חיים מאיר עדן

ברחובות של תחילת שנות האלפיים, עיר שוקקת חיים וצבעים, בין הסמטאות השקטות יותר של "קריית קרעטשניף", שם ריח קבוע של חלות שבת אפוי טריות וצלי יום שישי התערבב באוויר עם צלילי לימוד תורה שבקעו מחלונות בתי הכנסת וחדרי המדרש, נרקם סיפורו של חיים מאיר עדן. אל ביתם החם והתוסס של ענבל ושלום עדי, משפחה שורשית שבנתה את עולמה על אדני אמונה עמוקה בארץ ובעם, נולד ביום כ"ג בחשוון תשס"ד, ה-18 בנובמבר 2003, בן זכר. הרגע שבו הניח שלום את ידו על ברית בנו הרך, כשהוא לוחש את שם "חיים מאיר", היה מלווה בהרגשה חזקה של המשכיות, של ברכה, ושל ציפייה – לחיים מלאים, לחיים מאירים. הוא לא היה ילד יחיד, אלא חלק מלהקה עליזה של אחים ואחיות, שגדלה והתרחבה עם השנים: נועם, דבורה, ישראל, אלעזר וחדווה – שישה ילדים שהיוו יחד קולקטיב קטן ורועש, שלכל אחד מהם מקום מוגדר וייחודי בתוך מארג המשפחה העדינה.

הבית ברחובות היה לב ליבו של עולם שלם. בבוקר, כשקרני השמש הראשונות הציצו מבעד לתריסים, התמלא המטבח בריחות של קפה טחון טרי ופתיתי שיבולת שועל רותחים. ענבל, אישה חרוצה ומסורה, דאגה תמיד שלכל ילד יהיה את מה שהוא צריך, עם מילה טובה וחיוך מעודד. שלום, מצדו, היה עמוד התווך השקט, זה שסיפק את הביטחון והכיוון, עם מבט עמוק בעיניים שידע לספר סיפורים רבים גם בלי מילים. חיים מאיר גדל בתוך כל זה, סופג את האווירה הביתית, את השקט היחסי של לימוד תורה לצד המהומה המתוקה של משחקי ילדים. הוא היה ילד סקרן, שאהב לשבת על שטיח צבעוני בסלון, להאזין לסיפורים שסיפרה סבתא על ימים עברו, על המסעות שעשו המשפחות בארץ הזו ועל הדורות שקדמו להם. הוא למד מהם על חשיבותה של קהילה, על עזרה הדדית, ועל הקשר העמוק לאדמה שעליה דרכו, לא כרעיון מופשט, אלא כמציאות חיה ונושמת. כשהיה בן שש, כהרגלה של המשפחה, התחיל את לימודיו ב"תלמוד תורה בני משה" שבקריית קרעטשניף. הוא התייצב בפתח הכיתה עם ילקוט גדול מדי על גבו, עיניו הביישניות סורקות את חדר הלימוד המלא, שולחנות עץ כבדים ועליהם ספרי גמרא עתיקים, ריח של דיו ונייר ישן באוויר. המלמד, רב נעים הליכות, קיבל אותו בחיוך חם. חיים מאיר, למרות ביישנותו הראשונית, לא איחר למצוא את מקומו. הוא היה יושב בשולחנות האחרונים תחילה, מאזין בקשב למלמד, מנסה להבין את רזי האותיות והמילים, ובהדרגה, ככל שהתחבר לחומר, כך גם פרץ החיוך הביישני שלו, חיוך שנפתח לאט, מתפשט על פניו, ועד מהרה – צחוק מתגלגל ורם, צחוק שמעיד על שמחה פנימית ועל נשמה טובה, צחוק שהדביק את חבריו לכיתה והפך לסימן ההיכר שלו.

