בנימין (בנג'י) טרקינסקי

בנימין, שכולם הכירו בשם בנג'י, נולד ביום סתווי ונעים של כ"ח בתשרי תשנ"א, ב-17 באוקטובר 1990, בעיר התוססת הרצליה. הוא היה הבן הבכור של ליז וישראל, מתנה שהגיעה לעולם עם עיניים תכולות עמוקות וחיוך שהיה בו קסם מידבק, חיוך שהיה נטוע עמוק בפניו, חיוך שיכול היה להאיר את החדר כולו, חיוך שהיה מבשר טובות. הבית בהרצליה היה מלא באהבה ובשמחה, מקום שבו נשמעו צחוקם של הילדים והדי שיחות עמוקות. כשהגיעה אחותו הקטנה, שרון, הפך בנג'י לאח גדול במלוא מובן המילה, מודל לחיקוי ומושא להערצה עבורה, מגן ומלווה בכל צעד ושעל. הם בילו שעות ארוכות יחד, מפתחים עולם פנימי משלהם של בדיחות פרטיות שהיו רק שלהם, שפה סודית של אהבה והבנה עמוקה, ארוגה בחוטים בלתי נראים של קשר דם וחברות אמת.

הילד הקטן עם העיניים התכולות החל את דרכו החינוכית בבית הספר לאמנויות ע"ש א"ד גורדון, מקום שבו עודדו יצירתיות וביטוי אישי. כבר אז, ניכר בו משהו מיוחד. לא רק שהיה תלמיד מצטיין, כזה ששקד על לימודיו והצטיין בכל משימה, אלא שרוח הנתינה וההתנדבות בערו בו כבר מגיל צעיר מאוד, הרבה לפני שרוב בני גילו בכלל חשבו על משמעות המילים הללו. בגיל חמש, כשידיו הקטנות עוד בקושי אחזו במטבעות, שמע שישנו מרכז למידה שעמד להיסגר מחוסר תקציב. הוא לא חשב פעמיים. דמי הכיס שצבר בזהירות, אלו שיועדו אולי לקניית ממתק או צעצוע קטן, נתרמו כולם. הוא זכר את תחושת השמחה המהולה במבוכה כשהגיש את מעט המטבעות למבוגר שהופתע והתרגש. זו הייתה הפעם הראשונה שבה הרגיש את כוחה של הנתינה, את האור שזה מדליק בתוך הלב, תחושה של סיפוק עמוק שילווה אותו כל חייו. שנה אחר כך, כשהיה בן שש, בכל בוקר, עוד לפני שהצלצול הראשון קרא לתלמידים להיכנס לכיתות, הוא חיכה ליד דלת הכיתה. שם, בסבלנות ובאמפתיה טבעית, סייע לילדה עם מוגבלות לשבת בשורה הראשונה, ליד הלוח. זה לא היה מעשה חד-פעמי, אלא טקס יומי, שקט וקבוע, ששיקף את טוב ליבו ואת רגישותו יוצאת הדופן לסביבה. המעשים הקטנים הללו, שרבים היו אולי מחמיצים את משמעותם, היו אבני יסוד בבניין אישיותו. כשהיה בן שבע, הלך צעד נוסף. הוא הפציר באביו, ישראל, לקחת אותו להתנדב במרכז לילדים עם שיתוק מוחין. הוא ראה את הילדים בכיסאות הגלגלים, את המאבק היומיומי שלהם, ורצה לעזור, פשוט לרצות להיות שם, להושיט יד, להעניק חיוך. אביו, שהכיר את רוחב ליבו של בנו, לא היסס. יחד, הם בילו אחר הצהריים רבים, משחקים עם הילדים, קוראים להם סיפורים, פשוט נותנים להם תחושה של חברות וקבלה. רגעים אלו, של התמסרות לזולת, של העדפת צרכי האחר על פני רצונותיו שלו, היוו את הבסיס לאדם שהפך להיות.

