בצלאל יהושוע מסבכר

הרוח נשאה עמה תמיד משהו מריח האדמה והבזלת הקרה של רמת הגולן אל פתח הבית באבני איתן, יישוב קטן המוקף בכרמים ונופים פראיים. שם, בין שדות ירוקים שהשתנו עם עונות השנה ובין עצי פרי שנטעו בידיים אוהבות, נולד בצלאל יהושוע מסבכר ביום א' בטבת תשנ"ג, עשרים וחמישה בדצמבר 1992. הוא היה אחד מעשרה ילדים – בנם של חנה אניטה דבורה ויעקב יהודה, זוג חקלאים ומחנכים שהקימו את ביתם על יסודות איתנים של אמונה, עבודה קשה ואהבת אדם. הבית ברחוב הראשי של היישוב, שנבנה באבן גולנית כהה, היה תמיד מלא חיים: קולות צחוק של ילדים שמתרוצצים במסדרונות, ריח מתוק של עוגות נאפות בתנור, שירת שבת עולה מפיות קטנות וגדולות גם יחד, ובעיקר – תחושה עמוקה של שייכות וקהילה.

בצלאל גדל בין משה, דוד, יוסף, צפורה, שלמה, יוכבד, שמואל, בנימין והדס. משפחה גדולה כזו הייתה בית ספר לחיים. הוא למד מהר מאוד את חשיבות שיתוף הפעולה, את הצורך לוותר לפעמים, ולעיתים גם לעמוד על שלו. כילד, הוא היה שקט יותר מאחיו הגדולים אך מלא סקרנות אינסופית. זכרונותיו הראשונים היו קשורים במגע עם הטבע: הליכה יחפה על אדמת הטרשים המחוספסת בדרך לבית הספר הישן, ריח הגשם הראשון על האדמה הצחיחה בקיץ, וטעם עסיסי של פירות שנקטפו ישר מהעץ בחצר. הוא אהב לשבת שעות ליד אביו, יעקב, בזמן שזה תיקן ציוד חקלאי או עבד בגינה. ידיו הקטנות כבר אז חיפשו כלים, חפצו לפרק ולהרכיב, להבין איך הדברים עובדים. יעקב היה מסביר בסבלנות, מראה לו איך חוט מתחבר לחוט, איך מברג מסובב בורג, ואיך מנוע קטן מתעורר לחיים. חנה, אמו, הייתה עמוד התווך של הבית, דואגת לכל פרט, מקדישה תשומת לב לכל ילד, ומלמדת אותם ערכים של נתינה, צניעות ואהבת תורה. היא הייתה אומרת לבצלאל, כשהיה מתלכלך כולו בוץ אחרי עוד הרפתקה: "האדמה היא חלק מאיתנו, בצלאל'ה. אבל צריך גם לדעת איך לתקן אותה כשהיא נשברת, ואיך לחבר אותה בחזרה כשהיא מתפרקת."

בילדותו המוקדמת, בצלאל היה ילד של שדות ומטעים. הוא לא היה מסוג הילדים שיושבים בבית וקוראים ספרים שעות ארוכות, אלא העדיף לרוץ עם חבריו בין עצי התפוח והדובדבן, לטפס על הסלעים העתיקים שפזורים ברחבי הגולן, או לחקור את הואדיות הסמוכים. הזיכרון החזק ביותר של אחותו הצעירה, הדס, היה איך בצלאל, כשהיה בן שמונה, בנה לה בית עץ קטן, פשוט אך יציב, על עץ הזית הגדול בחצר. הוא השקיע ימים שלמים באיסוף קרשים, מסמרים, ובדיקה קפדנית של כל חיבור. "את רואה, הדס'קה," אמר לה אז, "הכי חשוב שהכל יהיה יציב. שהיסודות יהיו חזקים. אחרת, הכל יתמוטט." כבר אז ניכרה בו אותה נטייה פרקטית, אותה דייקנות טכנית, שכל כך אפיינה אותו בחייו הבוגרים. הוא לא דיבר הרבה, אבל כשידיו פעלו, הוא סיפר סיפור שלם על חשיבה לוגית ויכולת ביצוע. הוא היה המבוגר האחראי מבין האחים הצעירים יותר, זה שתמיד ידע איפה למצוא את המפתח האבוד, איך לתקן את האופניים שהתקלקלו, או איך להרגיע את התינוק הבוכה.

