ברנדו דוד פלורס גרסיה

בפינה הדרום-מזרחית של פרו, בלב מחוז אוקיאלי רחב הידיים, שוכנת העיר פוקאלפה – עיר שוקקת חיים, טובלת בירוק עז של יערות הגשם ונושמת את לחות נהר האוקיאלי הגדול. כאן, אל תוך הנוף הטרופי הזה, אל משפחתם של נליה לוס והקטור, נולד ביום א' באייר תשס"ב, 13 באפריל 2002, בנם הצעיר, ברנדו דוד פלורס גרסיה. תינוק נוסף הצטרף אל האחיות הגדולות, לוס מירלה וסוזן ג'רלדין, והביא עמו ניצוץ של שמחה ותקווה לבית שהיה כבר מלא באהבה. מהרגע הראשון, ברנדו דוד היה תינוק שופע כוח ומרץ, כזה שאי אפשר היה להתעלם מנוכחותו התוססת. הוא לא בזבז זמן בהתבוננות פסיבית בעולם, אלא רצה לכבוש אותו בכל רגע נתון. כבר בגיל עשרה חודשים בלבד, כשהוא מניף את רגליו הקטנות בנחישות, החל לצעוד את צעדיו הראשונים על אריחי הבית הקרירים, וכל פינה הפכה למסלול הרפתקאות חדש. שנה אחת בלבד חלפה מאז נולד, וכבר היה משולב במלואו בכל הפעילויות שהציע הגן המקומי, מצטרף אל פעוטות גדולים ממנו, ומוכיח שוב ושוב את יכולתו להשתלב, ללמוד ולהוביל.

השנים הראשונות של ברנדו בפוקאלפה היו שזורות בריח האדמה הלחה אחרי גשם טרופי, בצלילי המוזיקה הלטינית המתנגנת ברחובות, ובקריאות נלהבות מגרשי הכדורגל השכונתיים. כשהיה בן חמש, נכנס לחייו עולם הכדורגל, עולם שיעצב במידה רבה את דרכו וישקף את אופיו. אביו, הקטור, שזיהה את הכישרון הטבעי והתשוקה הבוערת בעיניו של בנו הקטן, החל לאמן אותו בעצמו, בשעות אחר הצהריים החמות, תחת השמש הפרואנית הלוהטת. יחד היו מגיעים אל המגרש המאובק, הכדור היה מתגלגל בין רגליהם, וברנדו היה סופג כל עצה, כל תנועה, כל מבט של עידוד מאביו. המגע עם הכדור הפך לחלק בלתי נפרד ממנו, וכעבור זמן קצר, כשכישרונו כבר בלט מעל כולם, התקבל ברנדו למועדון הכדורגל "סאו פאולו דה פוקאלפה". שם, בתוך קבוצת הילדים, הפך במהרה לאחד השחקנים המובילים, כובש שערים, מוסר מסירות מדויקות ומנהיג על המגרש. חלומו להיות כדורגלן מקצועי לא היה עוד משאלת לב ילדותית, אלא מטרה ברורה, שאפתנית ונוצצת, שציירה לו נתיב מואר אל העתיד.

