בני וייס

בני וייס, בנם הבכור של אינה ואלי, נולד ביום אביבי, עשרים וארבעה באדר תשס"א, הוא תשעה עשר במרץ 2001, בראשון לציון. האוויר עוד היה קריר מעט, אך השמש כבר הבטיחה את בוא האביב, כמעט סימן לבאות עבור תינוק שיהפוך לאדם מלא אור וחיים. הוא היה הבכור, זה שסלל את הדרך, ואחריו הגיעו טומי ודניאל, שמצאו בו לא רק אח גדול, אלא עמוד תווך, דמות להישען עליה וללמוד ממנה. חמש שנים ראשונות עברו עליו בראשון לציון, שנים של טעימה ראשונה מהעולם, של צעדים ראשונים על האספלט החם, של גילוי חול וים קרוב, של צחוק מתגלגל שהדהד בין קירות הבית ובין עצי הגינה הציבורית. הוא למד להכיר את העולם דרך משחקים פשוטים, דרך מגע עם צעצועים צבעוניים, דרך חיבוק חם של אימו ואביו, שגידלו אותו באהבה גדולה, מזינים בו את היסודות למי שיהיה.

כשהיה בן חמש, ארזה המשפחה את חייה ועברה לחיפה, עיר הכרמל הירוקה, שקיבלה אותם בזרועות פתוחות. המעבר היה שינוי גדול עבור הילד הקטן, מראשון לציון השטוחה אל העיר התלולה והמפותלת, עם נופי הים הכחולים שנשקפו מחלון הבית החדש בשכונת נווה שאנן. בני היה ילד סקרן, ומהר מאוד התרגל למראות ולריחות החדשים, למד את השבילים הצרים בין הבתים, גילה את הגינות הסודיות ואת המגרשים בהם שיחקו הילדים הגדולים. הוא החל את דרכו בבית הספר היסודי "דינור", שם פגש חברים חדשים, למד את האותיות והמספרים, והתגלה כתלמיד עם ניצוץ בעיניים ורצון עז ללמוד ולהצליח. כבר אז, ניכרה בו אותה תכונה של חברות אמת, אותה נדיבות לב שגרמה לו לדאוג לחבריו, לחלוק איתם את כריך הבוקר שלו או לעזור להם בשיעורי הבית, תמיד עם חיוך קטן וביישני.

השנים חלפו, ובני עבר לבית הספר העל-יסודי השש-ששנתי "חוגים", שם למד בכיתה המואצת. הוא לא רק היה תלמיד מצטיין, ששקד על לימודיו והשיג ציונים גבוהים, אלא גם נער בעל אישיות כובשת, שכל מי שפגש אותו נשבה בקסמו. מנהלת בית הספר זכרה אותו כ"חבר טוב, שתמיד דאג לאחרים. נער עם לב ענק ומחבק, תמיד בוחר לראות את הטוב באחרים", ורכז השכבה הוסיף כי היה "תלמיד מצטיין עם חיוך כובש, ברק בעיניים ורצון לעזור בכל דבר ועניין. צנוע, ענו ומסור. תמיד היה מוקף בחברים ופיזר סביבו אהבה ושלווה". בני אכן היה כזה. הוא לא חיפש את אור הזרקורים, אך נוכחותו הורגשה בכל חדר אליו נכנס. כשהיה רואה חבר יושב לבדו בהפסקה, היה ניגש אליו בשקט, מציע לו להצטרף למשחק כדורגל ספונטני או סתם לשבת ולדבר. הוא לא היה צריך לומר הרבה מילים, רק חיוך כובש, מבט חם בעיניים, וכבר היית מרגיש שאתה חלק ממשהו גדול יותר. הוא היה זה שמאזן את הדינמיקה בכיתה, שמרגיע ויכוחים, ותמיד מוצא את נקודות החיבור בין אנשים.