בנג'י עבר ל"תיכון חדש", שם בחר במגמת אנטומיה וספורט, שילוב שביטא את האיזון בין עולם הרוח לעולם הגוף שבו חי ופעל. גם בתיכון המשיך להצטיין, לא רק בלימודים, אלא גם ביכולתו לחבר בין אנשים, להוביל וליזום. הוא היה תלמיד שאהבו המורים והעריכו החברים, לא רק בשל הישגיו, אלא בעיקר בזכות מי שהיה – אדם טוב, חבר נאמן, כזה שתמיד אפשר לסמוך עליו. בבית, הוא היה בן מסור להוריו, מקור נחת וגאווה. הוא כיבד אותם בכל ליבו, והרבה להתייעץ איתם בכל צומת דרכים בחייו, מקטן ועד גדול. שיחות ארוכות על הספה בסלון, או בארוחות שישי, היו חלק בלתי נפרד מהווית הבית. שרון, אחותו, זכרה אותו כאח גדול וחזק, כזה שהיה שם בשבילה תמיד, שהגן עליה ודאג לה. "הוא היה מושא להערצה ומקור השראה", סיפרה לימים, כשעיניה הכחולות דומעות, "תמיד הרגשתי שיש לי גב, מישהו שיעמוד לצידי, לא משנה מה." הם חלקו ביניהם רגעים של צחוק מתגלגל ורגעים של שיחות נפש עמוקות, קשר שרק הלך והתחזק עם השנים, קשר שהיה מעמודי התווך בחייו של בנג'י.

ביום 2 באוגוסט 2009, בנג'י התגייס לצה"ל, צעד טבעי עבורו, שביטא את תחושת השליחות והרצון לתרום למדינה שבערו בו. הוא בחר לשרת כלוחם בחיל השריון, חיל קשה ותובעני, שדרש כוח פיזי ונפשי כאחד. מהר מאוד, בלט בנימין במקצועיותו, במסירותו הבלתי מתפשרת ובכושר מנהיגותו הטבעי. הוא לא היה צריך להתאמץ כדי שיבחינו בו; תכונותיו פשוט קרנו החוצה. עם תחילת שירותו, עבר גיבוש קשה ומאתגר, ומיד שובץ כלוחם בפלס"ר 7, פלוגת הסיור של חטיבה 7 – יחידה מובחרת שדרשה יכולות גבוהות של לחימה, ניווט ומודיעין. הוא התמסר לתפקיד בכל נימי נפשו, התאמן ללא לאות, והפך ללוחם מן המניין, כזה שחבריו סמכו עליו בעיניים עצומות. לאחר תקופה בפלס"ר, עם ההכרה ביכולותיו המיוחדות, יצא לקורס קצינים. זו הייתה עבורו הזדמנות להשפיע, להוביל, ולתת מעצמו עוד יותר. הוא סיים את הקורס בהצטיינות והמשיך את שירותו במגוון רחב של תפקידים מאתגרים ומוצלחים, תפקידים שכל אחד מהם בנה אותו, חיזק אותו, והפך אותו למפקד טוב יותר.

בנג'י היה לוחם ללא חת, קצין ערכי, כזה שפקודיו העריצו והעריכו. הוא היה "קצין וג'נטלמן" – כך תיארו אותו עמיתיו – שילוב נדיר של קשיחות מבצעית עם אנושיות עמוקה. הוא ידע "להוריד דרגות" ולדבר עם חייליו בגובה העיניים, להקשיב ללבטיהם, לשתף אותם, ולהעניק להם תחושה שהם חלק בלתי נפרד מהמשימה, שקולם נשמע ומשפיע. תעודות הצטיינות, הכרה רשמית או צל"שים מעולם לא עניינו אותו באמת. אלה היו רק סמלים חיצוניים. מה שבאמת הניע אותו היה הרצון הפנימי, הטהור והבלתי מתפשר, לתרום למען המדינה ולמען הזולת. הוא האמין בכל ליבו בשליחותו, והאמונה הזו הניעה אותו בכל יום מחדש.

בקיץ 2014, עם פרוץ מבצע "צוק איתן" ברצועת עזה, מצא בנג'י את עצמו בחזית הלחימה. הוא הוביל את הצוות שלו במקצועיות חסרת פשרות ובדבקות עמוקה במשימה, תוך שהוא מקפיד על בטיחות חייליו ועל השגת היעדים שהוצבו בפניהם. הוא ראה את המראות הקשים, את החרדה בעיני הפצועים, והיה שם, מושיט יד, מפנה פצועים תחת אש, נלחם מתוך תחושת שליחות עמוקה, שהייתה חזקה מכל פחד. בסיום המבצע, כששקע האבק והשקט היחסי שב לדרום, בנג'י עמד בפני צומת דרכים. הוא הבין שמצא את ייעודו בחיים. לא היה לו ספק: הוא ימשיך בקריירה צבאית. ההחלטה הזו לא נבעה מתוך רצון לכוח או לקידום, אלא מתוך הבנה עמוקה שזה המקום שבו הוא יכול לתרום הכי הרבה, שזה המקום שבו הוא מרגיש שלם ומלא משמעות. הוא המשיך בשירות הקבע שלו, נחוש מתמיד להמשיך להגן על המדינה ועל אזרחיה.