את שנות בית הספר היסודי העביר ברנדו בבית הספר "מיגל גראו" בעיר מגוריו. הוא היה תלמיד טוב, מתמיד ואחראי, כזה שהמורים ידעו תמיד לסמוך עליו. במיוחד הצטיין במקצועות המתמטיקה, שם המספרים והחישובים התחברו לו בקלות, ובחינוך גופני, שם יכל להביא לידי ביטוי את האנרגיה הבלתי נלאית והכישרון הפיזי שלו. לא פעם, כשעלה על מגרש הכדורגל של בית הספר, ענד את סרט הקפטן על זרועו, מוביל את קבוצתו באליפויות בתי הספר במחוז. הוא ניחן בשמחת חיים מדבקת, לב רחב שהיה פתוח לכולם, וחוש הומור שנון שידע להפיג כל מתח. ברנדו היה אופטימיסט מטבעו, כזה שהאיר פנים לכל אחד שפגש, נהנה מהדברים הקטנים והפשוטים ביותר שבחיים, ותמיד, אבל תמיד, ראה את חצי הכוס המלאה. אם היה נתקל בקשיים, חיוך קטן היה מתפשט על שפתיו, והוא היה מוצא את הדרך להתגבר, ללמוד ולצמוח. הוא אהב מוזיקה בכל נימי נפשו, ונהנה לרקוד לצליליה, להרגיש את הקצב זורם בעורקיו. חבריו הרבים, מבית הספר וממועדון הכדורגל, נהנו מאופיו הלבבי, מנכונותו התמידית לעזור ולתמוך, ומהיכולת שלו לשמש אוזן קשבת לכל מי שנזקק לכך. אליקס, חברת ילדות, זכרה אותו כ"אחד החברים הכי מצחיקים שהיו לי כשהייתי קטנה, הוא תמיד היה שמח ומצחיק. קבוע היינו יוצאים חברים ביום שישי סתם לטייל, היינו מטיילים שעות ומדברים הרבה... הוא תמיד היה הבן אדם הכי שמח בחבורה, אהב לרקוד וגם לעשות צחוקים כמובן גם כדורגל זה היה אחד הדברים הכי חשובים בשבילו." גם חוסה ארמנדו, חברו, התגעגע ל"רקדן הראשי, זה שתמיד הצחיק אותנו כשהכי פחות ציפינו לזה." הוא המשיך את לימודיו בתיכון הפרטי "סולרטיה", כשהכדורגל תמיד לצידו.

במשך כמה שנים, המשיך ברנדו להתמיד באימונים במועדון הכדורגל, כשהוא משקיע שעות על גבי שעות בשיפור כישוריו. הוא לא ויתר לעצמו לרגע, גם כשהשמש קפחה וזיעה ניגרה על מצחו, גם כשהרגליים כאבו והשרירים שרפו. התשוקה למשחק, הרצון לנצח וההנאה שבמגע עם הכדור היו חזקים מכל כאב. שיאו של פרק זה בחייו הגיע כאשר השתתף באליפות כדורגל בינלאומית שהתקיימה בלימה, בירת פרו. חוויה מרגשת זו אפשרה לו לשחק עם קבוצתו נגד קבוצות מברזיל ומצ'ילה, לצד קבוצות פרואניות נוספות. המתח היה באוויר, הקהל שאג, והכדורגל היה במיטבו. קבוצתו זכתה במקום השני המכובד באליפות, וברנדו, עם כישרונו הבולט, סומן כשחקן מבטיח, כזה שכל עין מקצועית יכלה לזהות בו את הפוטנציאל העצום. הוא עזב את המועדון שבו התאמן שנים רבות, ועבר לשחק במועדוני כדורגל חשובים יותר בעיר, מועדונים שפתחו לו דלתות נוספות לעתיד מקצועי. עם קבוצות אלו זכה להישגים מרשימים, שהוסיפו למוניטין שלו ככדורגלן עולה. חברת ילדותו אנג'י, שנותרה בפרו, זכרה בהמשך את שיחות הווידאו הרבות שניהלו, שבהן תכננו מתי יגיע שוב לבקר. "אתה תמיד תהיה האדם הכי חשוב בחיי," כתבה, "האדם שתמיד אהבתי ותמיד אוהב אותך בכל מקום שבו אתה נמצא."

