בוריס דונבצקי

באחת עשרה בבוקר, כשקרני השמש של יולי הציפו את חלון חדר הילדים בעיר סמרה שברוסיה, בא לעולם בוריס דונבצקי. זה קרה ביום כ"ט בתמוז תשס"ב, התשיעי ביולי 2002, והעולם שקיבל אותו היה עולם של חום משפחתי עוטף, של צחוק מתגלגל ושל סקרנות אינסופית. ילנה ומיכאל, הוריו, ראו בו כבר מראשיתו ניצוץ מיוחד, אח קטן לקונסטנטין שכבר חיכה לו בבית. בוריס לא היה סתם ילד, הוא היה מעיין בלתי נדלה של שאלות ותהיות, של רעיונות שהציפו את ראשו הקטן ושל אנרגיה שנדמה היה כי אין לה קץ. כבר בצעירותו בלטה בו אותה נחישות שצבעה את כל חייו – אם החליט ללמוד לרכוב על אופניים, לא ויתר עד שדווש לבדו, בלי גלגלי עזר, גם אם ברכיו היו שרוטות ודמעות קטנות זלגו מעיניו לרגע. הוא שאף להצליח בכל מעשיו, לסלול לעצמו את הדרך באומץ לב ובהתמדה, וזו תכונה ששבתה את לבבות הסובבים אותו. החברים בבית הספר, השכנים בבניין, בני המשפחה המורחבת – כולם אהבו את בוריס, את חיוכו הרחב, את העיניים הנוצצות כשתפס רעיון חדש, ואת הנכונות שלו לצלול לכל הרפתקה. הבית בסמרה היה תמיד מלא במוזיקה, בצלילי שיחות ברוסית שהתערבבו עם ריחות בישול מהמטבח, ובוריס ספג את הכל, ינק את תחושת השייכות והחום, שעיצבו את אופיו הרגיש והחזק כאחד. הוא אהב את הסיפורים שסיפרו לו סבא וסבתא בערבי חורף קרים, כשהשלג כיסה את הרחובות בלבן צחור, ואת הניגונים שהתנגנו ברקע, שהתחברו עמוק בנפשו ללא מילים.

ככל שגדל, התחזקה אצל בוריס הזיקה למשהו מעבר לגבולות סמרה, מעבר לגבולות רוסיה. זו הייתה זיקה שנטע סבא-רבא שלו, מיכאל, סיפורי הגבורה שלו כשריונר במלחמת העולם השנייה, אך גם שיחות ששמע, אולי מסרט שראה, או מספר שקרא – משהו מישראל, מהציונות, החל לקרוץ לו, לגעת במיתרי נשמתו. הרצון לעלות לישראל התעורר בו בעוצמה הולכת וגוברת, וזה לא היה סתם רצון של ילד, אלא החלטה עמוקה, שקולה, של נער צעיר שהיה נחוש ללכת בעקבות לבו. כשמלאו לו שש-עשרה, בשנת 2018, הוא קיבל את ההחלטה הגורלית: הוא יעלה לארץ, לבדו, במסגרת תוכנית "נעל"ה – נוער עולה לפני הורים". זו הייתה תוכנית שנועדה לתת מענה בדיוק לנערים כמוהו, שהעזו לנטוש את המוכר והבטוח ולצאת למסע חיים חדש בארץ זרה, ללא הוריהם לצדם. העזיבה הייתה קשה, לילות שלמים של פרידה שבהם חיבק את הוריו ואת אחיו קונסטנטין, הבטחות לשיחות טלפון תכופות ולביקורים. המזוודה שארז הייתה קלה יחסית בחפצים, אך כבדה מציפיות, מתקוות, וממעט החשש הטבעי שאחז בנער כה צעיר היוצא לבדו אל הלא נודע. הטיסה מעל הים, מעל יבשות זרות, הייתה ארוכה, אך מרופדת בהתרגשות. כשהמטוס נחת בנתב"ג, האוויר החם, השמש הבוהקת והשפה העברית שהקיפה אותו מכל עבר – כל אלה היו סימן ברור: הוא הגיע הביתה. הלב פעם בחוזקה, והוא ידע שזוהי רק תחילתו של מסע מרתק.