במקביל לשירותו הצבאי התובעני, בנג'י לא ויתר על שאיפותיו האקדמיות. הוא החל ללמוד לתואר ראשון ב"בית ספר לאודר" לממשל, דיפלומטיה ואסטרטגיה ב"אוניברסיטת רייכמן" בהרצליה. גם כאן, בקמפוס האקדמי, עשה חיל. הוא לא היה רק סטודנט מצטיין, כזה ששקד על לימודיו והשיג ציונים גבוהים, אלא גם דמות מובילה ודומיננטית. הוא היה חבר בצוות המוביל של "פורום אופק", יוזמה ייחודית שפעלה למען מעורבות והשפעה בנושאי ביטחון וחברה, והורכבה מסטודנטים שהיו גם אנשי קבע פעילים. בנג'י מצא בפורום הזה בית נוסף, מקום שבו יכול היה לשלב את עולמו הצבאי עם עולמו האזרחי, ולהשפיע על המציאות הישראלית. כחבר בפורום, הוא התנדב להיות הכתובת של כל משרתי ומשרתות הקבע באוניברסיטה. הוא דאג להם באמת ובתמים, חשב כיצד לרתום אותם לעשייה משמעותית, התאים עבורם תכני העשרה ופעילויות חברתיות, ולא ויתר על אף אחד. הוא הפך עבורם את החוויה בקמפוס לחיובית, נעימה ומשמעותית, כזו שמאפשרת להם לשלב את חיי הקבע התובעניים עם לימודים אקדמיים ברמה גבוהה. הוא ידע להקשיב, לייעץ, ולעיתים גם פשוט להיות אוזן קשבת, חבר אמיתי.

תוך כדי שהוא ממשיך לצמוח ולהתפתח בקריירה הצבאית שלו, בנג'י יצא לקורס פו"ם – פיקוד ומטה. זה היה עוד שלב משמעותי במסלול הפיקודי שלו, קורס שנועד להכשיר את בכירי המפקדים בצה"ל. במסגרת הקורס, הוא השלים גם תואר שני, והרחיב את אופקיו המקצועיים והאינטלקטואליים. בסיום קורס פו"ם, שובץ בנג'י לתפקיד קצין אג"ם (אגף מבצעים) בחטיבה 7, עוצבת "סער מגולן". זה היה תפקיד מפתח, לב ליבה של העשייה המבצעית בחטיבה, שדרש יכולות תכנון, ניהול, ותיאום גבוהות במיוחד. הוא ניגש לתפקיד באותה מסירות ובאותה מקצועיות שאפיינו אותו בכל תפקידיו הקודמים, והפך במהרה לעמוד תווך בחטיבה.

בשנת 2021, פגש בנג'י את רותם. המפגש הזה שינה את חייו. האהבה ביניהם פרחה במהרה, כמו פרח נדיר שנפתח לאור השמש. זו הייתה מערכת יחסים חמה, אוהבת ומפרגנת, שבה כל אחד מהם הוציא את הטוב ביותר מהשני. הם היו "נפשות תאומות", כאלה שמרגישות זו את זה גם בלי מילים, שחולקות חלומות ותקוות, שצוחקות יחד ובוכות יחד. בנג'י, שכל חייו היה מוקף בחברים ובמשפחה, מצא ברותם את השלם שהיה חסר לו. הם התארסו, ורקמו תוכניות רבות לעתיד המשותף שלהם. החתונה נקבעה לאפריל 2024, חתונה שהייתה אמורה להיות שיא של אהבה ושל התחלה חדשה, חתונה שהייתה אמורה להגשים את כל החלומות שרקמו יחד.

