בירהנו קאסיה

האוויר הדק של הכפר הקטן באתיופיה היה עד לנשימות הראשונות של בירהנו קאסיה, ביום כ"א בכסלו תשס"ב, שש בדצמבר 2001. הוא נולד אל תוך חום משפחתי עוטף, השמיני והצעיר מבין ילדי טאריק ואמרה, אח קטן לשבעה – דג'יטנו, חבטה, עלמוורק, אסרס, אביי, שאראוו ואשטיה – שהיו לו למשענת, למשחקי ילדות ולמקור לסיפורים שטרם נכתבו. ברהנו גדל בין בקתות בוץ וגגות קש, כשריח האדמה הלחה אחרי הגשם וקולות הציפורים בבוקר היו פס הקול הקבוע של ימיו הראשונים. הוא למד לזחול על הרצפה העשויה עפר מהודק, כשכפות ידיו הקטנות נגעו באדמה הקרירה, ועיניו הגדולות קלטו את פני העולם סביבו – את צחוקם המתגלגל של אחיו הגדולים שרצו בשדות, את קולה המרגיע של אמו כשהיא סרקה את שערו, ואת מבטו השקט אך מלא האהבה של אביו. כל פינה בכפר הקטן הייתה עולם שלם עבורו, מגרש משחקים טבעי שבו צמחו דמיונות וקשרים, והוא, הצעיר מכולם, היה מוקף תמיד בתשומת לב ובחיבה שעיצבו את ליבו הרך.

כשהיה ברהנו בן שלוש, נשמעו לראשונה שיחות רציניות בין ההורים, שיחות של תקווה ושל שינוי, והמשפחה החליטה לעזוב את הכפר המוכר ולעבור לעיר גונדר. המעבר היה דרמטי עבור ילד קטן כל כך; רעש העיר, ריבוי האנשים, הבתים הגבוהים יותר וההמולה הבלתי פוסקת היו שונים בתכלית מהשקט הפסטורלי אליו הורגל. בגונדר, הבית היה קטן יותר, אך החלום היה גדול יותר, גדול עד כדי כך שהיה קשה להכיל אותו – החלום לעלות לישראל, ארץ הקודש, שהייתה עד אז רק שם שנלחש בתפילות ובסיפורים. שש שנים ארוכות עברו בגונדר, שנות המתנה שבהן החלום הפך למטרה בוערת, כמעט אובססיה. ברהנו גדל בעיר, רץ ברחובותיה הצפופים, שיחק עם ילדי השכנים, אך תמיד ידע שיש עתיד אחר, מעבר לים, עתיד שקרא למשפחתו. הוא ראה את הוריו עובדים קשה, שומע את דיבוריהם מלאי הכמיהה, וחש את המתח ואת הציפייה באוויר. החלום הזה, שהיה תחילה של הוריו, הפך потихоньנו גם לחלומו שלו, תקוה שנתנה משמעות לכל יום. הוא למד להבין שדברים חשובים דורשים סבלנות והתמדה, שיעור שליווה אותו כל חייו.

בשנת 2010, כשהיה ברהנו בן תשע, הגיע הרגע המיוחל. החלום הפך למציאות, והמשפחה כולה עלתה לישראל. הטיסה הארוכה, ענני הכותנה מבעד לחלון המטוס, והנחיתה בארץ חדשה לגמרי, היו חוויה עוצמתית. האוויר היה שונה, השפה נשמעה כמו מנגינה זרה, והנופים – הרים ירוקים, ערים בנויות אבן – היו שונים כל כך ממה שהכיר. הם התיישבו תחילה במבשרת ציון, עיר קטנה ושקטה יחסית לירושלים. ברהנו נרשם לבית ספר יסודי מקומי, ושם התחיל מסע ההתאקלמות המהיר והמפתיע שלו. הוא ספג את השפה העברית כמו ספוג, מילים חדשות נדבקו אליו בקלות, והוא חזר עליהן שוב ושוב, קולט את המבטא, את הניואנסים. המורות התפעלו מיכולתו המהירה, וחבריו לכיתה, שבתחילה היו סקרנים ומסויגים מעט, מצאו בו עד מהרה חבר נאמן ושותף למשחקים. הוא לא נרתע מהשינויים, אלא קיבל אותם בבגרות מרשימה, כאילו ידע שתמיד יש מקום להתרחבות, להתפתחות. הוא שילב את אהבתו לטבע, שנצרבה בו מהכפר באתיופיה, עם הנופים החדשים של הרי יהודה, ויצא לחקור כל שביל וכל פינה שהיו קרובים לבית.