הנקודה הראשונה במסעו בארץ הייתה כפר הנוער "אלוני יצחק", מקום ששילב בית ספר, פנימייה ומשק חקלאי. עבור בוריס, זה היה עולם חדש לגמרי, והוא צלל אליו בראש ובראשונה. הוא למד את השפה העברית במהירות מסחררת, כאילו חיכתה לו בפינה. המילים החדשות התחברו למשפטים, המבטא הרוסי העבה התרכך לאט לאט, והוא מצא את עצמו משתתף בשיחות, מספר בדיחות ומקשיב לסיפורים, עד שחבריו בכפר העידו עליו שהוא "הפך לישראלי". הוא נהנה מאוד מההווי בכפר, מהחברים החדשים שרכש בקלות, מהטיולים בשדות הירוקים ומהאווירה המשפחתית שיצרו הצוות החינוכי. בבית הספר, בוריס הצטיין בלימודיו, במיוחד במקצועות הריאליים. הוא נמשך לאתגרים של הפיזיקה והמתמטיקה, לפתרון בעיות מורכבות, כאילו כל נוסחה או משוואה היו חידה מרתקת שחיכתה רק לו לפענח. הוא אהב את הדיוק, את ההיגיון, את היכולת להבין את העולם דרך מספרים וחוקים. מעבר ללימודים, הוא היה חבר אמת, מהסוג שתמיד שם, תמיד מוכן להקשיב, לתת עצה טובה, או פשוט להיות אוזן קשבת לכל מצוקה או שמחה. ישר דרך והוגן, נעים הליכות וחביב, רבים ביקשו את קרבתו, כי ידעו שאפשר לסמוך עליו. לצידן של הרצינות והאחריות שהפגין, הוא ניחן גם בחוש הומור שנון, ולא פעם מצא את עצמו מצחיק את הסובבים אותו, מפיג את המתח בבדיחה קטנה או בהערה שנונה. הוא אהב מוזיקה, והיה מנגן בתופים להנאתו, מקצבים שהדהדו במסדרונות הפנימייה, משחררים את הנפש וממלאים את החלל בצלילים קצביים. דרך כל העיסוקים האלה, הוא שמר על קשרים הדוקים עם בני משפחתו ברוסיה, שיחות טלפון ארוכות עם הוריו ואחיו, שבהן סיפר על חוויותיו ועל התקדמותו. במקביל, הוא הקפיד להיפגש עם דודו וסבתו, תושבי אריאל, מפגשים שהיוו עבורו עוגן משפחתי חם בתוך המציאות החדשה והמרגשת.

יוני 2021 הגיע, ועם סיום לימודיו התיכוניים, עבר בוריס לשלב הבא במסעו הישראלי: המכינה הקדם-צבאית "הראל" שבירושלים. זה היה מעבר חד מהשלווה הכפרית של אלוני יצחק אל האווירה התוססת והאינטנסיבית של בירת ישראל. במכינה, בין טיולים רגליים מפרכים בנופי הארץ, לבין דיונים מעמיקים על החברה הישראלית, על ערכים ועל משמעות השירות הצבאי, התגבשה אצל בוריס ההחלטה הסופית לגבי עתידו הצבאי. הסיפורים על סבא-רבה מיכאל, שהיה טנקיסט במלחמת העולם השנייה, קיבלו שם משנה תוקף. המורשת המשפחתית, שנדמה היה שאבדה אי שם בערפילי העבר, קמה לתחייה והציתה בו ניצוץ. הוא ראה בזה לא רק שירות צבאי, אלא גם סגירת מעגל, המשך דרך, וכך, בלב שלם ובהתרגשות גדולה, החליט להיות לוחם בחיל השריון. ההחלטה לא הייתה קלה, היא דרשה ממנו להתמודד עם אתגרים פיזיים ומנטליים, אך הוא היה נחוש, כפי שהיה תמיד. הוא דמיין את עצמו בתוך הטנק, חלק מצוות לוחם, מגן על הארץ שאותה אהב ובחר בה כביתו.

