בנימין מאיר ארלי

בנימין מאיר ארלי נולד ביום כ' בתשרי תשס"ג, ה-26 בספטמבר 2002, בעיר ניו יורק, ארצות הברית, כשעוד לפניו עולם שלם של צבעים, צלילים ותחושות שיטביעו בו את חותמם העמוק. הוא היה בנם של רחל פסי, המוכרת יותר כג'ניפר, וזאב דויד, שרבים קראו לו רוברט, והצטרף למשפחה כבן זקונים במשך תקופה קצרה, אח קטן לשרה. ארבע שנים ראשונות בחייו עברו עליו בלב ההמולה של ניו יורק, עיר שהקצב שלה, הרעש והאורות, אולי השתלבו איכשהו עם שמחת החיים הפנימית שהחלה כבר אז לפעם בו. בשנת 2006, כשהיה רק בן ארבע, עשתה המשפחה צעד משמעותי, כזה שיעצב את כל עתידו – הם עלו ארצה, עזבו את מגדלי הזכוכית והבטון, את הפיח והאנונימיות של הכרך העצום, והתיישבו בבית שמש. המעבר היה דרמטי, מנוף עירוני צפוף אל עיר מתפתחת, שעדיין נושמת את אוויר ההרים של ירושלים, עם שדות פתוחים ונוף בראשיתי יחסית, שהיה שונה בתכלית מכל מה שהכיר. כאן, בין הכרמים והגבעות, גדל בנימין, וכאן נולדו אחריו גם ארבעת אחיו הצעירים – יהודה, עקיבא, יעקב וחנה – שיחד איתו יצרו משפחה גדולה, תוססת וחמה, שהייתה עוגן חייו ומקור כוחו.

את שנותיו הראשונות בישראל בילה בנימין במערכת החינוך המקומית של בית שמש. הוא היה ילד שמח, חיוכו הרחב האיר את פניו כמעט תמיד, ועיניו הסקרניות בחנו כל פרט ופרט בעולם שסביבו. הוא היה שובב, מלא אנרגיה מתפרצת, כזה שאי אפשר היה להתעלם מנוכחותו, גם אם ניסה להצניע אותה. אהבתו לספורט ולתנועה ניכרה בו מגיל צעיר, ובכל הזדמנות מצא את עצמו בפעילות גופנית, רץ, קופץ, או מטפס. הוא היה חברותי מטבעו, קל היה לו ליצור קשרים עם ילדים אחרים, ועד מהרה מצא את מקומו בחבורות של ילדי השכונה, משחק בכדורגל במגרש המאולתר, רוכב על אופניים בשבילים צרים בין הבתים, או סתם יושב ומדבר שעות ארוכות עם חבריו הטובים. סקרנותו לא ידעה גבול, והוא נהג לשאול שאלות נוקבות, לחקור לעומק כל נושא שעניין אותו, ולפתח דעות מוצקות משלו, אותן לא חשש להביע, גם אם היו שונות מהמקובל. כשהגיע לגיל תיכון, קיבל החלטה לא שגרתית, כזו שמעידה על אופיו המיוחד – הוא בחר ללמוד בישיבה התיכונית "צביה" באילת. המעבר לקצה הדרומי של הארץ, הרחק מהבית והמשפחה, לא היה קל, אבל בנימין חיפש מסגרת שתשלב את לימודי הקודש עם חיבור עמוק לטבע, לסביבה המדברית, ולימים. הוא מצא זאת בישיבה באילת, שם יכל ללמוד תורה לצד לימודים ימיים וסביבתיים, כשהמדבר האדום והים הכחול הופכים לחלק בלתי נפרד מחייו, מעניקים לו השראה ושלווה. החוויה הזו, של לחיות ולהתחנך בנוף עוצר נשימה, בין הרי אילת הגעשיים למימי ים סוף הצלולים, חיזקה בו את אהבתו לארץ, ליופייה הפראי ולעוצמתה.

