בצלאל צבי קובץ

בצלאל צבי קובץ נולד אל תוך עולם של אור ואהבה ביום י"ב בניסן תשס"ד, השלישי באפריל 2004, בשכונה ירושלמית תוססת, בין סמטאות אבן מחוממות ששמרו על סיפורים בני דורות ובין בניינים חדשים שצמחו לצדם כמו עצי זית צעירים. ביתם של אורלי ויהושע, הוריו, היה תמיד מלא חיים, תנועה וצלילים – קולות צחוק של ילדים, ריח תבלינים שעלה מהמטבח, רשרוש דפים של ספרים ושיחות עמוקות על סף הדלת. בצלאל היה אחד משבעה ילדים, אח לנחמה, מרים, ברכה, משה, אביגיל ושינא, והבית הגדול היה עבורם תמיד מרחב בטוח של שייכות, ערכים וחיבוקים. כבר מילדותו המוקדמת ניכר בו שילוב נדיר של סקרנות עדינה ונחישות שקטה. הוא לא היה הילד הפרוע ביותר בחבורה, אך עיניו הכחולות ספגו כל פרט, ורגליו הקטנות לא היססו לצאת למסעות תגלית בחצר האחורית או בפארק השכונתי. הוא אהב לשבת על סף המטבח ולצפות באמו, אורלי, כשהיא לשה בצק לחלות לשבת, ידיה מתמזגות עם הקמח והמים בתנועות איטיות ומהוקצעות. הוא היה מריח את שמרים העולים ואת מתיקות הדבש, ותחושת הביתיות והחום נצרבה בו עמוק. אחר כך, כשהחלות היו נאפות, הוא היה הראשון לטעום מהן, כשידיו הקטנות עוד מלאות בסימני קמח, ופניו מוארות בחיוך של סיפוק.

בצלאל גדל בתוך אריג משפחתי עשיר, שבו כל חוט היה חשוב. כשהיה בן חמש, הוא כבר היה אח בוגר לשלוש אחיות קטנות – נחמה, מרים וברכה – ומאוחר יותר הצטרפו גם משה, אביגיל ושינא. התא המשפחתי הגדול הזה עיצב את עולמו בצבעים עזים. הוא למד לחלוק לא רק צעצועים וממתקים, אלא גם תשומת לב, אחריות ואהבה. כשאחד האחים הקטנים היה בוכה, בצלאל היה ניגש אליו בשקט, מציע לו את בובת הפרווה האהובה עליו או מספר סיפור בקול רך. הוא למד מהר שהחיים הם לא רק "אני" אלא "אנחנו", ושכוחה של המשפחה טמון ביכולתם לתמוך זה בזה, גם ברגעים הקטנים ביותר. אביו, יהושע, היה איש עמל, שחזר הביתה לעת ערב עם ידיים עייפות אך עיניים נוצצות. יהושע נהג לקחת את בצלאל איתו לפעמים לגינה הקהילתית הקטנה שטיפח, שם לימד אותו לשתול ירקות, להשקות ולעשב. בצלאל היה משפשף את כפות ידיו באדמה הלחה, מריח את ריח הרעננות של האדמה אחרי הגשם, ומרגיש את העשבים הקטנים נתלשים בין אצבעותיו. "אתה רואה, בצלאל," היה אומר לו יהושע, "כדי שמשהו יצמח יפה, צריך לטפל בו. בסבלנות, במסירות. בדיוק כמו בחיים." בצלאל הפנים את השיעורים האלה לא רק בראשו, אלא גם בידיו ובלבו, והם הפכו לחלק בלתי נפרד מאופיו. הוא למד להעריך עבודה קשה, לראות את היופי שבתהליך ולא רק בתוצאה, ולהבין שכל דבר טוב דורש השקעה.