שנות הילדות היו מסע של גילוי. חיים מאיר לא היה רק תלמיד שקדן; הוא היה גם ילד שאוהב את המרחב הפתוח, את הגינה הקטנה מאחורי הבית, שם היה מנסה לגדל עגבניות או מלפפונים, אצבעותיו הקטנות מתלכלכות באדמה הלחה, תחת שמש רחובות החמה. הוא לא קרא לזה "אהבת הארץ" במילים גדולות, אלא הרגיש את זה בידיים, בחיבור הישיר לאדמה, בריח הרענן שעלה ממנה לאחר השקיה. הוא אהב לרוץ עם אחיו נועם ואל מול הדבורה, אחיו ישראל ואחותו חדוה, במגרש המשחקים השכונתי, לדמיין שהוא אביר אמיץ או חוקר ארצות נועז. במשחקים האלה, כבר אז, התגלתה נטייתו לחתור למצוינות. הוא לא היה מוותר בקלות, תמיד שאף להיות טוב יותר, מהיר יותר, חכם יותר. אבל לא פחות מכך, הוא היה הראשון להושיט יד לחבר שנפל, לחלוק את הממתק האחרון, להציע עזרה בשיעורי הבית. "חיים מאיר," הייתה אומרת לו אמו באחד מערבי שישי, כשהוא יושב מול השולחן הערוך לקראת קידוש, "השמחה שלך, היא האור של הבית. אל תשכח להביא אותה איתך בכל יום." והוא אכן הביא. הוא הקפיד להאיר פנים לכל אדם שפגש, לדאוג שגם הסבלני ביותר ירגיש נראה, נשמע. הוא היה זה שזכר את יום ההולדת של דוד רחוק, זה ששאל לשלום השכנה הקשישה, זה שראה את הפרטים הקטנים שאחרים פספסו. הוא לא עשה זאת מתוך הכרח, אלא מתוך טבעיות פנימית, מתוך רצון אמיתי להשפיע טוב.

ככל שגדל, כך התגבשה אישיותו המיוחדת. שנות הנעורים הביאו איתן אתגרים חדשים, שאלות גדולות על עתיד, על דרך. חיים מאיר ראה את חבריו ממשיכים במסלולים המוכרים של עולם התורה, חלקם מתחתנים בגיל צעיר, אחרים מעמיקים את לימודיהם בישיבות גבוהות. הוא אהב את עולם התורה, העריך אותו מעומק ליבו, אך בתוכו פנימה בערה אש אחרת, תחושה של ייעוד שמקשרת אותו לא רק למילים הכתובות בספרים, אלא גם לאדמה עצמה, לגבולות, למציאות היומיומית של קיום העם בארצו. "אבא," אמר פעם לאביו, בעודם יושבים יחד בליל שבת לאחר הסעודה, קולו נמוך ומהורהר, "אני מרגיש שאני צריך לתרום בצורה אחרת. לא רק בלימוד. אני רוצה להגן על מה שיש לנו כאן, על הבית הזה." שלום עדי הקשיב, עיניו בוחנות את בנו. הוא ראה את הרצינות, את הנחישות. "חיים מאיר," ענה שלום, "המשפחה שלנו מאמינה בארץ ישראל. מאמינים בצורך להילחם עליה. אם זו דרכך, אנחנו איתך. נתמוך בך בכל דרך שתבחר, כל עוד היא דרך של אמת." האמירה הזו, הפשוטה והעוצמתית, הייתה רוח גבית אדירה. משפחתו, שהייתה משפחה חרדית עם זיקה עמוקה לארץ ולציונות הדתית, לא ראתה סתירה בין עולם התורה ובין השירות הצבאי. להפך, הם ראו בכך דרך נוספת להגשמת מצוות אהבת הארץ והגנה עליה.

ההחלטה להתגייס לצה"ל, ובמיוחד כלוחם קרבי, הייתה דרך של שליחות, הקרבה ואהבת הארץ בעיניו. הוא לא רצה לשרת שירות קל, לא רצה לחמוק מהאתגר. הוא רצה להיות בחזית, להרגיש שהוא חלק בלתי נפרד ממי שמגן על הבית. הדרך לשם לא הייתה פשוטה. הוא נאבק בכל כוחו כדי לשרת כלוחם קרבי. בתחילה, מועד הגיוס שלו נדחה, והפרופיל הרפואי שלו לא אפשר לו לשרת ביחידה קרבית. רבים אחרים היו אולי מרימים ידיים, מקבלים את רוע הגזירה, אך לא חיים מאיר. הוא ראה בכך אתגר, לא מכשול בלתי עביר. הוא החל במסע אישי ובירוקרטי ארוך ומתיש. אימוני כושר אינטנסיביים, ביקורים אצל רופאים מומחים, שיחות אינסופיות עם לשכת הגיוס. הוא עבד קשה כדי לשפר את מצבו הגופני, להתאים את עצמו לדרישות הגבוהות של יחידות השדה. "אין מצב שאני מוותר," אמר לאחותו דבורה, כשחזר מאחד מאימוני הריצה המפרכים, פניו סמוקות ממאמץ אך עיניו בורקות בנחישות, "אני אהיה לוחם. זה מה שאני מרגיש שאני צריך להיות." הוריו, ענבל ושלום, היו לצדו בכל צעד ושעל. הם סייעו לו במאבקו, ליוו אותו לפגישות, עודדו אותו ברגעים של תסכול. הם הבינו את עומק רצונו, את התשוקה הבוערת בו לשרת משמעותית. הם ראו את הניצוץ בעיניו כשדיבר על גולני, על חטיבת החי"ר המהוללת, חטיבת "החוד". הוא רצה להיות חלק מהמורשת, מהאתוס של לוחמי גולני – חטיבה המזוהה עם אומץ לב, נחישות, וחיבור עמוק לאדמה. מאבקו צלח. לאחר מאמצים רבים, בדיקות חוזרות ונשנות, ובעיקר בזכות התמדה בלתי מתפשרת, הפרופיל הרפואי שלו הועלה, וחלום השירות בגולני הפך למציאות.

