צ'אלצ'או שמעון דמלאש

האבק האדמדם של באר שבע היה הדבר הראשון שצ'אלצ'או שמעון דמלאש זכר באמת, אבק שנדבק לעור, לבגדים, נכנס לנחיריים עם כל נשימה עמוקה של אוויר מדברי צח, אבל גם אבק שהיה חלק בלתי נפרד מהבית, מהחיים, מהנוף שנפרש מחלון חדר הילדים בקומה השלישית של הבניין הישן בשכונה ד' ההומה. הוא נולד אל תוך משפחה שעלתה מאתיופיה שנים קודם לכן, משפחה שנשאה בתוכה את ניחוחות הקפה הקלוי, את קולות האמהרית המתגלגלת ואת סיפורי הדרך הארוכה, המפרכת, אך רצופת התקווה, אל ירושלים, אל ארץ ישראל. הוריו, מסורתיים ושקטים, גידלו אותו ואת אחיו ואחיותיו בחיק קהילה תומכת, שבה כל שכן היה קצת קרוב משפחה, וכל חג היה סיבה להתכנסות גדולה, לצחוקים, לריחות תבלינים עזים ולסיפורים שחזרו על עצמם שוב ושוב, כמו שיר ערש מוכר. בביתם הקטן, שמעון גדל לתוך עולם של ערכים ברורים – כבוד למבוגרים, עזרה לזולת, חריצות בלתי מתפשרת ואהבה עמוקה למשפחה ולמסורת.

בילדותו, שמעון היה ילד סקרן, עם עיניים גדולות ושחורות שבלעו כל פרט בסביבה. הוא אהב לשוטט בסמטאות השכונה, לגלות פינות נסתרות בין הבניינים, לטפס על עצי פקאן בודדים בחצרות מוזנחות ולחלום. החום של באר שבע, שהיה לעיתים קרובות בלתי נסבל, לא הרתיע אותו. הוא למד לאהוב את הבריזה הקלה של אחר הצהריים, את הצללים הארוכים שהטילו הבניינים על המדרכות, ואת השקט המיוחד של המדבר כשהעיר נרדמת. אחד הזיכרונות החזקים ביותר שלו מילדותו היה הקול של אביו, שהיה יושב בערבים על הספה הדהויה בסלון ומספר סיפורים על הכפר באתיופיה, על השדות הירוקים, על הנהרות השוצפים ועל האמונה הבלתי מעורערת שהובילה אותם כל הדרך. שמעון היה יושב מרותק, מדמיין את עצמו רץ בין השדות, נושם את האוויר ההוא, למרות שמעולם לא דרך על אדמת אתיופיה. הסיפורים האלה עיצבו בו תחושה עמוקה של שייכות, של היסטוריה ארוכה ושל דרך שעבר עם עמו. הוא לא דיבר הרבה, אבל הקשיב היטב, סופג כל מילה ומשפט. אמו, אישה עדינה וחזקה, הייתה בדרך כלל במטבח, מכינה את הלחם האתיופי המסורתי, האינג'רה, וריחות הבצק התוסס והקפה הטרי מילאו את הבית והיו עבור שמעון הריח של בית, הריח של ביטחון ואהבה.