ב-28 במרץ 2022, ביום אביבי ובהיר, התגייס בוריס לצה"ל. זה היה רגע של גאווה עצומה, עבורו ועבור משפחתו הרחוקה. הוא שובץ לחיל השריון, הגשמת חלום ילדות, והתחיל את מסלול ההכשרה המפרך. האימונים היו קשים, פיזיים ומנטליים, אך בוריס עמד בהם באומץ ובנחישות. הריחות של הדיזל והאבק, הרעש המתמיד של מנועי הטנקים, הלילות הקרים בשטח והזיעה שניגרה במאמץ – כל אלה הפכו לחלק בלתי נפרד מחייו. הוא למד להכיר את הטנק, את המורכבות הטכנית שלו, את כל בורג וכל מנגנון. בטקס סיום מסע הכומתה, אירוע מרגש שסימן את סיום ההכשרה הבסיסית, שהתקיים בפארק לטרון, קיבל בוריס כאות הוקרה את הכומתה השחורה המיוחלת מידי מפקד הפלוגה. זה היה רגע של שיא, סמל לכך שהפך ללוחם שריון מן המניין, חלק בלתי נפרד ממשפחת השריונרים. הוא שירת בגדוד 46 של חטיבת השריון 401, עוצבת "עקבות הברזל", בפלוגה ג'. בצוות הטנק, הוא שימש בתפקיד טען, הלוחם האחראי על טעינת הפגזים – תפקיד הדורש דיוק, מהירות וקור רוח תחת לחץ. הוא אהב את השירות הצבאי, אהב את תחושת המשמעות, ואהב במיוחד את ההזדמנות להכיר באמצעותו אנשים חדשים רבים. "אני נהנה מהצבא," סיפר לחבריו ובני משפחתו בשיחות טלפון, קולו מלא התלהבות. "הרבה חוויות. אנשים טובים ממש, באמת אחלה אנשים. לפני הגיוס כולם אמרו לי שבשריון יש אנשים זהב, וזו האמת. כן, לפעמים קשה, אבל יותר קל להתמודד כשבסביבה יש אנשים טובים. אני ממש שמח שאני משרת בשריון." המילים האלה שיקפו את רוחו, את יכולתו למצוא את הטוב גם בתוך הקושי, ואת האהבה העמוקה שפיתח לחבריו לנשק. חבריו ומפקדיו תיארו אותו כלוחם אמין, מסור ומקצועי מאוד, ששאף תמיד למצוינות. הוא ביצע את המוטל עליו על הצד הטוב ביותר, והטביע חותם בכל משימה, בין אם זו תרגול ירי, תדלוק טנק או סיוע לחבר. הוא היה אהוב על כל החיילים, וזכה בפיהם לכינויים "בוריס הגבר" ו"טען-על", כינויים שהעידו על הערכה עמוקה ליכולותיו ולאישיותו.

כחייל בודד, בוריס מצא את מקומו גם מחוץ לבסיס. הוא גר בדירת שותפים בקריית ביאליק, יחד עם שני חיילים בודדים נוספים, וירוסלב היה אחד מהם. הדירה הקטנה, שבה חלקו חדרים וחלומות, הפכה עבורם למעין בית. בחופשות מהצבא, כשהעייפות הצבאית פינתה את מקומה לרצון עז לחיים אזרחיים, הם יצאו יחד לבלות, צפו בסרטים, דיברו על החיים ועל העתיד. בוריס מצא נחמה גדולה בבישול, אהב להתנסות במטבחים שונים, וריחות של שקשוקה בבוקר או פסטה בערב מילאו את הדירה. הוא התמחה במיוחד בהכנת אוכל תאילנדי ויפני, והיה משקיע בכל מנה את כל נשמתו, כאילו מדובר ביצירת אומנות קולינרית. מעבר לחיי החברה והבישול, בחופשותיו עשה בוריס מאמץ מיוחד לבקר בכפר הנוער "אלוני יצחק", המקום שבו גדל והתעצב. הוא התגעגע לצוות החינוכי ולמורים, ולכל מי שליווה אותו בצעדיו הראשונים בארץ. הוא ישב ושוחח עם תלמידים חדשים, סיפר להם על החיים בישראל, על דרכו בצבא, וניסה לעודד אותם בקליטתם בארץ, להעניק להם מהניסיון שלו, להראות להם שאפשר להצליח, שאפשר להשתלב, שאפשר להגשים חלומות. הוא היה עבורם דוגמה חיה, מודל לחיקוי, נער שהגיע לבדו והפך ללוחם ומשרת בלב המדינה.

