בנימין גבריאל יונה

השמש של ירושלים, אותה שמש עתיקה ויציבה, האירה בבוקר כ"ב בחשוון תשס"ד את חלון חדרו של בנימין גבריאל יונה, הרך הנולד. הוא הגיע לעולם ב-17 בנובמבר 2003, ילד ירושלמי לכל דבר, בן זקונים לצופיה ונתנאל, אח קטן לאלינור שכבר חיכתה לו בכיליון עיניים. בביתם שבפסגת זאב, שכונה שקטה יחסית הצופה אל נופי העיר המשתנים, החיים קיבלו ממד נוסף של שמחה וצחוק מתוק. בנימין, או "בן בן" כפי שיקראו לו לימים כל מי שיכירו אותו, היה תינוק חייכן מלידה. חיוכו הרחב, שהפך לסימן ההיכר שלו, היה מדבק, ומהר מאוד מילא את הבית באור. הוא גדל לתוך משפחה חמה, עטוף באהבה שהייתה עבורו אוויר לנשימה, יסוד איתן לבניין אישיותו המתפתחת.

כבר מילדותו המוקדמת, בלט בנימין באופיו המיוחד. הוא לא היה סתם ילד שמח; הייתה בו רגישות עמוקה לסובבים אותו, תמיד עם יד מושטת לעזרה, עם אוזן קשבת. הוריו, צופיה ונתנאל, היו תמיד בראש מעייניו. הוא זכר את הבעות פניהם, את עייפותם אחרי יום עבודה ארוך, ותמיד חיפש דרכים להקל עליהם, גם כשהיה קטן מכדי להבין את מלוא המשמעות. אלינור, אחותו הגדולה, הייתה עבורו מודל לחיקוי וגם מקור בלתי נדלה למשחקים וצחוק. הוא הקשיב לסיפוריה, התייעץ איתה על דברים קטנים כגדולים, ופיתח איתה קשר עמוק של אהבה והערכה הדדית. כשהיו מגיעים בני דודים צעירים יותר, בנימין היה נכנס לתפקיד המטפל והמשעשע בטבעיות, משחרר את הוריהם למעט מנוחה או לעיסוקיהם. הוא היה יושב איתם על השטיח בסלון, בונה מגדלי קוביות שהיו קורסים בקול צחוק מתגלגל, או מקריא להם סיפורים בקול דרמטי שהיה משאיר אותם מרותקים. הוא דאג שכולם יאכלו, שכולם ישחקו, ושתמיד יהיה מצב רוח טוב. הייתה בו תכונה נדירה לראות מיד את מי שקצת פחות מחובר, את מי שמרגיש בודד בצד, ולגשת אליו עם חיוך ומילה טובה, להזמין אותו פנימה למעגל, בלי מאמץ, מתוך כנות פנימית.

אהבת האדם שלו לא נגמרה באנשים. בנימין היה קשור קשר עמוק לבעלי חיים, קשר שפרח כבר בילדותו. הוא היה מסתובב בשכונה עם עיניים פקוחות, רואה כל ציפור פצועה שנפלה מהקן, כל חתול רחוב רזה שחיפש פינה חמה. הוא היה מביא אותם הביתה, עוטף אותם בשמיכה ישנה, מציע להם קערת מים ומעט אוכל, ומטפל בהם במסירות אין קץ. פעם אחת מצא ארנב נטוש, קטן ופרוותי, שנדמה היה שאבד לו כל עולמו. בנימין לא היסס. הוא בנה לו כלוב מאולתר בחצר, דאג לו לירקות טריים ולחציר, ובילה שעות ארוכות לידו, מדבר אליו בקול שקט ומרגיע, עד שהארנב חזר לאיתנו ומצא בית חם אצל משפחה אחרת. הטיפול בבעלי החיים היה עבורו שיעור מעשי באחריות, בחמלה ובהבנה עמוקה של החיים הפגיעים סביבו. הוא למד שכל יצור חי זקוק לאהבה ולדאגה, וכי מעשה קטן של טוב לב יכול לשנות עולם שלם עבור מי שנזקק לו.