בבית הספר היסודי, שמעון בלט ביכולתו ללמוד ולספוג ידע, אך גם בטוב לבו ובנכונותו לעזור לחבריו. הוא לא היה מנהיג מטבעו, אבל היה דמות מרכזית ומוערכת בחבורה, זה שאפשר לסמוך עליו, ששומר סוד, שתמיד ייתן יד. במגרש הכדורגל השכונתי, בין גושי בטון שבורים וקירות גרפיטי דהויים, הוא היה רץ בלי הפסקה, מזיע את נפשו, אבל תמיד עם חיוך קטן בזווית הפה, גם כשקבוצתו הפסידה. הוא למד מהר ששום דבר לא בא בקלות, שצריך לעבוד קשה בשביל כל הישג, ושההתמדה היא מפתח לכל דלת. בשנים אלו, התפתחה בו אהבה גדולה למשחקי מחשב, עולם שלם שנפתח בפניו והציע לו בריחה אל מציאויות וירטואליות מורכבות, אך גם דרך לפתח יכולות חשיבה מהירה, תכנון אסטרטגי ועבודת צוות, תכונות שישמשו אותו לימים במקומות אחרים לגמרי. הוא היה מבלה שעות ארוכות מול המסך, מנתח מצבים, משפר טקטיקות, ומתקשר עם חברים דרך האוזניות, צוחק ומתכנן את המהלך הבא. הלימודים בבית הספר לא היו קלים תמיד, אך שמעון תמיד מצא את הדרך להתגבר על קשיים, בין אם בעזרת מורים מסורים שראו את הפוטנציאל הגלום בו, ובין אם בעזרת אחיו הגדולים שדחפו אותו קדימה והיו לו למודל לחיקוי.

כשעלה לחטיבת הביניים ולתיכון, עולמו של שמעון התרחב עוד יותר. הוא החל להתעניין בפוליטיקה ובחברה הישראלית, להבין את המורכבות של המדינה שבה נולד וגדל. הוא היה יושב שעות עם חברים בבתי קפה קטנים במרכז העיר, מתווכח על ענייני היום, מביע את דעותיו השקולות והמנומקות. הוא פיתח חוש צדק חזק, וסלד מעוול ומאפליה. חבריו אהבו את נוכחותו השקטה אך העמוקה, את יכולתו להקשיב באמת, ולתת עצה כנה ואמיתית. הוא לא היה הצעקן שבחבורה, אלא העוגן השקט, זה שמרגיע את הרוחות ומביא פרספקטיבה אחרת. בשנים אלו, החל גם להתאמן באופן קבוע בחדר הכושר, לפתח את גופו, להרגיש את כוחו גדל. האימונים הקפדניים לימדו אותו משמעת עצמית, התמדה ויכולת לדחוף את עצמו לקצה, גם כשכואב. הוא אהב את תחושת הסיפוק אחרי אימון אינטנסיבי, את השרירים הכואבים שמספרים על עבודה קשה, את ההתקדמות האיטית אך הבטוחה. הוא חלם על הצבא, על שירות משמעותי, על לתרום למדינה שקיבלה את משפחתו בזרועות פתוחות. החלום הזה בער בו, והוא ידע שזהו הצעד הבא במסע חייו, הצעד שיהפוך אותו מנער לגבר.

ההכנות לגיוס היו מלוות בהתרגשות ובציפייה. שמעון השקיע את כל מרצו באימוני כושר, קורא ספרי היסטוריה צבאית, ומתייעץ עם מפקדים לשעבר מהשכונה. הוא רצה להיות לוחם, רצה לתרום את חלקו באופן המשמעותי ביותר. כשקיבל את הצו לשרת בגדוד 932 של חטיבת הנח"ל, ליבו התמלא גאווה. הנח"ל, חטיבת חי"ר מובחרת, נחשבה לחוד החנית של צה"ל, והוא ידע שזו בדיוק המסגרת שבה יוכל לממש את הפוטנציאל שלו. הוא נפרד מהוריו בחיבוק ארוך, ספוג בדמעות שקטות של אמו ובמבט גאה של אביו. "תשמור על עצמך, בני," לחשה אמו, וליטפה את לחיו. אביו רק הניח יד כבדה על כתפו ואמר: "תהיה גבר, שמעון. תהיה חזק. תהיה ישר." המילים האלו ליוו אותו בכל צעד ושעל לאורך שירותו הצבאי.