לאחר כשנה וחצי בצבא, החל בוריס לתכנן את דרכו אחרי השחרור. הוא לא ראה את עצמו עוצר לרגע, תמיד עם מבט קדימה, לעבר האתגר הבא. החלום הראשון היה לצאת לטיול גדול בארצות הברית, לראות עולם, לחוות תרבויות חדשות, כשהיעד המרכזי היה סן פרנסיסקו – העיר שבה ראה אולי סמל לחופש, לחדשנות וליופי. הוא דמיין את עצמו עומד על גשר הזהב, נושם את הרוח הקרירה של האוקיינוס, חווה את התרבות הייחודית של העיר. לאחר מכן, תכנן לחזור לישראל וללמוד הנדסה בטכניון, המוסד הנחשב, להתמסר שוב לעולם המדעים המדויקים שכל כך אהב. הוא ראה לנגד עיניו את בניית חייו בישראל, הקמת בית, אולי משפחה, השתלבות עמוקה בתוך החברה הישראלית. אלה לא היו רק תוכניות על הנייר, אלא חלומות חרוטים עמוק בנפשו, מפת דרכים לעתיד ורוד ומלא משמעות בארץ שאותה אימץ בחום. הוא לא ידע, כמובן, שהגורל טומן בחובו תוכניות אחרות לגמרי, שחייו הקצרים יחתמו בנקודה אחרת, דרמטית וכואבת.

השבת של כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, ה-7 באוקטובר 2023, החלה כשבוריס וחבריו היו באימונים בצפון הארץ. השעה הייתה שש וחצי בבוקר, ושקט קסום עדיין עטף את העולם, שקט שהופר בפתאומיות ובאלימות בלתי נתפסת. ארגון הטרור חמאס פתח במתקפת פתע רצחנית על ישראל. ירי מסיבי של טילים ורקטות מרצועת עזה כיסה אזורים נרחבים בארץ, ובחסותו חדרו אלפי מחבלים – יבשתית, ימית ואווירית. הם פשטו על יישובי עוטף עזה, על שדרות, אופקים ונתיבות, טבחו במבלים במסיבות טבע סמוך לקיבוצים רעים ונירים, תקפו בסיסי צה"ל ופגעו בעוברים בדרכים. המחבלים רצחו כשמונה-מאות אזרחים בבתיהם, במכוניותיהם, ביצעו בהם פשעים מזעזעים, חטפו לרצועת עזה מאות ישראלים והחריבו, בזזו והעלו באש בתים ורכוש. מאות חיילים, שוטרים, אנשי כוחות הביטחון וחברי כיתות הכוננות המקומיות נפלו בקרב. בבוקר הנורא ההוא, החלה מלחמה. בוריס ופלוגתו, שעד לפני רגע היו עסוקים בתרגילי שגרה, הוקפצו באופן מיידי. הודעות הוואטסאפ רצו בקבוצות, הטלפונים צלצלו ללא הרף, והמתח נשק באוויר. תוך שעות ספורות, הם הועברו ללחימה ברצועת עזה. תחושת הדחיפות והכובד של המצב הייתה מוחשית. לא היו דיבורים מיותרים, רק הכנות מהירות, בדיקת ציוד, ועלייה לטנקים. עם תחילת התמרון הקרקעי, חטיבה 401, שבה שירת בוריס, הייתה הראשונה להיכנס לשטח הרצועה מצפון, כבר בסוף אוקטובר.