שנות הילדות של בצלאל בירושלים היו רצופות בחוויות שעיצבו את אישיותו. הוא אהב את רחובות האבן הישנים, את הצללים הארוכים שהטילו עצי האורן בצהריים, ואת המולת השוק הססגוני. כשחלף ליד דוכן תבלינים, היה עוצר לרגע, עוצם את עיניו ושואף עמוק את ריחות הכמון והכורכום, כאילו מנסה לזכור את כל העולם בנשימה אחת. הוא היה ילד חברותי, אך לא רועש. חבריו אהבו את נוכחותו השקטה והיציבה. הוא היה זה שתמיד יציע עזרה כשמישהו נפל מהאופניים, או יחלוק את הסנדוויץ' שלו עם מי ששכח להביא אוכל. הוא היה גם פותר הוויכוחים הבלתי רשמי של החבורה, זה שתמיד ימצא את דרך הפשרה ההגיונית, וקולו הרגוע היה משקיט את הרוחות הסוערות. בבית הספר, הוא היה תלמיד סקרן, שאהב במיוחד שיעורי טבע וגיאוגרפיה. הוא היה יכול לשבת שעות ולצייר מפות, לדמיין את עצמו מגלה ארצות רחוקות, או לחקור את מורכבותם של צמחים ובעלי חיים. המורה לטבע, גברת כהן, זכרה אותו כילד עם עיניים בורקות, שתמיד שאל את השאלות העמוקות ביותר, אלו שגרמו לה לחשוב מחדש על דברים שהיא לימדה במשך שנים. "למה העץ גדל ככה ולא אחרת?" או "איך ציפור יודעת לאן לעוף בחורף?" – שאלות פשוטות לכאורה, אך טעונות בסקרנות אמיתית ורצון להבין את סודות העולם.

ככל שבצלאל התבגר, כך התחדדה תחושת האחריות שלו. בגיל ההתבגרות, כשהיה כבר נער גבוה וחסון, הוא לקח על עצמו תפקיד משמעותי יותר בתוך המשפחה. הוא עזר לאמו עם הקניות, נשא שקיות כבדות מהשוק, ודאג שאחיו הקטנים יגיעו הביתה בשלום מבית הספר. הוא היה נוהג להכין להם כריכים אחרי הלימודים, ולפעמים גם לשבת איתם ולעזור בשיעורי הבית, במיוחד במתמטיקה, שהייתה אחד מתחומי החוזק שלו. "בצלאל, אתה בטוח שאתה לא רוצה להיות מורה?" הייתה שואלת אותו מרים הקטנה, כשהוא הסביר לה בסבלנות את עקרונות הכפל. הוא היה מחייך ועונה לה: "אני רוצה קודם ללמוד המון דברים בעצמי, אולי אחר כך." הוא אהב את השקט של הבוקר הירושלמי, לפני שהעיר מתעוררת לגמרי, כשהאוויר היה עדיין קריר וצלול. הוא היה יוצא לריצות ארוכות ברחובות השכונה, חוצה גנים ציבוריים וסמטאות צדדיות, כשהוא מרגיש את פעימות ליבו ושל הבוקר המתעורר. בריצות אלו, הוא היה מטהר את מחשבותיו, מכין את עצמו ליום החדש, ומחזק את גופו ונפשו. הקשר שלו עם הטבע, עם האדמה, התחזק עוד יותר בתקופה זו. הוא התנדב לעזור בגינה הקהילתית של השכונה, ובמשך שעות ארוכות היה מעשב, שותל, ומשקה. הוא הרגיש חיבור עמוק לאדמה, לריח האדמה הלחה ולתחושת הסיפוק שבעבודת כפיים. הוא ראה בגידול צמחים מטאפורה לחיים עצמם: השקעה, סבלנות, טיפול, וקציר הפירות המתוקים בסופו של דבר.

ההכנה לשירות צבאי החלה אצלו עוד לפני שהגיע הצו הראשון. הוא ראה בשירות חובה לאומית, דרך לתרום את חלקו למדינה ולחברה שבה גדל. הוא שוחח רבות עם הוריו על ציפיותיו וחששותיו, וקיבל מהם תמיכה והכוונה. "תהיה מי שאתה, בצלאל," אמר לו אביו באחד הערבים, כששניהם ישבו במרפסת הקטנה, "תזכור את הערכים שגדלת עליהם. יושר, חמלה, מסירות. אלו הדברים שיעמדו לך בכל מצב." בצלאל בחר ללכת לקרבי, בחיל הרגלים, מתוך תחושה עמוקה של אחריות ורצון להגן. הוא רצה להיות בחזית, להרגיש שהוא עושה את הדבר המשמעותי ביותר עבור ביטחון המדינה. ביום י"ט ביוני 2022, בגיל שמונה עשרה, התגייס בצלאל צבי קובץ לצה"ל. הרגע הזה, של פרידה מהוריו ואחיו בבקו"ם, היה רגע של התרגשות מהולה בעצב. הוא חיבק את אמו חזק, הרגיש את דמעותיה על לחיו, ולחש לה: "אני אשמור על עצמי, אל תדאגי." הוא לחץ את ידו של אביו, וראה בעיניו ניצוץ של גאווה. הוא סובב את ראשו לאחור ונופף לאחיו, שעיניהם הקטנות עקבו אחריו עד שנעלם בין שורות המתגייסים החדשים.

