בצלאל דוד שעשוע

בליל חורף קריר, בשעותיה האחרונות של פרשת תרומה, רגע לפני שהחליף הלילה משמרות עם שחר יום חדש, בבית החולים "ליס איכילוב" שבתל אביב, הגיח לעולם בצלאל דוד שעשוע. השעה הייתה עשרים ושלוש וחמישים ותשע דקות, ותל אביב כולה נשמה שינה עמוקה, אלא שבחדר הלידה, עולם ומלואו נברא מחדש. גלית ושי, הוריו הטריים, הציצו בו בפעם הראשונה, וליבם נמלא באור בהיר, אור שילווה את חייהם מעתה ואילך, אור שילווה את חייו של בצלאל עצמו, ילד שנולד עם חיוך קטן ושקט על פניו, כאילו ידע כבר אז את המסלול המלא של חייו, את השמחה שיפיץ, את האהבה שיעניק, ואת הדרך שבה יבחר ללכת, עד תום. הוא נולד אל חיבוקה החם של משפחה אוהבת, בית שבו קירותיו היו ספוגים בצחוק, בשיחות אינסופיות, ובקשר עמוק שנטווה יום יום. עם זוהר אחיו הגדול, ועם בת ציון, נעמי וירדן אחיותיו הקטנות שיבואו אחריו, בצלאל מצא את מקומו הטבעי כעוגן של שמחה ומרץ, ילד שעם בואו מילא את החלל באנרגיה מתפרצת של חיים.

כבר מראשית דרכו, במעון "אמונה" החמים, היה ניכר שבצלאל הוא ילד מיוחד, כזה שאי אפשר להתעלם ממנו. הוא לא פשוט "גדל" או "התפתח" – הוא פרח, לבלב, צמח בכל נימיו וכישוריו. כל בוקר, עוד לפני שהשמש טיפסה מעל גגות תל אביב והשליכה צללים ארוכים על הרחובות המתעוררים, קול שירתו היה בוקע מחדרו, מנגינה עליזה ונטולת דאגות שהדהדה בין הקירות, מעירה את בני הבית בחיוך. הוא לא ידע להתעורר אחרת – תמיד עם שיר על השפתיים, תמיד עם מצב רוח טוב, כאילו קיבל מנה כפולה של אופטימיות עם לידתו. הדרך מביתו לבית הספר לא הייתה מסע רגיל של צעדים מדודים, אלא סדרת דילוגים קלילים, קפיצות קטנות של אושר, שכל אחת מהן הדגישה את החיוך הרחב שמעולם לא מש מפניו. אבל לפני שהיה מגיע לשער בית הספר, היה לו טקס קבוע, עניין של מה בכך, שלא היה מוותר עליו בשום פנים ואופן. הדרך לבית הספר תמיד עברה דרך שוק התקווה התוסס, מקום שבו ניחוחות תבלינים התערבבו בריחות מאפים טריים וקולות הרוכלים הדהדו באוויר. שם, בין דוכני הירקות הצבעוניים וריחות הדגים הטריים, הוא היה עוצר אצל המוכר הקבוע, קונה לעצמו לחוח חם וטרי, שרק יצא מהטאבון, ומלווה אותו בבקבוק שוקו קר. זה לא היה רק אוכל; זו הייתה חוויה, רגע קטן של עונג ושל מסורת אישית. גם אם ידע שיאחר לשיעור הראשון, גם אם ידע שינזפו בו – בצלאל לא היה מוותר. כשהיה רוצה משהו, כשהיה מכוון את ליבו למטרה, קטנה ככל שתהיה, שום דבר לא עצר אותו. העיניים שלו היו נדלקות בניצוץ של נחישות, והוא היה משיג את מבוקשו, תמיד בחיוך, תמיד בדרך שלו.

