בן זוסמן

בירושלים נולד בן, בנם הבכור של שרית וצבי, ביום סתיו רגיל של שנת 2001, ב' בחשוון תשס"ב. הבית ברחובותיה המפותלים של ירושלים, בתוך קהילת סוד שיח התוססת, היה תמיד מלא חיים. עוד לפני שהצטרפו אליו מיקה ובועז, אחיו ואחותו הצעירים, הייתה באוויר תחושה של חום, של סקרנות, של שאלות ושל מעורבות. זה לא היה בית שקט, אלא כזה שבו קולות של שיחה עלו מן הסלון, שבו צחוקים התגלגלו בין הקירות, ושבו ריחות של בישול ביתי התערבבו עם ניחוחות ספרי קודש וחדשות יומן. הוריו, שרית וצבי, בנו סביבו בועה של אהבה ושל גבולות ברורים, כזו שאפשרה לו לגדול בטבעיות, לפתח את עולמו הפנימי ואת קשריו עם העולם שבחוץ. מגיל צעיר ניכרה בו אותה תכונה שהפכה לסימן ההיכר שלו: היכולת להתחבר. אמו נהגה לומר בחיוך שגם אם יעמוד ליד עמוד חשמל חמש דקות, הם יהפכו לחברים טובים. זו לא הייתה רק קלות בהיכרויות אלא נטייה עמוקה לראות את הטוב באנשים, להקשיב, לחייך ולגרום לאחרים להרגיש נינוחים ובטוחים לידו.

הילדות של בן הייתה רצופה בצלילים ובחוויות שהטביעו בו חותם. קולות ה"יאללה בית"ר!" הרעידו את כותלי הבית בכל פעם שקבוצתו האהובה עלתה למגרש. עבור בן, בית"ר ירושלים לא הייתה רק קבוצת כדורגל, אלא סיפור אהבה לוהט ובלתי מתפשר. הוא אהב אותה בכל הכוח, התמסר לכל משחק, לכל ניצחון וגם לכל הפסד צורב. הוא זכר את שמות השחקנים, את מהלכי המפתח, את השירים מהיציע, ואת תחושת הקהילתיות העצומה שחיברה בין אלפי אוהדים תחת דגל אחד. בשבתות ובחגים, כשהמשפחה התכנסה, תמיד היה מקום לדיון סוער על מצבה של הקבוצה, על השחקן החדש או על ההחלטה התמוהה של השופט. אלו היו רגעים שבהם האהבה שלו לכדורגל הפכה לחלק בלתי נפרד מהמרקם המשפחתי, צבעונית ורועשת כמו החיים עצמם. לצד האדרנלין של הכדורגל, התגלתה בו תשוקה אחרת, שקטה יותר אך לא פחות עזה: טניס שולחן. הכדור הקטן, השולחן הירוק והמחבט המהיר הפכו עבורו לעולם ומלואו. כבר בגיל צעיר, כשהיה רק בן תשע, נכנס בשערי אגודת הפועל ירושלים, ושם, תחת הדרכתו של המאמן דוד אלטרץ, גילה עולם שלם של דיוק, מהירות ותחכום. הוא "טרף" את הפינג פונג, כפי שאמו תיארה זאת, התמסר אליו בלהט שאי אפשר היה להתעלם ממנו. הוא התאמן שש פעמים בשבוע, ימים ארוכים של חבטות, הגשות, תנועות רגליים וריכוז עילאי. זיעה ניגרה ממנו, ידיו כאבו, אבל תחושת הסיפוק מכל נקודה, מכל מהלך מבריק, הייתה שווה הכל. הוא היה ספורטאי מצטיין, לא רק בזכות כישרונו הטבעי אלא בעיקר בזכות משמעת הברזל שלו. המאמן שלו, דוד, ראה בו דוגמה ומופת לרצינות, להתמדה, להשקעה חסרת פשרות, לדבקות במטרה ולהישגיות. אבל מעבר לכישרון, בן היה גם מודל לחיקוי ברוח הספורטיבית שלו: הוא ידע לפרגן לחבריו, לעזור להם כשצריך, ולהתנדב לכל משימה. הוא היה אהוב ומוערך על כולם, ומידותיו הטובות הקרינו והשפיעו לטובה על כל מי שהכיר אותו.