הטירונות בנח"ל הייתה אינטנסיבית, מתישה פיזית ונפשית, אך שמעון מצא בה אתגר וסיפוק. הוא למד לפרק ולהרכיב נשק בעיניים עצומות, לזחול בבוץ ובקוצים, לרוץ עם משקלים כבדים על הגב, ולישון שעתיים בלילה בשטח קר ורטוב. הוא גילה בתוכו עוצמות שלא ידע שקיימות. המדבר, שהיה לו לבית בבאר שבע, הפך כעת לשדה אימונים עצום, שבו כל סלע וכל שיח היו חלק ממסע הלמידה שלו. הוא התחבר במהירות לחבריו לצוות, חבר'ה מכל קצוות הארץ, עם סיפורים שונים, מבטאים שונים, אך עם מטרה משותפת. הם הפכו למשפחה שנייה, קשר דם של ממש שנרקם תחת שמש קופחת וקור מקפיא, בצחוקים ובדמעות, בקושי ובאחווה. שמעון, עם אופיו השקט והמכיל, הפך במהרה לעמוד תווך בצוות. הוא היה זה שתמיד דאג לחלש, שתמיד הציע עזרה, שתמיד היה מוכן להקשיב. "צ'אלצ'או," קראו לו חבריו, קיצור לשמו הארוך, והכינוי דבק בו, סימן לקרבה ולאהבה. הוא אהב את השם הזה, שהזכיר לו את שורשיו ואת המורשת המשפחתית.

במסלול הלוחם, שמעון הצטיין בתרגילים טקטיים, בירי ובניווטים. הוא ניחן בחוש התמצאות מעולה ובקור רוח תחת לחץ, תכונות שהיו חיוניות ללוחם חי"ר. מפקדיו זיהו את הפוטנציאל שלו במהרה, וראו בו מפקד לעתיד. הוא עצמו לא חשב על דרגות, אלא רק על מילוי המשימה בצורה הטובה ביותר, על הגנה על חבריו, על הגנה על הבית. הוא למד להכיר כל בורג בנשק שלו, כל תפר במדי הקרב שלו. הוא הבין שהפרטים הקטנים הם אלו שקובעים את ההבדל בין חיים למוות. כשהיה חוזר הביתה לחופשות קצרות, באר שבע נראתה לו אחרת. השקט והשגרה היו מנוגדים לחלוטין לאדרנלין ולדריכות המתמדת של הצבא, אך הוא אהב לחזור, לטעום את האוכל של אמו, לשבת עם הוריו בסלון, ולספר להם על חוויותיו, בזהירות כמובן, מבלי לדאוג אותם יותר מדי. חבריו מהשכונה היו מקבלים אותו בחום, מתעניינים, גאים בו. הוא היה יושב איתם שעות, מדבר על החיים, על התוכניות לעתיד, על הרצון להקים משפחה, ללמוד באוניברסיטה, להמשיך לתרום לחברה.

עם סיום המסלול, שמעון ושאר חבריו לצוות שובצו לגדוד 932, שם החלו את פעילותם המבצעית. הם עברו הכשרות ייעודיות ללחימה בשטח בנוי, ללוחמת גרילה ולשמירה על גבולות המדינה. שמעון היה לוחם מקצועי, יסודי וקפדן. הוא לא השאיר שום דבר ליד המקרה, תמיד בדק את הציוד שלו שלוש פעמים, תמיד וידא שחבריו מוכנים. הוא ראה את התמונה הגדולה, את האחריות הכבדה המוטלת על כתפיו ועל כתפי חבריו. הוא הבין שהם החומה המגינה על הבית, על המשפחות, על האנשים שחיים בשקט ושלווה, בזכות העבודה הקשה שלהם. הוא אהב את תחושת השייכות, את המשמעות של להיות חלק ממשהו גדול ממנו. הוא התבגר במהירות, הניסיון המבצעי לימד אותו שיעורים חשובים על החיים, על מוות, ועל ערך הקיום האנושי.