הטירונות הייתה מאתגרת, פיזית ונפשית, אך בצלאל קיבל אותה בנחישות האופיינית לו. הוא התרגל במהרה לקצב המהיר, למשמעת הקפדנית, ולדרישות הפיזיות הגבוהות. הוא אהב את האתגר, את תחושת השרירים המתעצבים, את הזיעה ששטפה את פניו אחרי מסע מפרך. הוא למד להתמודד עם עייפות קיצונית, עם קור מקפיא ועם חום לוהט. הוא למד לפרק ולהרכיב את נשקו בעיניים עצומות, לזחול בשטח קוצני, ולנווט בשטח זר. אבל מעבר לאימונים הפיזיים, הטירונות חיזקה בו את תחושת השייכות והאחווה. הוא מצא חברים לחיים בקרב חבריו לפלוגה, צעירים מכל קצוות הארץ, שחלקו איתו את אותה תחושת מחויבות. הם ישבו יחד בשעות השקטות, סיפרו סיפורים על הבית, צחקו מבדיחות פנימיות, וחלמו על השווארמה שתאכל ב"רגילה" הקרובה. בצלאל, עם טבעו הרגוע והיציב, הפך במהרה לעמוד תווך עבור חבריו. הוא היה זה שהקשיב בסבלנות לכל תלונה, הציע עזרה כשמישהו התקשה, ותמיד ידע להפיח תקווה גם ברגעים הקשים ביותר. הוא היה אומר להם בחיוך: "יאללה חבר'ה, עוד קצת, וגם את זה נעבור. ביחד."

לאחר הטירונות, שובץ בצלאל בגדוד נצח יהודה, חטיבת כפיר. זהו גדוד ייחודי, המאפשר שירות קרבי משמעותי תוך שמירה על אורח חיים מסוים, אך עבור בצלאל, מה שהיה חשוב באמת הייתה המהות הקרבית – להיות לוחם חי"ר, שמוכן לכל משימה. הוא עבר אימונים מתקדמים, למד טקטיקות לחימה מורכבות, וצבר ניסיון מבצעי. הוא הפך לסמל ראשון, דרגה המעידה על מסירות, מקצועיות וכושר מנהיגות. הוא אהב את תחושת המשמעת והסדר, אך לא פחות מזה אהב את תחושת המשפחה שנבנתה בגדוד. הקשרים עם המפקדים והחברים היו עמוקים, נוצרו בשטח, תחת לחץ, ובמהלך פעילויות מבצעיות שגרתיות. הוא היה נוהג להתקשר הביתה בכל הזדמנות, לספר להוריו על החוויות, על החברים החדשים, ועל התפקיד המשמעותי שהוא ממלא. אמו תמיד הייתה שואלת: "אכלת טוב, בצלאל? יש לך מספיק בגדים חמים?" והוא היה מחייך אל תוך השפופרת, מרגיש את אהבתה העוטפת. אביו היה שואל שאלות טקטיות יותר, מתעניין בפרטי הפעילות, ומביע את גאוותו בבנו. בצלאל היה מספר להם על השמירות הארוכות, על הסיורים המפרכים, ועל הרגעים הקטנים של שקט ויופי שמוצאים גם בלב השטח. הוא דיבר על הירח המלא מעל הנגב, על ריח הדשא הטרוף אחרי גשם, ועל הציפורים שצייצו עם עלות השחר.

