בנימין יהושע נידהם

לפני שהשמש הראשונה של בוקר ה-22 בנובמבר 2004 האירה את רחובותיה המנומנמים של אנגליה, נשמע קול בכייה של תינוק חדש בבית משפחת נידהם. בנימין יהושע, בנם הצעיר של ציפורה פיי ואמנון יעקב, הגיח לעולם והצטרף לחמישה אחים ואחיות שכבר מילאו את הבית בשמחה וצחוק: דניאל, יעל, אורלי, רפי וסמי. הוא כונה בנג'י עוד בטרם למד ללכת, שם חיבה קצר וקליל שהלם את אופיו העתידי. הבית האנגלי שבו גדל היה מלא בחום, בדיבורים שקטים על עבר והווה, ובציפייה לעתיד. הוריו, ששורשיהם נטועים עמוק בהיסטוריה היהודית, חלמו על יחסי קירבה משפחתיים עמוקים, על ערכים של מסורת וקהילה, ועל חיים מלאים משמעות. בנג'י הקטן גדל בתוך עולם של ספרים ישנים על מדפים כבדים, של שעות אחר הצהריים בגינה המטופחת, ושל ארוחות משפחתיות שבהן כל ילד קיבל את מקומו סביב השולחן. הוא למד מהר מאוד להרגיש את הדופק של הבית, את הניואנסים הקטנים שבקולות הוריו, את הדרך שבה אחותו יעל ליטפה את שיערו כשהיה עצוב, ואת הצחוק המתגלגל של אחיו רפי כששיחקו יחד בכדור בחצר.

החיים באנגליה הציעו לבנג'י ילדות נוחה, אך בתוך ליבם של הוריו בערה תמיד להבה של געגועים למקום אחר – למקום שבו השפה העברית היא שפת אם, שבו כל אבן מספרת סיפור, ושבו ההיסטוריה היהודית חיה ונושמת בכל פינה. הם דיברו רבות על ישראל, לא כעל ארץ רחוקה בסיפורי אגדות, אלא כעל בית שחיכה להם. בנג'י, שקלט את אווירת הבית בקלות, שמע את המילים "ציונות" ו"שליחות" מהדהדות בשיחות הערב של הוריו, מילים שעדיין לא הבין את מלוא משמעותן, אך ידע שהן טעונות באהבה עמוקה ובכמיהה גדולה. בשנת 2013, כשהיה כבן שמונה, החליטו הוריו לממש את חלומם הציוני. ההחלטה לארוז את כל חייהם, לעזוב את המוכר והבטוח, ולהתחיל מחדש בארץ רחוקה, הייתה אמיצה. בנג'י זכר את המזוודות שנארזו, את ריח הקרטונים החדשים, את הפרידה מהחברים שהותיר מאחור. הוא זכר את הטיסה הארוכה, את הציפייה המתוחה, ואז את הנחיתה בארץ חדשה, שונה כל כך מהירוק העמוק והאפרפר של אנגליה.

הם עברו להתגורר בזכרון יעקב, מושבה ציורית ששילבה בתוכה היסטוריה, קהילתיות ונוף ים תיכוני. השינוי היה דרמטי. מהרחובות השקטים של אנגליה, מהשפה האנגלית שהייתה שגורה בפיו, מצא בנג'י את עצמו מוקף בשפה חדשה, בצלילים אחרים, באור שמש עז ובהרגלי חיים שונים לחלוטין. ילד אחר אולי היה מתקשה, אך בנג'י, עם חיוכו הכובש וסקרנותו הטבעית, השתלב בחברה הישראלית בקלות מפתיעה, "כמו כפפה ליד", כפי שתיארה זאת אחותו. הוא למד עברית במהירות מדהימה, קלט את ניבי הדיבור ואת ההומור המקומי, ורכש חברים רבים בבית הספר היסודי החדש שלו. הוא אהב את הפשטות והישירות של הילדים הישראלים, את משחקי הכדורגל המאולתרים במגרש השכונתי, את הטיולים ברגל בין הסמטאות הצרות של המושבה, ואת הריח של האדמה אחרי הגשם הראשון.