ביום חמישי, ה-31 במרץ 2022, נפרד חיים מאיר ממשפחתו בהתרגשות. הבוקר היה קריר, אך השמש כבר החלה לטפס מעל בנייני רחובות, מבטיחה יום חם. הוא לבש את המדים החדשים, הרגיש את משקל הבד על גופו, את התג החדש של גולני שתפרה לו אמו בקפידה. "תשמור על עצמך, חיים מאיר," אמרה ענבל, עיניה לחות אך גאות, כשהיא מחבקת אותו חיבוק חזק, "תמיד תזכור מאיפה באת, ותמיד תאיר פנים." שלום טפח על כתפו, "לך בדרך שלך, בני. תהיה לוחם אמיתי, בכל מובן המילה." הוא עלה לאוטובוס הראשון לטירונות, וברגע זה, ילד רחובות עם החיוך הביישני והצחוק המתגלגל, הפך לחייל בצה"ל, לוחם בחטיבת גולני, גדוד 13. הטירונות הייתה קשה, מפרכת, אך חיים מאיר פרח בה. הוא מצא את מקומו במהרה בין חבריו לפלוגה, קבוצה של צעירים מכל קצוות החברה הישראלית, שכולם חולקים את אותה מטרה: להפוך ללוחמים. הוא התבלט לא רק ביכולותיו הפיזיות ובנחישותו, אלא גם באותן תכונות אופי שליוו אותו מילדות: היכולת להאיר פנים גם ברגעים קשים, לתת תשומת לב לזולת, לשמור על מצב רוח טוב גם כשהגוף עייף והנפש מותשת. "חיים מאיר, איך אתה תמיד מחייך?" שאל אותו פעם חבר לצוות, לאחר מסע ארוך ומתיש במיוחד, כשהם יושבים על האדמה עם ציוד כבד. חיים מאיר חייך את חיוכו הביישני, ואז פרץ בצחוקו המתגלגל. "כי אין טעם לבכות על מה שכבר כואב," ענה בפשטות, "עדיף לחייך ולחשוב איך ממשיכים הלאה. וגם, אתה יודע, אם אני לא אחייך, מי יחייך בשבילך?"

הוא אהב את חיי הצבא. אהב את המסגרת, את המשמעת, את תחושת השייכות העמוקה. הוא הפך ללוחם מן השורה, ספג את רוח הגדוד, את ההיסטוריה המפוארת של חטיבת גולני. הוא השתתף באימונים מפרכים, תרגילים בשטחי אש, מסעות ארוכים, תצפיות בגבולות. כל זיעה, כל שריר תפוס, כל לילה ללא שינה, היו חלק מהמסע שלו להפוך ללוחם טוב יותר, מגן יעיל יותר על העם והארץ שכל כך אהב. הוא שירת בקו, בין היתר, במוצב "פגה", המוכר גם כ"מגן בארי", מוצב אסטרטגי הממוקם דרומית לנחל עוז, בלב ליבה של עוטף עזה. שם, בין השדות הירוקים של הקיבוצים לבין גדר המערכת המתוחה, עברה שגרת חייו בשבועות האחרונים לפני יום הדין. השגרה במוצב הייתה שילוב של דריכות מבצעית ושלווה יחסית. ימים של שמירות אינסופיות, תצפיות על הגדר, סיורים רגליים ורכובים, לצד רגעים של הפוגה בחדר האוכל, משחקי קלפים, שיחות נפש עמוקות עם חברים. הוא אהב את האווירה, את תחושת המשפחה הקטנה שנוצרה בין הלוחמים. הוא היה זה שדאג להרים את המורל, לספר בדיחה, להציע עזרה. "חיים מאיר, יש לך תור למטבח היום," היה אומר לו מפקדו, "אבל קודם לכן, תבדוק את העמדה 3, שמענו רעשים." והוא היה מבצע כל משימה במסירות, ביעילות, עם אותה הקפדה על הפרטים הקטנים, מתוך הבנה שכל פרט כזה עשוי להכריע. הוא למד לאהוב את הנוף המדברי, את השקט המהדהד של הנגב בלילות, את הכוכבים הבוהקים מעל שמי עזה, את ההרגשה שהוא שומר על משהו יקר, משהו ששווה את כל המאמץ והסיכון.