כשבגר מעט, עבר בנימין ללמוד בישיבת "קרית נוער ירושלים", ישיבה תיכונית מדעית-טכנולוגית בשכונת בית וגן. המסגרת הזו, ששילבה לימודי קודש עם מגמות מדעיות וטכנולוגיות, אפשרה לו לפרוח. הוא לא היה רק תלמיד חרוץ; הוא היה עמוד תווך חברתי. גם שם, מידותיו הטובות וערך הנתינה שלו בלטו מיד. הוא היה חביב על המורים, שתמיד יכלו לסמוך עליו, ועל חבריו לכיתה, שתמיד מצאו בו אוזן קשבת, עצה טובה, או סתם חיוך מעודד. המורים סיפרו עליו בהערכה רבה, זוכרים היטב את אירוע פורים אחד, שבו חילקו התלמידים משלוחי מנות איש לרעהו. בנימין, עם עיניו החדות ורגישותו הבלתי מתפשרת, הבחין בתלמיד אחד שלא קיבל משלוח מנות, מסיבה כלשהי. מבלי לחשוב פעמיים, מבלי שיבקשו ממנו, הוא ניגש למורה ואמר בפשטות ובנחישות: "אני נותן לו את כל מה שיש לי". לא היה שם רכושנות או היסוס. היה רק רצון עמוק לגרום למישהו אחר להרגיש שייך, אהוב, לא חסר. המחווה הזו, שהייתה כה טבעית לו, נחרטה עמוק בזיכרונם של כל מי שהיה עד לה. היא הייתה שיקוף אמיתי של נדיבות ליבו, של יכולתו להזדהות עם כאבם של אחרים ושל נכונותו לתרום לסביבתו בכל דרך אפשרית.

בנימין היה בחור עם ידיים עובדות ונפש יוזמת. הוא לא ידע שקט, תמיד עסוק, תמיד מחפש מה לעשות ואיך לשפר. עוד בנעוריו, כשהרוב חלמו על בילויים, הוא כבר עבד בעבודות מזדמנות. הוא רצה לקנות לעצמו את הדברים שאהב, לא להכביד על הוריו, והרגיש סיפוק עצום מלשלם על משהו שרכש בכוחות עצמו. הייתה לו אהבה גדולה למוזיקה, אהבה שבעבעה בו והתפתחה לחלום. הוא שאף להיות די-ג'יי, לא רק כדי לנגן שירים, אלא כדי לשמח אנשים, לגרום להם לרקוד ולשכוח לרגע מכל הדאגות. הוא ראה את עצמו עומד מאחורי העמדה, מפעיל כפתורים, משלב מקצבים, וצופה בקהל שקופץ ושמח. הוא החל לרכוש חלקים מציוד הדי-ג'יי, חוסך שקל לשקל, מתייעץ עם חברים שמבינים בתחום, מתאמן שעות בחדרו, הופך את המרחב האישי שלו למעבדת סאונד קטנה. הוא דמיין את עצמו מנגן במסיבות יום הולדת, בחתונות, באירועים חגיגיים, מביא איתו את השמחה והקצב. אחותו אלינור סיפרה עליו שרצה גם להיות זמר, חלום נוסף של יצירה והשפעה דרך צלילים. הוא לא פחד לנסות, לא חשש מכישלון. בכל סיטואציה, בין אם זה היה שיעור בבית הספר, עבודה מזדמנת, או ארגון אירוע חברתי, הוא תמיד מצא מה לשפר, מה לשדרג, איך להפוך את הדברים לטובים ויעילים יותר. הוא היה בעל יוזמה, כזה שרואה את התמונה הגדולה וגם את הפרטים הקטנים, ומצליח לחבר ביניהם.