למרות עיסוקיו הרבים והתובעניים בצבא ובאוניברסיטה, בנג'י תמיד מצא זמן לחברים. הוא היה חבר במאת האחוזים. כשהיה נוכח, הוא היה נוכח בכל ליבו, מקשיב, מייעץ, ומשתתף בכל פרט ופרט בחייהם. הוא היה חבר טוב ונאמן, כזה שהיטה אוזן קשבת לכל צרה או שמחה, כזה שאפשר היה לסמוך עליו בעיניים עצומות. בטוב ליבו, בנועם הליכותיו ובחיוכו המאיר, הוא עודד והעצים את חבריו, נטע בהם ביטחון ואמונה בעצמם. המשפט הקבוע שלו, שהפך לסוג של מנטרה עבורם, היה "תהיו חזקים". משפט פשוט, אך מלא בעוצמה, ביטוי לאמונה שלו ביכולתם של אנשים להתגבר על קשיים, ביטוי לרוח הלחימה והאופטימיות שבו.

בנג'י היה אדם חדור מטרה, ששאף גבוה והציב לעצמו יעדים ברורים, ואז פעל בנחישות ובעקביות כדי להגשימם. כל דקה ביומו העמוס הייתה מחושבת ומוקדשת למגוון תחומי חייו: לעבודה הצבאית, ללימודים האקדמיים, למשפחה האהובה, לחברים, לאהבה הגדולה לרותם, ולנתינה אין-סופית לזולת. הוא ידע לשלב בין רצינות תהומית לבין שמחת חיים מתפרצת. היה לו ניצוץ שובב בעיניים, חוש הומור מפותח שהצליח להפיל מצחוק את כל סובביו, וצחוק מתגלגל שהיה מדבק וממלא את האוויר בשמחה. בשעות הפנאי המעטות שלו, אהב ליהנות עם חברים, לבלות בים, בין אם בשחייה או סתם בישיבה על החול, ולהתאמן בקרוספיט – אימון אינטנסיבי ששילב הרמת משקולות, סיבולת לב-ריאה, ריצה וקפיצות. הוא אהב את האתגר הפיזי, את תחושת הגוף העובד, את הקשב לגוף ולנפש. זה היה המקום שבו פרק מתחים, התמלא באנרגיה, ושמר על כושרו הגופני המרשים.

בשבת כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, ב-7 באוקטובר 2023, בשעה שש וחצי בבוקר, השתנה הכול. ארגון הטרור חמאס פתח במתקפת פתע אכזרית וחסרת תקדים על ישראל. בחסות ירי מסיבי של אלפי טילים ורקטות מרצועת עזה לאזורים נרחבים בארץ, חדרו אלפי מחבלים – יבשתית, ימית ואווירית – והחלו במתקפה רצחנית על יישובי עוטף עזה, על שדרות, אופקים ונתיבות, על מבלי מסיבות טבע סמוך לקיבוצים רעים ונירים, על בסיסי צה"ל ועל העוברים בדרכים באזור. המחבלים רצחו כשמונה-מאות אזרחים בבתיהם, במכוניותיהם, אחרי שביצעו בהם פשעים כבדים ואכזריים מכל דמיון. הם חטפו לרצועת עזה מאות ישראלים, והחריבו, בזזו והעלו באש בתים ורכוש. מאות חיילים, שוטרים, אנשי כוחות הביטחון וחברי כיתות הכוננות המקומיות נפלו בקרב, כשהם מגינים בגופם על חייהם של אזרחים תמימים. בבוקר זה, בבוקר של שמחת תורה, החלה מלחמת התקומה, מלחמה שתחרוט את עצמה עמוק בהיסטוריה של עם ישראל.

באותו בוקר שחור, בנג'י שהה בביתו בתל אביב עם רותם, בת זוגו האהובה. את תוכניותיהם ליום החג השקט קטעו אזעקות "צבע אדום" בלתי פוסקות, קולות נפץ רחוקים ודיווחים ראשוניים ומטרידים שהחלו לזרום במהירות בטלפון. בנג'י לא היסס לרגע. הוא לא חיכה להוראות, לא שקל את צעדיו. תחושת השליחות שבו, שהייתה חקוקה עמוק בנפשו, הניעה אותו לפעולה מיידית. הוא עלה על מדים בזריזות, חיבק את רותם חיבוק חזק ומהיר, חיבוק שהיה מלא באהבה ודאגה אך גם בנחישות, ונסע במהירות צפונה, לרמת הגולן, הגזרה שבה שירת כקצין אג"ם בחטיבה 7. הוא היה חייב להיות עם חייליו, חייב להיות במקום שבו הוא נדרש.