כשהגיע לביתו, האנרגיה שלו לא שככה. הוא היה כמו רוח סערה טובה, מלא מרץ, תמיד עם מצב רוח טוב, ותמיד מוכן להירתם ולעזור. ליבו הענק לא ידע גבולות כשזה הגיע לעבודות הבית, והוא לא ראה בהן מטלה אלא הזדמנות לתרום, להיות חלק, להקל על הוריו ועל אחיו. במיוחד הצטיין במלאכת הכביסה – עניין של מה בכך עבור רבים, אך עבור בצלאל זו הייתה אומנות קטנה. הוא היה תולה את הבגדים הרטובים על החבל בחצר, כל פריט במקומו, מסודר בקפדנות, והיה עושה זאת בשמחה גלויה, כאילו כל קליפס שנתלה היה חתיכה נוספת של אושר. אחר כך, כשהבגדים היו יבשים ומלאים בריח השמש והאוויר הצח, היה מוריד אותם, מקפל בקפידה, ותמיד עם שיר על השפתיים או שריקה עליזה. הבית היה תמיד מלא בפרויקטים קטנים – קיר שהיה זקוק לצבע רענן, מדף שהתנדנד, רהיט חדש שנקנה והיה זקוק להרכבה מסובכת. במצבים כאלה, תמיד ידעו בני המשפחה שאפשר לסמוך על בצלאל. הוא היה ניגש למלאכה בידיים מיומנות, עם סבלנות אין קץ ועם דיוק של אמן. ריח הצבע הטרי, צליל המקדחה המהדהד, רשרוש המברגים – כל אלה היו חלק מפסקול ביתו, וכל פרויקט שהיה מסיים, היה עושה אותו מכל הלב, ברמת דיוק גבוהה ביותר, משאיר אחריו עבודה נקייה ומושלמת. "בצלאל, אתה בטוח שזה לא עקום?" הייתה גלית אמו שואלת אותו לפעמים, בחצי חיוך, והוא היה מציג בפניה את הפלס, מראה לה שהכל ישר, מרובע, מושלם. "אמא, את מכירה אותי," היה אומר, "פחות ממושלם זה לא נחשב."

בצלאל גדל והתפתח, עבר דרך גן "פיתוחי חותם", שם למד את יסודות החברה והמשחק, ומשם לבית הספר היסודי "אימרי דוד", מוסד שבו החל לבנות את עצמו בכל התחומים, הן הלימודיים והן החברתיים. מאוחר יותר, בישיבת "ידידיה", העמיק את לימודיו ואת דרכו, ותמיד שאף להתפתחות אישית ומצוינות. הוא לא הסתפק ב"בסדר" או "מספיק טוב"; הוא רצה להבין לעומק, ללמוד ברוחב לב, ולהיות הגרסה הטובה ביותר של עצמו. הלימודים לא היו עבורו רק חובת תלמיד, אלא מסע אישי של גילוי וצמיחה. הוא היה משקיע את כל כולו, לא רק כדי להצליח, אלא כדי להבין, להפנים, וליישם. את מה שלמד בבית הספר ובישיבה, יישם גם בחייו – בהתנהלותו מול חברים, במשפחה, וביחסו לעולם. הוא ידע לשלב בין הלימוד העיוני לבין המעשה, בין הרוח לחומר, והיה אישיות שלמה ומאוזנת.

החברים היו תמיד חלק בלתי נפרד מעולמו של בצלאל. הוא היה מוקף תמיד בחברים טובים, חבורה מגוונת של נערים וצעירים שראו בו עוגן של שמחה ואופטימיות. אהבתו לחיים באה לידי ביטוי באהבתו לטבע, לטיולים, ולמפגשים חברתיים. הים, במיוחד, היה עבורו מקום מפלט ומקור השראה. הוא אהב לשבת עם החברים על החול הרך, רגליהם שקועות בגרגירים החמימים, צופים בשקיעות כתומות שמציירות את השמיים מעל הגלים המהדהדים. ריח המלח באוויר, צליל הגלים המתנפצים על החוף, קולות הצחוק והשיחות – כל אלה היו חלק מהחוויה. הם היו יושבים שעות ארוכות, משוחחים על החיים, על חלומות, על קשיים, לפעמים שותים משהו קל, ולפעמים פשוט שרים. בצלאל אהב מוזיקה מכל הסגנונות – מזרחית, רוק, פופ, קלאסית – הכל מצא אצלו אוזן קשבת ולב פתוח. בדיוק כפי שהתחבר לסגנונות מוזיקה כה רבים ומגוונים, כך התחבר גם לסגנונות רבים ושונים של חברים. הוא לא שפט אנשים על פי חזותם או דעותיהם, אלא שאף תמיד להבין את הזולת, לראות את הטוב שבו, את הניצוץ הייחודי שבכל אדם. "תראה, הוא אולי קצת שונה," היה אומר לחבר שהתקשה לקבל מישהו, "אבל יש בו לב זהב, רק צריך לחפש אותו." הוא היה המגנט של החבורה, זה שתמיד דאג שתהיה אווירה טובה ושמחה, זה שתמיד חיזק את החלש, עודד ותמך. אם מישהו היה שקוע בעצבות או בהתמודדות, בצלאל היה הראשון לגשת, להציע כתף, מילה טובה, או סתם בדיחה כדי להעלות חיוך. הוא האמין בכוחה של חברות, בכוחה של קהילה, וראה בכל אדם פוטנציאל לטוב.