בבית, הוא היה "ילד חלום", כפי שאמו כינתה אותו. לא היו בעיות להעיר אותו בבוקר ליום חדש; הוא פשוט קם, מוכן ומזומן לכל מה שהיום יביא איתו. הוא הקפיד על תזונה, הבריאות והחוסן הפיזי היו חשובים לו, לא רק כספורטאי אלא כאדם. מעולם לא נקראו הוריו לשיחה עם מורה בבית הספר, מה שהעיד על היותו תלמיד שקט, ממושמע ומרוכז במשימותיו. הוא היה ילד שקל לגדל אותו, ילד שהבין את מקומו בעולם, ילד עם מצפן פנימי ברור. אבל לצד הרצינות והמשמעת, היה בו גם חוש הומור ייחודי, שופע בדיחות שחורות, כפי שתיאר חברו שי הרוש. הוא היה מעלה אותן בכל הזדמנות, משחרר את המתח באוויר עם אמירה שנונה, חכמה ומעט פרובוקטיבית. זה היה חלק מהקסם שלו, היכולת לשלב בין רצינות תהומית לצחוק משוחרר, בין עבודה קשה לבין מבט אירוני על החיים. הוא היה אדם של יזע ושל עבודה קשה, תמיד השקיע את כולו, לא משנה על איזו משימה מדובר – אם זה היה אימון פינג פונג, שיעורי בית, או מטלות בבית. ההתמסרות הזו, הנטייה לשלמות, הפכה לחלק בלתי נפרד מזהותו.

שנות התיכון ב"הימלפרב", תיכון שבו למדו רבים מבני הקהילה בירושלים, היו המשך טבעי לשנים קודמות. בן שילב בהן את לימודיו עם האימונים האינטנסיביים בטניס שולחן. הוא הסתובב במסדרונות התיכון עם אותה הליכה בטוחה, עם אותו חיוך קצת שובב, עם אותה נכונות לשיחה. הוא היה חלק מקבוצת חברים מגובשת, כאלו שצחקו יחד, למדו יחד, וחלמו יחד על העתיד. התיכון היה עבורו לא רק מוסד לימודי אלא זירת התפתחות חברתית ואישית. שם, בין שיעורים למבחנים, בין פעילויות חברתיות לטורנירי פינג פונג, הוא המשיך לעצב את אישיותו, להעמיק את הבנתו את העולם, ולגבש את ערכיו. הימלפרב היה תיכון ששם דגש על ערכים, על מעורבות חברתית, ועל שירות משמעותי, ובן ספג את המסרים האלה עמוק אל תוכו. הוא ראה סביבו חברים גדולים ממנו מתגייסים לצבא, חוזרים בסופי שבוע במדים, ומדברים על שירות משמעותי. בתוכו, התגבשה ההבנה שזהו גם ייעודו שלו.

כשסיים את לימודיו בתיכון, כבר היה ברור לו שדרכו מובילה לחיל ההנדסה הקרבית. לא היה לו ספק שהוא רוצה לשרת שירות קרבי, שירות שבו יוכל לתרום באופן ממשי לביטחון המדינה. הבחירה בהנדסה קרבית לא הייתה מקרית. היא התאימה לאופיו המדויק, ליכולתו להתמודד עם אתגרים טכניים, ולרצונו לעשות עבודה קשה ומשמעותית. הוא ידע שהנדסה קרבית היא חיל שדורש אחריות, דיוק, אומץ לב ונחישות – בדיוק התכונות שאפיינו אותו. ההכנות לגיוס היו חלק מהשגרה שלו; הוא התחזק פיזית, הכין את עצמו מנטלית, ואפילו הניח בצד את המחבט לזמן מה, כשהוא מפנה את כל האנרגיות שלו אל המשימה הבאה: להיות לוחם. כשהגיע יום הגיוס, עמד שם, צעיר וירושלמי, מלא ציפייה ותחושת שליחות. הוא נפרד ממשפחתו בחיבוק חזק, עם הבטחה לחזור הביתה בסופי שבוע.