שנות הנעורים של בנימין היו עשירות ומלאות תוכן. הוא היה נער פעיל בתנועת הנוער "בני עקיבא", שם שימש כמדריך, כשהוא מעביר הלאה את הערכים שבהם האמין – אהבת הארץ, עזרה הדדית, ומנהיגות שקטה אך משפיעה. בזמנו הפנוי, נחשפו כישרונותיו הרבים. בנימין היה רקדן ברייקדאנס מרשים, גופו גמיש וזריז, כשהוא מבצע תנועות מורכבות בקלות ובחן. הוא מצא את הקצב בתוכו, והיה מסוגל להפוך כל פינה לרחבת ריקודים מאולתרת. מעבר לכך, הוא היה מוזיקאי ומתופף מוכשר. ידיו ידעו לפרוט על תופים, להפיק מהם מקצבים סוחפים, והוא הוביל הרכב מוזיקלי של תלמידי הישיבה. בכל ראש חודש, היה יוזם הרקדה ישיבתית סוערת, כשהלהקה שלו מנגנת ובנימין הוא הרוח החיה, מלהיב את כולם ומכניס שמחה ללבבות. אלו היו הרגעים היחידים שבהם הרשה לעצמו להיות במרכז תשומת הלב, כשהוא מוקף בחבריו המזיעים והמחייכים, מפיץ אנרגיה מדבקת. בשאר תחומי חייו, העדיף בנימין להימנע מפרוז'קטורים, להתמזג ברקע, לא לחפש את הזרקורים. אך למרות שמעולם לא ניסה להתבלט, בכל מקום אליו הגיע, נמשכו אליו אנשים כבמטה קסם. הייתה בו איכות אנושית נדירה, יכולת להתחבר לכל אדם שפגש – מילדי קטנים ועד מבוגרים, מדתיים ועד חילונים, מתושבי ערים ועד אנשי התיישבות. הוא אסף מאות חברים מכל קצוות המדינה, כשכל אחד מהם הרגיש שבנימין רואה אותו, מקשיב לו, ומקבל אותו ללא תנאי. החברים האלה הפכו לרשת תמיכה ענפה, למשפחה נוספת, שחיזקה את תחושת השייכות והאהבה בחייו.

כשהיה בן שש-עשרה, התגלתה תובנה עמוקה על נפשו של בנימין. הוא הכין רשימה מפורטת של חמישים וחמש משאלות, חלומות ויעדים, וקרא לה בפשטות "אני רוצה". הרשימה הזו, שנכתבה בכתב ידו הנקי והמסודר, הייתה מסמך מרגש, חלון הצצה אל עולמו הפנימי העשיר. היא כללה שילוב של שאיפות אישיות, חברתיות ורוחניות, שציירו את דיוקנו של נער צעיר עם נשמה עתיקה. בין היתר, ביקש בנימין "שיהיו לי חברים טובים שישפיעו עלי לטובה", משאלה שהעידה על חשיבות הקשרים האנושיים בעיניו ועל שאיפתו לגדול ולהתפתח דרכם. הוא רצה "שיהיו לי מערכות יחסים טובות עם כל בני המשפחה והמשפחה המורחבת", מה שהצביע על הערך העליון שהעניק למשפחה, לליכוד ולתמיכה ההדדית. חלומות נוספים שיקפו את אהבתו לטבע ולחיים פשוטים יותר: "לדעת לרכוב על סוסים טוב, שיהיו לי סוסים", שאיפה ששילבה את האהבה לבעלי חיים עם הרצון לחופש ולמרחבים. לצד אלה, הופיעו ברשימה גם שאיפות רוחניות עמוקות, המעידות על חיבורו העמוק למסורת ולזהותו היהודית: "שיגיע המשיח ותחיית המתים ובית המקדש, להיות כהן". אלה לא היו רק מילים, אלא ביטוי של כמיהה עמוקה לגאולה, לתיקון עולם, ולחיים מלאי קדושה ומשמעות. הוא רצה גם "שיגידו עלי רק דברים טובים, שייהנו בקרבתי", שאיפה לצניעות וכבוד הדדי, שביטאה את רצונו להשפיע לטובה על סביבתו מבלי לחפש שבחים. "להבין למה באתי לעולם, להיות מאוהב, להיות צנוע, להיות בלי סמארטפון, לחוות חוויות, לחוות עונג שבת, שיהיה לי נס גלוי, לא לבזבז את היכולות שלי" – כל אלה יחד יצרו פסיפס מורכב של אישיות עשירה, שחיפשה אמת, משמעות, חיבור עמוק לעצמה ולעולם, והתנגדה למגמות שטחיות של העולם המודרני. רשימה זו לא הייתה רק אוסף של משאלות, אלא מפת דרכים פנימית, ששימשה מצפן לחייו הקצרים אך המלאים.

