בן ברונשטיין

בבת ים של סוף שנות התשעים, עיר של חול ים לוהט וריח ים מלוח, נולד ביום כ"ח בחשוון תשנ"ט, ב-17 בנובמבר 1998, ילד שני למשפחת ברונשטיין, מירי וניר. הם קראו לו בן. הוא הגיע אחרי מושיקו, אחיו הבכור, וכעבור זמן מה הצטרפה למשפחה גם אחותו הצעירה, נועה, והשלים את הפסיפס המשפחתי. הבית ברחובות בת ים היה מלא בצחוק, בשיחות, בריחות של אוכל ביתי ובתחושה חמה של ביחד. בן גדל בתוך הקן המוגן הזה, סופג את ערכי המשפחה, את החום והאהבה שהקיפו אותו מכל עבר, והיה במהרה לליבו הפועם של הבית, זה ששואב אליו את כולם בחיוך אחד רחב.

כבר בימיו הראשונים בבית הספר היסודי "הנשיא", היה ברור שבן אינו עוד ילד שגרתי. הוא היה מצויד בחוש הומור שנון, כזה שיכול היה להפיג כל מתח ולהעלות חיוך גם על פניהם של המורים הקשוחים ביותר. צחוקו המדבק היה מתגלגל במסדרונות, מזמין אחריו גלי צחוק נוספים, וחיוכו הרחב, שהבליט שתי גומות חן מקסימות, הפך לסימן ההיכר שלו, מעין חותמת אישית של שמחה ואופטימיות. הוא היטיב להתחבר עם אנשים באופן יוצא דופן, כאילו הייתה לו יכולת מולדת לראות את הטוב בכל אדם, לגעת בנקודה הנכונה, ולגרום לכולם סביבו להרגיש נינוחים ואהובים. הוא היה הרוח החיה, זה שתמיד יזם, תמיד מצא את הדרך לשלב את כולם, בין אם במשחקי כדורגל ספונטניים בחצר או בשיחות עמוקות יותר על ספסל הלימודים.

המעבר למקיף השש-שנתי "רמות" לא שינה את אופיו המואר של בן. הוא המשיך להיות האדם שמושך אליו חברים, זה שכולם רוצים להיות בקרבתו. אהבתו לספורט הייתה מובהקת ובלתי מתפשרת. הוא לא רק אהב לצפות, אלא לחיות את הספורט בכל רמ"ח איבריו. רכיבת אופניים הייתה אחת מאהבותיו הגדולות – הוא היה יכול לבלות שעות על גבי שעות על האוכף, הטורים מתחלפים בקלילות, רוח הים מלטפת את פניו כשהיה מדווש לאורך הטיילת של בת ים, או כשהיה מטפס בעליות מאתגרות בדרכי עפר מחוץ לעיר. הרגליים עבדו בקצב אחיד, שרירי הרגליים נמתחים ומתכווצים, והריאות מתמלאות באוויר צח, תחושה של חופש מוחלט. הוא אהב את האתגר הפיזי, את תחושת הסיפוק שבכיבוש יעד, ובכל דיווש היה משהו מהנחישות שתאפיין אותו בהמשך חייו.

אך האופניים היו רק חלק אחד מפאזל הספורט שלו. הוא היה שחקן כדורסל נלהב, חלק מקבוצת "מכבי בת ים" הנוער, ואחר כך גם נבחרת התיכון. על הפרקט, הרעש של נעלי הספורט החורקות, קולות הקריאה של חברי הקבוצה, הריכוז המוחלט במגרש – כל אלה היו עולם ומלואו עבורו. הוא לא היה רק שחקן טוב, הוא היה מנהיג טבעי על המגרש. הוא ידע לזהות את נקודות החוזק של כל שחקן, להרים את הראש של מי שהחטיא, ולדחוף קדימה את הקבוצה כולה ברגעים קריטיים. זריקה לסל מרחוק, חדירה נועזת לרחבה, מסירה מדויקת שחותכת את ההגנה – בכל פעולה הייתה ניצוץ של יצירתיות, של תשוקה למשחק ורצון עז לנצח. החיוך שלו, גם אחרי הפסד, היה אומר "שיחקנו טוב, נתאמן יותר, בפעם הבאה ננצח".