השירות הצבאי בחיל ההנדסה הקרבית, בגדוד 601 של עוצבת "עקבות הברזל" (חטיבה 401), היה עבור בן שיעור מאלף בחיים. הסביבה הקשוחה של הטירונות, האימונים המפרכים בשטח, הלילות הקרים בשמירה, והאתגרים הפיזיים והמנטליים, כל אלה לא שברו אותו, אלא חישלו אותו. הוא הביא איתו לצבא את אותן תכונות שאפיינו אותו מילדות: עבודה קשה, התמדה, חוש הומור שחור שידע לשבור את המתח, ואת היכולת המופלאה שלו להתחבר לאנשים. מהר מאוד הפך לחלק בלתי נפרד מהצוות, חבר נאמן, לוחם שאפשר לסמוך עליו בעיניים עצומות. הוא למד את רזי המקצוע: פינוי מטענים, פריצת מכשולים, ניווט בשטח מורכב, ועבודה עם ציוד כבד תחת אש. הידיים שאחזו במחבט טניס השולחן בדיוק מופתי, למדו כעת לאחוז בנשק, לתפעל כלים הנדסיים, ולבנות ביצורים. הוא עבר מאימונים אישיים תחת אור הזרקורים של אולם הספורט, לאימונים קבוצתיים תחת השמש הקופחת של הנגב, כשחייו תלויים בחבריו, וחיי חבריו תלויים בו. הקשרים שנוצרו בתוך הפלוגה היו קשרים של אמת, של אחים לנשק, כאלה שנצרבים עמוק בנפש. הוא אהב את חבריו, צחק איתם, דאג להם, וחלם איתם על היום שבו ישתחררו ויחזרו לחיים האזרחיים. הוא התקדם בסולם הדרגות, הגיע לדרגת סמל ראשון, והיה גאה בכל רגע ובכל סיכה על הכומתה.

בקיץ 2023, לאחר שלוש שנים אינטנסיביות, שוחרר בן משירותו הסדיר בצה"ל. תחושת החופש הייתה אדירה. הוא חזר הביתה לירושלים, אל משפחתו האהובה, אל חבריו, ואל שגרת החיים שהמתינה לו. הוא היה בן 22, בוגר, חזק, עם ניסיון חיים עשיר, ועם עולם שלם של אפשרויות לפניו. הוא התחיל לתכנן את צעדיו הבאים: אולי טיול גדול, אולי לימודים באוניברסיטה, אולי עבודה. הוא חזר לשולחן הפינג פונג, המחבט שוב בידו, והכדור הקטן שוב טס במהירות מסחררת מעל הרשת. הוא התאמן, פגש את חבריו מהקבוצה, ושב אל המגרש שהיה עבורו תמיד מקום של שלווה ושל אתגר. החיים האזרחיים נראו מבטיחים, מלאים באפשרויות, בהתחלות חדשות. הוא בילה עם משפחתו, עם אחיו מיקה ובועז, עם הוריו שרית וצבי, ששמחו לראות אותו חוזר הביתה, רגוע ובטוח בעצמו. הוא יצא עם חברים, צחק את בדיחותיו השחורות, תכנן תוכניות, וחווה את תחושת הקלילות שאחרי השחרור. זו הייתה תקופה של ציפייה, של נשימה עמוקה לפני הזינוק הבא.

אך השלווה הזו נקטעה באחת, בבוקר שמחת תורה, השבעה באוקטובר 2023. הבוקר התמים, שהחל בצלילי השקט של חג, התנפץ לתוך מציאות של זוועה בלתי נתפסת. דיווחי החדשות החלו לזרום, בתחילה מעורפלים, ואז ברורים ומזעזעים. הטלפון של בן לא הפסיק לרטוט, הודעות ווטסאפ זרמו מקבוצות המילואים, מחברים, ממשפחה. "מה קורה? שמעתם? מישהו יודע מה קורה בדרום?" השאלות חסרות האונים התערבבו עם צפירות האזעקה שנשמעו גם בירושלים. בן לא חיכה לצו 8 רשמי. הוא לא המתין לזימון. הוא ידע בדיוק מה עליו לעשות. תחושת השליחות, שהייתה טבועה בו מאז ומתמיד, הציפה אותו. הוא תמיד אמר שאם יצטרך למות, הלוואי שזה יהיה בהגנה על אחרים ועל המדינה. כעת, הגיע הזמן להגשים את המילים האלה, את הייעוד הזה. הוא נכנס לחדרו, ארז במהירות את התיק, בדק את הציוד. ההחלטה הייתה מיידית, ברורה, חד משמעית. לא היה ספק. הוא יצא מהבית בלי שבכלל זומן למילואים.