בסוף כיתה י', משהו השתנה בחייו של בני. הוא הצטרף לשבט "תדהר" של תנועת "הצופים", ומהר מאוד הפך המקום לביתו השני. בריח של מדורה בוערת, במגע של עץ ועפר, בקולות השירה סביב האש – שם בני מצא את מקומו באופן מובהק. הוא פרח בתנועה, צבר שלל חוויות ורגעים משמעותיים, התעצב והתבגר. הוא קיבל על עצמו את תפקיד המחסנאי, תפקיד שאולי נשמע טכני אך עבור בני היה שליחות של ממש. הוא נתן את כל כולו למקום, לחניכים ולמדריכים. אפשר היה למצוא אותו שעות ארוכות במחסן, מסדר ציוד, מתקן אוהלים קרועים, מוודא שכל פנס עובד וכל חבל קשור היטב. הוא לא ראה בזה עבודה, אלא דרך לדאוג שפעילות השבט תתקיים בצורה הטובה ביותר, שהחניכים יקבלו את הכלים הנדרשים לחוויות שלהם. זה היה בני – גם בתפקיד "אפור" לכאורה, הוא מצא את הדרך לתרום, להיות משמעותי, ולדאוג לאחרים. חבריו זכרו איך היו ישנים לפעמים במחסן הצופים, מוקפים בריחות של ציוד מחנאות וצחוקים עמומים, יוצרים זיכרונות של חברות עמוקה שתלווה אותם שנים ארוכות. הוא היה חלק בלתי נפרד מהלב הפועם של השבט, זה שדואג למאחורי הקלעים, מבטיח שהמופע יעלה בצורה חלקה.

בני ידע לחגוג את החיים ולנצל בהם כל רגע. הוא אהב לבלות עם חברים, לצאת למסיבות רועשות שבהן המוזיקה הדהדה בעוצמה והצחוקים התגלגלו באוויר, לקמפינג בטבע תחת שמיים זרועי כוכבים, ולטיולים רגליים שבהם הרגיש את הארץ מתחת לרגליו. הוא תמיד האמין שאת הארץ, שאותה אהב בכל ליבו, יש ללמוד דרך הרגליים, להרגיש את האדמה, את האבנים, את הרוח הנושבת בין העצים. בכל הזדמנות, היה סוחף אחריו חברים למסלול טיול חדש, לפינה נסתרת בארץ שרק הוא גילה, או למעיין צלול שרק מעטים הכירו. כל טיול איתו היה הופך להרפתקה, למסע של גילוי, כשהוא מוביל בבטחה, עיניו בורקות מהתרגשות, חיוך ביישני על שפתיו. ליעד, חברו, נזכר איך לקח אותו לזוויתן, מקום שאהב מאוד מהצבא, ותיאר אותו כ"גן עדן". "ראיתי את הלהב שלך בעיניים," כתב ליעד, "אותו להב שיש לך בעיניים כשאתה מנסה לשכנע אותי כל סופ"ש לבוא איתך למסיבה. אבל הפעם לא הזמנת אותי, נסעת לטיול הבא בגן עדן בלעדיי." זו הייתה רוחו של בני – תמיד בתנועה, תמיד מחפש את הדבר הבא, את החוויה הבאה, את הרגע שימלא את נשמתו ואת נשמת חבריו באור.

ספורט היה אחד מתחומי העניין העיקריים שלו, ובמיוחד אהב כדורגל וכדורסל. הוא עקב באדיקות אחרי ליגת ה-NBA בכדורסל, הכיר את כל השחקנים, את הסטטיסטיקות, וניהל ויכוחים סוערים אך ידידותיים עם חבריו על הקבוצה הטובה ביותר. הוא היה אוהד שרוף של קבוצת הכדורגל של ברצלונה – "בארסה" – ושל "מכבי חיפה", קבוצת הבית שאת משחקיה לא החמיץ. ביום שישי אחר הצהריים, כשהשמש החלה לשקוע מעל הכרמל, היה ממהר לצאת עם חבריו למגרש הכדורגל השכונתי, שם היו משחקים עד שהחשיכה ירדה והכדורים כמעט נעלמו מעיניהם. הוא שיחק בלהט, אך תמיד ברוח ספורטיבית, מפרגן לחבריו גם כשהפסידו. אוהדי מכבי חיפה, שזכרו אותו היטב, הקדישו לו עמוד באתר ההנצחה של הקבוצה ופרק מיוחד בפודקאסט "נובחים בירוק", עדות לאהבתו העמוקה לקבוצה ולכדורגל, ולרוח החברות שקידמה.