ואז הגיע בוקר שבת, כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד – 7 באוקטובר 2023. הבוקר החל ככל בוקר שבת אחר במוצב. השקט של החג, האוויר הצח של הבוקר, השמש העולה לאט מעל האופק, צובעת את השמיים בגוונים של ורוד וזהב. חיים מאיר וחבריו לפלוגה התכוננו לתפילת שחרית, חלקם עדיין עייפים ממשמרת לילה, אחרים כבר פעילים, מכינים קפה. לפתע, בשעה שש ושלושים בבוקר, נשמעו הדי פיצוצים עמומים, שהלכו והתחזקו במהירות מסחררת. לא ירי בודד, לא רקטת קסאם רגילה – אלא מטח אדיר, בלתי פוסק, של אלפי טילים ורקטות שנורו מרצועת עזה לעבר כל אזורי הארץ. במקביל, החלו להגיע דיווחים ראשוניים, מנותקים ובלתי נתפסים, על חדירה המונית של מחבלים. "קפיצה!" צעקה פקודה שהדהדה במסדרונות המוצב. "כולם לעמדות!" חיים מאיר, שלא היסס לרגע, תפס את נשקו. ההכשרה, האימונים, כל מה שלמד במשך השנה וחצי האחרונות, התנקזו לרגע הזה. הוא שמע את הדי הצעקות, את קולות הירי שהתקרבו, את הפיצוצים שהרעידו את אדמת המוצב. הודעות ווטסאפ החלו לזרום בטלפונים, חלקן מבוהלות, חלקן נואשות, מחברים ובני משפחה בקיבוצים הסמוכים. "מחבלים אצלנו בבית!" "יורים עלינו מכל כיוון!" "אין מי שיעזור!" הלב שלו דפק בחוזקה, אך הוא נשאר ממוקד.

הם יצאו להילחם – קומץ לוחמים מול אלפי מחבלים חמושים ומאומנים, שהציפו את העוטף, את הקיבוצים, את המוצבים. הקרב על מוצב "פגה" היה עקוב מדם, לחימה עיקשת תחת אש כבדה מאין כמוה. חיים מאיר וחבריו נלחמו בגבורה עילאית, הגנו על עמדותיהם, פגעו בעשרות מחבלים, למרות היתרון המספרי המכריע של האויב. צרורות ירי נורו מכל כיוון, רימונים התפוצצו, וקולות הצעקות והיריות מילאו את האוויר. הוא ראה את חבריו נופלים, נפצעים, אך המשיך להילחם, להשיב אש, להגן על כל פיסת אדמה. בשלב קריטי בקרב, כשהמחבלים לחצו מכל עבר, וכמה מחבריו נפצעו קשה ונזקקו לפינוי דחוף, חיים מאיר קיבל החלטה של שניות, החלטה ששיקפה את מהות אישיותו: להקריב את עצמו למען אחרים. הוא יצא מהמחסה, חשוף לאש האויב, כדי לחפות על פינוי הפצועים. הוא ירה צרורות ארוכים לעבר המחבלים, מושך אליו את תשומת ליבם, מאפשר לחבריו לגרור את הפצועים למקום מבטחים. באותו רגע, כשהוא חשוף לחלוטין, פגע בו כדור של מחבל. הוא נפצע קשה מאוד. הכאב היה עז, חד, אך הוא לא איבד את הכרתו. הוא ידע שעליו להמשיך, לשרוד, לא לוותר.