בשנת 2017, כשהיה ברנדו בן חמש-עשרה, התרחש שינוי דרמטי בחייו – עלייה לישראל. הוא הגיע יחד עם הוריו, אחותו הגדולה לוס מירלה, בעלה ושני ילדיהם הקטנים, אחייניו האהובים, שהיו עבורו מקור בלתי נדלה לשמחה. המסע מפוקאלפה הטרופית אל באר שבע המדברית היה לא רק מעבר גיאוגרפי, אלא קפיצה תרבותית עצומה. המשפחה השתקעה בבאר שבע, וברנדו החל ללמוד בתיכון מקיף ג' בעיר. השפה העברית, צליליה המוזרים, האותיות החדשות – כל אלה היו אתגר לא פשוט עבור נער צעיר שהגיע מעולם שונה לחלוטין. אך אופיו הנחוש והאופטימי של ברנדו לא איפשר לו לוותר. הוא התמודד עם הקושי בהתמדה ראויה להערכה, רכש את השפה בהדרגה, מילה אחר מילה, משפט אחר משפט. הוא היה תלמיד רציני ואחראי, הקפיד על שיעורי הבית, הקשיב למורים, ושאף להצליח. ככל שחלפו הימים, הוא הסתגל למסגרת חייו החדשה, מצא חברים חדשים שקיבלו אותו בזרועות פתוחות, ולמד לאהוב את המקום שהפך לביתו החדש. חברו בילי, שגם הוא עלה לארץ, סיפר: "לא היה לנו שום קשר לפני רק חבר אחד במשותף ולא חשבתי שיהיה מעבר לזה. הדקות עברו לשעות השעות לימים הימים לשבועות והשבועות לחודשים ובסוף בלי לשים לב הפכת לאחי הגדול. לימדת אותי כך הרבה ואתה כל כך חסר, אדם כל כך מיוחד נכנסת ללב של הרבה אנשים." גם שריי, חברת ילדות נוספת שעלתה איתו, זכרה את היום הראשון: "הפעם הראשונה שהוא עלה לאוטובוס כדי ללכת לבית הספר יחד מהמרכז קליטה, מאותו רגע הפכנו לחברים לנצח. שש שנים של חברות... של לשחק, ולבכות, לכבד, לרקוד, לשיר, לטפל, להקשיב, לתמוך ובעיקר לצחוק כי ברנדו תמיד חיפש דרך להצחיק אותך עד שתכאב לך הבטן."

חודשיים בלבד אחרי עלייתו ארצה, כשהוא עדיין מנסה להתרגל למציאות החדשה, התרחש אירוע ששינה שוב את מסלול חייו. אחד מהבעלים של מועדון הכדורגל "מכבי" באר שבע עבר במקרה ליד מקום מגוריו של ברנדו. הוא ראה את הנער הצעיר משחק כדורגל במגרש הספורט השכונתי – כדורגלן טבעי, כזה שהכדור נדבק לרגליו, עם תנועה קלילה וכישרון בלתי מעורער. הבעלים התרשם עמוקות מיכולותיו של ברנדו, ולא היסס לרגע. הוא הזמין את ברנדו להצטרף למועדון הכדורגל שבבעלותו, והדלת לעולם הכדורגל הישראלי נפתחה בפניו. תחילה, שיחק ברנדו בקבוצת הנוער, שם המשיך להפגין את יכולותיו המרשימות, ובתוך זמן קצר התקבל לקבוצה הבוגרת. חלומו להיות כדורגלן מקצועי, שהחל על מגרשי העפר של פוקאלפה, החל להתגשם ממש כאן, על הדשא הירוק של באר שבע. הוא הפך לשחקן מרכזי בקבוצה, כזה שניתן היה לסמוך עליו בעיניים עצומות. המוטיבציה הגבוהה שלו, יכולת ההתמדה הבלתי מתפשרת והנאמנות לקבוצה היו לשם דבר. הוא יצר קשרי חברות אמיצים עם שאר השחקנים, שנהנו מאופיו הנוח, מהתשוקה הבוערת שלו לכדורגל ומנאמנותו הבלתי מסויגת לחולצה שלבש. מאמן הקבוצה, שראה אותו יום יום על המגרש ומחוצה לו, סיפר עליו בהערכה רבה: "ברנדו תמיד שם את ההצלחה של הקבוצה מעל הצלחתו האישית. הוא היה דוגמה נפלאה לנתינה, חברות וערבות הדדית."

את לימודיו התיכוניים סיים ברנדו בהצלחה מרובה, כשבידו תעודת בגרות מלאה. הוא היה גאה בהישגיו, בידיעה שהצליח להשתלב, ללמוד ולהצליח בארץ חדשה ובשפה חדשה. אך ליבו כבר היה נתון לאתגר הבא – הגיוס לצה"ל. הוא ציפה לרגע זה בהתלהבות, לא רק כחובה אזרחית, אלא כהזדמנות אמיתית לתרום למדינה שקיבלה אותו, למקום שהפך לביתו. הוא הרגיש מוכן להתמודד עם כל האתגרים הכרוכים בשירות הצבאי, עם הקושי הפיזי, עם המשמעת ועם האחריות הגדולה. ביום 31 באוגוסט 2021, עמד ברנדו במדי צה"ל, מתגייס לשירות חובה. הוא הצטרף לבסיס "מחו"ה אלון", מרכז חינוך והשכלה על שם יגאל אלון, השייך לחיל החינוך והנוער. חודשי שהותו בבסיס היו תקופה מעצבת. לצידם של חיילים שעלו לארץ ממדינות שונות, צעירים כמוהו, עבר הכשרה צבאית בסיסית. הוא לא רק למד לירות בנשק ולצעוד במסדר, אלא גם העמיק את היכרותו עם מדינת ישראל, עם מורשתה העשירה ועם תרבותה המורכבת. השפה העברית, שכבר שלט בה במידה רבה, השתפרה עוד יותר, ונהפכה לשפה טבעית בפיו.

