע שבו עצמו לך אותן. מעריץ את כל מה שאתה, מעריץ את הקיום שלך. נגשים את כל מה שחלמת עליו – אני ועם ישראל, העם לו הקדשת את חייך, אנחנו אחד. יהי זכרך ברוך." אחותו ליאל כתבה, "הכי יפה, הכי חכם, הכי אתלט. ועדיין, לא משנה מי עבר במסלול חייך, לא משנה מה גילו ומה הסטטוס שלו ואיך נראה - תמיד היית בגובה העיניים. אתה הכי טוב שלנו, לא מתפשר על עצמו ולא על האחרים שמקיפים אותו." מילים אלו, מתוך הכאב העמוק, מציירות את חן כדמות כמעט מושלמת, אך כזו שנותרה נגישה, ענווה ושוות נפש לכל אדם.

אחד מלוחמיו, בשם פלגה א' בגדוד 202 של הצנחנים, שחן פיקד עליה, ספד לו: "לימדת אותי צדקת הדרך, יושר וענווה. המנהיגות שלך הייתה שקטה וחודרת, היית השראה עבורי ומודל לחיקוי. אתה אבדה אדירה. אני מודה על הזכות להכיר אותך ולחוות אותך בחיי. תודה על פלגה א׳, על רגישות פיקודית ואומץ. תודה על שהפכת את השירות שלי למשמעותי. אתה חסר מאוד. אוהבים עד אין סוף." דברים אלו, מפי לוחם שחן עיצב את דרכו, ממחישים את ההשפעה העמוקה שהייתה לו לא רק ברמה המקצועית, אלא גם ברמה הערכית והאנושית. סגן-אלוף (במיל׳) גיורא לוי, שזכה להכיר את חן עוד כשהיה מ"כ צעיר בצנחנים, סיפר כי חן פנה אליו בבקשה שיגיע להרצות ללוחמיו על סא"ל עמנואל מורנו ז"ל. ומאז זה הפך לשגרה, חן מבקש ולוי מגיע, תוך כדי שחן מתקדם במסלול הפיקודי ממ"כ לסמל, מ"מ, סמ"פ, מ"פ וסגן מפקד מגלן. "כל כך הייתי גאה בו ושמח בשבילו," נזכר לוי. בשלב מסוים, הגיעו למצב שאת ההרצאה הכי נחשבת בשנה, בערב יום הזיכרון, היה לוי שומר רק לחן ולוחמיו. בין לבין, היו להם שיחות על דילמות פיקודיות בהן נתקל בתפקידיו, על מנהיגות ומצוינות. "אני יודע שחן תמיד היה שמח לשתף את כולם בידע ובניסיון שצבר, הוא היה מפקד שאנשיו גדלו לאורו ולא חסו בצילו." לשאלתו של חן ממה מורכבת מצוינות, ענה לוי ש"אין אדם אחד בעולם שנולד מצוין, מצוינות זה עניין של החלטה מודעת והיא מורכבת מ: מיקוד, עקביות, קפדנות ומשמעת עצמית." על פיקוד נכון, הסביר לוי, "פיקוד וניהול נכון מבוסס על שלוש אבני ערך: 1. הדוגמה האישית – שם מתחיל ונגמר הכול! 2. קביעת הסטנדרטים – ככל שנקבע אותם גבוהים יותר נייצר גאוות יחידה גבוהה יותר בקרב אנשינו. 3. הצבת היעדים והמדדים – קשים אך ברי השגה, כך שלא יתנו לאף אחד להירדם באזורי נוחות." לוי סיכם, "חן, בך היו כל התכונות הנ"ל יחד עם צניעות, גבורה וענווה. אוהב אותך ומצדיע לך! יהי זכרך ברוך לעד."