הפרידה מהוריו הייתה קצרה, נמהרת, אך רווית משמעות. חיבוק חזק, מבט בעיניים, הבטחה לחזור. בדרך אל היחידה, הכבישים כבר היו עמוסים במאות כמוהו, חיילי מילואים מכל קצוות הארץ, שנוהרים לדרום. הייתה באוויר תחושה של אי ודאות, אבל גם של נחישות עזה. כשחזר ללבוש את מדי הזית, לנעול את המגפיים הצבאיים ולחבוש את הכומתה של חיל ההנדסה, הוא חש גאווה עצומה. גאווה להיות חלק מהמערך הזה, גאווה להיות לוחם, גאווה להגן על הבית, על ירושלים, על המדינה. הוא התחבר במהירות לחבריו הוותיקים מהגדוד. היה שם חיוך של הכרה, לחיצת יד חזקה, והבנה שכולם נמצאים באותה סירה, מול אויב אכזר ואיום קיומי. הימים הראשונים היו ימי התארגנות, הכשרה מהירה, ופריסה בשטח. האוויר היה ספוג במתח, בריחות של אבק שריפה, ובצלילים רחוקים של לחימה.

הכניסה לרצועת עזה הייתה מורכבת וטעונה. גדוד ההנדסה הקרבית 601, חלק מחטיבה 401, היה בחוד החנית של הכוחות המתמרנים בצפון הרצועה. תפקידם של מהנדסי הקרב היה קריטי: לפרוץ דרכים, לטהר צירים ממטענים ומלכודות, לנטרל מנהרות, להשמיד תשתיות אויב, ולאבטח את תנועת הכוחות. בן מצא את עצמו במהרה בליבו של השדה הקרב, בעבודה אינטנסיבית ומסוכנת. כל צעד היה מחושב, כל החלטה גבתה מחיר, וכל תנועה בוצעה בתיאום מושלם עם חבריו. הוא עבד שעות ארוכות, תחת אש, בתוך סמטאות צרות, בין בניינים הרוסים, כשהאיום מרחף באוויר בכל רגע נתון. הוא חפר, סרק, נטרל, ופינה, כשידיים מיומנות, שעברו אינספור אימונים, פועלות בדיוק קטלני. הוא ראה לנגד עיניו את מטרת המלחמה: להחזיר את הביטחון, להגן על הבית, לנקום את דם הנרצחים.

במהלך הלחימה בצפון רצועת עזה, בן הפגין שוב ושוב את אומץ ליבו, את נחישותו הבלתי מתפשרת, ואת מסירותו לחבריו ולמשימה. הוא היה אחד מאותם לוחמים שנותנים את הכל, שתמיד מתנדבים למשימות הקשות ביותר, שתמיד נמצאים שם עבור מי שצריך. הוא זכר את מילותיו שלו, את האמירה שתמיד ליוותה אותו: "אם אצטרך למות הלוואי וזה יהיה בהגנה על אחרים ועל המדינה." המשפטים הללו לא היו רק מילים, הם היו דרך חיים, מצפן פנימי שהוביל אותו בתוך הכאוס והסכנה. הוא היה מלא גאווה ותחושת שליחות, גם כשהעייפות איימה להכריע, גם כשהסכנה הייתה מוחשית. הוא ידע למה הוא שם, וידע שחייו מוקדשים למטרה גדולה ממנו.

ביום כ' בכסלו תשפ"ד, ה-3 בדצמבר 2023, בתוך המערכה הקשה בצפון רצועת עזה, נפל רס"ל (במיל') בן זוסמן בקרב. בן עשרים ושתיים היה בנופלו. מותו היה מכה קשה לחבריו ליחידה, למשפחתו, ולכל מי שהכיר ואהב אותו. הבשורה המרה הגיעה לירושלים, והותירה את כולם המומים וכואבים. הילד שאהב את בית"ר, השחקן המצטיין בטניס שולחן, בעל חוש ההומור השחור והלב הרחב, הלוחם המסור – איננו עוד. ההלם והצער היו עמוקים, בלתי ניתנים לעיכול.

לאחר נפילתו, הועלה בן בדרגה, מסמל ראשון לרב-סמל, כהכרה על פועלו ומסירותו. הוא הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בהר הרצל, על אדמת ירושלים שכה אהב והגן עליה. מאות ליוו אותו בדרכו האחרונה, דגלי ישראל התנופפו ברוח הקרה, וקולות הבכי התערבבו עם הספדים שסיפרו על גבורתו, על אנושיותו, ועל האור שהביא לעולם. הוריו, שרית וצבי, אחיו מיקה ובועז, עמדו שם שבורים, אבל גם מלאי גאווה על בנם, אחיהם, שהקריב את חייו למען המדינה.