מגיל צעיר, היה ברור לבנימין שייעודו הוא שירות קרבי בצה"ל. זו לא הייתה שאלה של "אם", אלא של "מתי" ו"איפה". ההחלטה הזו נבעה מאהבתו העמוקה לארץ ומחויבותו לביטחונה. כשהגיעה העת, הוא בחר בדרך המשלבת את שני עולמותיו – העולם הרוחני והעולם המעשי – והצטרף לישיבת ההסדר בצפת. בישיבה זו, שוכנת בלב עיר הקודש ההררית, הוא שילב את לימודי התורה, העמקה בעולמות הרוח וההלכה, עם הכנה פיזית ונפשית לשירות קרבי משמעותי. הוא מצא איזון בין לימוד הגמרא בחברותא אל תוך הלילה, כשהאוויר הקר של צפת מצנן את החלון הפתוח, לבין אימוני כושר מפרכים ושיעורים על נשק וטקטיקה. לקראת הגיוס, הציעה לו אמו, ג'ניפר, לקנות לו את כל הציוד הדרוש לחייל חדש – תרמיל, בגדים חמים, פנס ראש, שעון עמיד. אך בנימין סירב בנימוס אך בתקיפות. "אני לא צריך כלום," אמר לה כשהוא מחייך את חיוכו המוכר. "מה שצריך יתנו לי, ומה שלא, כנראה שאפשר להסתדר גם בלעדיו." קרוביו ומכריו מספרים שצניעותו לא הייתה הצגה, אלא דרך חיים. הוא מעולם לא גילה עניין גדול בחומריות, לא רדף אחרי מותגים או גאדג'טים, והסתפק במועט. מה שהיה חשוב לו באמת היו חוויות, קשרים אנושיים, לימוד, ועשייה למען הכלל.

ב-11 בנובמבר 2021, ביום חורפי וקריר, התגייס בנימין לצה"ל. הוא הגשים את חלומו והצטרף לגדוד 101 של חטיבת הצנחנים, יחידה קרבית עילית, שנודעה ברוח הלחימה שלה ובדרישות הגבוהות שהציבה בפני לוחמיה. הוא עבר הכשרה מפרכת, שכללה מסעות ארוכים עם משקלים כבדים, אימוני ירי אינטנסיביים בשטחים פתוחים ובמתארים מורכבים, לימוד טקטיקות לחימה והישרדות בשטח. הוא הוכשר לתפקיד נגביסט – לוחם המשתמש במקלע מסוג "נגב". תפקיד זה אינו רק טכני; הוא דורש אחריות עצומה, קור רוח, ויכולת פעולה תחת אש. הנגביסט נמצא לרוב בחוליית החוד, מוביל את הכוח, חשוף ראשון לאיום, ונושא על כתפיו את משקל האש הראשונית. זהו תפקיד שמתאים לאופיו של בנימין – מי שתמיד רצה להיות בפרונט, להוביל, לתת דוגמה אישית, ולא להסתתר מאחור. בקרב חבריו לשירות, בנימין נודע במהרה כלוחם אמיץ. הוא לא היה רק חזק פיזית, אלא גם בעל מנטליות חזקה במיוחד. גם ברגעים הקשים ביותר, כשהעייפות איימה להכריע והסכנה ריחפה באוויר, הוא הצליח להשרות ביטחון בסובבים אותו. הוא ידע להחדיר מוטיבציה לחבריו המותשים במילה טובה, בבדיחה קלה, או בחיוך רחב ומעודד. "קדימה חבר'ה," היה אומר בקולו העמוק והרגוע, "עוד קצת, אנחנו יכולים את זה." הוא היה זה שהצליח לגרום לכולם לצחוק, גם כשהמצב היה מאתגר עד בלתי נסבל, משחרר את המתח באוויר ויוצר תחושה של קלילות ואופטימיות. מבחינתו, השירות הצבאי לא היה רק חובה, אלא פריווילגיה. "זו זכות גדולה לקחת חלק בלחימה ובהגנה על המדינה," נהג לומר, "אם אצטרך למות למען ארץ ישראל, זה מה שעליי לעשות." המשפט הזה לא נאמר כסיסמה ריקה, אלא מתוך אמונה עמוקה וברורה, שהייתה חלק בלתי נפרד מזהותו.