לאחר שנתיים במבשרת ציון, עברה המשפחה לבית שמש, עיר שבה עתיד היה ברהנו לעצב את אישיותו ולפרוח באמת. הוא השלים את לימודיו בבית הספר היסודי "הראל", שם בלט לא רק בלימודיו אלא גם בכישוריו החברתיים. לאחר מכן, המשיך לישיבה התיכונית השש-שנתית "אמי"ת דביר", מסגרת חינוכית ששילבה לימודי קודש עם לימודי חול, והעניקה לו בסיס ערכי איתן. תקופת התיכון הייתה עבור ברהנו תקופה של התעצמות. הוא לא רק התאקלם, אלא הפך לדמות מרכזית ומשפיעה. חבריו זוכרים את החיוך הכובש שלו, את העיניים הנוצצות, ואת היכולת שלו להפוך כל שיחה למעניינת. הוא היה מוביל מטבעו, לא בכוחניות או בקולניות, אלא ב"עוצמה שקטה", כפי שתיארו זאת חבריו. "אחרי ברהנו אי אפשר היה שלא ללכת," אמרו. "מי שהיה איתו ידע מה זו עוצמה שקטה." הוא אהב את המרחבים הפתוחים, את תחושת החופש שבהליכה בשבילים לא מוכרים. לעתים קרובות היה לוקח את חבריו לטיולים באזורים הסמוכים לעיר – לגבעות המוריקות באביב, לשבילים המוצלים ביערות הסמוכים. הוא הראה להם את יופיו של הטבע, לימד אותם לזהות צמחים וציפורים, וגרם להם להרגיש את החיבור לאדמה, תחושה שהייתה חלק בלתי נפרד ממנו. בטיולים האלה, סביב מדורה קטנה או מול נוף שקיעה עוצר נשימה, נרקמו קשרים עמוקים, נבנו חברויות אמת, ובראהנו תמיד היה המרכז השקט, זה שנותן את הטון, שמפיח רוח חיים.

המשפחה, על כל רבדיה, הייתה הדבר החשוב ביותר עבור ברהנו. הוא גדל בבית שבו כיבוד הורים היה ערך עליון, והוא אימץ אותו בכל ליבו. הוא דאג להוריו באהבה ובהתמסרות, תמיד היה שם להקשיב, לעזור, להקל. הקשר עם אחיו ואחיותיו היה קרוב וחם, קשר של שותפות גורל ושל אהבה ללא תנאי. אך את הקשר המיוחד ביותר פיתח עם אחייניו. הם היו האור בעיניו, מקור בלתי נדלה לשמחה ולצחוק. הוא שיחק איתם בכל הזדמנות, התכופף לגובהם, השתולל איתם כאילו היה ילד בעצמו, ודאג להם כאילו היו ילדיו שלו. הוא הצחיק אותם בבדיחות וסיפורים, הרעיף עליהם חיבוקים ונשיקות, ונתן להם תחושה של ביטחון ואהבה אינסופית. בערבי שישי, סביב שולחן האוכל המשפחתי, כשהריחות מהמטבח מילאו את הבית, היה ברהנו יושב ומספר סיפורים, מאזין לחוויות היום שלהם, ויוצר אווירה של חום וקרבה שאי אפשר היה לטעות בה. הוא היה עוגן, דמות אב נוספת, אח בוגר וחבר טוב עבורם, ותמיד הקדיש להם זמן איכות, כאילו העולם כולו נעלם כשהיה איתם.

מגיל צעיר, התגלתה בברהנו שאפתנות יוצאת דופן. הוא לא הסתפק בבינוניות, תמיד חתר למצוינות, וכשהציב לעצמו מטרה, לא סטה ממנה ימינה או שמאלה עד שהשיג אותה. הוא האמין בכל ליבו ש"מציאות היא שגיאה, חלומות הם אמת", ועם רצון ונחישות, אפשר להגשים כל חלום, גם אם הוא נראה בלתי אפשרי. את האמונה הזו הוא יישם בכל תחומי חייו. אם היה מבחן חשוב, הוא למד אליו ללא לאות עד שהרגיש בטוח בחומר. אם היה אתגר פיזי, הוא התאמן עד שהצליח להתגבר עליו. הוא לא חיפש קיצורי דרך, אלא האמין בעבודה קשה ובהתמדה. הוא היה דוגמה חיה לכך שאם אתה מאמין בעצמך ומוכן להשקיע, השמיים הם הגבול.