שנות הנעורים של בצלאל התאפיינו באותה שילוב של שקט פנימי ועשייה בלתי פוסקת. בבית הספר האזורי, הוא הצטיין במקצועות הריאליים, במיוחד בפיזיקה ומתמטיקה, שם מצא אתגר אמיתי. הוא לא היה תלמיד שמחפש את אור הזרקורים, אך מוריו ידעו לזהות את האינטליגנציה החדה ואת יכולת הפתרון המעשית שלו. בשיעורי מלאכה, בעוד אחרים נאבקו בפרויקטים פשוטים, בצלאל כבר תכנן ובנה מודלים מורכבים יותר, לעיתים קרובות מתוך ראשו, ללא תוכניות כתובות. הוא היה הולך אחרי הלימודים לעבוד בחממות של היישוב, לעזור בקטיף או בטיפול בצנרת ההשקיה. הוא אהב את המגע של הידיים שלו באדמה הלחה בשש בבוקר, את רעש המנוע של הטרקטור כשהוא נדלק, ואת תחושת הסיפוק של יום עבודה בשמש, כשכל שריר בגופו כואב אך נפשו שקטה. הוא למד שם לא רק חקלאות, אלא גם את סודות המים, את החיבורים המורכבים בין הצינורות, את מערכות החשמל הפשוטות שמפעילות את המשאבות – כל פיסת ידע נספגה בו והפכה לחלק בלתי נפרד מארגז הכלים המנטלי שלו.

כשהגיע זמן הגיוס לצה"ל, הבחירה של בצלאל הייתה ברורה: הנדסה קרבית. זו הייתה יחידה שדרשה שילוב של כוח פיזי, חשיבה טכנית ויכולת לתפקד תחת לחץ – בדיוק התכונות שאפיינו אותו. הוא רצה לתרום, להגן, ולהשתמש בכישורים המעשיים שרכש לאורך השנים. הטירונות הייתה קשה, פיזית ומנטלית, אך בצלאל עמד בה בגאון. הוא לא היה המתלונן, אלא זה שתמיד דחף קדימה, עוזר לחברים פחות חזקים, מסביר בסבלנות את העקרונות של מכשיר כזה או אחר. הוא מצא ביחידה הזו משפחה שנייה – חברים של אמת, שותפים לגורל, איתם חלק את הקשיים ואת הרגעים הקטנים של צחוק ושחרור. הוא למד להתמודד עם מטעני חבלה, לפרוץ דרכים בשטח עוין, לטהר מבנים ולנטרל איומים מורכבים. הריח המתוק-מר של חומר נפץ, רעש הכלים הכבדים וקול הפיצוצים המבוקרים הפכו לחלק בלתי נפרד מנוף חייו. הוא סיים את שירותו הסדיר כלוחם מיומן ומקצועי, עם דרגות רב סמל על כתפו, ועם תחושת סיפוק עמוקה על השנים שבהן תרם למען ביטחון המדינה.

עם השחרור, בצלאל לא בזבז זמן. הוא ידע בדיוק מה הוא רוצה לעשות. העבודה בחברת החשמל הייתה המשך טבעי לכישוריו ולנטיותיו. הוא עבר קורסים והכשרות, למד את סודות המתח הגבוה והזרם הנמוך, את המורכבות של רשת החשמל הארצית. הוא אהב את הריח המתכתי של לוחות החשמל, את הקול העמום של המנועים בלב תחנות הכוח, את תחושת האחריות העצומה הכרוכה בהבטחת זרימת החשמל לכל בית בישראל. הוא היה עובד מסור, יסודי, כזה שאפשר לסמוך עליו בעיניים עצומות. כשהייתה תקלה בשעות לילה מאוחרות, הוא היה הראשון להתייצב, עולה על עמודים גבוהים גם בגשם שוטף או ברוח חזקה, מחבר חוטים, מתקן תקלות, ומחזיר את האור לבתים חשוכים. חבריו לעבודה העריכו את מקצועיותו, את שקט נפשו ואת חוש ההומור היבש שלו, שהיה מבליח לפעמים מבעד לרצינותו. "בצלאל", היה אומר לו מנהל העבודה שלו, "אתה כמו שעון שוויצרי. מדויק, אמין, ותמיד פועל בלי רעש מיותר."