בצלאל היה איש של ניגודים מתוקים. מצד אחד, אהב סרטי אימה, סרטים שבהם המתח והפחד היו חלק מהחוויה, ומצד שני, היה מכור לסרטי אנימה צבעוניים ולסרטים מצוירים שופעי דמיון. הוא ידע למצוא יופי ועניין בכל סוגה, בין אם זו עלילה אפלה ומותחת או הרפתקה קלילה ומצחיקה. אך מעל לכל, אהב את זמן האיכות עם המשפחה. כל ערב של סרט משותף היה עבורו חגיגה. היו מתכנסים בסלון, עם כיבוד עשיר – צ'יפס, פופקורן, ממתקים, שתייה קלה – וצופים יחד בסרטים מצוירים, אפילו כאלה שידעו בעל פה, סרט אחרי סרט. "אבא, נו, עוד פעם את הסרט הזה?" הייתה שואלת ירדן הקטנה בחיוך, "אנחנו כבר יודעים את כל המילים!" ובצלאל היה משיב בקריצה, "אבל הפעם אולי נגלה משהו חדש, מי יודע?" האווירה, הביחד, הצחוקים המשותפים, התחושה שכולם התכנסו למטרה אחת – ליהנות זה מחברתו של זה – היוו חוויה מתחדשת בכל פעם, כאילו הייתה זו הפעם הראשונה. הוא היה זה שדאג שאף אחד לא ירגיש מחוץ למעגל, שכולם ישתתפו, שכולם יחוו את השמחה המשותפת. רגעים אלה, של קירבה ושל שיתוף, עיצבו את נפשו והטביעו בו את הערך העמוק של משפחה, של ביחד, של שייכות.

ככל שבגר, כך התחדדה והתעצמה אישיותו המיוחדת. בצלאל היה גיבור, לא רק במובן של אומץ לב פיזי, אלא גיבור במובן של אהבת חיים עמוקה ושל נתינה ללא גבולות. הוא אהב את החיים בכל נימיהם – את השמחה, את הצחוק, את האתגרים, את הרגעים השקטים ואת הרגעים הסוערים. הוא אהב את הארץ הזו, את אדמתה, את נופיה, את ההיסטוריה שלה ואת עתידה. ואהב את עם ישראל – אהבה עמוקה, כזו שלא מבחינה בין חלקי העם, אלא רואה בו שלם אחד, חזק ומאוחד. הוא שאף תמיד לראות אותנו מאוחדים, תומכים זה בזה, מגשרים על פערים. "מה הטעם בכל הוויכוחים האלה?" היה אומר לפעמים, בחיוך מהורהר, "כולנו פה יחד, באותה סירה. אם לא נחתור לאותו כיוון, לא נגיע לשום מקום." הוא ייחל יום יום שלא יהיה יותר פילוג בעם, שנדע ימים טובים ושמחים, שנזכה לניסים ונפלאות, לימים של שלום וביטחון, ימים שבהם כולנו נוכל לחיות יחד, באהבה ובאחווה. זו הייתה משאת נפשו, חזון שעיצב את תפיסת עולמו ואת הדרך שבה בחר לחיות.

כשהגיע זמנו להתגייס לצה"ל, ב-18 באוגוסט 2022, לא היה ספק לאן פניו מועדות. בצלאל, שכל חייו שאף למצוינות ונתן את כל כולו, בחר במסלול התובעני והמאתגר ביותר – חטיבת הצנחנים, גדוד 202. זו לא הייתה בחירה מקרית; זו הייתה בחירה שמייצגת את כל מה שהאמין בו. הוא רצה לתרום את חלקו באופן המשמעותי ביותר, להגן על הארץ ועל העם שכה אהב, לעמוד בחזית, להיות שם בשביל כולם. תהליך הגיוס היה רגע מרגש עבורו ועבור משפחתו. לראות אותו עומד במדי צה"ל, עם כומתה אדומה על ראשו, היה רגע של גאווה עצומה. ההכשרה בצנחנים הייתה קשה ומפרכת, פיזית ונפשית. שעות ארוכות של אימונים בשטח, מסעות מפרכים תחת שמש קופחת וקור מקפיא, תרגילים מורכבים שדרשו ריכוז וקור רוח. היו שם רגעים של שחיקה, של עייפות בלתי נסבלת, של כאבי שרירים שלא נגמרו. אבל בצלאל, עם נחישותו הבלתי מתפשרת ועם חיוכו המפורסם, ידע להתמודד עם כל אתגר. הוא היה מדרבן את חבריו, מעודד את מי שהתקשה, משתף פעולה בצורה מושלמת. "קדימה חבר'ה, עוד קצת!" היה צועק במסע אלונקות, כשהזיעה שטפה את פניו והשרירים בערו. "אנחנו עושים את זה בשביל הבית, בשביל המשפחה, בשביל כולם!" הוא לא רק עמד במשימות – הוא הצטיין בהן. רוחו הטובה, יכולתו לחבר בין אנשים, והנחישות שבה דבק במטרה, הפכו אותו ללוחם מוערך ולחבר אהוב בפלוגה. הוא למד את רזי הלחימה, את תורת המבצעים, את חשיבות המשמעת והאחריות. הוא הפך מסמל צעיר לסמל מיומן, מנהיג טבעי, כזה שחבריו סמכו עליו בעיניים עצומות.