עם סיום הכשרתו, שובץ ברנדו לחיל הלוגיסטיקה, שם עבר בהצלחה קורס נהיגה מבצעית. הוא למד לשלוט בכלי רכב צבאיים, לנהוג בתנאי שטח מורכבים ובתנאי לחץ, ולהוביל ציוד ואנשים בבטחה אל יעדיהם. הוא שובץ בתפקיד נהג מבצעי במוצב כיסופים, מוצב קדמי בחטיבה הדרומית ("קטיף") של אוגדת עזה (אוגדה 143, עוצבת "שועלי האש"). מוצב כיסופים, נקודה אסטרטגית על גבול הרצועה, היה מוגן על ידי לוחמים מגדוד 51 של חטיבת "גולני", לצד התצפיתניות שמאיישות את חמ"ל המוצב, ואחראי גם על הגנת קיבוץ כיסופים הסמוך. בתחילת שירותו במוצב, ברנדו הצטייר בעיני מפקדיו וחבריו כחייל שקט ומעט ביישן, כזה שלא ממהר למשוך תשומת לב. אך ככל שחלפו הימים, והוא התרגל לסביבה החדשה, גילו מפקדיו את אישיותו היציבה, את השאפתנות שדחפה אותו קדימה ואת הדבקות הבלתי מתפשרת במטרה שאפיינה אותו בכל תחומי חייו. הוא זכה לשבחים כחייל מצטיין, כזה שאפשר לסמוך עליו בכל משימה, קטנה כגדולה.

במהלך שירותו הצבאי, בין משמרת למשמרת, בין נסיעה מבצעית אחת לשנייה, הכיר ברנדו את שרון. הקשר ביניהם ניצת במהרה, והם התאהבו והפכו לזוג. שרון תיארה את הקשר ביניהם במילים חמות ומרגשות: "הוא היה המלאך השומר שלי. ברנדו תמיד הצליח לשמח אותי, לגרום לי לצחוק ולשכוח מהבעיות. אני מודה לאל על כל רגע איתו, על ההזדמנות להתאהב בו כל יום מחדש." הקשר עם שרון מילא את חייו של ברנדו באור ובאהבה, והיה עבורו עוגן יציב במציאות המורכבת של השירות הצבאי. מערכת היחסים שלהם הייתה כנה וטהורה, כפי שתיארה שרון, "זכיתי בחיים האלה ברגע שהחלטנו להתחבר כנשמות ולחלוק מערכת יחסים כזאת יפה וטהורה. אתה הצלת אותי מהמון מקרים ומצבים, ואני אסירת תודה לה' ששלח אותך אליי." ברנדו שירת במוצב במתכונת שאפשרה לו לשהות בביתו בבאר שבע, ולהמשיך לשחק כדורגל בקבוצת "מכבי" באר שבע. הוא הקפיד לשלב את שתי האהבות הגדולות שלו – המדינה והכדורגל – גם יחד. המשחק האחרון שבו השתתף היה מול קבוצת מ.כ. מיתר, במסגרת המחזור השני בליגה ג', ב-27 בספטמבר 2023. הוא לא ידע אז, שזהו יהיה צליל שריקת הסיום האחרון שלו על המגרש.