למרות פציעתו הקשה, למרות איבוד הדם, חיים מאיר לא נשבר. הוא אסף את כל כוחותיו, את שאריות האנרגיה שנותרו בו, ונאבק לפנות את עצמו. מטרתו הייתה חדר האוכל של המוצב, שהיה אמור לשמש כמרחב מוגן וכנקודת איסוף לפצועים. הוא זחל, מטר אחרי מטר, משאיר אחריו שובל של דם, כשהוא נאחז בכל פיסת תקווה. הדרך הייתה ארוכה ומייסרת, כל תנועה הייתה כרוכה בסבל בל יתואר, אך המחשבה על המשפחה, על החברים, על הרצון לחיות, הניעה אותו קדימה. כשהגיע לבסוף לחדר האוכל, הוא מצא שם כאוס ופצועים רבים, צוות רפואי קטן שהתאמץ להעניק טיפול ראשוני תחת אש. הוא התמוטט, אך היה חי. הוא פונה במהירות לבית החולים, כשהוא במצב אנוש, נאבק על חייו בכל רגע.

שישים וארבעה ימים. שישים וארבעה ימים ארוכים, מתוחים, מלאי תקווה וחששות, שבהם נלחם חיים מאיר על חייו בבית החולים. המשפחה כולה התגייסה למענו. הוריו, ענבל ושלום, לא משו ממיטתו. הם ישבו לידו שעות ארוכות, ימים ולילות, לוחשים לו מילות אהבה, מספרים לו סיפורים על הבית, על הילדות, על רחובות, על כל מה שמחכה לו כשיבריא. אחיו ואחיותיו הגיעו לבקרו, כל אחד בדרכו מנסה להעניק לו כוח. נועם לחש לו על משחקי כדורגל, דבורה שרה לו שירי ילדות, ישראל הבטיח לו שבסוף יבנו יחד סוכה גדולה, אלעזר סיפר לו בדיחות, וחדווה הקטנה ציירה לו ציורים צבעוניים ותלתה אותם סביב מיטתו. הם התפללו, התחננו, צפו בכל תזוזה, בכל שינוי קטן במוניטורים. כל יום שעבר היה נס, כל נשימה הייתה מתנה. הרופאים עשו כל שביכולתם, ניתוחים מורכבים, טיפולים אינטנסיביים, אך הפציעה הייתה קשה מנשוא. החיוך הביישני, הצחוק המתגלגל, נעלמו עתה, מוחלפים במאבק שקט, הרואי, על כל רגע של חיים. שישים וארבעה ימים של תפילה, של ציפייה, של אהבה בלתי נגמרת.

אך ביום כ"ו בכסלו תשפ"ד, ה-9 בדצמבר 2023, לאחר מאבק עיקש ונואש, נשמתו של חיים מאיר עדן עלתה לשמי מרומים. הוא היה בן עשרים בנופלו. הבשורה הקשה הכתה במשפחה כרעם ביום בהיר, למרות ההכנה המנטלית הארוכה. האבל היה עמוק וכואב, בלתי נתפס. הוא נפל בקרב, גיבור ישראל, גיבור המשפחה. לאחר נפילתו, הועלה חיים מאיר לדרגת סמל ראשון, כהוקרה על גבורתו ואומץ ליבו. הוא הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי ברחובות, האדמה שכל כך אהב ושעליה גדל, אדמת העיר שבה נולד ובה ינוח לעד. מסע הלוויה היה אירוע מרגש ועוצמתי, ששיקף את דמותו המיוחדת של חיים מאיר ואת הקהילה שממנה צמח. לבקשתו של אביו, שלום, עבר מסע הלוויה דרך רחבת בית המדרש הגדול של חסידי קרעטשניף, המקום שבו חיים מאיר התחנך ובילה שעות רבות בלימוד תורה ובתפילה. המראה היה בלתי נשכח: אלפי חסידים, בני משפחה, חברים, לוחמים וקצינים מצה"ל, התייצבו זה לצד זה, חולקים כבוד אחרון לחייל הצעיר. האדמו"ר מקרעטשניף בכבודו ובעצמו, ליווה את חיים מאיר בדרכו האחרונה, מלווה בתפילות ודברי הספד שנאמרו בקול חנוק מדמעות. בקרבת בית המדרש, עמד הקהל העצום לאמירת "קדיש", קולותיהם של האבלים והמלווים התערבבו זה בזה, תפילה עתיקה שנשאה בתוכה כאב עמוק וגם תקווה.