בבוקר השבעה באוקטובר 2023, כשרוחות המלחמה החלו להשתולל על פני הארץ, בצלאל היה בחופשה קצרה בבית. הוא התעורר לקול האזעקות הבלתי פוסקות ולמבול של הודעות ווטסאפ שהחלו לזרום לקבוצת הגדוד. תוך דקות ספורות היה ברור שמשהו חסר תקדים מתרחש. התמונות והדיווחים שהחלו לצוץ היו קורעי לב ומעוררי אימה. מבלי לחשוב פעמיים, בצלאל ידע מה עליו לעשות. הוא חיבק את הוריו חיבוק חזק, נפרד מאחיו בחיפזון ובנחישות, ויצא מהבית. הדרך לבסיס הייתה רצופת מחסומים ומעצורים, אך הוא הגיע במהירות, חדור מטרה. הוא הצטרף לחבריו, כולם עם אותה הבעה רצינית על פניהם, אותה נחישות בעיניים. האוויר היה ספוג במתח ובדאגה, אך גם בתחושת אחדות עמוקה. מדינת ישראל נכנסה למלחמה, ומלחמת התקומה, כפי שרבים כינו אותה, הניחה על כתפיהם של חיילים כמו בצלאל את כובד האחריות להגן על הבית. הגדוד שלו הוקפץ במהירות, וכל חייל ידע שמעכשיו אין רגע דל, אין שגרת חיים רגילה. יש רק משימה אחת: להילחם, להגן, ולהחזיר את הביטחון.

בצלאל וחבריו לגדוד נשלחו לחזיתות שונות, ובהמשך גם לרצועת עזה. הוא מצא את עצמו במהרה בתוך מציאות של לחימה אינטנסיבית, מול אויב אכזר וחסר רחמים. הימים והלילות התערבבו זה בזה. שעות ארוכות של פטרולים, מארבים, התקלויות, וחיפוש אחר תשתיות אויב. הוא פעל בצפון רצועת עזה, באזורים עירוניים צפופים, שבהם כל פינה יכלה להסתיר סכנה. הריחות של עשן, אבק, וברזל שרוף הפכו לחלק בלתי נפרד מיומו. הרעש הבלתי פוסק של ירי, פיצוצים, וקריאת "קודקוד" בקשר, היו מנגינת חייו. הוא תמיד היה ממוקד במשימה, עירני ודרוך, אך גם דואג לחבריו. הוא היה מגיש בקבוק מים למי שצמא, מציע פיסת שוקולד למי שצריך אנרגיה, ותמיד שומר על עורף חבריו. הוא היה חלק בלתי נפרד מהמכונה המשומנת של הגדוד, בורג חיוני שבלעדיו המערכת לא הייתה פועלת כראוי. הוא לא חיפש גיבורים בספרים, הוא חי אותם בכל יום, בתוך תא השטח, עם חבריו. הגבורה שלו לא הייתה מליצית, אלא יומיומית, מעשית, כזו שמתבטאת בהחלטה לקום בבוקר ולצאת למשימה מסוכנת, בנכונות להסתכן למען האחר, ובמסירות עמוקה למטרה.

ב-22 במאי 2024, בצלאל צבי קובץ וחבריו נטלו חלק בקרב עז בצפון רצועת עזה. זה היה יום נוסף של לחימה, שבו כל מטר התקדמות נרכש בדם וביזע. הם נכנסו לאזור מורכב, רווי במלכודות ומטענים, כשהם יודעים שהאויב אורב בכל פינה. הרחובות היו צרים, הבניינים צפופים, וצלפים יכלו להופיע מכל חלון. בצלאל היה בראש הכוח, ממוקד, סורק את השטח, מגן על חבריו. הוא זיהה תנועה חשודה, קרא בקשר, והצביע על האיום. בזמן ההתקלות, בתוך רעש היריות והפיצוצים, הוא המשיך לפעול בקור רוח ובמקצועיות, מגיב באש מדויקת, מחפה על חבריו. הוא מילא את תפקידו בנחישות, מתוך הבנה עמוקה של חשיבות המשימה ושל חיי חבריו. במהלך הקרב, בעת חילופי אש כבדים, הוא נפגע באורח קשה. הרגע היה מהיר, כמעט בלתי נתפס. הוא נפל ארצה, אך חבריו היו שם תוך שניות. הם מיהרו להעניק לו טיפול ראשוני תחת אש, תוך סיכון חייהם. הקשר רעם עם קריאות לעזרה, וצוות חילוץ הגיע במהירות. הוא פונה תחת אש, במסוק, לבית החולים.