שנת 2020, שנת לימודיו האחרונה בתיכון, הגיעה עם אתגר עולמי בלתי צפוי – מגפת הקורונה. סגרים הוטלו על הציבור, מגבלות התקהלות הפכו לשגרת יום, ובתי הספר עברו ללימודים מרחוק. ברהנו, שהיה רגיל לסדר יום קבוע ולמסגרת חברתית תוססת, התמודד עם המצב החדש באחריות ובבגרות מרשימה. הוא הפגין משמעת עצמית גבוהה, התארגן ללימודים מהבית ברצינות, והקפיד לעמוד בתוכנית הלימודים, תוך שהוא מבין את חשיבות התקופה. במקביל, גילה משנה זהירות כלפי הוריו המבוגרים. הוא הקפיד על כללי ההיגיינה, שמר על מרחק, עזר בקניות ובסידורים כדי למנוע מהם חשיפה מיותרת. הוא היה מודע לסכנה ולקח על עצמו את האחריות לשמור על הקרובים לו ביותר. תקופה זו, שבה רבים חוו אי ודאות וקשיים, רק חיזקה את תכונות האופי שלו – את הדאגה לאחר, את המשמעת העצמית, ואת היכולת להתמודד עם אתגרים בלתי צפויים ברוגע ובקור רוח.

כאשר התקרב מועד גיוסו לצה"ל, הציב לעצמו ברהנו מטרה ברורה ושאפתנית: להתגייס לסיירת מובחרת. "אני אתקבל לסיירת ואגיע לכל מקום שאנשים חושבים שאני לא מסוגל להגיע אליו," אמר לקרוביו בעיניים נוצצות. הוא ידע שזו לא תהיה משימה קלה, אך הנחישות שלו הייתה חזקה יותר מכל ספק. בתחילה, קיבל תשובה שלילית. אולי פרופיל רפואי, אולי נתונים מסוימים שלא עמדו בקריטריונים המדויקים. אך ברהנו לא היה מאלה שמוותרים. הוא התעקש, פנה שוב ושוב, עשה כל מה שיכל כדי לשכנע, להראות את יכולותיו, את המוטיבציה הבלתי מתפשרת שלו. הוא התאמן פיזית ללא הפסקה, רץ, התחזק, והיה מוכן לכל אתגר. הוא ידע שזו הדרך שלו לתרום למדינה, להוכיח לעצמו ולסובבים אותו את כוח הרצון שלו. לבסוף, לאחר מאמצים רבים, הצליח להשיג את מבוקשו.

ב-10 באוגוסט 2021, ביום קיץ חם ולח, התגייס ברהנו לצה"ל, בצעד שהיה עבורו הגשמת חלום. הוא שירת כלוחם בסיירת "גבעתי", יחידת הסיור המובחרת של החטיבה, עונד בגאווה את הכומתה הסגולה ואת תג היחידה. ההכשרה הייתה קשה ותובענית, פיזית ונפשית, אך ברהנו פרח בצבא. הוא התגלה כלוחם אמיץ ומסור, מילא את תפקידו מתוך תחושת שליחות עמוקה, אהבת הארץ, ואמונה בצדקת הדרך. הוא לא ראה בכך רק שירות צבאי, אלא ייעוד, דרך להגן על הבית ועל המשפחה שכל כך אהב. כשסיים את ההכשרה הארוכה והמפרכת, לא היה מאושר וגאה ממנו. הוא עמד שם, במדי לוחם, עם סיכת לוחם על החזה, עיניו בורקות מגאווה והישג. הוא הוכיח לעצמו ולכולם שעם נחישות ורצון, אין גבולות ליכולותיו.

חבריו לצוות העריצו אותו. הם סיפרו שברהנו היה מקצוען ממדרגה ראשונה, מדוגם ו"משופצר" עד הפרט האחרון. הנשק שלו היה תמיד נקי ומטופח, המדים מקופלים ומוכנים, הציוד מסודר. הוא לא הותיר דבר ליד המקרה, והקפיד על כל פרט ופרט, מתוך הבנה שגם הפרט הקטן ביותר יכול להיות קריטי בשדה הקרב. מעבר למקצועיותו, היה ברהנו גם עמוד התווך החברתי של הצוות. בכל ערב, אחרי יום מפרך של אימונים או פעילות, כשהחיילים היו תשושים ומותשים, נהג ברהנו לספר סיפורים משעשעים. קולו הרך, חיוכו המדבק, והיכולת שלו לראות את הפן הקומי גם במצבים הקשים ביותר, מילאו את האוהל או את חדר המגורים בצחוק. הוא נהנה להצחיק ולשמח אותם, וידע לתת להם כוח ולהחדיר מוטיבציה בכולם, גם כשהמורל היה נמוך. הוא היה שם כדי להזכיר להם את המטרה, את החשיבות של עבודתם, ובעיקר, את הכוח הטמון בחברות ובאחדות.