בנימין היה אדם חיובי באופן יוצא דופן. הוא ניחן באנרגיה גבוהה וכיפית, כזו שמשכה אליו אנשים והפיצה סביבו אווירה טובה. הוא היה מלא באמפתיה, יכולת נדירה להבין את רגשות הזולת ולהזדהות עימם. תמיד היה מוכן להקשיב, באמת להקשיב, לא רק לשמוע את המילים אלא לחוש את המשמעות שמאחוריהן. לעיתים קרובות, חבריו ובני משפחתו מצאו את עצמם משתפים אותו בלבטים ובקשיים, ובנימין היה שם, עם מבט מבין וסבלני, מציע עצה או סתם אוזן קשבת. הוא היה שמח תמיד, חייך לכולם – לחיילים, למפקדים, לקציני מטבח, לילדים ברחוב, למוכר במכולת. חיוכו היה כרטיס הביקור שלו, שפתח דלתות וליבב אנשים. הוא עזר בכל מה שאפשר, לא חיכה שיבקשו ממנו, אלא חיפש באופן אקטיבי היכן יוכל לתרום. בתוך המשפחה, בנימין היה עוגן. הוא היווה מודל לחיקוי עבור כל אחיו ואחיותיו הצעירים, ומושא להערצתם. הם ראו בו דמות יציבה, חכמה, שמחה, ובעיקר, אדם עם עקרונות ברורים ולב רחב. הם ידעו שאם יש להם שאלה, התלבטות, או סתם צורך בחיבוק, בנימין יהיה שם בשבילם.

מעבר למסגרות הפורמליות של הצבא והישיבה, בנימין טיפח אהבה גדולה לנופים ולאוצרות הטבע של ארץ ישראל. הוא הכיר כל שביל, כל פינה נסתרת, כל נוף עוצר נשימה. במיוחד אהב את המעיינות הטבעיים שפזורים ברחבי הארץ – את המים הצלולים שנובעים ממעמקי האדמה, את הצמחייה העשירה שצומחת סביבם, ואת השקט המרגיע שהם מציעים. בכל חופשה, בין אימון לאימון, היה מוצא את עצמו בדרך למעיין כזה או אחר, טובל במים הקרים, מתרענן, ומתחבר לאדמה שכל כך אהב. הוא אהב לחקור, להעמיק וללמוד בעצמו, לא הסתפק בידע שטחי. ספרי היסטוריה ישראלית, מודרנית ותנ"כית, מילאו את מדפיו, והוא קרא אותם בעניין רב, מנסה להבין את שורשיה של האומה, את התפתחותה, ואת אתגריה. הוא עסק גם במשפט יהודי ובפסיכולוגיה, מתוך רצון להבין את נפש האדם ואת מערכות היחסים המורכבות שבינינו. אהבתו לארץ לא הייתה רק אהבה רומנטית לנופיה, אלא אהבה מעשית, מחויבת. יישוב הארץ היה חשוב לו מאוד, והוא ראה בכך משימת חיים. בחופשותיו מהצבא, במקום לנוח או לבלות, נהג להתנדב בחוות של יהודה ושומרון. הוא רעה את הצאן על הגבעות החשופות, כשהרוח מלטפת את פניו והשמש צורבת את עורפו. הוא שמר על האדמות, סייע בעבודות חקלאיות, נטע עצים, ותיקן גדרות. הוא ראה בכך לא רק עבודת כפיים, אלא ביטוי של אידיאולוגיה עמוקה – להבטיח שכל יהודי יוכל לחיות בשלווה ובביטחון בכל מקום בישראל, מתוך חיבור עמוק לשורשים ולזהות. כחלק ממשימה זו, נטע וטיפח כרם ענבים סמוך ליישוב נווה צוף שבהרי בנימין. הוא טיפל בגפנים במסירות, חרש את האדמה, גזם את הענפים, דאג לכל צמח כאילו היה ילדו. הוא חלם שיום אחד, כשהכרם יניב פירות בשפע, יזכו בני משפחתו וחבריו לשבת יחד איתו, תחת שמיים זרועי כוכבים, ולשתות יחד את היין המשובח שיופק מפירות עמלו. זה היה חלום על עתיד, על שלווה, על קהילה ועל חיבור עמוק לאדמה, חלום ששיקף את כל מה שבנימין ייצג.