המשפחה, שבורה וכואבת, מצאה כוח להספיד את בנה. "חיים מאיר יקר שלנו, גיבור ישראל, גיבור המשפחה," אמרו בני המשפחה בקול רועד, כשדמעות זולגות על לחייהם. "כל כך הרבה תפילות, תחנונים וצפייה במשך חודשיים שלמים, כל יום, כל רגע, כל שנייה חשבנו שהנה עכשיו תפקח את עיניך ותחייך את חיוכך הביישן ונשמע את צחוקך המתגלגל. חשבנו שנשמע ממך ממקור ראשון איך נלחמת בגבורה, איך עמדת באומץ רב מול הרוע, אך לצערנו הקדוש ברוך הוא החליט אחרת. שמור עלינו מלמעלה, תהיה מליץ יושר בתפילה ולפני בורא עולם שנאמר לצרותינו די. מתגעגעים מאוד." המילים האלה, שנאמרו מתוך עומק הלב, ביטאו את עומק הכאב ואת עוצמת הגעגוע, אך גם את הגאווה העצומה על בנם, על דרכו, על גבורתו. "אנו גאים מאוד בבננו חיים מאיר," כתבו בני המשפחה בכאב, "ואוהבים אותו ללא גבולות. חסרונו מורגש בביתנו בכל עת, חיסרון שגדל בכל יום שעובר." הבית, שהיה פעם מלא בצחוקו המתגלגל של חיים מאיר, בשקט שלו בעת הלימוד, בנוכחותו המאירה, הפך עתה לריק. הריק הזה לא היה רק חלל פיזי, אלא חלל בנפש, בלב, חלל ששום דבר לא יוכל למלא.

אך גם מתוך השבר, צמחה תקומה. משפחת עדן, על אף כאבה, החליטה להנציח את חיים מאיר לא רק בלבבות, אלא במעשים שימשיכו את דרכו, את אהבתו לתורה, לעם ולארץ. הם ידעו שחיים מאיר לא היה רוצה שישקעו ביגון, אלא שימשיכו לבנות, ליצור, להאיר. ברוח זו, הוחלט על שורה של מפעלי הנצחה מרגשים ומשמעותיים, שישקפו את עמקות אמונתו ואת מסלול חייו הייחודי. בבית הכנסת של הקהילה ברחובות, הוחלט להציב ארון קודש מפואר לעילוי נשמתו של חיים מאיר, מקום שבו יונחו ספרי התורה, מקום של קדושה ותפילה. ארון הקודש הזה, שנבנה באהבה ובמסירות, יהיה סמל לנוכחותו הרוחנית, לחיבורו העמוק לעולם התורה ולמסורת. בנוסף, החליטה המשפחה על בניית כולל על שמו – בית מדרש שבו ילמדו תורה ויתפללו, ובכך תמשיך נשמתו של חיים מאיר להאיר דרך לימודם של אחרים. הם גם יזמו בניית מקווה טהרה לגברים, שייקרא "מעיינות חיים", כמקור של טהרה והתחדשות רוחנית לקהילה. ואולי המרגש מכולם, הוחלט על כתיבת ספר תורה לזכרו, ספר תורה שיכיל את כל חמשת חומשי התורה, את עמוד השדרה של העם היהודי. ספר התורה הזה יוכנס לבית כנסת חדש, שייקרא "היכל חיים מאיר", ויהווה מרכז רוחני ותורני שינציח את שמו ואת מורשתו לדורות.

במקביל למפעלי הנצחה אלה, שהיו כה יקרים לליבו של חיים מאיר ומשפחתו, גם העיר רחובות זכרה את בנה הגיבור. כרזה לזכרו של סמ"ר חיים מאיר עדן, עם תמונתו המחייכת וסיפור גבורתו, הוצבה במיצב הנצחה בפארק המייסדים בעיר. כך, חיים מאיר, הילד מרחובות שאהב את האדמה, שהפך ללוחם גולני עם חיוך ביישני וצחוק מתגלגל, שאהב את העם והארץ ונתן את חייו למענם, ממשיך לחיות. הוא חי בלבבות משפחתו וחבריו, הוא חי בסיפורי הגבורה שנלחשו על קברו ובמילים שנכתבו עליו. הוא חי בארון הקודש, בכולל, במקווה, ובספר התורה שנכתב לזכרו, ושיאיר את בית הכנסת שייקרא על שמו. הוא חי במורשתו, מורשת של אומץ לב, מסירות אין קץ, אהבת אדם ואהבת מולדת. סיפורו של חיים מאיר עדן הוא סיפורה של תקומה ישראלית, סיפור של גבורה הנובעת מתוך המציאות והאנושיות של אדם אחד שבחר להגן על ביתו, על עמו, ועל כל מה שהיה יקר לו. והוא ימשיך להדהד, כצחוק מתגלגל ורם, בלבבות של אלה שנשארו, בזיכרון של עם שלם, למען הדורות הבאים.