ואז הגיעה השבת ההיא, שבת כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, 7 באוקטובר 2023. הבוקר של יום זה, שעה שש וחצי, יתום לנצח מזריחה רגילה, נפתח במתקפת פתע אכזרית וחסרת תקדים של ארגון הטרור חמאס על מדינת ישראל. בחסות ירי מסיבי של אלפי טילים ורקטות ששוגרו מרצועת עזה אל אזורים נרחבים בארץ, חדרו אלפי מחבלים – יבשתית, ימית ואווירית – והחלו במתקפה רצחנית על יישובי עוטף עזה, על שדרות, אופקים ונתיבות, על מבלי מסיבות טבע סמוך לקיבוצים רעים ונירים, על בסיסי צה"ל ועל העוברים בדרכים באזור. המחבלים רצחו בדם קר כשמונה-מאות אזרחים בבתיהם, במכוניותיהם, אחרי שביצעו בהם פשעים כבדים, חטפו לרצועת עזה מאות ישראלים והחריבו, בזזו והעלו באש בתים ורכוש. מאות חיילים, שוטרים, אנשי כוחות הביטחון וחברי כיתות הכוננות המקומיות נפלו בקרב. בבוקר זה, בוקר של אימה ודם, החלה מלחמה.

במוצב כיסופים, ברנדו סיים את משמרת השמירה שלו בשעה חמש בבוקר, והלך לנוח, מותש אך רגוע, לא מודע לאירועים הדרמטיים שעתידים להתחולל. כעבור שעה וחצי, בסביבות 6:30, נשמעו לפתע צפירות האזעקה המבשרות על ירי רקטות, ואחריהן צלילי פיצוצים עמומים וקרובים. בשעה 6:34, כשהוא מבין את חומרת המצב, צלצל ברנדו לאימו, נליה לוס, וקולו נשמע דואג כשאמר לה לשמור על עצמה. מיד לאחר מכן, חייג לאחותו הגדולה, לוס מירלה, והזכיר לה להיכנס מיד לממ"ד, המרחב המוגן הביתי. חלק מחיילי הבסיס, ובהם ברנדו, תפסו מחסה במרחב המוגן של המוצב, מנסים להבין את גודל האיום. בשעה 6:50, פשטו עשרות מחבלי חמאס על המוצב. עם תחילת המתקפה, נכנסו התצפיתניות לחמ"ל, חדר המבצעים, והפעילו את המקלע של מערכת "רואה-יורה", מנסות להדוף את הפולשים, עד שהמערכת נפגעה. בשער הבסיס התנהלו קרבות עזים, פנים אל פנים, בין הלוחמים לבין עשרות המחבלים ששטפו את המוצב. קרבות גבורה התנהלו גם ברחבי הבסיס פנימה, בהגנה עיקשת על החמ"ל, על המיגונית ועל מגורי הבנות, כשכל חייל וחיילת מבינים שהם נלחמים על חייהם ועל חיי חבריהם.

בשעה 7:15, ברנדו, שהבין ככל הנראה את גודל הסכנה ואת הסיכויים הקלושים, השאיר הודעה קולית קצרה ומרגשת לאימו, לאחותו ולבת זוגו, שרון. בקול רועד אך נחוש, אמר להן שהוא אוהב אותן, וביקש מהן שוב להגן על עצמן במרחב המוגן, בתקווה שהכל ייגמר במהרה. זו הייתה הודעה אחרונה, מילות פרידה שטרם ידע שהן כאלה. מיד לאחר מכן, בצעד של גבורה עילאית, יצא ברנדו מהמרחב המוגן המוגן, אל תוך התופת. הוא הצטרף ללחימה במחבלים, כשהוא מבין שאין מי שיעמוד מנגד. הוא נלחם על הגנת המוצב, על חיי חבריו, על המדינה שהפכה לביתו. במהלך הלחימה האכזרית, פגע בו קליע של מחבל, והוא נהרג במקום. סמל ברנדו דוד פלורס גרסיה נפל בקרב ביום כ"ב בתשרי תשפ"ד, 7 באוקטובר 2023. הוא היה בן עשרים ואחת בלבד בנופלו, פרח שנקטף בטרם עת. הוא הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בבאר שבע, אדמת העיר שאימצה אותו בזרועות פתוחות. לאחר נפילתו, הועלה לדרגת סמל ראשון. הוא הותיר אחריו הורים ושתי אחיות, וחלל עצום בליבם של כל מכריו ואוהביו.