החיים המשיכו במסלולם, בצלאל התבגר, התפתח, וראה את עצמו כחלק בלתי נפרד מהמארג הישראלי. הוא היה איש של שגרה ושל חגים, של מפגשים משפחתיים ושל בילויים עם חברים. אך ב-7 באוקטובר 2023, נשבר הכל. הבוקר ההוא, שפתח פצע עמוק בלב האומה, שינה את פני המציאות עבור כל ישראלי, ובמיוחד עבור לוחמים כמו בצלאל. קולות האזעקות, הודעות הווטסאפ המבוהלות, התמונות הקשות שזרמו מהדרום – כל אלה הבהירו שארץ ישראל נמצאת במלחמה, במלחמת קיום. בצלאל, כמו אלפי לוחמים אחרים, הוזנק באופן מיידי. לא היה צורך לומר לו פעמיים. הוא ידע בדיוק מה עליו לעשות. הלב שלו צרב, אך הנחישות הייתה ברורה. הוא ארז את תיקו הצבאי, חיבק את הוריו ואחיותיו חיבוק ארוך וחזק, חיבוק שבו נמהלו אהבה, פחד ותקווה. "אני הולך להגן על הבית," אמר, קולו יציב. "תשמרו על עצמכם." הקשר עם הבית נשמר דרך הודעות ווטסאפ קצרות, תמונות של חיוכים עייפים בין אימון לאימון, או איזה "הכל בסדר, אל תדאגו" מהיר. כל הודעה כזו הייתה כמו טיפת מים בים של חרדה, נחמה קטנה שהפיגה מעט את המתח. הוא היה חלק מכוח עצום של צעירים וצעירות, מילואימניקים וסדירים, שהתגייסו למשימה הלאומית בהבנה עמוקה של גודל השעה.

עם כניסת הכוחות לרצועת עזה, בצלאל וגדוד 202 מצאו את עצמם בלב הלחימה האינטנסיבית בצפון הרצועה. זו הייתה מלחמה שונה מכל מה שהכירו. לחימה בשטח בנוי, מול אויב חמקמק שהתחבא במנהרות ובבתים, שהשתמש באזרחים כמגן אנושי. כל צעד היה טעון בסכנה, כל פינה יכלה להסתיר מארב. האוויר היה ספוג בריח אבק השריפה, קולות הירי וההתפוצצויות הפכו לפסקול קבוע. בצלאל, כסמל מנוסה, הוביל את חייליו במקצועיות ובקור רוח. הוא היה תמיד בחוד החנית, בודק את השטח, מקבל החלטות מהירות תחת אש, ודואג לחייליו כאילו היו בני משפחתו. "תחזיקו מעמד, חבר'ה," היה אומר להם בשקט, כשהיו תחת אש כבדה, "אנחנו נצא מזה יחד." הוא היה מורח בוץ על פניו, מזיע תחת שכבות הציוד הכבד, אך עיניו היו תמיד חדות, סורקות את הסביבה, מחפשות את האיום הבא. הוא ראה את חבריו הטובים נפצעים, ראה את פני המלחמה המכוערים, אך נחושתו לא נשברה. הוא נלחם לא רק בנשק, אלא גם ברוח – רוח של אופטימיות זהירה, של אחדות, של אמונה בצדקת הדרך. הוא האמין בכל ליבו שהוא נלחם למען הבית, למען המשפחה, למען עתיד טוב יותר לארץ ישראל.