השבת ההיא, כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, ה-7 באוקטובר 2023, נפתחה כיום חג רגיל. אור ראשון של בוקר החל לעלות על האופק המזרחי, מפיץ גוונים של ורוד וזהב מעל יישובי עוטף עזה. השעה הייתה שש וחצי בבוקר, ואלפי ישראלים התכוננו לתפילות חג שמחות, לריקודים עם ספרי התורה, לארוחות משפחתיות. אך השקט השלו נקרע באחת. ארגון הטרור חמאס פתח במתקפת פתע חסרת תקדים, אכזרית ורצחנית, על מדינת ישראל. מטח ירי מסיבי של אלפי טילים ורקטות שוגר מרצועת עזה אל אזורים נרחבים בארץ, כשקולות הפיצוצים והאזעקות מפרים את שלוות החג. בחסות האש והבלבול, חדרו אלפי מחבלים – יבשתית דרך גדר הגבול, ימית דרך הים, ואווירית באמצעות רחפנים ומצנחי רחיפה – אל תוך יישובי עוטף עזה, שדרות, אופקים ונתיבות. הם פשטו על בסיסי צה"ל, על מסיבות טבע סמוך לקיבוצים רעים ונירים, ועל העוברים בדרכים. מה שקרה אחר כך היה טבח. המחבלים רצחו בדם קר כשמונה-מאות אזרחים בבתיהם, במכוניותיהם, אחרי שביצעו בהם פשעים כבדים ואכזריים. הם חטפו מאות ישראלים, תינוקות, ילדים, נשים וגברים, לרצועת עזה, והחריבו, בזזו והעלו באש בתים ורכוש. מאות חיילים, שוטרים, אנשי כוחות הביטחון וחברי כיתות הכוננות המקומיות נפלו בקרב, כשהם מנסים להגן בגופם על אזרחים חסרי מגן. בבוקר זה, בבת אחת, החלה מלחמה – "מלחמת חרבות ברזל", שזעזעה את אמות הספים של המדינה כולה.

הגדוד של בנימין, גדוד 101 של חטיבת הצנחנים, הוקפץ באופן מיידי. לא היה זמן להתלבטות, רק פעולה. מהרגע הראשון, השתתף הגדוד בלחימה, כשהוא מבצע פעילויות מבצעיות שונות, מגיב לאירועים, ומגן על יישובים. הימים הראשונים היו כאוטיים, מלאי אדרנלין ומתח, כשכל לוחם מבין את גודל השעה ואת המשימה המוטלת עליו. במקביל, ערך הגדוד אימונים אינטנסיביים וקצרים לקראת לחימה קרקעית ברצועת עזה, כשהם מתרגלים מתארים שונים, משפרים טקטיקות, ומתכוננים למה שצפוי להם מעבר לגדר. לקראת סוף חודש אוקטובר, ניתנה הפקודה. בנימין, יחד עם הכוחות הלוחמים של הגדוד, נכנס אל הרצועה. זו לא הייתה עוד כניסה שגרתית. זו הייתה מלחמה, לחימה אמיתית, שבה כל צעד עלול להיות האחרון. הוא לחם במשך ימים ארוכים, שעות ארוכות שהתמזגו לאחת, כשהוא מפעיל את מקלע ה"נגב" שלו במקצועיות, בעוז ובגבורה. הריחות של עשן, אבק ומתכת שרופה מילאו את האוויר. קולות הירי והפיצוצים היו בלתי פוסקים. בנימין התקדם בין מבנים הרוסים, בסמטאות צרות, תחת אש בלתי פוסקת, כשהוא ממוקד במשימה, מגן על חבריו ועל המדינה. הוא ידע שלכל פעולה שלו יש משמעות, ושכל רגע הוא קריטי.