שנות ילדותו ונעוריו בזכרון יעקב עיצבו את אישיותו הייחודית. הוא התחנך במערכת החינוך המקומית וסיים את לימודיו בתיכון "המושבה", שם השאיר חותם עמוק. בנג'י היה אהוב מאוד על צוות המורים ועל התלמידים כאחד. כולם הכירו אותו. הוא היה "צ'ארמר" אמיתי, כינוי שדבק בו בזכות יכולתו המופלאה להיחלץ מכל מצב בעזרת חוש ההומור השנון והכריזמה הטבעית שלו, וכל זאת מבלי להתחצף או לזלזל במוריו. אם מורה תפסה אותו מתלחשש בשיעור, חיוך קטן ומילה מצחיקה היו מספיקים כדי להמיס את כעסה ולהפוך את המצב לבדיחה משותפת. הוא ידע בדיוק מתי לומר את הדבר הנכון, מתי להרגיע את הרוחות ומתי להעלות חיוך על פניהם של כולם.

בנג'י היה נער שמח, חברותי, אהוב ואהוד מאוד. חיוכו הרחב, שהיה סימן ההיכר שלו, כבש את כל הסובבים אותו. הוא היה מסוגל להאיר חדר שלם רק בנוכחותו. מכריו תיארו אותו כבחור בוגר מעבר לשנותיו, אדיב ונעים הליכות, שתמיד ביקש להפיץ טוב סביבו. הוא היה זה שראה את האדם שצריך עזרה, את החבר שזקוק למילה טובה, את המצב שדורש גישור. חבריו הרבים הכירו אותו כאדם עם אהבה ענקית לחיים, כזה שידע לנצל כל הזדמנות לבלות וליהנות. הוא היה המנהיג הטבעי של החבורה, זה שארגן מסיבות ספונטניות בביתו או בגינה ציבורית, זה שהוביל את חבריו לערב של בילוי נהדר בתל אביב, בין הסמטאות התוססות של שוק הפשפשים ביפו או בבתי הקפה האופנתיים. הוא אהב את הרעש וההמולה של העיר הגדולה, את האנרגיה הצעירה שפועמת בה, ותמיד דאג שכולם ייהנו לא פחות ממנו.

אבל לצד כל הבילויים והשמחה, בנג'י ידע לשמור על איזון. עבורו, ארוחת השבת המשפחתית הייתה בעדיפות עליונה, קודש קודשים. הוא רחש כבוד רב לאימו, לאביו ולכל משפחתו, כבוד שניכר בכל מעשיו. הוא מעולם לא עזב את שולחן השבת לפני ברכת המזון, לא משנה כמה חברים חיכו לו בחוץ או כמה תוכניות מרגשות היו לו. השעות הארוכות סביב השולחן, עם ריח החמין המתבשל לאיטו, קולות השירה של קידוש וזמירות השבת, ושיחות עמוקות שגלשו מזיכרונות ילדות ועד לאירועי השבוע – כל אלה היו אבני יסוד בבניין נפשו. הוא האזין בקשב לסיפורים של הוריו וסביו, למד מהם על עבר מפואר ועל ערכים בלתי מתפשרים. הוא צחק עם אחיו ואחיותיו, התווכח איתם בוויכוחים עליזים על פוליטיקה או ספורט, והרגיש את החום העוטף של הבית, את העוגן המשפחתי שממנו שאב את כוחו.

הערכים הללו לא נשארו רק בתוך קירות הבית. הם ליוו את בנג'י בכל פעילותיו. הוא היה פעיל נלהב בתנועת הנוער "מכבי צעיר" בזכרון יעקב, שם למד על מנהיגות, על אחריות חברתית ועל תרומה לקהילה. הוא השתתף במחנות קיץ, יצא לטיולים רגליים ארוכים שהסתיימו סביב מדורה עם שירי ארץ ישראל, והיה חלק מצוות שהוביל פעילויות לבני נוער צעירים ממנו. דרך "מכבי צעיר" הוא פיתח את יכולתו הטבעית להנהיג, לרתום אנשים למשימה, וליצור תחושת שייכות ואחווה. הוא למד שם את החשיבות של עמידה בערכים, של נתינה ללא תמורה, ושל הבנה עמוקה של החברה הישראלית על כל גווניה.