ביום ז' באייר תשפ"ד, ב-15 במאי 2024, בעיצומו של קרב עז ועקוב מדם בצפון רצועת עזה, נפלה רוחו הגדולה של בצלאל דוד שעשוע. הפרטים המלאים של הקרב נותרו שזורים בדפי ההיסטוריה הצבאית ובזיכרון החברים שנלחמו לצידו, אך ברור היה שבצלאל נפל כגיבור, תוך כדי מילוי משימתו, מגן על חיי חבריו. ייתכן שזה היה בתוך מבנה הרוס, או אולי תוך כדי התקדמות בשטח פתוח, כשהוא מנסה לחפות על חבריו או לפגוע במחבלים. ייתכן שאותה נחישות שבה רצה לחוח ושוקו בשוק התקווה, אותה דבקות במטרה שבה תלה כביסה וצבע קירות, היא זו שהניעה אותו גם ברגעיו האחרונים, לדבוק במשימה, לא לוותר, להגן על כל מה שיקר לו. הוא היה אז בן עשרים ואחת בלבד, נער שרק לפני רגע קפץ לבית הספר עם שיר על השפתיים, וכבר הפך ללוחם אמיץ ומנוסה. מותו הפתאומי והטרגי הותיר חלל עצום בלתי נתפס. ההודעה המרה הגיעה לביתם של גלית ושי בתל אביב, והזמן כאילו עצר מלכת. העולם התהפך. השקט שירד על הבית היה צורם, שונה כל כך מהצחוקים והשירים שאפיינו אותו.

מותו של בצלאל הכה גלים של יגון וכאב עמוק בכל מי שהכיר אותו. חבריו לנשק, משפחתו, חבריו מהילדות ומהנעורים – כולם נותרו המומים ושבורים. הוא הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בקרית שאול, בטקס מרגש ועצוב, שבו נכחו אלפים. השמש יקדה על קהל אדם דומם, וקולות הבכי נשמעו היטב. מעמד הרם התמלא בפרחים טריים, בדגלי ישראל מתנפנפים ברוח, ובדברי הספד שנאמרו בקול רועד. בתוך הכאב העצום, עלתה קרן אור קטנה של גאווה: בצלאל הועלה לאחר מותו מדרגת סמל לדרגת סמל ראשון, אות הוקרה על מסירותו, אומץ ליבו, ותרומתו העצומה לביטחון המדינה. הוא הותיר אחריו הורים שבורים, אח ושלוש אחיות שמתמודדים עם אובדן עצום, וקהילה שלמה שמתאבלת על לכתה של נפש כה טובה וטהורה.

החלל שבצלאל הותיר אחריו הוא עצום, חור פעור של צחוק, שמחה, אופטימיות וטוב לב. בית המשפחה, שפעם היה מלא בשירתו ובמרצו, שקט עכשיו באופן כואב. אבל זיכרונו של בצלאל אינו רק זיכרון של אבל; הוא זיכרון של חיים, של אהבה ושל גבורה. הוא השאיר אחריו מורשת של נתינה, של חברות אמת, של אהבת הארץ והאדם. הוא לימד את כולנו שאפשר להיות שמח גם כשקשה, שאפשר לחפש את הטוב באדם גם כשהוא שונה, שאפשר לתרום ולעזור מכל הלב, ושחשוב להילחם על הערכים שמאמינים בהם. סיפור חייו של בצלאל דוד שעשוע הוא סיפור של נער תל אביבי שאהב את החיים, את המשפחה, את החברים, ואת המדינה, ובחר להקדיש את חייו להגנה עליהם. גבורתו לא נבעה ממילים גבוהות או מליצות, אלא ממעשיו היומיומיים, מהאופן שבו חי, מהבחירות שעשה, ומהמחיר היקר ששילם. הוא גילה גבורה בנחישותו בדרך לבית הספר, בטיפולו המסור בבית, בחברותו האמיתית, ובאומץ ליבו בשדה הקרב. יהי זכרו ברוך, ומורשתו תמשיך לחיות בלב כולנו, מנחה אותנו בדרכי האחדות, האהבה והתקווה, דרכים שבהן האמין כל כך, ושלמענן הקריב את היקר מכל. בצלאל הוא חלק בלתי נפרד מסיפור התקומה הישראלי, סיפור של עם שממשיך לבנות ולחיות, גם מתוך הכאב הגדול ביותר, ונושא בליבו את זיכרון גיבוריו, על מנת להבטיח עתיד טוב יותר לכולנו.