הדוד שלו, אליק, סיפר על המפגשים שלו עם אחיינו לאחר שפרצה המלחמה, מפגשים שהיו עמוסים בתובנות מרגשות. "ראינו בן אדם אחר," אמר אליק, קולו נשבר מעט, "מאוד רגוע ובטוח בעצמו. הוא היה מרוכז, ידע לאן הוא הולך, ומה הוא הולך לעשות." בוריס, הנער החייכן והמצחיק, הפך לגבר צעיר שעיניו שיקפו נחישות ורצינות תהומית. בפגישה האחרונה איתו, כבר ראו בו אדם שלא רק לימדו אותו לאן הוא הולך ומה הוא עומד לעשות, אלא "בן אדם שכבר היה שם, וידע בדיוק לאן הוא חוזר." הוא הלך למקום שידע שיש בו סכנה ממשית, אך עדיין היה בטוח בעצמו, ועשה את העבודה בצורה הטובה ביותר, במקצועיות ובקור רוח שהפתיעו אפילו את קרוביו. "זה מעשה של גיבורים," סיכם אליק, ובקולו נשמעה גאווה עמוקה מהולה בעצב. בשיחותיו עם ירוסלב, חברו ושותפו לדירה, לא פירט בוריס על הלחימה בעזה. הוא ידע שירוסלב דואג, וניסה להרגיע אותו. "צה"ל עובד חזק," אמר בקצרה, וכדי להפיג את המתח הוסיף, "אני לא מפחד, יהיה בסדר, אנחנו בטוח ננצח." כזה היה בוריס – תמיד ממקם את המשימה במקום הראשון, לפני טובתו האישית, לא מוותר, וממשיך לבצע את עבודתו גם בסיכון חייו. הוא ידע את גודל האחריות המונחת על כתפיו, את המשמעות של היותו לוחם בחזית.

לכל אורך ימי הלחימה הארוכים והמתישים, פעל בוריס כטען בראש הכוח של הגדוד, בקו הראשון. הוא היה החוליה הקריטית בצוות הטנק, זה שאחראי על טעינת הפגזים במהירות וביעילות, תחת אש ותוך כדי תנועה. הטנק שבו לחם נפגע פעמיים מטילי נ"ט, פגיעות שהיו יכולות להיות הרות אסון. בפעם הראשונה, הרעש המחריש אוזניים של הפיצוץ מילא את חלל הטנק, ריח שרוף חדר פנימה, והטנק רעד כולו. בפעם השנייה, זה היה כמעט זהה, רק שהפעם הידיעה של מה שקרה הייתה מהירה יותר, חדה יותר. למרבה המזל, בשתי הפגיעות לא היו נפגעים בנפש, אך הלבבות החסירו פעימה. אחרי כל פגיעה, שב הצוות לשדה הקרב במהרה, במידה רבה בזכות החוש הטכני המפותח של בוריס, שידע לתקן בעצמו חלק מהתקלות בטנק, מאפשר לצוות להמשיך בלחימה ללא עיכובים מיותרים. הוא היה יד ימין של המפקד והנהג, עיניו על המדדים, ידיו זריזות ומיומנות. הוא ידע שכל שנייה קובעת, שחיי חבריו תלויים ביכולת שלו לתפקד תחת לחץ עצום, והוא עמד במשימה בגבורה ובמקצועיות ללא פשרות.