בבוקר שבת, ה-18 בנובמבר 2023, כחודש וחצי לאחר פרוץ המלחמה, נקרא הצוות של בנימין להצטרף כתגבורת לכוח לוחמים אחר. הכוח הזה היה בעיצומו של קרב קשה מול חוליית מחבלים, שכמה מהם התבצרו במבנה סמוך וירו ללא הפסקה לכל עבר, יוצרים איום מתמיד על הכוחות בשטח. האוויר היה סמיך ממתח, מקולות ירי ומההבנה שכל דקה קריטית. מפקד הכוח, לאחר הערכת מצב מהירה, קיבל החלטה קשה: להיכנס למבנה המבוצר ולנטרל את המחבלים. הוא החליט להיכנס עם לוחם נוסף, במטרה לפרוץ פנימה. בנימין, ששמע את ההחלטה, לא היסס לרגע. הוא חבר אליהם מיד, פניו נחושות, מבטו ברור. "אתם לא יכולים להיכנס לשם בלעדיי," אמר בקולו העמוק והסמכותי, "יש לי מקלע 'נגב'." הוא ידע שתפקידו כנגביסט, כמי שנושא את עוצמת האש הגדולה ביותר, חיוני לפריצה כזו. הוא לא חשב על עצמו, רק על המשימה, על חבריו, ועל הצורך להכריע את האויב. שלושתם – המפקד, הלוחם הנוסף, ובנימין עם ה"נגב" שלו – נכנסו אל המבנה, אל הלא נודע. הצעדים שלהם היו מדודים, העיניים סורקות כל פינה, כל צל, כל פתח. הם החלו לסרוק את חדרי הבית, חדר אחר חדר, בחיפוש אחר המחבלים. המתח היה בשיאו, כשכל רגע עשוי להיות הרגע האחרון. הם איתרו ונטרלו את אחד המחבלים שהתבצר במקום. נשימה קלה, אך הקרב טרם הסתיים. רגע לאחר מכן, אוגפו השלושה על ידי מחבל נוסף, שארב להם מפינה נסתרת. הכל קרה במהירות מסחררת, בשבריר שנייה. בנימין נורה ונהרג במקום, וכך גם המפקד והלוחם שחתרו למגע יחד איתו. רב-טוראי בנימין מאיר ארלי נפל בקרב ביום ה' בכסלו תשפ"ד, ה-18 בנובמבר 2023. הוא היה בן עשרים ואחת בלבד במותו.

הבשורה המרה הכתה במשפחתו ובחבריו כרעם ביום בהיר. בנימין הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בהר הרצל שבירושלים, בטקס מרגש ועצוב, תחת שמיים אפורים, כשדמעות רבות זלגו על מצבתו הטריה. הוא הותיר אחריו הורים שבורי לב – רחל פסי וזאב דויד – ושתי אחיות ושלושה אחים, שנותרו עם חלל עצום וכאב בלתי נתפס. לאחר נפילתו, הועלה בנימין מדרגת רב-טוראי לדרגת סמל, כהוקרה על גבורתו ומסירותו.

אביו, רוברט, ספד לו בהלוויה, כשקולו נשבר אך עיניו בורקות בגאווה ובכאב: "למי שלא הייתה את הזכות להכיר את בנימין, הוא היה שונא את כל זה שבאו לכבודו. הוא לא אהב תשומת לב. היה עניו. לא אהב שמזכירים את שמו. אבל הוא לא יכול לעצור אותי עכשיו." רוברט תיאר את בנימין כמנהיג אמיתי, גם אם לא חיפש את התואר. "היה לו חיוך שהאיר את החדר," אמר האב, "הוא לא היה כמו נער מתבגר. היו לו עקרונות. היה חוזר אחרי אימון בצבא, מותש, אבל מעדיף ללכת לחווה שלה היה קורא בית, לעבוד עם הפרות ולעשות שמירה בשבת החופשית שלו. הוא היה גיבור. תמיד רצה להיות בפרונט." מילותיו של האב שרטטו דיוקן של נער צעיר עם נשמה בוגרת, צנוע אך עקשן, אוהב אדם ואדמה, ובעל תחושת שליחות עמוקה. גם הרב איל יעקבוביץ', ראש ישיבת ההסדר בצפת, ספד לו, כשקולו רועד מהתרגשות: "בנימין שלנו בחור גיבור ואמיתי, חזק בגוף וברוח. בנימין עדין נפש בקול עמוק וביופי שובה לב... חיפשת חיזוק בעבודת ה' ואספת כל פירור כזה באהבה ובתודה. אדמת הארץ בערה בליבך. בכישרון נדיר של מלאכת כפיים חיברת את האדמה לה' יתברך בחיים של קדושה. לא יכולת להתפשר על פחות מהאמת, לגבי עצמך בחיים האישים שלך ולגבי העם והארץ. והכול בשקט עם עולם פנימי עשיר ויצוק... בנימין המאיר והחזק. בנימין המבקש אמת וטוב. המתנדב תמיד. הלב הבוער." דבריהם של האב והרב השלימו תמונה שלמה של אישיות מיוחדת במינה, ששילבה ענווה עם עוצמה, רוחניות עם מעשיות, ואהבה עמוקה לאדם ולארץ.