במקביל לפעילותו בתנועת הנוער, בנג'י מצא פורקן לאנרגיה הפיזית שלו ולמשמעת העצמית בספורט הלחימה קיקבוקס. הוא התאמן במכון "טים גורדון" בזכרון יעקב, ועד מהרה בלט בכישרונו הייחודי. על מזרן האימונים, שם הזיעה ניגרה והשרירים בערו, בנג'י מצא שלווה וריכוז. הוא למד לשלוט בגופו, לדייק בתנועותיו, להרגיש את הכוח שבמכה ואת הזריזות שבתחמקות. המאמנים הבחינו בו מיד: היתה בו נחישות שקטה, רצון עז להשתפר, ויכולת ללמוד טכניקות חדשות במהירות. הוא השתתף בתחרויות רבות, כאשר כל זירה הייתה עבורו מבחן של אופי וכישרון. הוא עמד מול יריבים חזקים, ספג מכות והחזיר במכות, ותמיד שמר על רוח ספורטיבית. שיא הקריירה שלו בתחום הגיע כאשר זכה במקום השני באליפות ישראל בקיקבוקס, הישג מרשים שהעיד על כוח רצונו ועל התמסרותו למטרה. הזכייה לא הייתה רק ניצחון אישי; היא הייתה גם שיקוף של עבודה קשה, של שעות אינסופיות של אימונים, ושל משמעת עצמית שהפכה לחלק בלתי נפרד ממנו.

ככל שהתקרב גיל הגיוס, בנג'י ידע שדרכו מובילה לצבא. הוא ראה בשירות הצבאי לא רק חובה אזרחית, אלא זכות ושליחות, המשך טבעי לערכים שספג בבית ובתנועת הנוער. הוא התגייס לצה"ל ביום 20 במרץ 2023, ובחר לשרת בחיל ההנדסה הקרבית, חיל שדורש גם כוח פיזי וגם חשיבה טקטית. הוא שובץ כלוחם בגדוד 601, חלק מחטיבה 401, "עוצבת עקבות הברזל". בנג'י היה גאה מאוד על שירותו הצבאי. היתה בו תחושה עמוקה של אחריות, של היותו חלק ממשהו גדול יותר מעצמו, חלק מהמגן של העם והמולדת. הוא שאף להוכיח את עצמו כחייל טוב וכחבר טוב, ומהר מאוד מצא את מקומו באחוות הלוחמים הייחודית שנוצרת בשירות המשותף.

ימי הטירונות וההכשרה היו קשים ומאתגרים. הם כללו מסעות ארוכים תחת שמש קופחת, אימוני ירי אינטנסיביים, למידת טכניקות חבלה ופריצה, והסתגלות למשמעת צבאית נוקשה. בנג'י לא התלונן. הוא ראה בכל קושי הזדמנות להתחזק, ללמוד, ולהתגבר. הוא עזר ככל שיכל למי שהתקשו במהלך ההכשרה, בין אם בעזרה פיזית – לשאת ציוד כבד יותר, לעזור בטיפוס או בסחב – ובין אם בעזרה בשיפור מצב הרוח. חיוכו הרחב והומורו הייחודי הפכו אותו למקור של אופטימיות בתוך הקשיים. כשהיה חבר ששקע בייאוש, בנג'י היה שם כדי להגיד מילה טובה, לספר בדיחה, להזכיר לכולם למה הם נמצאים שם. הוא ידע לחבר בין כולם, להפיג את המתחים, וליצור תחושה של משפחה בתוך הפלוגה.

גם בצה"ל, בנג'י הקפיד על שמירת המסורת והערכים שספג בביתו. הוא השתתף בהתלהבות בכל הפעילויות בימי השבוע, אך בשבתות הקפיד על הליכה לבית הכנסת, על תפילה ועל קבלת שבת בשירה ובריקוד. הוא הרגיש קרוב לכל הלוחמים שלצידו, ללא קשר לרקע או למוצא. הוא שמח באחדות שנוצרה ביחידה, באותה תערובת מיוחדת של בני ישראל מכל קצוות החברה, שנלחמים יחד כתף אל כתף. הוא ראה בזה ביטוי עמוק ל"ואהבת לרעך כמוך" – האהבה והאחווה בין בני אדם, במיוחד כשהם עומדים יחד מול אתגרים.