עם סיום לימודיו התיכוניים, הגיע הרגע להתגייס לצה"ל, ב-25 באוקטובר 2022. המעבר מהסביבה המוכרת של ירושלים לחיי הצבא היה משמעותי, אך בנימין קיבל אותו בנחישות האופיינית לו. הוא עבר טירונות, למד את כללי המשמעת, את שגרת היום, והוכשר לתפקיד נהג משא כבד. הוא לא הסתפק בלהיות נהג רגיל; הוא הפך לנהג מקצועי, יסודי ואחראי. הגודל העצום של המשאית, המשקל הכבד שהובילה, והמסעות הארוכים בכבישי הדרום, דרשו ממנו ריכוז בלתי מתפשר וכישורי נהיגה מעולים. הוא שירת בגדוד 947, גדוד כיפת ברזל דרום, חלק ממערך ההגנה האווירית, בבסיס חצרים של חיל האוויר. הוא הכיר את שבילי הבסיס, את הדרכים המוליכות ליחידות השונות, את נתיבי האספקה החשובים. הוא ראה את תפקידו לא רק כהובלת סחורה, אלא כחלק בלתי נפרד משרשרת ההגנה של המדינה. בכל נסיעה, בין אם הייתה קצרה או ארוכה, תמיד חש את משקל האחריות על כתפיו, את החשיבות של כל ארגז ציוד, כל חלף, כל אדם שהוביל.

במהלך שירותו הצבאי, נכנסה לחייו של בנימין ליהי, והשניים הפכו לזוג אוהב. הקשר ביניהם פרח במהרה, מילא את ימיו בשמחה ובתחושה של שותפות. הם בילו יחד כל רגע פנוי, יצאו לטיולים, דיברו שעות על חלומות ותוכניות לעתיד. ליהי ראתה בו את כל התכונות הטובות שכולם הכירו – את החיוך, את טוב הלב, את הנדיבות. היא הייתה חצי הנפש שלו, והוא שלה. גם בתוך שגרת הצבא התובענית, אהבתו של בנימין לבעלי חיים לא דעכה. באחת מנסיעותיו באזור בית לחם, הוא נתקל בארבעה גורי כלבים קטנים וחסרי אונים, שננטשו לגורלם. מראה עיניהם, המלאות בפחד וברעב, שבר את ליבו. הוא לא יכול היה להשאיר אותם שם. הוא עצר את הרכב, אסף אותם בזהירות, והביא אותם לבסיס, מתוך נחישות למצוא להם מקום מבטחים. חיילי הבסיס, שהכירו את אהבתו לבעלי חיים, עזרו לו במשימה, והגורים מצאו בסופו של דבר בתים חמים ואוהבים. אלירם, הרס"פ שלו, ספד לו לאחר מכן וסיפר עליו כ"בן אדם מדהים עם לב ענק שתמיד ראה את הטוב באנשים". אביחי, שהיה מדריך שלו בעבודה, העיד שבנימין "התאמץ לתת הכל, להיות ראשון, לקחת משימות שאתה לא חייב לעשות". התכונות האלה, של נתינה ללא גבול, של חריצות ויוזמה, ליוו אותו בכל צעד ושעל, והיוו את הבסיס לאישיותו יוצאת הדופן.

בשבת, כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, ביום ה-7 באוקטובר 2023, התעורר עם ישראל לבוקר שונה מכל מה שידע. בשעה שש וחצי בבוקר, כשקרני השמש הראשונות בקושי החלו לצבוע את השמיים, פתח ארגון הטרור חמאס במתקפת פתע אכזרית. אלפי טילים ורקטות שוגרו מרצועת עזה, מפלחות את השקט של בוקר החג. במקביל, אלפי מחבלים חדרו לישראל – בדרך היבשה, הים והאוויר – והחלו במסע רצחני ביישובי עוטף עזה, בשדרות, אופקים ונתיבות, במסיבות טבע סמוך לקיבוצים רעים ונירים, בבסיסי צה"ל ועל הדרכים. בנימין, ששהה בבסיס חצרים לתורנות סוף שבוע, חש את הרעידה באדמה. הוא ראה את הטילים הראשונים על מסכי מרכז ניהול היירוטים, והבין מיד שהמצב חמור. חיילי הסוללה הדרומית של כיפת ברזל נכנסו לפעולה מיידית, האדרנלין זרם בוורידים, והאווירה בבסיס הפכה מתוחה ומלאת דריכות.