ב-29 במרץ 2020, עם תחילת האביב, התגייס בני לצה"ל. הוא בחר לשרת בחיל השריון, חיל שבו הברזל והאדם מתמזגים לכוח אדיר, והיה זה טבעי עבורו, שכן הוא היה "תותח בכל מה שעשה", כפי שסיפרו חבריו. לאחר טירונות מאתגרת ואימון מתקדם בחטיבה 7, תפס קו כלוחם בפלוגת "וולקן" של גדוד 77. ימי השירות הראשונים היו קשים, עם שעות שינה מועטות, אימונים פיזיים מפרכים, וחיים בתוך כלי מלחמה ענק ורועש. אך בני, שאף פעם לא התלונן, ידע לשים הכל בצד. הוא לא התלונן לשנייה, למרות כל הסגירות והקושי. במקום זאת, הוא התמקד במשימה, למד את פרטי הטנק, שינן את הנהלים, והפך ללוחם מקצועי ואמין. הוא התבלט ביכולותיו, במסירותו ובתשוקתו למצוינות, ומהר מאוד יצא לקורס מפקדי טנקים. בסיומו, שובץ כמפקד באימון המתקדם, שם החל להטביע את חותמו על דור חדש של לוחמים.

הדרך לפיקוד לא הייתה קשוטה, אך בני צלח אותה בהצטיינות. הוא יצא לקורס קצינים, שם הוכח שוב כי הוא מנהיג טבעי, בעל כושר שיפוט מעולה ויכולת להניע אנשים. לאחר הקורס, שימש כמפקד מחלקה (מ"מ) באימון המתקדם, ובתפקידו האחרון שימש כמ"מ טירונים בגדוד 195 של חטיבה 460 (עוצבת "בני אור") – חטיבת ההכשרה של חיל השריון. כאן, בתפקיד זה, בני הגיע לשיאו כמפקד. הוא היה אדם ששואף למצוינות, לא נרתע ולא חושש משום מכשול, אתגר או קושי, ולכך דחף גם את חייליו. הוא לא רק דרש מהם לבצע את המשימות, אלא השקיע בהם באופן אישי, הקפיד שיהיו מקצועיים וטובים בתפקידם, ולא פחות מכך – שיהיו אנשים טובים. הוא היה עבורם מנהיג ומודל לחיקוי, דמות שאפשר לסמוך עליה בעיניים עצומות.