בתחילת דצמבר 2023, רגע קטן של הפוגה מהלחימה האינטנסיבית אפשר לבוריס להצטלם לסרטון קצר שפורסם בדף האינסטגרם של גדוד 46. בסרטון, עם חיוך קטן ועייף אך אמיתי, הוא איחל חג חנוכה שמח לכל עם ישראל. "קוראים לי בוריס," אמר בקולו השקט אך הברור, "עליתי לארץ לפני חמש שנים מרוסיה. כרגע אני לוחם בגדוד 46 של שריון. מאחל לכולם חנוכה שמח." המילים הפשוטות הללו נשאו עמן משמעות עמוקה – נער שעזב הכל, עלה לארץ, והפך ללוחם המגן על המדינה. באותה הזדמנות, צולם כשהוא מספר בגאווה על תפקיד חיל השריון בלחימה, על המשמעות של להיות חלק מהכוח הפורץ. "שם בעזה אתה רואה איך זה קורה בפועל כשאתה זה שכובש את השטח," תיאר, "כשחי"רניקים רוצים אותך, וגם אפילו קומנדו רוצים אותך. נגיד כשהיינו בשאטי [מחנה פליטים בצפון הרצועה], כשהיינו יוצאים למלא מחדש, ככה לשעתיים, שלוש שעות, הם לא היו מתקדמים בלעדינו והיינו חלק משמעותי." הוא דיבר על התחושה העצומה של השפעה, של היותם עמוד השדרה של הכוח המתקדם. "הרגשתי את המשמעות מהרגע שעברנו את הגדר. שאנחנו, בעצם החטיבה שלנו, אנחנו הטנקים הראשונים, האנשים הראשונים, שמתקדמים שם. עם ישראל חי!" קולו הדהד בתחושת שליחות וגאווה, במילים שביטאו את כל מה שהאמין בו.

בבוקר ה-17 בדצמבר 2023, שעת בוקר מוקדמת, נקרא בוריס למשימה נוספת, קריטית ומורכבת, לשחרור חטופים בצפון רצועת עזה. כרגיל, הטנק שלו היה בראש הכוח, מוביל את השיירה, פורץ דרך באזור אויב. המתח היה ניכר, גם אם שקט. הלוחמים ידעו את הסיכון, אך גם את החשיבות העצומה של המשימה. במהלך היתקלות במחבלים, התפתח קרב עז. לפתע, דחפור די-9 צה"לי, שפעל כחלק מהכוח, נפגע, והשיירה כולה נעצרה. הכאוס השתלט, יריות נשמעו מכל עבר, והקרב התלקח במלוא עוזו. בוריס, כטען, פעל בזריזות ובנחישות בתוך הטנק, טוען פגז אחר פגז, מנסה לספק אש חיפוי ולהגן על הכוח. ואז, בשיאו של הקרב, אירע הפיצוץ הנורא. מטען חבלה וירי נ"ט פגעו בכוח. בוריס נפגע באורח אנוש. הפיצוץ המיט חורבן, וכמה מחבריו ליחידה נפצעו. באותו רגע, בוריס דונבצקי, סמל, נפל בקרב, בן עשרים ואחת בלבד בנופלו. זה קרה ביום ה' בטבת תשפ"ד, בשדה הקרב האכזר של צפון רצועת עזה, כשכל כולו מוקדש למשימה, להגנה על עם ישראל.

הידיעה על נפילתו הכתה בתדהמה את כל מי שהכיר אותו. לאחר נפילתו, הועלה לדרגת סמל ראשון, אות הוקרה לפועלו ולגבורתו. הוא הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי קריית שאול בתל אביב. הוריו, ילנה ומיכאל, ואחיו קונסטנטין, עשו את דרכם מרוסיה, במסע כואב ומייגע, כדי ללוות את בנם ואחיהם בדרכו האחרונה. הלוויה הייתה אירוע שובר לב, אך גם עדות מרגשת לאיש שהיה. מאות רבות הגיעו לחלוק לו כבוד אחרון – חברים שצבר בחמש שנותיו בישראל, אנשי חינוך שליוו אותו בכפר הנוער "אלוני יצחק" ובמכינה הקדם-צבאית "הראל", מפקדים וחיילים מהגדוד, וגם חבריו לצוות שנפצעו באותו קרב ועשו כל מאמץ כדי להגיע, חלקם על קביים, חלקם עם פציעות גופניות ונפשיות טריות, כולם עם כאב עצום בלב.