שבת כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, 7 באוקטובר 2023. הבוקר החל ככל בוקר שבת רגיל, שקט ונעים, עטוף באוויר צלול. בשעה שש וחצי בבוקר, השלווה התנפצה. ארגון הטרור חמאס פתח במתקפת פתע אכזרית וחסרת תקדים על ישראל. ירי מסיבי של אלפי טילים ורקטות מרצועת עזה כיסה אזורים נרחבים בארץ, ובחסותו חדרו אלפי מחבלים – יבשתית, ימית ואווירית. הם פשטו על יישובי עוטף עזה, על שדרות, אופקים ונתיבות, טבחו במבלים תמימים במסיבות טבע סמוך לקיבוצים רעים ונירים, תקפו בסיסי צה"ל ורצחו עוברי אורח בדרכים. תוך שעות בודדות נרצחו כשמונה מאות אזרחים בבתיהם, במכוניותיהם, אחרי שבוצעו בהם פשעים כבדים. מאות ישראלים נחטפו לרצועת עזה, בתים ורכוש נבזזו, נהרסו והועלו באש. מאות חיילים, שוטרים, אנשי כוחות הביטחון וחברי כיתות הכוננות המקומיות נפלו בקרב. בבוקר הנורא הזה, החלה מלחמה.

כשפרצה המלחמה, בנג'י היה עדיין בשלב האימון המתקדם בהכשרתו כלוחם. הוא לא היה בחזית, אך הדיווחים שזרמו, תמונות הזוועה שהחלו להתפשט במהירות, וקולות האזעקות הבלתי פוסקות, הבהירו לו ולחבריו את גודל השעה. הוא ציפה בכיליון עיניים לסיום ההכשרה, כדי שיוכל להצטרף באופן מלא לפעילות המבצעית ולתרום בלחימה. הוא הרגיש תחושה עמוקה של דחיפות, של צורך להגן, לא לשבת בחיבוק ידיים. המילים "הגנה על העם והמולדת" קיבלו משמעות מצמררת. עם סיום ההכשרה המזורזת, נכנס בנג'י עם גדודו לרצועת עזה. אף שרק סיים את הכשרתו הצבאית, הוא הרגיש מוכן למשימה. לא היה בו חשש. הוא דיבר עם בני משפחתו בשיחות טלפון קצרות ומרגיעות. הוא ביקש מהם שלא ידאגו לו, הבטיח שישמור על עצמו, וניסה להעביר להם תחושה של ביטחון, גם כשהוא עצמו צעד אל הלא נודע. קולו היה יציב, מלא בנחישות, משדר רוגע שווא, כי ידע שדאגתם אליו עצומה.

הימים בעזה היו מתוחים ומלאי סכנה. כל צעד, כל תזוזה, היתה כרוכה בסיכון. בנג'י וחבריו לגדוד ההנדסה הקרבית פעלו בחזית הלחימה, מפלסים דרכים, מטהרים מבנים, פותחים צירים ומנטרלים מטענים. הם היו שם כדי לאפשר לכוחות התמרון להתקדם, תוך שהם חשופים לאיומים מכל כיוון. ביום ראשון, 3 בדצמבר 2023, נבחרה קבוצת חיילים מובחרים מהיחידה, ובהם בנג'י, לצאת לפעילות מבצעית בצפון רצועת עזה. המשימה הייתה רגישה, דורשת דיוק, אומץ לב וקור רוח. הם נכנסו לאזור בנוי, צפוף, שכלל סמטאות צרות ומבנים רבי-קומות. כל צעד היה מחושב, כל תנועה איטית.