אבל האור הגדול ביותר בחייו של בצלאל הופיע בדמותה של מעיין. הם הכירו דרך חברים משותפים, והחיבור ביניהם היה מיידי ועמוק. מעיין, עם חיוכה הכובש ועיניה המלאות שמחת חיים, השלימה את שקט נפשו של בצלאל. הם בילו שעות ארוכות בטיולים ברחבי הגולן, תחת כיפת השמיים זרועי הכוכבים, מדברים על החיים, על חלומות, על עתיד משותף. הוא אהב את הדרך שבה היא ראתה את העולם, את נחישותה ואת טוב לבה. מעיין מצדה, נשבתה בכנותו, בעומק שלו, ביכולתו להקשיב ובדרך שבה ידיו החזקות והעדינות גם יחד ידעו לבנות ולתקן כל דבר. הצעת הנישואין הייתה פשוטה ומרגשת, בדיוק כמוהו – בטיול ליד נחל זורם, כשהשמש שוקעת מעל החרמון. החתונה הייתה אירוע שמח, צנוע אך מלא אהבה, בהשתתפות כל בני המשפחה הגדולה והחברים הרבים. האוויר רעד משמחה, מריקודים ומברכות חמות.

הם הקימו את ביתם באבני איתן, לא רחוק מבית הוריו. הבית שלהם היה קטן יותר מבית הוריו, אך מלא באותה חמימות ואהבה. הם אהבו לארח, את בני המשפחה ואת החברים, כשהשולחן היה תמיד עמוס כל טוב ומלא שיחות עמוקות וצחוק מתגלגל. בצלאל היה נהנה במיוחד מימי שישי, כשריח החמין היה ממלא את הבית, והוא היה יושב עם מעיין על המרפסת הקטנה, צופה בשקיעה מעל הנוף הפתוח, מדמיין את עתידם המשותף. ואז הגיעה יעל. הלידה שלה הייתה הרגע המאושר ביותר בחייו. כשהחזיק אותה בזרועותיו בפעם הראשונה, הרגיש כאילו ליבו התרחב לממדים שלא הכיר. הוא היה אבא מסור, אוהב, כזה שמתכופף לשחק איתה על הרצפה, בונה איתה מגדלי קוביות שהתמוטטו שוב ושוב בצחוק מתגלגל, מקריא לה סיפורים לפני השינה בקולו השקט והבטוח. הוא אהב את הדרך שבה עיניה הקטנות והסקרניות היו עוקבות אחריו בכל תנועה, את היד הקטנה שלה שאחזה באצבעו הגדולה. "היא כל העולם שלי, מעיין," אמר לה פעם, כשצפו ביעל ישנה בשלווה בעריסתה. "היא הסיבה לכל מה שאני עושה."

חייו של בצלאל היו מלאים ומאושרים. הוא היה איש משפחה למופת, עובד מקצועי ומוערך, וחבר קהילה אהוב. הוא המשיך לשרת במילואים בגדוד ההנדסה 749 של חטיבת ביסל"ח (828), יחידה שהפכה לחלק בלתי נפרד מזהותו. הוא ראה בשירות המילואים לא רק חובה, אלא זכות. הוא האמין בכל ליבו בצורך להגן על הבית, על המשפחה, על הקהילה ועל המדינה כולה. בכל פעם שהיה מקבל צו קריאה, היה נפרד ממעיין ויעל בחיבוק חזק, מבטיח לחזור במהרה, ועולה על האוטובוס עם חבריו לגדוד. בדרך, היו משוחחים על הבית, על העבודה, על הילדים, ועל הציפייה לחזור לשגרה. אבל השגרה, כפי שהתברר, הייתה עניין חמקמק.