ההספדים שנשמעו מעל קברו הטרי היו עדות לחיים מלאים ומשמעותיים, חיים שנגדעו בטרם עת אך הותירו חותם עמוק. חבריו מקבוצת "לוטוס" בכפר הנוער "אלוני יצחק" דיברו בקול חנוק מדמעות: "חבר יקר שלנו, אח שלנו. אנחנו לא מצליחים לקלוט שאנחנו כותבים את המילים האלה בשבילך. אתה תמיד תהיה עבורנו קרן שמש, האדם הכי נחמד שהכרנו. בן אדם הכי אמיתי והכי הוגן, שתמיד תומך ומקשיב. אנחנו רוצים שתדע, שתמיד תישאר בלב של כל אחד מאיתנו. אנחנו לעולם לא נשכח אותך. אנחנו ניפגש ונבשל אוכל ונשקיע בזה את כל הנשמה כמו שהיית משקיע. בכל פעם שנראה תופים, נעבור וניתן להם מכה. בכל פעם שנשמע שיר שאהבת, נזכור כמה אהבת מוזיקה. אנחנו נגשים את כל החלומות שלנו כמו שאתה הגשמת את שלך – לעלות לארץ ולהיות שריונר. אנחנו לא נחפש דרכים פשוטות בחיים, כי אתה אף פעם לא חיפשת. אתה גיבור שלנו, תמיד היית ותמיד תהיה." מילותיהם ביטאו את הקשר העמוק, את האהבה ואת ההבטחה להמשיך את דרכו.

זוהר, רכזת מהמכינה הקדם-צבאית "הראל", ספדה לו בקול רועד, אך מלא תקווה: "אני רוצה שתדע שלא נשכח אותך, שהדרך שלך בחיים תמשיך להוביל אותנו. עכשיו זאת המשימה שלנו להיות קצת יותר בוריס: לאהוב, לחייך, לשמוח באמת, להוריד אגו, לקבל אחד את השני, לכבד, לראות את הטוב, לחיות בענווה ולהגיד תודה על הדברים הקטנים." היא תיארה את המורשת הערכית שהשאיר אחריו, את האנושיות הפשוטה והטהורה שהייתה בו.

מפקדו של בוריס, בקול סדוק אך יציב, הצדיע לו בפעם האחרונה: "לאורך כל ימי הלחימה הארוכים פעלת כטען בצוות קרב בראש הכוח של הגדוד. פעמיים כבר ירו עליכם, אבל לא ויתרתם והסתערתם בגבורה על האויב. קשה לתאר את גודל החלל אשר הותיר אחריו בוריס בנופלו. בשעה קשה זאת אני מבקש בשם צה"ל, בשם מפקדי וחיילי חטיבה 401 בחיל השריון, מפקדי גדוד 46 הנלחמים כעת וגם לוחמי העבר, להשתתף באבל הכבד ולהיות לצד המשפחה. בוריס, תודה לך על פועלך, על האיש שהיית. אני מצדיע לך בפעם האחרונה כלוחם אמיתי בחיל השריון ובצה"ל." במילים אלה נשמעה הערכה עמוקה לא רק ללוחם, אלא לאדם, לרוח, ולבחירה שהובילה אותו אל סוף דרכו.

בלבם של הוריו וקרוביו, בוריס יישאר לנצח אותו גבר צעיר שצחק וקיטר בו-זמנית לפעמים, זה שאוהב לבשל אוכל תאילנדי, מנגן בתופים, חולם על סן פרנסיסקו ועל הטכניון, זה שאהב את החיים בכל נימיו, ושאף לחיות אותם במלואם. אלא שהוא לא זכה לחיות אותם מספיק. הוא הותיר אחריו חלל עצום, אך גם מורשת של אומץ לב, נחישות, מסירות ואהבת אדם ומולדת. סיפורו של בוריס דונבצקי, הילד מסמרה שהפך ללוחם שריון בישראל, הוא סיפור של בחירה עמוקה, של הגשמת חלום, ושל הקרבה עליונה. הוא סמל לדור שלם של עולים חדשים וותיקים, של חיילים אמיצים, שבחרו להגן על הבית בכל מחיר. זכרו של בוריס נצור בלבבות, מעורר השראה, ומצייר דרך של תקומה וגאווה ישראלית נצחית. הוא חי בנו, בסיפוריו, בצחוקו, בנחישותו, ובעיקר – במורשתו הבלתי נשכחת.