השעה הייתה שמונה בבוקר, והטלפון של בנימין רטט. זו הייתה הודעה מבן דודו: "בן בן, תיזהר. אתה קרוב לחדירה של המחבלים, אל תצא". בנימין, בתוך הכאוס שהשתולל סביבו, מצא רגע לשלוח תמונה שלו, אולי כדי להרגיע, אולי כדי להראות שהוא בסדר, והשיב בקצרה, בטון ששיקף את נחישותו: "אחי, אני באמצע של הכול". מיד לאחר מכן, דאגתו למשפחתו גברה על הכל. הוא שלח הודעות לכולם, מזהיר אותם מפני המצב הביטחוני, כותב להם לנעול את הדלתות ולא לצאת מהבית. הוא דמיין אותם בביתם בירושלים, רחוקים אך קרובים ברוח, ורצה לוודא שהם בטוחים. בשעה 8:50, שלח הודעה לליהי, אהובתו: "אל תחזרי לישון, לכי לחדר מוגן". היא השיבה מיד, שלוש מילים שכללו עולם ומלואו: "אני אוהבת אותך". בנימין, בשיא האירועים, מצא את הכוח להשיב לה את אותן מילים, שהיו למעשה מילות הפרידה האחרונות שלהם: "גם אני אוהב אותך". לא היה אז מי שידע שהשיחה הזו, הקצרה והמלאה כל כך ברגש, תהפוך למזכרת יקרה מאין כמוה.

כעבור כשעתיים של מטחי טילים בלתי פוסקים, כשהשמיים מעל דרום הארץ בערה מאש ופיצוצים, החלו מלאי הטילים המיירטים של כיפת ברזל להתדלדל במהירות מדאיגה. נוצר צורך מיידי וחיוני לחמש מחדש את המשגרים הקדמיים, אלה שהיו ממוקמים בסמיכות לגבול רצועת עזה, בלב אזור הלחימה. זו הייתה משימה מסוכנת, כזו שדרשה אומץ לב יוצא דופן ונחישות. בנימין, כנהג משא כבד, ידע את חשיבות תפקידו. הוא לא היסס. הוא התנדב למשימה, ללא כל צל של פקפוק. יחד איתו יצאו סרן סהר סעודיין, מפקדת פלגה, וסמל נתיב קוצרו. שלושה אנשים, מכונית אחת, משימה אחת: להגן על תושבי ישראל.

בשעה תשע בבוקר, יצאו בנימין, סהר ונתיב מהבסיס בטנדר די-מקס צבאי. בנימין ישב מאחורי ההגה, ידיו אחוזות בו בחוזקה, פניו מרוכזות. סהר ישבה לידו, מפקדת שקטה ונחושה, ונתיב ישב במושב האחורי, ערוך ודרוך. הדרך הייתה רצופת סיכונים. הם נתקלו במחסומי משטרה, שניסו למנוע מהם להגיע לאזור הלחימה הבוער. השוטרים, בפנים מודאגות, ניסו להסביר להם את הסכנה, אך בנימין וחבריו היו נחושים להשלים את משימתם. הם ידעו בדיוק לאן הם הולכים ומה עומד לפניהם, והרגישו את משקל האחריות העצום על כתפיהם. הם המשיכו בדרכם, חולפים על פני כבישים שקטים באופן מחריד ונופים שהחלו להתמלא בעשן. בשעה 9:36, רכבם נראה בפעם האחרונה בתמונה, נוסע על כביש 234, בין צומת אורים לצומת רעים, כביש שכבר הפך לאזור מלחמה. כמה דקות לאחר מכן, בצומת רעים, המארב הקטלני חיכה להם. המחבלים פתחו עליהם באש צפופה ומפתיעה. בנימין, סהר ונתיב לא נכנעו. הם ירו בתגובה, נלחמים באומץ ובחירוף נפש. הקרב היה קצר ואכזרי. במהלך חילופי האש, הרכב שבו נסעו התהפך, ובנימין, סרן סהר סעודיין וסמל נתיב קוצרו נורו למוות. ליד רכבם ההפוך, נמצאו גופותיהם של המחבלים שהשלושה חיסלו, עדות אילמת לגבורתם ולקרב האחרון שלהם. הם נפלו כשהם מגנים על הבית, על עם ישראל, על הזכות לחיות כאן בביטחון. בנימין גבריאל יונה, בן תשע-עשרה בלבד, נפל בקרב ביום כ"ב בתשרי תשפ"ד, ה-7 באוקטובר 2023. הוא הועלה לדרגת סמל לאחר מותו, אות הערכה על אומץ ליבו ומסירותו.