לכל מקום אליו הגיע, הביא עמו ברהנו מצב רוח טוב, שמחת חיים מדבקת וחיוך כובש שאי אפשר היה לפספס. הוא תמיד ראה את חצי הכוס המלאה, גם כשהמציאות הייתה קשה ומאתגרת. "אופטימיות היא סוג של אמונה, והיא ההיפך מפחד," נהג לומר, והאמונה הזו הקרינה ממנו לכל סביבתו. הוא היה קרן שמש בימים אפורים, מילה טובה ברגעים של ייאוש. היו בו חוכמת חיים ועומק רב, יכולת נתינה ורגישות גבוהה לאחר. תמיד דאג לסובביו, התנדב לעזור בכל הזדמנות, והיה שם עבור כל מי שנזקק לעזרתו, בכל שעה, ללא היסוס. אם חבר לצוות היה צריך עזרה בשמירה, בשיעור, או סתם אוזן קשבת – ברהנו היה שם. הוא לא חיכה שיבקשו ממנו, אלא זיהה את הצורך והציע את עזרתו באופן טבעי, כאילו זו הייתה המשימה החשובה ביותר בעולם. הוא היה המצפן המוסרי של הצוות, זה שדאג שאיש לא יישאר מאחור, שכולם ירגישו שייכים ומוערכים.

בשנת 2022, בין אימון לאימון, בין יציאה לשטח לחופשה קצרה, הכיר ברהנו את אסנת. השניים התאהבו בעוצמה, כמעט מהרגע הראשון. היה משהו בחיבור ביניהם שגרם לברהנו להרגיש שמצא את המיוחדת שלו, את הנפש התאומה. הם בילו יחד כל רגע פנוי, צחקו, דיברו שעות ארוכות, ותכננו את עתידם המשותף. אסנת ראתה בו את כל התכונות שהעריכו בו חבריו ומשפחתו – את החיוך, את האופטימיות, את הדאגה והנתינה. הוא היה עבורה עוגן, חבר, אוהב, ושותף לחיים, והיא הרגישה שלצידו היא יכולה להיות מי שהיא באמת. הקשר ביניהם היה מלא חום, הבנה הדדית ואהבה עמוקה, שהפכה אותו לאדם שלם ומאושר עוד יותר. הוא היה מספר לה על חוויותיו בצבא, על חבריו, והיא הייתה מקשיבה בעניין, תומכת ומחזקת אותו, מבינה את גודל השליחות שבה הוא נמצא.

שבת כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, שבעה באוקטובר 2023. הבוקר החל ככל בוקר שבת, שקט ורגוע, ברהנו בביתו בבית שמש, בחופשה מהצבא. בשעה שש וחצי בבוקר, נשמעו לפתע אזעקות צבע אדום ברחבי הארץ, ואחריהן התחילו להגיע דיווחים ראשונים על חדירת מחבלים. הקולות בטלפון, הודעות הווטסאפ שזרמו בקבוצות הצבאיות, תמונות וסרטונים ראשונים שהחלו להתפשט – כל אלה ציירו תמונה מחרידה שהלכה והתבהרה מרגע לרגע. ארגון הטרור חמאס פתח במתקפת פתע אכזרית: אלפי מחבלים חדרו לישראל יבשתית, ימית ואווירית, בחסות ירי מסיבי של טילים ורקטות. הם פשטו על יישובי עוטף עזה, על ערים כמו שדרות, אופקים ונתיבות, טבחו במבלים במסיבת טבע ליד קיבוץ רעים ונירים, תקפו בסיסי צה"ל ופגעו בעוברים ושבים בדרכים. ברהנו הבין מיד את חומרת המצב. לא היה מקום לספק או להתלבטות. הטלפון צלצל – הקפצה. הוא נפרד במהירות מהוריו, חיבק אותם חיבוק חזק, כזה שאוגר את כל החום והאהבה, ויצא מיד לכיוון הנגב המערבי. הדרך הייתה מתוחה, מלאה בחיילים מוקפצים נוספים, באזרחים מבוהלים, ובדיווחים מתעדכנים שהקפיאו את הדם. הוא ידע שהוא נוסע אל הלא נודע, אל תופת, אך לא הייתה בו טיפה של פחד, רק נחישות עזה.