בצלאל נאבק על חייו במשך ארבעה ימים ארוכים ומורטי עצבים. בבית החולים, משפחתו – הוריו, אחיו ואחיותיו – התקבצו סביב מיטתו, נאחזים בכל רמז של תקווה. הם לחשו לו מילות אהבה, סיפרו לו סיפורים מהבית, והחזיקו את ידו, מנסים להעביר לו את כוחם. הרופאים והאחיות עשו כל שביכולתם, נלחמו על כל נשימה, על כל פעימת לב. הימים עברו באיטיות כואבת, בין תקווה לייאוש, בין שתיקה רועמת ללחישות תפילה. ירושלים כולה, ובעקבותיה כל עם ישראל, נשאה תפילה ותקווה לרפואתו. אך למרות כל המאמצים, למרות כל האהבה והתקווה, פצעיו היו קשים מדי. ביום י"ח באייר תשפ"ד, ה-26 במאי 2024, בצלאל צבי קובץ נפטר מפצעיו. הוא היה בן עשרים בנופלו.

ההודעה על מותו הכתה במשפחתו וביקיריו כרעם ביום בהיר. השקט שהשתרר בביתם בירושלים היה כבד מנשוא, שקט שמעולם לא ידעו. האוויר התמלא באבל עמוק, באובדן שאין לו מילים. בצלאל הובא למנוחות בבית העלמין האזרחי בגבעת שאול, מול נופה המרהיב של ירושלים, העיר שכה אהב ובה גדל. אלפים ליוו אותו בדרכו האחרונה – משפחה, חברים, שכנים, מפקדים וחיילים. שיירה ארוכה של אנשים, שקטה וכואבת, צעדה אחרי ארונו, וכל אחד נשא בלבו זיכרון קטן או גדול מבחור חייכן, מסור ואמיץ. קולות ההספד היו שבורים, אך מילותיהם של המפקדים הדגישו את מקצועיותו, את אומץ ליבו, ואת רוחב לבו. חבריו דיברו על חברות אמת, על כתף תומכת, ועל חיוך שלא נשכח. הוריו ואחיו, שבורי לב, עמדו בכאבם העצום, אך גם עם תחושה עמוקה של גאווה על הבן והאח שהיה.

בצלאל צבי קובץ הותיר אחריו הורים ושש אחים ואחיות, חברים רבים, וקהילה כולה שנשארה עם חלל עצום. הוא השאיר אחריו מורשת של אומץ לב, של מסירות למדינה, ושל אהבת אדם. הוא היה סמל ראשון, לוחם חי"ר בגדוד נצח יהודה, חטיבת כפיר, והוא נפל בהגנה על הבית, על משפחתו, על עמו. סיפור חייו הקצר אך עתיר המשמעות הוא סיפור על אדם שגדל בחיק משפחה אוהבת, ספג ערכים של עבודה קשה, אחריות ואהבה, ובחר להתייצב בקו ההגנה הקדמי כשארצו נזקקה לו. הוא לא היה גיבור מיתולוגי, אלא גיבור אנושי, מציאותי, שפעל מתוך צו מצפונו ומתוך אמונה בדרכו. הגבורה שלו נבעה מהבחירה היומיומית ללבוש מדים, לקחת נשק, ולהגן על חפים מפשע. היא נבעה מהיכולת שלו להתגבר על הפחד, לרוץ קדימה כשאחרים נסוגים, ולעמוד איתן מול הסכנה.

הוא הלך לעולמו בשיא פריחתו, כשהחיים עוד היו לפניו, עם תוכניות וחלומות רבים. אבל גם בחייו הקצרים, הוא הטביע חותם עמוק. זכרו של בצלאל צבי קובץ ימשיך לחיות בלבבות כל מי שהכירו, בסיפורים שיסופרו עליו, ובדרך שבה משפחתו, חבריו וקהילתו ימשיכו את דרכו. הוא היה חלק בלתי נפרד מ"מלחמת התקומה" של עם ישראל, מלחמה שבה כל חייל וכל אזרח נלחם על זכותו לחיות בארצו. נפילתו היא תזכורת כואבת למחיר הכבד של החירות והביטחון, אך גם עדות לגבורה האנושית העצומה שמתגלה ברגעי משבר. הוא היה נער מירושלים, שהפך ללוחם, שהפך למגן. שמו, בצלאל צבי קובץ, יהיה חקוק לעד בזיכרון הלאומי, כסמל לגאווה ישראלית, לאומץ לב ולמסירות שאין לה גבול. הוא נפל כדי שאחרים יוכלו לחיות, כדי שאחרים יוכלו להמשיך לבנות ולצמוח בארץ הזאת, בזכות ההקרבה העילאית שלו ושל רבים אחרים, תמשיך מדינת ישראל לפרוח ולשגשג, כעץ ששורשיו עמוקים וחזקים, גם מול הרוחות הסוערות ביותר.