הידיעה על נפילתו של בנימין הכתה במשפחתו כרעם ביום בהיר. הלב סירב להאמין. הבית בפסגת זאב, שבו גדל והשמיע את צחוקו המדבק, נמלא באבל כבד. האם צופיה, בדיבורה השבור, כתבה: "בן יקר שלי, הלב מסרב להבין ולהאמין שאתה לא איתנו. מתגעגעת המון, אתה חסר לי. מקווה שטוב לך שם. שמור עלינו מלמעלה". אביו נתנאל, שניסה למצוא נחמה במעשיו, הוסיף: "במעשה ההקרבה של בני, ובדבקות בביצוע המשימה, הוכיח כי יחד עם השובבות וההיפר-אקטיביות היה תמיד ערני מאוד לסביבתו, הקשיב והפנים את הערכים שעליהם גדל". אלינור, אחותו הגדולה, שחלקה איתו כל כך הרבה זיכרונות, הרגישה חור עמוק בנשמתה: "אני אוהבת אותך, אח קטן! אוהבת באמת! לנצח אזכור אותך, ולנצח אוהב אותך". היא סיפרה כיצד תמיד ראתה בו אח שובב, אבל תמיד גם ראתה את הדאגה שלו לאחרים, את הרצון שכולם יהיו מרוצים ולא יחסר להם דבר. "הוא חילק את הזמן שלו ודאג לכולם וייעץ לכולם ושיחק גם עם בני הדודים הצעירים", אמרה, ומילותיה ציירו תמונה של נער צעיר עם נשמה עתיקה, כזה שרואה את כולם. "הוא היה ילד טוב ירושלים. בשכונה שגדלנו בה כולם אהבנו אותו; ילדים, זקנים וצעירים. לא היתה לו מילה רעה על אף אחד". היא נזכרה בהודעה האחרונה ששלח להם, ההודעה שבה דאג לשלומם גם ברגעים הקריטיים של חייו: "הוא יצא למשימה בידיעה שיש שם מחבלים. הוא יצא להחליף את התחמושת בכיפת ברזל ואף על פי שהם היו שם בתופת, כך שמענו, הוא עדיין חתר להציל את עם ישראל". השבת האחרונה שבילה עם המשפחה, עם הנכדים, הפכה למזכרת אחרונה ויקרה מאין כמוה.