הוריו, נליה לוס והקטור, ספדו לו בכאב שאין לו סוף: "היית אדם שמח, אמיץ ונחוש. תמיד תומך באחרים ומעודד אותם, בכל מצב. לנצח תאיר את ליבנו. אנחנו אוהבים אותך מאוד." לוס מירלה, אחותו הגדולה, שזכרה את ציפייתה לבואו לעולם, כתבה: "חוסר הנוכחות שלך כואב מאוד, אבל הזיכרון שלך מנחם אותי. אח שלי, מהרגע שגיליתי שאמא בהריון התמלאתי בשמחה גדולה, דמיינתי איך ייראו פניך, איך יהיה שמך ומעל הכול שמחתי שאני הולכת לטפל בך כמו אמא שלך כי אני האחות הגדולה. מהיום הראשון שראיתי אותך בבית החולים התרגשתי להכיר אותך, להרגיש כל כך הרבה שמחה בליבי, לשאת אותך בזרועותיי, ככה חסר ישע אבל מלא בחיים. אני בטוחה שמאותו רגע הרגשת כמה אנחנו אוהבים אותך... אהבת את החיים, את המשפחה שלנו שזה אנחנו, הילדים שלי האחיינים האהובים שלך, אהבת אותם מאוד והם העריצו אותך, הם כל כך מתגעגעים אליך, הם כל כך צריכים אותך. יצרת חברים טובים שעד עכשיו ותמיד יתגעגעו אליך וירגישו בחסרונך... אח שלי, להיזכר בשבת ההיא ולדעת שחשבת עלי עד הרגע האחרון ולשמוע אותך אומר לי שאתה אוהב אותי זה משהו ששמרתי בתוכי במוחי ובלב, אני אוהבת אותך כל כך אחי האהוב, לא משנה כמה שנים יחלפו, אני לעולם לא אפסיק לאהוב אותך ולחשוב עליך, עכשיו אתה כל כך רחוק אבל אני תמיד מרגישה אותך קרוב אלי. הלב שלי אוהב אותך כל כך ברנדיטו שלי, זה לא שלום רק להתראות."

גם סוזן ג'רלדין, אחותו שנותרה בפרו, שיתפה את כאבה: "אחי הקטן ברנדינו. להודות לך שהיית חלק מהמשפחה שלנו, לא יכולתי לבלות איתך יותר כי נשארתי בפרו. תמיד היית אדם יפה, שמח מאוד, מיומן בכל דבר, תמיד השגת כל מטרה שהצבת לעצמך. חלק ממני שמח שאתה שם עם ההורים שלנו אבל חלק אחר בי תמיד רצה להיות איתכם. אני אוהבת אותך מאוד אחי הקטן, אתה תמיד תהיה בליבי... יגיע הזמן להיות איתך, לא כמו שהיינו רוצים, אבל אני מבטיחה לך שאבוא לראות אותך. בשבילי אתה תמיד תהיה בלב שלי, אני תמיד אזכור אותך עם החיוך היפה הזה מהשמיים, אתה תשמור עליי כמו שאמרת לי בחלום." שרון, בת זוגו, ספדה לו במילים קורעות לב: "ברנדו מי אמור (אהובי), אני לא מצליחה להאמין שאנחנו נמצאים במצב כזה שנדבר אליך ככה. הלכת מהר מדי מהעולם הזה ונשאר חור ענק בחזה של כל האנשים האהובים עליך. לא הגיע לבן אדם כמוך עם לב ענק מלא באושר ושמחת חיים. לא מגיע לך לסיים את הדרך שלך בעולם הזה ולא מגיע לנו, למשפחה ולכל מי שאוהב אותך הכאב והצער הזה שאנחנו חווים כרגע... תודה על כל הרגעים שלנו יחד כל החיבוקים, הנשיקות, הסבלנות שחילקנו בינינו, כל הצחוקים וכל הכעס שבסופו של דבר היה שווה את זה. כשהכרתי אותך לא האמנתי עד כמה טהור וטוב לב אתה. זכיתי בחיים האלה ברגע שהחלטנו להתחבר כנשמות ולחלוק מערכת יחסים כזאת יפה וטהורה. אתה הצלת אותי מהמון מקרים ומצבים, ואני אסירת תודה לה' ששלח אותך אליי. אתה תמיד תישאר מי בוניטו (יפה שלי) + מי לוקו (משוגע שלי), איך שתמיד קראתי לך ואיך שתמיד אקרא לך. תמיד תישאר בלב שלי, בזיכרון שלי יחד עם הנשמה שלי."