אחד מחייליו כתב עליו: "אני לא יכול לתאר כמה בני השפיע עלי ואת הדברים הטובים שהוא עשה עבורי ועבור חברי הצוות שלנו כדי שנהיה הלוחמים הטובים ביותר. אם זה לשבת עם כל אחד מאיתנו שעות על גבי שעות ולדבר איתנו ברגעים הקשים, גם כשזה היה על חשבון שעות שינה, או לקום באמצע הלילה ולעזור לי לעבור לישון בתוך הטנק כדי שלא אירטב". בני היה מפקד קשוח וקפדן כשצריך, אבל ליבו היה ענק. הוא אהב את חייליו כאילו היו ילדיו, ונתן את כל כולו למענם. הוא נהג לישון מעט מאוד – לא היה מוכן להירדם עד שלא סיים את כל מטלותיו בצורה הטובה ביותר, ובדיוק כשכבר יכל לנוח, כשהיו נשארות לו שעתיים לישון, היה נכנס לשיחות נפש וצחוקים עם החברים לחדר. הוא היה דואג לפרטים הקטנים ביותר, זוכר מה כל חייל צריך, מתי הוא חוזר הביתה, ומוודא שכל אחד מרגיש שרואים אותו. חברו לאזכרה סיפר על כך: "איזה עוד חבר יחכה לך עד אמצע הלילה להתקלח עם השמפו בריח תפוח שמונח לו מעל הארונית. איזה עוד חבר יקום איתך בשבת אחרי שבוע מסלולים ארוך בלי שינה בחמש בבוקר כי בא לך לראות את הזריחה בשיזי על הגג של המגורים. איזה עוד חבר יישב איתך על הטנק בשבוע מלחמה וידבר איתך על החיים באמצע הלילה במקום לסיים את נוהל קרב... איזה עוד חבר יכעס עלייך שסידרת אותו בשמירה טובה ברשימה וידאג קודם כול לאחרים." זו הייתה המהות של בני – תמיד שם בשביל כולם, גם על חשבון עצמו.

גם כשיצא הביתה, לעיתים רחוקות, מחשבותיו היו נתונות לצבא ולחייליו. הוא הקפיד לבדוק מה מצבם, להבין אם יש להם בעיות שהוא יכול לטפל בהן. סופי השבוע שלו בבית לא היו מתחילים עד שאחרון חייליו היה מודיע לו שהגיע הביתה בשלום. רק אז, היה נרדם לכמה שעות, עייף אך שלם, וברגע שהיה מתעורר – החגיגות היו מתחילות. לא משנה כמה היה עייף, עשה הכול כדי לא לפספס ולו רגע אחד עם המשפחה והחברים. תמיד סיפר לחבריו על מסיבה שהם חייבים ללכת אליה ושכנע אותם להצטרף אליו ולחגוג איתו את החיים. חבריו אהבו את הדרך שבה ידע להעריך את הדברים הכי קטנים, ולעשות להם "בילד-אפ מטורף". לוטם, חברתו, נזכרה: "לילה אחד ישבנו במשרד שלי ואמרת לי שיש סבון מטורף ושבשנייה שתגיע לחדר תצלם לי ושאני לא מבינה איזה ריח ושאפילו יש אותו בשק"ם. כל כך התלהבתי, חזרת לחדר וצילמת לי תחליב רחצה של פינוק. אני לא הפסקתי לצחוק ואמרתי לך יום אחרי שזה הסבון הכי רגיל שיכולת להגיד לי בחיים. זה מתאר טוב ומדויק את הצניעות שלך וההתלהבות האמיתית מהדברים הקטנים והפשוטים ביותר". בני היה שילוב מופלא בין צניעות, ביטחון, רגישות, קשיחות, ערכיות ואופטימיות אינסופית. חבריו הגדירו אותו כבעל תמימות של ילד בן שש, ובגרות של אדם בן שלושים. הוא היה אדם של מילים מעטות, שהאמין במעשים ובפעולות, ועם השקט והצניעות שלו הצליח לגעת בכל אדם שפגש. הוא היה מוקף חברים ואהוב, נחלץ לעזור לכל מי שסביבו וידע לתת לכל אחד את הבמה שלו. הייתה לו נוכחות חזקה ובלתי נשכחת.

בחגי תשרי תשפ"ד, בסתיו של 2023, עמד בני לקראת סיום תפקידו כמ"מ טירונים. הוא היה אמור לעבור לחצי שנה בתפקיד מטה, ולאחר מכן להשתחרר מצה"ל, ולצאת לדרך אזרחית חדשה, אולי לטיול הגדול שתכנן, אולי ללימודים, אולי להקמת משפחה. העתיד נראה ורוד ומלא הבטחה, והוא כבר דמיין את הרגע שבו יחזור לחיים האזרחיים במלואם, עם כל האנרגיות והשמחה שלו.