הארץ כולה נאחזה אז בציפורניה במלחמת התקומה. מלחמה שלא נגמרה באחת, אלא התמשכה כחוט שני של כאב ותקווה דרך ימים ושנים. אירועי השבעה באוקטובר 2023 טלטלו את המדינה כולה, ויצרו מציאות חדשה של לחימה בלתי פוסקת, של קריאה מתמדת למילואים, של חוסר ודאות ושל מחיר כבד מנשוא. בשנת 2025, המלחמה עדיין בערה, והלחימה בדרום רצועת עזה הייתה עצימה במיוחד. בצלאל, כמו אלפי אזרחים אחרים, נקרא שוב ושוב לדגל. כל פעם מחדש, הלב היה נחמץ, אך הנחישות הייתה חזקה יותר. ביום חמישי, התשעה עשר ביולי 2025, בצלאל וגדוד ההנדסה 749 היו עמוק בתוך דרום רצועת עזה. המשימה שלהם הייתה קריטית: לפרוץ צירים, לטהר בתים ממטעני חבלה, לאתר ולהשמיד פירי מנהרות, ולסייע לכוחות הרגלים להתקדם בבטחה בשטח עוין ורווי מלכודות.

הימים שקדמו ליום ההוא היו מתוחים. הודעות הווטסאפ בקבוצת הגדוד רצו ללא הרף: עדכוני מודיעין, הנחיות טקטיות, תמונות של ילדים ששלחו אימהות מודאגות. בצלאל היה עונה למעיין בהודעות קצרות אך מרגיעות: "הכל בסדר, אהובה. אוהב אתכן. תחזיקי את יעל חזק בשבילי." הוא היה מנסה לדמיין את חיוכה של יעל כשהיא משחקת בגינה, את קולה המצלצל, כדי לשמור על שפיותו בתוך המציאות הקשה של שדה הקרב. האוויר בדרום הרצועה היה ספוג אבק וחשש, ריח של אדמה חרוכה ומתכת לוהטת. רעש היריות והפיצוצים היה בלתי פוסק, יוצר פסקול קבוע של מלחמה. באותו בוקר, הם התקדמו בתוך שכונה עזתית הרוסה למחצה, בית אחר בית, בזהירות ובדריכות שיא. כל צעד היה מחושב, כל פתח נבדק, כל פינה נסרקה. בצלאל היה בראש הכוח, עם מכשיר הטיפול בחבלה שלו, עיניו סורקות כל אבן, כל סדק בקיר, מחפש את הסימן הקטן ביותר למלכודת.

השמש הלוהטת של יולי יקדה מעל ראשיהם, והזיעה ניגרה מפניהם. החיילים היו עייפים, אך חדורי מטרה. לפתע, ללא כל אזהרה, התרחש פיצוץ עז. הכל קרה בשבריר שנייה. ענן אבק ועשן שחור עלה לשמיים, ורסיסי בטון ומתכת התפזרו לכל עבר. בצלאל היה קרוב למוקד הפיצוץ. הוא נפגע באורח קשה. חבריו לצוות מיהרו אליו, זועקים את שמו, מנסים להעניק לו עזרה ראשונה תחת אש. הפינוי היה מהיר ומורכב, תחת איום מתמיד. הוא הובהל לבית החולים, שם נלחמו הרופאים והאחיות על חייו במשך שבוע ימים. מעיין קיבלה את הבשורה הקשה והגיעה מיד לצידו, מלווה בהוריה ובבני משפחתו הגדולה של בצלאל. היא לא עזבה את מיטתו לרגע, לוחשת לו מילים של אהבה ותקווה, מספרת לו על יעל, על הבית, על כל מה שמחכה לו בחוץ. כל המשפחה, כל הקהילה באבני איתן, כל חבריו מהעבודה ומהצבא, התפללו לרפואתו, נאחזו בכל פיסת תקווה. היו ימים של שיפור קל, ואז ימים של הידרדרות. ליבו החזק של בצלאל נאבק, אך הפציעה הייתה קשה מנשוא.