גם דודתו מליסה התקשתה להשלים עם האובדן: "ברנדו היקר, החוסר שלך כואב מאוד, אבל אני נשארת עם חוויות שחוויתי, הזיכרונות היפים, עם החיוך השובב והעליז שלך, עם המעשים הטובים שלך כלפי אחרים, עם האהבה האינסופית והכבוד הייחודי שהיה לך להוריך, כי אתה היית הבן המצופה והאהוב ביותר בעולם. אבל מעל הכול בידיעה שהיית מאוד מאושר בעולם הזה, מוקף באנשים שאלוהים והחיים נתנו לך. מכיוון שהיית אור של תקווה עבור רבים מהם, שינית את חייהם עם מגע האהבה שלך שהענקת להם. אלוהים שלח אותך במטרה בני, להפגין אהבה בכל ההיבטים של חייו של בן אדם. אני אוהבת אותך, אני תמיד אוהב אותך בתקווה שיום אחד ניפגש שוב כדי לתת אחד לשני את החיבוק הזה שהתגעגענו אליו. אני אוהבת אותך לנצח." חברים רבים מילדות ומהעלייה לארץ חלקו את כאבם ואת זיכרונותיהם מברנדו. אלסנדרה, חברת ילדות, כתבה: "החבר הכי טוב, אח, שותף שלי להרפתקאות. היום אני בוכה על עזיבתך, אתה משאיר אותי עם חלל עצום ולב שבור, אני לא מוצאת את המילים לתאר את כל מה שאני מרגישה. אני אזכור אותך בחיבה גדולה, את כל הרגעים שהצלחתי לחלוק איתך, תודה שהיית לצידי, בזכות כל אותם רגעים מלאי צחוק ואושר שחלקנו והם כל אותם רגעים שישמרו את נשמתך חיה. למרות שעזבת אתנו, יש משהו שלעולם לא יכול להיעלם וזה הזיכרון שלך, שתמיד יישאר בליבי ובמוחי." גבריאל, חבר ילדות שעלה איתו, ספד: "ברנדו היקר, אחי הבכור, הכרנו מאז שהיינו קטנים ותמיד אשמור את החברות שלך בלב שלי, לא היינו סתם חברים, היינו אחים. עדיין קשה לי להאמין שאתה לא פה איתנו, אבל מרגיע אותי לחשוב שאתה במקום טוב יותר. לימדת אותי הרבה דברים ועד עכשיו אתה הדוגמה שלי. היית בן אדם טוב, חכם, שמח, לראות איך היית נהנה אפילו מהדברים הקטנים, מיד היית רואה את הצד הטוב וזה אומר הרבה על מי שאתה. ממש מתגעגעים אליך, רק נשאר לי להגיד תודה לך על הכול ואני לא אשכח אותך ואת כל החוויות שבנינו ביחד."

בילי, חבר נוסף שעלה איתו, הוסיף: "לימדת אותי כך הרבה ואתה כל כך חסר, אדם כל כך מיוחד נכנסת ללב של הרבה אנשים שקשה להסתובב ברחוב ולא לחשוב עליך ולהיזכר בכל הדברים שהיינו עושים, אני אזכור אותך תמיד ואת כל החוויות שזכיתי בהם איתך." אנג'י, חברת ילדות מפרו, כתבה: "אני לא יודעת איך להיפרד ממך, אני עדיין לא מאמינה שאתה לא על האדמה הזאת. תמיד תהיה בליבי ובראש שלי לזכור את כל מה שחווינו בבית הספר היסודי, המשחקים, הצחוקים, שיחות הווידאו שעשינו ובילינו שעות בדיבור על תכנון מתי תגיע לפרו. אתה תמיד תהיה האדם הכי חשוב בחיי, האדם שתמיד אהבתי ותמיד אוהב אותך בכל מקום שבו אתה נמצא. אני רק יכולה לומר לך שאני אוהבת אותך מאוד, שאני מתגעגעת אליך ושבשלב מסוים בחיים ניפגש שוב." אליקס, חברה, שיתפה זיכרון אחרון: "אני זוכרת פעם אחרונה שראיתי אותו זה היה בקניון שבוע לפני ה-7.10, פגשתי אותו אחרי שנתיים שלא ראיתי אותו. זה מדהים כי באותו סופ"ש כולם הספיקו להיפגש איתו, אפילו אני שלא ראיתי אותו שנתיים, כאילו בלי לדעת הוא נפרד מכל אחד מאיתנו." חוסה ארמנדו, חברו, כתב: "הלב שלי שבור לאלף רסיסים. אתה משאיר חלל גדול מאוד בכולנו, הכדורגלן הכי טוב בשכונה, החבר הגדול שלי, הרקדן הראשי, זה שתמיד הצחיק אותנו כשהכי פחות ציפינו לזה. ידעת איך לחיות את החיים עם הרבה שמחה ואהבה בזה אין לי שום ספק. ברנדו היום אני צריך להיפרד ולא עם החיבוק כמו שתמיד התחבקנו, תודה על כל הזיכרונות והמקומות הנהדרים שחלקנו יחד, אף אחד לא ימלא את החלל שהשארת."