אך כל התוכניות נקטעו באחת. בשבת כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, בבוקר של שבעה באוקטובר 2023, בשעה שש וחצי בבוקר, נשמעה שריקת האזעקה הראשונה שבישרה על מתקפת פתע אכזרית של ארגון הטרור חמאס על ישראל. בחסות ירי מסיבי של אלפי טילים ורקטות מרצועת עזה לאזורים נרחבים בארץ, חדרו אלפי מחבלים – יבשתית, ימית ואווירית. הם החלו במתקפה רצחנית על יישובי עוטף עזה, על שדרות, אופקים ונתיבות, על מבלי מסיבות טבע סמוך לקיבוצים רעים ונירים, על בסיסי צה"ל ועל העוברים בדרכים באזור. המחבלים רצחו כשמונה-מאות אזרחים בבתיהם, במכוניותיהם, אחרי שביצעו בהם פשעים כבדים. חטפו לרצועת עזה מאות ישראלים והחריבו, בזזו והעלו באש בתים ורכוש. מאות חיילים, שוטרים, אנשי כוחות הביטחון וחברי כיתות הכוננות המקומיות נפלו בקרב. בבוקר זה החלה מלחמה.

עם פרוץ המתקפה, בני הוקפץ לבסיסו. אביו, אלי, הסעיר אותו. האוויר באוטו היה דחוס, כבד מאימה וחשש. "אני הסעתי אותו והייתי עם לב כבד מאוד", סיפר האב. "ידעתי שזה מסוכן. ביקשתי ממנו לחזור הביתה ולשמור עלינו, והוא אמר: 'אבא, צריך לעשות משימה. אני קצין וחייב לעשות את מה שצריך'". קולו של בני היה יציב, נחוש, אך בעיניו יכול היה אביו לראות את כובד הרגע, את האחריות העצומה שנטל על כתפיו. זו הייתה פרידה שונה מכל פרידה אחרת, טעונה בהבנה עמוקה של הסכנה המרחפת. בני, באותה רגע של אמת, בחר בדבקות במטרה, בערכים שהובילו אותו כל חייו – הגנה על הבית, על המולדת, על האנשים שאהב.

כמה שבועות אחרי פרוץ המלחמה, החלה כניסת כוחות קרקעית לרצועת עזה. בתחילה, בני לא היה אמור להצטרף ללחימה בעזה. הוא התבקש להגיע למחלקה שלו ולקחת חלק בהכשרת טנק חדש, שיצטרף לכוחות הלוחמים בשלב מאוחר יותר. אך בני סירב. הוא לא יכול היה להעלות בדעתו שבזמן שאנשים יילחמו הוא יישאר מאחור, יושב בבסיס עורפי, כשחבריו בסכנה. הוא התנדב לשמש כתותחן בטנק כדי להצטרף ללחימה, לא משנה באיזה תפקיד, העיקר להיות שם, להילחם. בסופו של דבר, התפנה עבורו תקן של מפקד טנק. זו הייתה ההזדמנות שלו, והוא תפס אותה בשתי ידיים. בדרך לשטחי הכינוס, שוחח עם חבריו ועם בני משפחתו. הוא ניסה להרגיע אותם, אמר להם שלא ידאגו, ושהוא "נכנס צ'יק צ'ק ויוצא". קולו היה איתן, אך עמוק בפנים, ידע שזו משימה מסוכנת, ושאין הבטחות במלחמה. הוא רק רצה לשדר להם ביטחון, להקל על דאגותיהם, לשמור על אופטימיות גם ברגעים הקשים ביותר.