"ספר שלם אפשר למלא במה שיש לכתוב על חן בוכריס," כתב אחד מחייליו, "מספר האנשים בהם נגע ועליהם השפיע עד גיל עשרים ושש גדול יותר ממה שרוב האנשים זוכים אליו בכל שנות חייהם. לא היה מדובר רק בקצין, מ״פ ולוחם משובח. לפני הכול חן היה בן אדם.״ חייליו תיארו את הדרכים בהן צעד חן ואשר כה אפיינו אותו: יושרה ואמת – תמיד אמר אמת, מעולם לא חשש לתחקר כל דבר באופן היסודי ביותר, ומעולם לא חשש ללכת עד הסוף עם היושרה, גם במחיר כבד. "בחמש אצבעות" – כל משימה, כל אדם, כל אתגר שניצב לפניו – נעשה מתחילתו ועד סופו, בלי לעגל פינות ובלי לספר סיפורים, טוטאליות מוחלטת ומסירות אמת. אהבת המולדת – האמין בעשייה הצבאית והפיקודית והקדיש את כל כולו למען מטרה זו. "תמיד ראשון ותמיד הולך קדימה," גם בדרכו האחרונה. חן האמין ש"אין תירוצים אלא רק תוצאות!" משפט שהפך לסימן ההיכר שלו.

זכרו של חן מונצח במקומות רבים, המעידים על ההשפעה הגדולה שהייתה לו ועל הכמיהה להמשיך את דרכו. אירועי ספורט מתקיימים לזכרו, סדנאות מנהיגות נערכות לאור דמותו וערכיו, המנחילות את תורתו הפיקודית והאנושית לדורות הבאים. ספר תורה לעילוי נשמתו ונשמת חבריו שנפלו עימו הוכנס ליחידת "מגלן", כסמל לנצח ולחיבור בין עולמות. בבית הנשיא הונח לזכרו צמיד עם המשפט שנהג לומר – "אין תירוצים – יש תוצאות", תזכורת חיה ונוקבת לרוח הפעולה והנחישות שלו. סמוך לבית הוריו באשדוד נחנך ספסל לזכרו, שנצבע בצבעי יחידת "מגלן" ועליו חרוטים משפטי השראה, מקום שקט למחשבה והתייחדות. מדבקות עם תמונתו מופצות ומודבקות ברחבי הארץ ובעולם, פניו המחייכות ועיניו הטובות הפכו לסמל של גבורה, של מסירות ושל אהבה ללא תנאי.

בעקבות האובדן, החליטה אחותו מצדה לשנות את נושא המחקר האקדמי שלה ולהסב אותו לעיסוק בתחושות של האחים והאחיות השכולים שאיבדו את יקירם באירועי שבעה באוקטובר, צעד שביטא את הכאב העצום ואת הרצון להפוך אותו למקור של הבנה ותמיכה באחרים. היא גם כתבה שיר לזכרו, שיר שמזקק את המהות של אותו בוקר ארור ואת רוחו של חן: "אזעקות / השארתי הכול בבית / נעלי ספורט באותו המקום / כלים בכיור / כוס תה של הבוקר שלא הספקתי לשתות / מחברות / חלומות / הגעתי ראשון לנחל עוז / גם אחרי שנפלתי / הנשק המשיך לירות מהידיים של / נעם תיבון / לוחמים רבים לימדתי: / חתירה למגע כערך / עליון // ארצי מולדתי / הייתה לי הזכות להילחם עלייך / ולך החובה / אותי / לזכור."

חן בוכריס, רס"ן, סגן מפקד יחידת מגלן, בן עשרים ושש בנופלו, לא היה רק חייל ומפקד. הוא היה מגדלור של אנושיות, של מקצועיות בלתי מתפשרת, של אהבת אדם ואהבת מולדת. הוא חי חיים מלאים, אינטנסיביים, שבהם כל רגע נוצל למען מטרה נעלה. סיפורו הוא סיפור על בחירה, על נחישות, על אומץ לב שנובע לא רק מתוך כוח פיזי אלא מתוך עוצמה פנימית עמוקה. הוא בחר להיות ראשון, בחר להגן, בחר להוביל, גם במחיר חייו. הוא נפל בקרב על הבית, על העם, על הערכים שבהם האמין בכל נימי נפשו. מורשתו אינה רק זיכרון כואב, אלא קריאה לפעולה, להצטיינות, לדבקות במטרה, ולא פחות חשוב – להיות "בן אדם" בכל מצב ובכל מחיר. זכרו של חן בוכריס חרוט עמוק בלב האומה, מקור להשראה ולגאווה ישראלית, סמל לתקומה גם מתוך הכאב הגדול ביותר.