ביום שישי, בא' באב התשפ"ה, עשרים ושישה ביולי 2025, בשעות הבוקר המוקדמות, קרס גופו האיתן של בצלאל יהושוע מסבכר. הוא נפטר מפצעיו, בן שלושים ושתיים בנופלו. הבשורה נפלה כרעם ביום בהיר על משפחתו, חבריו וקהילתו. שקט כבד ירד על אבני איתן. הבית שרק לפני שבוע היה מלא בציפייה ובחוסר ודאות, נמלא כעת ביגון עמוק. צה"ל הודיע למשפחתו על נפילתו, ועל העלאתו מדרגת רב-סרן (במיל') לדרגת רב-סמל מתקדם (במיל') לאחר מותו – הוקרה על מסירותו, מקצועיותו ועל הקרבתו העליונה.

מסע הלוויה יצא מביתו באבני איתן, אל עבר בית העלמין הצבאי בהר הרצל בירושלים. אלפים ליוו את בצלאל בדרכו האחרונה. השמש הלוהטת של ירושלים לא הצליחה לייבש את הדמעות שזלגו מעיני בני המשפחה, החברים, המפקדים והפקודים. מעיין, אוחזת ביד בתו הקטנה יעל, עמדה איתנה ומוכת יגון, אך עם מבט של גאווה בעיניה. ההורים, חנה ויעקב, למודי ניסיון החיים הקשים, ניסו למצוא נחמה זה בזו, כשהם מוקפים בתשעת ילדיהם הנותרים ובנכדיהם הרבים. על קברו הטרי, בין אבני ירושלים העתיקות, נשמעו הספדים שתיארו את בצלאל: איש אמת, לוחם אמיץ, בן מסור, אח אוהב, בעל נאמן ואבא נפלא. דיברו על חיוכו השקט, על ידי הזהב שלו, על טוב ליבו ועל נכונותו הבלתי מתפשרת לתרום ולעזור. "בצלאל לא דיבר הרבה", אמר אחד ממפקדיו, "אבל כל פעולה שלו הייתה דרשה שלמה על מסירות ונחישות. הוא היה עמוד תווך, סלע איתן, בדיוק כמו המקום שבו גדל."

החלל שהותיר אחריו בצלאל יהושוע מסבכר הוא עצום. הוא חסר למעיין, שאיבדה את אהבת חייה, ואת שותפה לדרך. הוא חסר ליעל הקטנה, שתגדל ללא מגע ידו המלטפת של אביה, אך עם סיפורי גבורתו ודמותו המרחפת מעליה. הוא חסר להוריו, שאיבדו בן אהוב, ולאחיו ואחיותיו הרבים, שאיבדו אח שהיה להם עוגן. הוא חסר לחבריו מהגדוד, שאיבדו לוחם אמיץ ומקצועי, ולחבריו לעבודה בחברת החשמל, שאיבדו קולגה מסור. אבל דמותו של בצלאל לא נעלמה. היא נחקקה בלבבות כולם, כסמל לגבורה אנושית, לגבורה שמגיעה מתוך המציאות והאנושיות של אדם שבחר להגן על ביתו, על משפחתו ועל עמו.

מורשתו של בצלאל היא מורשת של עשייה, של שקט פנימי, של נתינה ללא תנאי. היא נטועה עמוק באדמה, בדיוק כמו העצים שנטעו באבני איתן, בדיוק כמו כבלי החשמל שחיבר בידיו, בדיוק כמו היסודות האיתנים שבנה בבית ובמשפחה. הוא היה חלק בלתי נפרד מאותה "מלחמת תקומה" – מלחמה שבה, למרות הכאב העצום והאובדן הבלתי נתפס, עם ישראל קם שוב ושוב, בונה, מגן, ונושא את לפיד התקווה קדימה. בצלאל יהושוע מסבכר, רס"ם במילואים, לוחם הנדסה קרבית, בן, אח, בעל ואב – שמו וזכרו יהיו חקוקים לעד בדפי ההיסטוריה של עם ישראל, כגיבור שחייו ומותו היו ביטוי עילאי לאהבת הארץ והאדם, מקור לגאווה אין סופית ותזכורת כואבת למחיר היקר של חירותנו. הוא השאיר אחריו לא רק חלל, אלא גם השראה – לחיות חיים מלאים משמעות, להגן על היקר מכל, ולעולם לא לוותר על התקווה.