עידן, חבר בצוות הטנק שלו, כתב על הרגעים ההם: "חצינו את הגדר והתחלנו את המשימות שלנו ברצועה. הרגשנו ברי מזל שיש לנו הזכות להגן על המדינה שאנחנו כל כך אוהבים. היינו באופוריה, בעיקר בני, והוא הקרין את זה על כל הצוות. הוא לא הפסיק לחייך מהרגע שאמרו לו שהוא זה שנבחר לפקד על הטנק שלנו, ובכך להגן על המדינה... הקצין הכי רגוע, הכי מסודר, הכי טוב שיש, שכל כך שמחתי שאני נכנס איתו לקרב". האופוריה הזו לא הייתה אופוריה של קלות דעת, אלא של תחושת שליחות עמוקה, של הבנה שזה הרגע שבו כל מה שלמד, כל מה שאליו התאמן, בא לידי ביטוי. זו הייתה האופוריה של לוחם שמרגיש שהוא עושה את הדבר הנכון, במקום הנכון, עם האנשים הנכונים. חיוכו של בני, שאפיין אותו כל חייו, לא נעלם גם בתוך הברזל של הטנק, בתוך עשן הקרב. הוא היה עוגן של רוגע וביטחון עבור הצוות שלו, מנהיג שקט וחזק שהאיר את דרכם באפלה.

באחת המשימות שביצעו, הטנק שעליו פיקד בני ליווה כוח נח"ל בתוך הרצועה, במבנה צפוף של בניינים הרוסים ואזורים פתוחים. המתח היה באוויר, הריחות של עשן ואבק נישאו ברוח. בשלב מסוים, הכוח נתקל במארב קטלני, והקשר איתו נותק. הדממה ברשת הקשר הייתה מחרישת אוזניים, מבשרת רעות. בני הבין שאין ברירה, שהחיילים שנפלו למארב זקוקים לעזרה מיידית, ושעליו לקבל החלטה גורלית. הוא ידע שאין מידע מספק, ושעליו להוציא את הראש מצריח הטנק כדי לבדוק מה מצבם של חיילי הנח"ל, להבין את תמונת המצב בשטח, כדי שיוכל לכוון את הטנק ולפעול ביעילות. זה היה רגע של אומץ עילאי, של התמסרות מוחלטת למשימה ולהצלת חיי אדם, מתוך ידיעה ברורה של הסיכון. ברגע שעשה זאת, כשרק הציץ החוצה, נורה לעברו טיל נ"ט (נגד טנקים). הוא נהרג במקום, בן עשרים ושתיים בנופלו. סגן בני וייס (וייסטוך) נפל בקרב ביום י"ח בחשוון תשפ"ד, השני בנובמבר 2023. הוא הותיר אחריו הורים – אינה ואלי – ושני אחים, טומי ודניאל, שבורי לב וכואבים.

הידיעה על נפילתו של בני הכתה במשפחה כרעם ביום בהיר, קרעה את חייהם באכזריות. אימו, אינה, כתבה במילים קורעות לב: "אתמול ב-22:30 שמענו דפיקות בדלת ובאותו הזמן הלב נפל ונשבר. לא יכול להיות, רק לא בני שלי. זה לא קורה לנו... אבל זה קורה ואי אפשר לתאר את הכאב, זה לא נתפס בראש... הבן האהוב שלי שתמיד מצליח בהכול, אהוב על כולם, מוקף בהמון חברים, ספורטאי, חזק, חכם, תמיד שואף למצוינות, לב טהור וענק, קצין ומדריך של טירונים שכל כך אוהבים ומעריכים אותו, בן הכי טוב שיכול להיות... בני שהתעקש ללכת להילחם עם מורל בשמיים ורצון לשמור על המולדת. אומרים שהוא גיבור, כן זה ככה, אבל הכאב שתופס את כל כולך בלתי נסבל". מילותיה שיקפו את ההלם, את האובדן הבלתי נתפס של בן יקר, של עולם שלם שחרב באחת. הוא הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בחיפה, כשהוא מוקף בהמון אדם שבא לחלוק לו כבוד אחרון, חברים, משפחה, חיילים ומפקדים, כולם עם דמעות בעיניהם ולב שבור. לאחר נפילתו, הועלה לדרגת סרן, כהוקרה על גבורתו ומנהיגותו.