כשהיה בן שש-עשרה, התרחש שינוי עמוק בבן. זה לא היה שינוי חיצוני דרמטי, אלא החלטה פנימית, שקטה אך בלתי מתפשרת, שעיצבה את מסלול חייו. הוא החליט להקדיש את מיטב זמנו ומרצו למען מטרה אחת ברורה: שירות צבאי ביחידה מובחרת. ולא סתם יחידה, אלא "דובדבן". הרצון הזה לא נבע משאיפה להדר או לתהילה, אלא מתחושה פנימית עמוקה של שליחות, הבנה שזהו המקום בו יוכל לתרום הכי הרבה, להיות הכי משמעותי. אחיו מושיקו, שזכר את בן כילד רזה יחסית, כזה ש"שקל בערך 30 קילו", גיחך בהתחלה, כמו רבים אחרים. "אנחנו גיחכנו ואמרנו בסדר, זה רק אנשים מיוחדים מאוד מגיעים לשם," סיפר מושיקו. אבל בן, עם המבט הממוקד שאיש לא יכול היה להתכחש לו, כבר ראה את עצמו שם.

הוא לא הסתפק בחלומות; הוא פעל. הוא הצטרף לקבוצת מתאמנים בשיטת הקרוספיט בעירו, בת ים. זו הייתה תקופה של שינוי מהותי. בוקר אחר בוקר, ערב אחר ערב, הוא מצא את עצמו מזיע, מתאמץ, דוחף את גבולות גופו ונפשו. הריצה המתישה, הרמת המשקולות, התרגילים הפונקציונליים שדרשו כוח וקואורדינציה – כל אימון היה שיעור בהתמדה ומשמעת עצמית. הוא הרגיש את שריריו נבנים, את סיבולת הלב-ריאה שלו משתפרת באופן ניכר. מהילד הרזה, הוא הפך בתוך חודשים ל"חיה רעה", כפי שתיאר זאת מושיקו, לצעיר חסון, מלא אנרגיה ונחישות. הטרנספורמציה הפיזית הייתה מדהימה, אבל הטרנספורמציה המנטלית הייתה עמוקה לא פחות. הוא למד להאמין בעצמו, לדעת שאין מטרה שאינה ניתנת להשגה אם רק מתאמצים מספיק. "היינו בטוחים שזה ג'וק רגעי, אבל תוך כמה חודשים הפכת להיות חיה רעה, עברת את כל הגיבושים והגעת לדובדבן. לא האמנו שזה קרה, איך זה יכול להיות?" נזכר מושיקו בהשתאות. "וזה מה שתמיד אפיין אותך: אתה רוצה משהו - אתה תשיג אותו, לא משנה מה." לקראת גיוסו, עברה המשפחה לחולון, צעד שלווה בהתרגשות וציפייה לקראת הפרק הבא בחייו של בן.

ביום 15 במרץ 2017, התייצב בן בלשכת הגיוס, גופו חסון ונפשו נחושה, והתגייס לצה"ל. הוא ידע בדיוק לאן פניו מועדות, והמסלול היה ברור: חטיבת הקומנדו, יחידת "דובדבן". היחידה, המתמחה בלחימה בטרור, הייתה עבורו שיא השאיפות, פסגת היכולות המבצעיות והאנושיות. הוא עבר את הגיבושים הקפדניים, שבהם נדרשו מהמועמדים יכולות פיזיות ומנטליות על-אנושיות, תוך שהוא מפגין נחישות, כושר מנהיגות טבעי ויכולת הסתגלות יוצאת דופן. הוא לא רק עמד בסטנדרטים הגבוהים – הוא הצטיין. כלוחם צעיר, הוא בלט מיד ביכולותיו המבצעיות, בקור רוחו תחת לחץ, ובחשיבה המקורית שאפיינה אותו. העיניים החודרות והמבט הבוטח שלו, שהפכו לאגדה ביחידה, שידרו ביטחון ושליטה, והיה ברור לכל כי מדובר בחומר שממנו עשויים מפקדים.