יחד עם חבריו לסיירת גבעתי, הגיע ברהנו אל קיבוץ נחל עוז, אחד המוקדים הקשים ביותר של הטבח. המחזות היו קשים מנשוא: בתים בוערים, גופות אזרחים ברחובות, קולות ירי וזעקות. במשך שעות ארוכות, תחת אש בלתי פוסקת, לחמו ברהנו וחבריו בגבורה מול עשרות מחבלים. הוא נע במהירות ובקור רוח בין הבתים, יורה, מגן, חותר למגע. הוא ראה מול עיניו את הזוועות, אך לא איבד את עשתונותיו. הוא הוביל את חבריו, חילץ אזרחים מבוהלים מבתיהם הבוערים, ליווה אותם בבטחה למקומות מוגנים, תוך שהוא מסכן את חייו שוב ושוב. הוא נלחם על כל בית, על כל פינה, על כל חיים. ה"עוצמה השקטה" שחבריו דיברו עליה בימי השגרה הפכה בשדה הקרב לכוח אדיר של אומץ לב וקור רוח תחת אש. הוא לא חשב על עצמו, רק על המשימה – להגן, להציל, להילחם. כל אימון, כל מסע, כל שיעור שלמד בצה"ל, התנקזו לרגעים הקריטיים הללו, שבהם הוכיח את היותו לוחם עילית במלוא מובן המילה.

לאחר שהקרבות ביישובים שככו מעט, והתמונה המלאה של האסון התבהרה, החלה תקופה של אימונים והכנות אינטנסיביות לקראת התמרון הקרקעי ברצועת עזה. ברהנו וחבריו ידעו שהם עומדים בפני שלב חדש ומורכב של המלחמה, שלב שבו יצטרכו להיכנס לעומק שטח האויב. הם התאמנו ללא הפסקה, שכללו טכניקות לחימה בשטח בנוי, חילוץ פצועים, וניווט בתנאי אי ודאות. ברהנו היה בין הכוחות הראשונים שנכנסו לרצועה. הוא לחם בגבורה במשך שבועות ארוכים, השתתף בעשרות פשיטות ומבצעים מורכבים בלב השטח העוין. מולו עמדו מחבלים חמושים היטב, הסתתרים במנהרות ובבתים, אך ברהנו לא נרתע. הוא פעל בנחישות, מקצועיות ואומץ לב, מנהיג את חבריו בדוגמה אישית. באחד מרגעי המנוחה הקצרים, כשאחיו שאל אותו בשיחת טלפון קצרה איך התנאים שם ברצועה, מה הוא אוכל ואיך הוא ישן, ברהנו ענה בקול שקט אך מלא ביטחון: "זה לא משנה, מה שחשוב זה שנביא את הניצחון ואל תדאג, אנחנו נביא אותו." במילים אלה נגלתה כל תמצית אישיותו – ההתמסרות למטרה, האופטימיות הבלתי מעורערת, והדאגה למשפחתו גם תחת אש. הוא לא התלונן, לא התייאש, רק ראה את היעד הסופי – הניצחון – והאמין בו בכל ליבו.

ביום שישי, 22 בדצמבר 2023, ביום קר וגשום, יצאה הסיירת של ברהנו לפעילות מבצעית בעיר חאן יונס שבדרום הרצועה, עמוק בלב שטח הלחימה. זו הייתה משימה מורכבת ורגישה, אחת מיני רבות שביצעו בשבועות האחרונים. במהלך הפעילות, אירע פיצוץ עז. ברגע אחד, נקטפו חיים. ברהנו נפגע בפיצוץ ונהרג במקום. יחד איתו נהרגו מפקד הצוות שלו ולוחם נוסף. סמל ראשון ברהנו קאסיה נפל בקרב ביום י' בטבת תשפ"ד, בן עשרים ושתיים בנופלו. הבשורה הקשה הגיעה אל בית המשפחה בבית שמש כמו רעם ביום בהיר, והותירה חלל עצום וכאב בלתי נתפס. הוא הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בהר הרצל בירושלים, בין שורות ארוכות של גיבורים שנפלו על הגנת המולדת. הוא הותיר אחריו הורים שבורי לב ושבעה אחים ואחיות המומים, חברים המומים, ובת זוג שאהבתה נקטעה באבחה אחת. החיוך הכובש שלו, שמחת החיים המדבקת, העוצמה השקטה – כל אלה נצרבו בזיכרונם של כל מי שהכירו אותו.