מורשתו של בנימין מאיר ארלי ממשיכה לחיות ולהאיר דרך מגוון רחב של יוזמות ופרויקטים שהוקמו לזכרו. עיריית בית שמש, העיר בה גדל והתחנך, מנציחה את שמו באתר האינטרנט שלה, כבן העיר שנפל על הגנתה. משפחתו, בכאבה העצום, בחרה להפוך את האבל לעשייה, ולהמשיך את דרכו של בנימין בהפצת טוב ואהבה. הם הקימו לזכרו את "בית בנימין" בצפת – מקום מיוחד שנועד לשמש בית למנוחה, התאוששות והתחדשות עבור חיילים קרביים, משפחות שכולות, משפחות שפונו מבתיהן, וכל מי שסובל מהשלכותיה הטראומטיות של המלחמה. המקום הזה, בלב עיר הקודש שבה למד בנימין תורה, מהווה עדות חיה לנדיבותו, לאמפתיה שלו, ולרצונו לעזור לזולת. בנוסף, יצאה המשפחה ביוזמה מרגשת המבקשת מכל עם ישראל לעשות מעשים טובים לזכרו של בנימין. המעשים הללו, קטנים כגדולים, נכתבו בספר מיוחד שיצרה המשפחה, וכל דפיו התמלאו תוך זמן קצר בסיפורים מרגשים על חסד, עזרה הדדית, וחיבור. בישיבה התיכונית "צביה" באילת, המקום שבו גילה בנימין את כישרונותיו המוזיקליים, מוקם חדר מוזיקה מפואר להנצחתו. בחדר זה, יוכלו תלמידי הישיבה ללמוד נגינה, לנגן יחד, ליצור מוזיקה, להקליט ולערוך, ובכך להמשיך את רוחו היצירתית והשמחה של בנימין. לקראת פורים תשפ"ד, נערכה בירושלים מסיבה לזכרו, שכל הכנסותיה הועברו לצדקה, כהמשך למסורת ההרקדות שהיה יוזם בישיבה, וכהד לרוח הנתינה והשמחה שאפיינה אותו. לבסוף, בנימין מונצח גם על ידי הארגון "Binyamin's BBQ Brigade" – "חטיבת הברביקיו של בנימין". ארגון זה, שנושא את שמו, ממשיך את דרכו של בנימין בהפצת אור ושמחה בקרב חיילים, באמצעות ארוחות ברביקיו מפנקות, מוזיקה טובה, הופעות של אמנים ובדרנים, הרצאות מעשירות ועוד. כל אלה יחד מבטאים את החלל העצום שהותיר אחריו בנימין, אך גם את המורשת העשירה והמתמשכת של אהבה, נתינה, צניעות, גבורה, וחיבור עמוק לארץ ולעם. חייו הקצרים אך המלאים של בנימין מאיר ארלי ז"ל, שהסתיימו בטרם עת בהגנה על ביתו, על עמו ועל אדמתו, מהווים זיכרון חי ונושם לגבורה ישראלית, כזו שנובעת מתוך אנושיות, מעשים פשוטים לכאורה, ואהבה שאינה תלויה בדבר. הוא נפל כגיבור, ורוחו ממשיכה להאיר את דרכנו, כחלק בלתי נפרד מסיפור התקומה של כולנו.