אך ככל שחלפו הדקות, והדיווחים מהדרום הלכו והחמירו, התבררה התמונה הקשה. הממדים של מתקפת הפתע היו בלתי נתפסים. בנג'י, בחושיו החדים ובמנהיגותו הטבעית, הבין מיד כי בדרום מתנהלים קרבות קשים מאין כמותם, וכי יש צורך דחוף בכוחות נוספים, בלוחמים, במפקדים, במי שיכול להציל חיים. הוא לא חשב פעמיים. הוא קיבל החלטה אמיצה ומהירה. במקום להמשיך לגזרתו הצפונית, הוא הסתובב ודהר דרומה, אל תוך התופת. הוא מיהר לנסוע ליישובי העוטף, אל המקום שבו נזקקו לו יותר מכל. יחד עם צוותו, שהצטרף אליו בדרך, היו בנג'י ואנשיו הכוח הראשון שנכנס לקיבוץ בארי כדי לחלץ פצועים. הם נכנסו אל תוך התופת, אל תוך האש, אל תוך הזוועה שהייתה אזור מלחמה של ממש בתוך יישוב אזרחי. הוא נלחם שעות ארוכות בגבורה עילאית, תוך חתירה בלתי מתפשרת למגע עם האויב, מתוך רצון עז להגן על חפים מפשע. הוא הציל את חייהם של עשרות מתושבי הקיבוץ, כשהוא מוביל אותם תחת אש אל מקום מבטחים, כשהוא מגן עליהם בגופו. הוא ראה את המראות הקשים ביותר שאדם יכול לראות, את הרוע בשיא תפארתו, אך הוא לא נשבר. הוא המשיך להילחם, להוביל, להציל.

בשעות הערב, כשהקרב בבארי עדיין השתולל בעוצמה, נפגע בנג'י בהיתקלות עם מחבלים. הוא נפצע, אך גם אז, כשגופו כואב ודמו זורם, הוא המשיך להילחם. המילה "לוותר" לא הייתה קיימת בלקסיקון שלו. הוא ירה, התקדם, חיפה על חבריו. ואז, הנשק שלו נתקל במעצור. רגע קריטי, כזה שיכול היה לשבור כל אדם אחר. אבל בנג'י לא עצר. הוא לא התייאש. בנחישות של לוחם אמיתי, הוציא את אקדחו האישי והמשיך להילחם, ממשיך להגן על חייו ועל חיי אזרחים, עד לרגע האחרון. בקרב ההירואי הזה, רב-סרן בנימין (בנג'י) טרקינסקי נפל. זה קרה ביום כ"ג בתשרי תשפ"ד, ה-7 באוקטובר 2023. הוא היה בן שלושים ושתיים בנופלו, שבוע בלבד לפני יום הולדתו השלושים ושלושה. הוא הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בהרצליה, העיר שבה גדל, העיר שבה החל את דרכו כילד עם עיניים תכולות וחיוך כובש. הוא הותיר אחריו הורים שבורי לב, ליז וישראל, אחות אהובה, שרון, ובת זוג, רותם, שחלומותיהם המשותפים נקטעו באחת.

האבל על בנג'י היה עמוק וכבד מנשוא, אך יחד איתו צמחה גם תחושה עזה של גאווה על הדרך שבה חי ועל האופן שבו נפל. אביו, ישראל, כתב בכאב: "איבדתי לא רק בן, אלא גם חבר הכי טוב שלי, בן אדם הכי טוב שפגשתי בחיי והערצתי מאוד." דבריו של האב שיקפו את הקשר המיוחד והעמוק שהיה ביניהם, קשר של כבוד הדדי, חברות ואהבה בלתי מסויגת. שרון, אחותו, מצאה כוח בתוך הכאב העצום והבטיחה: "תמיד הערצתי את אחי הגדול, היום אפילו עוד יותר. אני שמה לי למטרה להמשיך את דרכו כאוהב המדינה, כתורם לקהילה וכבחור צעיר שעושה למען עשיית הטוב." היא ראתה בו מודל לחיקוי, מצפן מוסרי, וקיבלה על עצמה להמשיך את המורשת של נתינה ואהבת האדם שאפיינו אותו. ורותם, בת זוגו, ספדה לו במילים קורעות לב, מילים שנבעו מעומק נשמתה: "שתדע שבכל יום כשאני קמה, אני אומרת עליך תודה. תודה שבגלגול הזה מצאתי נפש תאומה עד סוף החיים וגם אחריהם כי זה דבר היחיד שחשוב." בדבריה, היא ביטאה את עוצמת האהבה ואת הקשר הרוחני העמוק שחיבר ביניהם, קשר שחרג מגבולות החיים עצמם.