לירה, חברת ילדות, התגעגעה: "ברנדו, עברה כמעט שנה מאז שאתה לא כאן ואתה לא יודע את הריקנות והכאב שאני מרגישה כשאני נזכרת בך... אי אפשר שלא להתגעגע אליך, להגיד לך תודה על השיחות, העצות, על השיתוף ההרפתקאות שלך וגם כמה מהסודות שלך. אני מקווה שבכל מקום שאתה נמצא אתה זוכר אותי, אני אתגעגע אליך לנצח." אנג'י, חברה נוספת, סיכמה את דמותו: "הדבר החשוב ביותר היה שהוא אדם מאוד שמח ומבדח, לא היה אחד שלא צחק מהבדיחות שלו או מהמעשים שהוא עשה. כחברה זכיתי להכיר את הצד המיוחד הזה בו, המצחיק, האדיב, האוהב, זה שנתן עצות טובות בזמן הנכון. היום קשה לי לחשוב שהוא כבר לא איתנו כי האור שלו תמיד הביא לנו שמחה, ולמרות שאני יודעת שהוא נמצא עכשיו במקום טוב יותר אני תמיד חושבת עליו ומתגעגעת אליו מאוד." משה, חבר קרוב, כתב: "ברנדו היה כמו אח בשבילי, ידענו כמעט הכול אחד על השני, תמיד היינו עושים צחוקים והוא היה בן אדם מלא חיים וכיף להיות סביבתו. ממבט אחד היינו מבינים אחד את השני והוא בן אדם מאוד משמעותי בחיים שלי, שלא אשכח אותו אף פעם, תמיד יהיה בלב שלי." ושריי, חברה נוספת, חתמה: "אתה גיבור ישראל והגיבור שלנו. תודה על כל כך הרבה רגעים שחיינו יחד, אתה חבר על. אני אסירת תודה שהייתי חלק מרגעים גדולים בחייו של ברנדו, רגעים שחיינו כאחים."

ברנדו דוד פלורס גרסיה, הנער מפוקאלפה שהפך לכדורגלן ישראלי ולסמל ראשון בצה"ל, השאיר אחריו מורשת של אהבה, חברות, נתינה וגבורה. חייו הקצרים היו עדות לרוח האנושית שמסרבת להיכנע, לכוחה של האופטימיות ולערך העליון של הגנה על הבית. הוא עלה לארץ ישראל, למד את שפתה, אימץ את תרבותה, וברגע האמת, כשארצו החדשה הייתה בסכנה, בחר לצאת מהמחסה ולעמוד בפרץ. זוהי גבורה שאינה זקוקה למילים גבוהות, אלא נובעת מעצם המעשה, מתוך הבחירה האנושית הפשוטה והטהורה להגן על היקר מכל. סיפורו של ברנדו הוא חלק בלתי נפרד מסיפור התקומה הישראלית, סיפור של עולים חדשים שבונים את חייהם כאן, משתלבים, תורמים, ולבסוף, כשנדרש, מקריבים את היקר מכל למען הארץ הזו. זכרונו של ברנדו דוד פלורס גרסיה ימשיך להאיר את דרכנו, להזכיר לנו את מחיר החיים ואת ערך החירות, ולהיות נר תמיד לחיים שחי באושר ובגבורה. הוא יישאר בליבנו – "מי בוניטו" ו"מי לוקו" – לנצח.