ליהי, בת זוגו, ספדה לו במילים קורעות לב, ששיקפו אהבה שנקטעה באיבה: "אני אוהבת אותך מאוד ומתגעגעת אליך. כל הזמן חושבת עליך. תמיד תהיה האהבה שלי והחצי השני שלי". חבריו, שאהבו אותו אהבת נפש, התקשו לעכל את האובדן. ניקול, ידידתו, כתבה: "בן בן, ילד יפה שלי. החבר הכי טוב שיכולתי לבקש. לא הייתה בך טיפת רוע. כולך רק שמחה וטוב לב. אני כל כך מתגעגעת לשיחות שלנו באמצע היום, מחכה שתשיר לי שוב. מקווה שטוב לך שם למעלה, גיבור שלי לעד". חברו אלעד, שזכר את חיוכו ואת נוכחותו בכל שמחה, כתב: "בנימין אחי היקר, אין מילים לתאר כמה אני מתגעגע. אתה חסר לי בכל דבר שאני עושה, בכל שמחה אתה חסר. אתה בלב שלי תמיד, גיבור ישראל. הלוואי שנהיה ראויים לך. ניפגש בגלגול הבא. אוהב ומתגעגע". יצחק, חבר נוסף, התגעגע לחיוכו היפה ולטוב ליבו האינסופי: "בן בן, אח שלי היקר, היית בן אדם עם הלב הכי טוב בעולם, והחיוך הכי יפה בעולם. קשה לי שאתה לא נמצא איתנו עכשיו פה, ואני ממש מתגעגע אליך, אחי. ממש רציתי לראות אותך בחליפת חתן, חיכיתי לזה. תהיה חסר לכולנו". רפי, שזכר את חיוכו התמידי שהסתיר אחריות עצומה, כתב: "היית בחור שדאג לתמוך במשפחה ולהיות לצד כל אחד מהם שצריך". רון גורבמן, שזכר את יכולתו להצחיק בזמנים קשים, התקשה להאמין: "לא מעכל שכיפור היה היום האחרון שאראה אותך. לא נתפס שנפלת בגיל כל כך צעיר, רצית להיות זמר, להתקדם, תמיד נהנית לשמח אנשים ולהיות שם בשביל אחרים". אביחי, המדריך שלו, סיכם את מידותיו בנאמנות: "ראיתי אותך מתאמץ לתת הכל, להיות ראשון, לקחת משימות שאתה לא חייב לעשות, בדיוק כמו שעשית באותו יום, הלכת באומץ והתנדבות לתת ולהיות, אין שיעור לתודה, אתה אלוף אמיתי". יוסף, מורהו בישיבה, זכר את תלמידו הרגיש והמתחשב: "חבריך אהבו אותך כי ראית אותם קודמים לך, ונתת להם הכול". ואלירם, הרס"פ שלו, שהתגעגע לאדם המדהים עם הלב הענק, הבטיח: "לנצח תהיה עמוק בליבי".

בנימין גבריאל יונה הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בהר הרצל בירושלים, העיר שכה אהב ושבה גדל. הוא הותיר אחריו הורים ואחות כואבים, וחלל עצום בלבבות כל מי שהכירו. המציאות הקשה של השבעה, שבה "אין הרבה אנשים שבאים לנחם", כפי שצוין, שיקפה אולי את הכאוס וההלם הלאומי, אך לא מעיטה כהוא זה בגודל האובדן האישי. להיפך, היא הדגישה את הבדידות שבכאב המשפחתי, בתוך ים של אסון לאומי. לזכרו, נכתב השיר "כל הכוכבים", שמילותיו נוגעות בנימים הכי עמוקים של האובדן והזיכרון: "כל הכוכבים שרואים רחוק / גם הם רוצים לבכות / כל האנשים שרוצים לבכות / הם לא רואים רחוק. // כל החלומות שקבורים עמוק / רוצים כל כך לחיות. / כל הזיכרונות שרוצים לחיות / עפים כל כך עמוק". השיר הזה, כמו גם עמוד האינסטגרם שהוקם לזכרו, הם רק חלק קטן מהדרכים שבהן מנסים חבריו ומשפחתו להמשיך ולשמר את דמותו, את חיוכו, את טוב ליבו. בנימין גבריאל יונה, הילד החייכן מירושלים, הנער עם חלומות הדי-ג'יי והלב הרחב, החייל שדהר אל התופת כדי להגן על עמו, השאיר אחריו מורשת של אהבת אדם, נתינה ואומץ לב. סיפור חייו, שנקטע בטרם עת, הוא סיפור של גבורה אנושית, של בחירה בטוב, של דבקות במשימה, ושל אהבה אינסופית. הוא נפל כגיבור, וסיפורו יישאר חקוק לעד בזיכרון הלאומי, כעמוד אש של תקומה וגאווה ישראלית.