משפחתו וחבריו של בנג'י, מתוך רצון עז להנציח את זכרו ולהמשיך את דרכו הייחודית בעשיית טוב, פתחו דף אינסטגרם בשם @we_remember_benji, שכותרתו "זוכרים את בנג'י". הדף הפך למוקד של זיכרונות, סיפורים ותמונות, שבו חברים ובני משפחה משתפים רגעים מחייו, ומאפשרים לכולם ללמוד ולהתחבר לאיש המיוחד שהיה. ב"קאנטרי הרצליה", מקום שבו בנג'י בילה ונהנה, נחנכה אנדרטה לזכרו, עדות פיזית לנוכחותו שהייתה ואיננה עוד, אך רוחו עדיין מרחפת במקום. בתי הספר שבהם למד, "גורדון לאמנויות" ו"תיכון חדש" בהרצליה, ערכו ימי ספורט וטקסים מרגשים לזכרו, והחליטו כי ימי הספורט הללו יהפכו למסורת שנתית, דרך להנחיל את ערכיו ואת אהבתו לספורט ולחיים לדורות הבאים של תלמידים. עיריית הרצליה, העיר שבה גדל, הפיקה סרטון מרגש לזכרו, הזמין לצפייה ביוטיוב, וציור גרפיטי מרהיב עם דיוקנו של בנג'י הוצג בתערוכת "יוצרים וזוכרים" בעיר, הופך את פניו לסמל של גבורה וזיכרון.

חבריו של בנג'י, שאהבו אותו כל כך, מצאו דרך יצירתית נוספת להנציח את זכרו. הם כתבו שיר מרגש, המבוסס על הנדרים שכתבה רותם בת זוגו לקראת חתונתם. השיר, שנוגע בנימי הנפש העמוקים ביותר, זועק את הכאב והגעגוע, אך גם את התקווה והאמונה בקשר נצחי: "איפה אתה? כולם מחכים לך. הכול מוכן תחת החופה. אימא ואבא ועוד טון געגועים. כובד משקל אובדנך מייצר חיים. אבל אם אתה לא פה, אני בטוחה, שאראה אותך שוב בגלגול הבא." מילים אלו, שהפכו להמנון של געגוע ואהבה, מהדהדות את עוצמת החלל שהותיר אחריו, אך גם את ההבטחה הנצחית של האהבה.

המשפחה והחברים, מתוך דבקות במורשתו של בנג'י, דואגים להמשיך ולהנציח אותו ולהמשיך את דרכו הייחודית בעשיית טוב. הם הקימו עמותה לזכרו, ששמה "דרכו של בנג'י – Benji’s Way". דרך העמותה, הם יוזמים ומקיימים פעילויות שונות, הממשיכות את רוח הנתינה, ההתנדבות ואהבת האדם שאפיינו את בנג'י בכל שנות חייו. הם דואגים לקיים את המורשת שהותיר, להאיר את הדרך באורו המיוחד, להבטיח שמעשיו, ערכיו ורוחו ימשיכו לחיות ולהשפיע על רבים. בנג'י טרקינסקי, הילד עם העיניים התכולות והחיוך הכובש, שהפך ללוחם אמיץ, למפקד ערכי, לבן זוג אוהב, לבן מסור ולאח תומך, ממשיך לחיות בלבבות כל מי שהכירו ואהבו אותו, ומהווה השראה לכולנו. מורשתו אינה רק סיפור של גבורה בשעת מלחמה, אלא סיפור חיים שלם של נתינה, אהבה, ומחויבות עמוקה למדינה ולחברה, סיפור של אדם שידע לחיות במלוא העוצמה, ולסיים את חייו במעשה הגבורה האולטימטיבי, כשהוא מגן על ביתו ועל עמו. רוחו של בנג'י, רוח התקומה הישראלית, ממשיכה להאיר את דרכנו.