השבעה באוקטובר 2023 טלטל את המדינה כולה, ושמעון, כמו כל לוחם בצה"ל, חש את הרעידה הזו עמוק בבטן. הוא זכר את התמונות הקשות, את הזעקה, את הצורך הבלתי נתפס להגן. הוא היה אז בעיצומו של קו מבצעי בגזרה אחרת, וכבר באותם ימים ראשונים של המלחמה, גדודו הוסט במהירות לגזרת עזה. הוא לחם בנחישות, מיום ליום, שבוע אחר שבוע, חודש אחר חודש. הוא ראה חברים נפצעים, ראה חברים נופלים. הוא חש את כאב השכול, את תחושת האובדן, אך גם את הנחישות הבלתי מתפשרת להמשיך, לנצח. הודעות הווטסאפ מהבית היו קצרות, עמוסות בדאגה ובאהבה. "שמעון, תאכל טוב, תישן, תשמור על עצמך, אנחנו אוהבים אותך," כתבה אמו. "אחי, תהיה חזק, אנחנו מחכים לך בבית," כתב אחיו הגדול. הוא היה משיב ב"הכל בסדר, אל תדאגו," מלווה באמוג'י של לב או של כוח, מנסה להרגיע אותם, למרות שגם הוא ידע שהמצב רחוק מלהיות "בסדר".

השירות המבצעי תחת אש מתמדת, מול אויב אכזרי ובלתי נראה לעיתים, חישל את שמעון עוד יותר. הוא הפך ללוחם מנוסה, מקצועי, שקט וממוקד. הוא למד לקרוא את השטח, להבין את תנועת האויב, לזהות מלכודות ומטענים. הוא היה חלק מצוות שפעל רבות בצפון רצועת עזה, באזור ששימש כמעוז טרור, ובו הסתתרו מנהרות רבות ומוקדי לחימה מורכבים. הם נכנסו ויצאו מהרצועה פעמים רבות, מבצעים פשיטות, טיהורים, סיכול פיגועים וחיפוש אחר תשתיות טרור. בכל כניסה, הלב היה דופק חזק, המתח היה באוויר, אך הנחישות הייתה חזקה יותר מכל פחד. הוא ידע למה הוא שם, ידע מה מטרתם, וידע שהם עושים את הדבר הנכון, את הדבר ההכרחי.

בימים שקדמו לנפילתו, שמעון היה בשיאה של תקופה מבצעית אינטנסיבית. גדוד 932 פעל בצפון הרצועה, באזורים שבהם התחדשה הלחימה בעוצמה רבה. הם נכנסו לשטחים מורכבים, שבהם כל בית, כל סמטה, יכולים היו להוות מארב. המתח היה קבוע, העייפות הצטברה, אך רוח הלחימה נשארה איתנה. בערב של ה-23 בספטמבר 2025, יום לפני נפילתו, הוא שלח הודעה קצרה לאחיו: "אנחנו נכנסים שוב. תהיו חזקים. אוהב אתכם." זו הייתה הודעתו האחרונה. הוא ישב עם חבריו לצוות בכינוס אחרון לפני הכניסה, בודק שוב ושוב את הציוד: ווסט קרב, קסדה, נשק טעון, מחסניות נוספות, מכשיר קשר, מים. הוא הרגיש את המשקל המוכר של הציוד על גופו, משקל שהפך להיות חלק בלתי נפרד ממנו. העיניים שלו סרקו את פניהם של חבריו, מחפש בהם את אותה נחישות, את אותה אמונה. הוא מצא אותה. הם היו צוות, והם סמכו זה על זה בלב שלם.