הריק שהותיר אחריו ברהנו היה עצום, אך המורשת שהותיר אחריו חיה ונושמת. קרוביו כתבו עליו: "ברהנו שלנו אהב את החיים וניצל בהם כל רגע. הוא היה מחייך גם כשהיה קשה... ברהנו היה ילד של אהבה והמשפחה אצלו תמיד הייתה במקום הראשון... הוא תמיד ידע לתת מילה טובה כשצריך ושיחות המוטיבציה שלו היו נותנות כוח מטורף לכל אחד שאיתו דיבר. במילים אחרות, הוא היה הכוח שלנו ותמיד יהיה." אסנת, אהובתו, שיתפה את כאבה ואת הערצתה: "אני רוצה לדבר על איזה אדם אתה היית, להכיר לעולם את ברהנו שאני הכרתי... הילד שבכל קושי שלי היה שם לעזור לי לקום, שגרם לי לאהוב ולהאמין בעצמי. הילד הזה שתמיד ייתן מעצמו לאחרים ויעשה הכול כדי שלסביבה שלו יהיה טוב, שלא נשאר אדיש לפנים עצובות, רואה רק את הטוב בכל אחד, תמיד נותן מילה טובה... הילד הזה שקוראים לו ברהנו ויש לו החיוך הכי מדבק בעולם... תודה שהיית החבר הכי טוב שלי גם כשהייתי למטה וגם כשהייתי למעלה. תודה שלא ויתרת גם כשהיה קשה. תודה שלימדת אותי נתינה אמיתית מה היא. תודה שלימדת אותי שמשפחה לפני הכול. תודה שהצלת מדינה שלמה, גיבור שלי."

זכרו של ברהנו קאסיה ממשיך לחיות בדרכים רבות, כפי שחייו נגעו ברבים. הוא מונצח באתר ההנצחה האינטרנטי של עיריית בית שמש, העיר שבה גדל ועיצב את אישיותו. משפחתו, מתוך אמונה עמוקה ורצון להנציח את נשמתו, יזמה פרויקט כתיבת ספר תורה לעילוי נשמתו. טקס הכנסת ספר התורה, שהיה מרגש ועוצמתי, נערך בבית הכנסת "שובו בנים" בבית שמש, בנוכחות בני משפחה, חברים ותושבי העיר. טורניר קט-רגל לזכרו נערך במגרש הכדורגל "שייבר" בבית שמש, כשחבריו ובני משפחתו משחקים וזוכרים את אהבתו לספורט ולחיים. במעיין עין סג'מה שבגוש עציון, אחד המקומות האהובים עליו, פינה של שקט וטבע שבה נהג לטייל ולמצוא שלווה, הוצבה נדנדה לזכרו, עליה יכולים המטיילים לשבת, להרהר, ולזכור את הנער עם החיוך. תערוכת ציורים מיוחדת הוקדשה לו, וכל ציור בה תיאר פן מדמותו או תחנה בחייו, חלק מהיצירות אף צוירו בסגנון ה"אנימה", סגנון אנימציה יפני שאותו ברהנו אהב במיוחד. עמודי הנצחה לברהנו נפתחו גם ברשתות החברתיות, באינסטגרם תחת השם remember_brhanu, וכן בטיקטוק תחת השם remember_brhano, בהם משתפים חברים ובני משפחה תמונות, סרטונים וסיפורים על דמותו המיוחדת. עמודים נוספים לזכרו נפתחו באתר "למלא את החלל" ובאתר memoriz.plus, המאפשרים לכל מי שהכיר אותו, או שמע עליו, לכתוב מילות זיכרון ולשמר את דמותו. ברהנו קאסיה, הילד מאתיופיה שחלם על ישראל, הלוחם עם העוצמה השקטה והחיוך הכובש, שהיה כוח מניע וקרן אור לכל סביבתו, נפל בהגנת המדינה שכה אהב. אך רוחו, סיפורו, וכל מה שהיה, נשארים חרוטים עמוק בלבבות, עדות חיה ונושמת לגבורה אנושית, לאהבת אדם, ולאמונה בטוב שאין לו סוף. הוא היה ונשאר, לנצח, הכוח שלנו.