מורשתו של בני, רוחו ואופיו המיוחד, נותרו חקוקים עמוק בלבבות כל מי שהכירו אותו. עומר, חברו הקרוב, כתב עליו: "היית בן אדם מיוחד עם הלב הכי גדול שהכרתי, החיוך שלך היה הכי יפה שיש, גדלנו והתפתחנו יחד והקשר שלנו היה בלתי ניתן להסברה, השלמנו אחד את השני... אני זוכר את התמימות וטוב הלב שלך, ומי שמכיר אותי יודע שכמובן אני לא אפספס ואנצל את זה לטובת הצחוקים והבדיחות שלנו שבסוף כולנו יושבים וצוחקים בזכותך, וזה היה היופי בך. תמימות חסרת סוף שעשתה לאנשים טוב על הלב... אני לא אשכח את כל החוויות שלנו, איך היינו מחכים לפורים להתחפש יחד, שהיינו ישנים במחסן בצופים, שהיינו הולכים למשחקים של מכבי, את הסתלבט שלך בבית ספר... ופשוט את הצחוקים והאהבה המטורפת שהייתה בינינו... לנצח תהיה איתי, לנצח תהיה בליבי, הייתה לי את הזכות להיות חבר שלך ולזכות באהבה שלך". עומר תיאר את בני כילד נצחי, טוב לב ותמים, שגם כבוגר לא איבד את הקסם הזה, ותמיד מצא את הדרך להעלות חיוך על פני הסובבים אותו.

הזיכרון של בני ממשיך לחיות ולהיות נוכח בדרכים רבות. טורניר כדורגל לזכרו נערך בחיפה, בהשתתפות חברים ובני משפחה, כדרך לחגוג את אהבתו לספורט ואת רוח התחרות ההוגנת שבו. מסע בקורס מדריכות שריון הוקדש לזכרו, כדרך להעביר את ערכיו כמפקד לדורות הבאים של לוחמות ומפקדות. עמוד לזכרו הוקם באתר ההנצחה של קבוצת הכדורגל "מכבי חיפה", ופרק בפודקאסט "נובחים בירוק" הוקדש לו, שבו חבריו סיפרו על אהדתו הבלתי מתפשרת ועל הזיכרונות המשותפים מהיציעים. עמוד לזכרו נפתח גם באינסטגרם תחת השם remember_beni_vais, המכיל סיפורים, תמונות וסרטונים מתחנות חייו השונות, ומאפשר לכל אחד להכיר את האדם המופלא שהיה, ללמוד על דרכו, ולהרגיש את החיבור המיוחד לאדם שהיה כולו לב.

בני וייס היה גיבור לא בגלל מילים גבוהות או מליצות, אלא מעצם מעשיו, מעצם מי שהיה. הוא היה אדם שחי חיים מלאים, אהב ללא תנאי, נתן את כל כולו למשפחתו, לחבריו, לחייליו ולמולדתו. הוא היה איש של מעשים, של עשייה שקטה ונחושה, של חיוך כובש ועיניים בורקות. הוא גדל להיות מנהיג אמיתי, כזה שרואה את האדם שמאחורי המדים, שדואג לפרטים הקטנים וגם לתמונה הגדולה. בנפילתו, הוא השאיר חלל עצום, אך גם מורשת של אהבה, חברות, נתינה ואומץ לב, שתמשיך להאיר את דרכנו. סיפור חייו של בני הוא סיפור של תקומה, של רוח ישראלית עזה, של אדם שבחר לעמוד בחזית, להגן על ביתו ועל עמו, ושילם על כך בחייו. זכרו לעד חקוק בליבנו, כסמל לגבורה אנושית, פשוטה וטהורה, שצומחת מתוך האדמה הזו, ונוגעת בנצח.