עם שחר ה-24 בספטמבר 2025, ב' בתשרי התשפ"ו, יצא הכוח של שמעון לפעילות מבצעית בצפון רצועת עזה. המטרה הייתה לטהר מבנים חשודים שמהם נורו אש ורקטות בימים האחרונים. האוויר היה סמיך מאבק ומריח אבק שריפה, השקט שלפני הסערה היה מתוח, כמעט רועש. הם התקדמו בזהירות, בית אחר בית, סמטה אחר סמטה. שמעון היה בחוד הכוח, עיניו סורקות כל פינה, כל צל. הם נכנסו למבנה רב-קומות, שעל פי המודיעין שימש כנקודת תצפית וכאזור שיגור. החיילים התקדמו בזהירות במדרגות, כל צעד נשקל. פתאום, פרץ ירי עז מתוך אחד החדרים. הכוח נכנס לקרב. שמעון, בקור רוח מדהים, השיב אש, מכסה על חבריו, תוך שהוא מזהה את מקור הירי ומכוון לשם את חבריו. הוא זינק קדימה כדי להשיג עמדה טובה יותר, לאפשר לכוח להתקדם ולנטרל את האיום. באותם רגעים קריטיים, הוא לא חשב על עצמו, אלא רק על המשימה, על חבריו, על הצורך להגן עליהם. הוא ירה, התקדם, ירה שוב, והיה זה רגע של גבורה עילאית, של הקרבה עצמית טהורה. הוא הצליח לנטרל את אחד המחבלים, אך אז, מתוך פינה עיוורת, נורתה עליו אש נוספת. הוא נפגע.

חבריו לצוות מיהרו אליו, קוראים בשמו, מנסים להעניק לו טיפול רפואי ראשוני, אך הפגיעה הייתה אנושה. עיניו של שמעון נעצמו, והוא נפל בקרב, בן 21 בלבד, לוחם גיבור בגדוד 932 של חטיבת הנח"ל. הוא נפל כשהוא מגן על חבריו, כשהוא מגן על המולדת, כשהוא ממלא את השבועה שנשא בליבו מאז שהיה ילד קטן בבאר שבע, חולם על עתיד טוב יותר. קולות הירי לא פסקו מיד, אך עבור חבריו, הרגע הזה צרב את נשמתם. הם המשיכו להילחם, נחושים לנקום את דמו, לסיים את המשימה ששמעון החל. הם חילצו אותו תחת אש, והביאו אותו הביתה, אל המשפחה המיוסרת, אל העיר שהכירה ואהבה אותו.

הידיעה על נפילתו של סמ"ר צ'אלצ'או שמעון דמלאש הכתה בבאר שבע כרעם ביום בהיר. משפחתו, שהייתה כל עולמו, התכנסה בביתם, שבורה וכואבת, אך גם גאה. הוריו, אחיו ואחיותיו קיבלו את הבשורה הקשה, ומיד הבית התמלא באנשים – קרובי משפחה, חברים, שכנים, מפקדים וחיילים, כולם באו לחלוק כבוד אחרון לבן העיר, ללוחם הצעיר שנתן את חייו. האבל היה עמוק וכואב, אבל בתוך הכאב, עלתה גם גאווה עצומה על הבן, על האח, על החבר, שהיה גיבור אמיתי. הוא היה מודל לחיקוי, סמל לנחישות, לאומץ לב ולאהבת הארץ.

צ'אלצ'או שמעון דמלאש ז"ל השאיר אחריו חלל ענק, אך גם מורשת מפוארת. מורשת של אדם צנוע ועוצמתי, שראה את דרכו בבהירות, שהלך אחריה באומץ לב, ושהיה מוכן להקריב את היקר מכל למען האנשים שאהב ולמען המדינה שבה האמין. הוא היה הבן של באר שבע, הלוחם של הנח"ל, הגיבור של מלחמת התקומה. זכרו ופועלו ימשיכו לחיות בלבבות כל מי שהכירו אותו, ובסיפור הגבורה של עם ישראל כולו. שמו ייכתב בספר הדברי הימים של המדינה, לצד אלו שנפלו למען חירותה וביטחונה, זיכרון חי ונושם של אדם שהיה אור גדול, גם כשכבה בטרם עת, והותיר אחריו שביל של אור ותקווה.