הקרב התפתח בתוך מבנה, קרוב, אינטנסיבי. קולות הירי הדהדו בחלל סגור, ריח אבק השריפה מילא את האוויר. בנג'י פעל בנחישות, באומץ, בדיוק של לוחם קיקבוקס שהתרגל ללחץ ולתגובה מהירה. הוא הסתער קדימה, מודע לסכנה, אך חדור מטרה להגן על חבריו ועל משימתם. במהלך הקרב, הצליח בנג'י לפגוע בכמה מחבלים, כשהוא מגן בגופו על הסובבים אותו, מנטרל איומים ומאפשר התקדמות לכוחות. הוא היה בשיאו, מרוכז, מבצע את תפקידו ללא חת. ואז, בשיאו של הקרב, נפגע מירי. קול נפילתו נבלע בקולות הירי וההדף, אבל את החור שהותיר אחריו לא יכול היה שום רעש להעלים. רב-טוראי בנימין (בנג'י) נידהם נפל בקרב ביום כ' בכסלו תשפ"ד, ה-3 בדצמבר 2023. הוא היה בן תשע-עשרה בלבד בנופלו.

הבשורה המרה הגיעה לזכרון יעקב, והכתה את המשפחה והקהילה בתדהמה ובכאב עמוק. בנג'י, ה"צ'ארמר" עם החיוך הכובש, מנהיג החבורה, לוחם הקיקבוקס, הבן והאח האהוב – נפל במלחמת הגנה על המדינה שכה אהב. הלווייתו נערכה בחלקה הצבאית בבית העלמין בזכרון יעקב, וליוו אותו בהמוניהם בני משפחה, חברים, מפקדים וחיילים. השקט בבית העלמין נחתך רק בבכי ובקולות הספד, שהדהדו את גודל האובדן. לאחר נפילתו, הועלה בנג'י לדרגת סמל, הכרה באומץ ליבו, מקצועיותו ורוח הלחימה שלו. הוא הותיר אחריו הורים שבורי לב, שלושה אחים ושתי אחיות, קהילה שלמה שמתאבלת עליו, וחלל עצום שאיש לא יוכל למלא.

על מצבתו של בנג'י נכתב הפסוק "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא י"ט, י"ח). זה לא היה ציטוט אקראי, אלא בחירה מכוונת, שכן בבית הספר, כאשר התבקש בנג'י לבחור את הפסוק המשמעותי ביותר מהתנ"ך מבחינתו, זה הפסוק שבחר. הוא היה פסוק שעיצב את חייו, שהנחה את התנהלותו עם חברים, עם משפחה, ועם חייליו. אהבת האדם, הנתינה, הדאגה לזולת – אלו היו אבני היסוד של אישיותו, והן באו לידי ביטוי גם ברגעיו האחרונים, כשלחם למען חבריו ולמען עמו. לזכרו הוצאה מדבקה עם המשפט "רצית רק שנשמח איך שידעת להיות אח כל הזמן" – משפט קטן, אך טעון באהבה ענקית ובהתגעגעות אין קץ, המבטא את מהותו של בנג'י כמי שתמיד דאג לשמחתם ולרווחתם של הסובבים אותו.

בנימין יהושע נידהם, בנג'י, מונצח כיום עם כל חללי חיל ההנדסה באתר "דרך הגבורה" סמוך לצומת חולדה בדרום. הוא נצרך בזיכרון הלאומי כגיבור, אך עבור משפחתו וחבריו, הוא נצרך קודם כל כבנג'י – הילד האנגלי שהפך לישראלי בכל נימי נפשו, הנער הצ'ארמר שאהב את החיים, לוחם הקיקבוקס עם המשמעת הברזל, הבן והאח שאהב את משפחתו מעל לכל, החבר המסור, והלוחם האמיץ שנתן את חייו למען ביטחון המדינה. מורשתו אינה רק סיפור של אומץ לב בשדה הקרב, אלא סיפור חיים שלם של אנושיות, של שמחת חיים, של אהבת אדם ושל מחויבות עמוקה. בנג'י היה ונותר סמל לתקומה הישראלית, לרוח הצעירה והנחושה שקמה מתוך האובדן, וממשיכה לבנות, ליצור ולהגן, בזכותם של גיבורים כמוהו. זיכרו יהיה חקוק לעד.