וכאילו כדי להמתיק במעט את הכאב הנורא, נמצא בביתו של בן, לאחר נפילתו, מכתב שכתב. מכתב ששיקף את נשמתו הטהורה, את תפיסת עולמו, ואת אהבתו העצומה לחיים ולסובבים אותו. המילים שלו, שנכתבו בדם ליבו, הפכו למורשת. "גם אם יקרה לי משהו," כתב, "אני לא מרשה לכם לשקוע בעצב. הייתה לי הזכות להגשים את החלום והייעוד שלי ותהיו בטוחים שאני מסתכל עליכם מלמעלה ומחייך חיוך ענק." המילים הללו נגעו בלב כולם, היו עדות לאדם יוצא דופן, שהיה מוכן לכל תרחיש, שחי את חייו במלואם, ושראה בשירותו ייעוד עליון. הוא המשיך ודמיין את המפגש עם סבו, אולי גם הוא נפל במלחמות ישראל: "כנראה שאשב ליד סבא ונשלים קצת פערים, כל אחד יספר על החוויות שלו ומה השתנה בין מלחמה למלחמה. אולי גם נדבר קצת פוליטיקה, נשאל אותו מה דעתו." תיאור כה אנושי, כה מרגש, של מפגש על-זמני בין דורות של מגנים.

והוא לא עצר שם. במכתבו, נתן בן הנחיות ברורות לשבעה, הנחיות ששיקפו את אהבתו לחיים, לחברים, ולשמחה: "אם חס וחלילה אתם יושבים שבעה, תהפכו אותה לשבוע של חברים, משפחה וכיף. שיהיה אוכל, בשרי כמובן, בירות, שתייה מתוקה, גרעינים, תה וכמובן כמובן עוגיות של אמא. תעשו צחוקים, תשמעו סיפורים, תפגשו את כל שאר החברים שלי שעוד לא ראיתם. וואלה? מקנא בכם. הייתי רוצה לשבת שם לראות את כולם." המילים האלה, שנכתבו מתוך הבנה עמוקה של החיים והמוות, היו צוואה של אהבה. צוואה שקראה לחיות, לצחוק, לאכול, לשתות, לספר סיפורים, ולחגוג את החיים, גם בתוך האבל. הוא אפילו קינא בהם, על כך שהם יוכלו לשבת יחד, לזכור, ולחוות את החום האנושי – דבר שהוא עצמו לא יוכל לעשות.

המכתב, שנגע בכל כך הרבה אנשים, נחתם במשפטים שמבטאים את מהותו: "יצאתי מהבית בלי שבכלל זומנתי למילואים. אני מלא גאווה ותחושת שליחות ותמיד אמרתי שאם אצטרך למות הלוואי וזה יהיה בהגנה על אחרים ועל המדינה. ירושלים, הפקדתי שומרים, שיום יגיע ואהיה אחד מהם." בן זוסמן לא היה רק לוחם; הוא היה שומר. שומר על ירושלים, על ביתו, על עמו. בחירתו לצאת למלחמה ללא צו, מתוך תחושת שליחות עמוקה, היא עדות לגבורה שקטה, אנושית, יומיומית, כזו שנובעת מתוך אהבה עמוקה לארץ ולחיים. הוא היה חלק בלתי נפרד משרשרת הדורות של מגני ירושלים, ובהקרבתו, הפך לאחד מהם.

מורשתו של בן זוסמן חיה ונושמת בכל מי שזכר אותו. היא חיה בצליל כדור הפינג פונג המהיר, בקריאות "יאללה בית"ר" מהיציע, בבדיחות השחורות ששברו את המתח, ובחיוך הרחב שחיבר בין אנשים. היא חיה ברוח ההתמדה, העבודה הקשה, והנתינה האינסופית. היא חיה בזיכרון של לוחם צעיר, שבחר להקריב את חייו למען עמו, מתוך הבנה עמוקה של ייעודו. סיפורו של בן הוא סיפור של תקומה ישראלית – לא רק של מדינה שקמה מאפר, אלא של עם שבכל דור ודור מוליד בנים ובנות כמו בן, שמוכנים לעמוד בחזית, להגן, ולבנות עתיד טוב יותר. הוא השאיר אחריו חלל עצום, אבל גם גאווה בלתי נתפסת, ותקווה שרוחו תמשיך ללוות את דרכנו, לוחמת ואוהבת כאחד.