לאחר שהוכיח את עצמו כלוחם מהשורה הראשונה, נשלח בן לקורס קצינים. המעבר מלוחם למפקד היה טבעי עבורו, אך דרש גם התאמה והתפתחות. הוא למד את רזי הפיקוד, את המשמעות העמוקה של אחריות לחיי אדם, את היכולת לקבל החלטות קריטיות בשניות ספורות. הוא לא היה מפקד שצועק פקודות מרחוק; הוא היה מנהיג שמסתכל בגובה העיניים על כל חייל ומפקד, ידע לדרוש את המקסימום, אך גם להכיל בצורה מדהימה. פקודיו סיפרו כי מעבר להיותו מפקד מצטיין, הוא היה גם חבר טוב ואנושי, איש שיחה, אחד כזה שמבין ללב האדם ואף פעם לא מתרגז. הוא הקפיד לרדת לפרטים הקטנים ביותר בכל משימה, לוודא שכל לוחם מבין את תפקידו, את חשיבותו, ושכל פיסת ציוד תקינה. הוא דחף את חייליו לקצה, אך תמיד היה ראשון לפניהם, מוביל בדוגמה אישית. חיוכו הרחב לא מש משפתיו לעולם, גם ברגעים הקשים ביותר, והוא ידע להפיח תקווה ומוטיבציה בכל מי שהיה בסביבתו.

לאחר סיום קורס הקצינים, שב בן לדובדבן ופיקד על מחלקת לוחמים. הוא היה מפקד שראה את חייליו כאנשים שלמים, לא רק כחיילים במערכת. הוא טיפח במיוחד את אלה שהתקשו, יצר עבור כל אחד מהם תכנית התפתחות אישית, והיה מלווה אותם צעד אחר צעד. עמיתיו ליחידה סיפרו עליו שהיה "איש חינוך" אמיתי. כך, לדוגמה, כשהיה מפקד פלגה בדובדבן, הוא רתם חייל אחד שהתקשה להצטרף אליו לריצות בוקר של עשרה קילומטרים. בוקר אחרי בוקר, לצד הקצין הבכיר שלו, החייל הצעיר הזה, שבתחילה התקשה, התחזק, התפתח, וראה איך המפקד שלו לא רק דורש ממנו, אלא רץ איתו, מזיע איתו, תומך בו. בסופו של דבר, מינה אותו בן לקשר שלו, סימן לאמון מוחלט ולפוטנציאל שראה בו.

המסלול הפיקודי של בן המשיך להתפתח. הוא עבר קורס מפקדי פלוגה, שלב נוסף בבניית המנהיגות שלו. בתום הקורס, שימש בתפקיד מפקד פלוגה בגדוד "שקד" שבחטיבת "גבעתי". המעבר ליחידה אחרת, עם תרבות ודרישות שונות, לא ערער את יכולותיו. גם שם, בלט בן כמפקד יוצא דופן. המבט החודר והבוטח שלו, שאיתו נכנס לכל חדר ולכל דיון, הותיר רושם עמוק. מפקדו, שזכר את ההחלטה למנות אותו למפקד פלגה שחורה בדובדבן, סיפר: "בן, בחרתי בך מבין רבים וטובים להיות מפל"ג שחור. המבט החודר והבוטח שלך כמעט ולא הותיר לי ברירה. בצירוף גלי הערכה אליך שקיבלתי מכל כיוון, קיבלתי את ההחלטה. מההחלטות הקלות בחיי. היה ברור שאתה האדם הנכון למשימה הנכונה." הוא ידע ש"במקומות שבהם אני מבין שהולך להיות מורכב, אני צריך אותך שם. 'תו תקן בן'."

אחד הסיפורים המובהקים מימיו בגבעתי הוא על מפקד מחלקה שהגיע אליו עם חוות דעת לא אוהדות. מפקדים אחרים אולי היו ממהרים לשפוט או לוותר, אך לא בן. הוא ראה מעבר לדו"חות היבשים, ראה את האדם שמאחוריהם. הוא לקח את אותו מפקד מחלקה תחת חסותו, השקיע בו זמן, אנרגיה ותשומת לב אישית. הוא ישב איתו, דיבר איתו בגובה העיניים, הקשיב לחששותיו, לאתגריו, ובנה עבורו תכנית עבודה מפורטת. בן לא ויתר, דחף, עודד, והאמין בו. התוצאות לא איחרו לבוא: לאחר זמן מה תחת פיקודו של בן, אותו מפקד מחלקה קיבל הצטיינות. זה לא היה רק הישג צבאי, אלא ניצחון אישי עבור בן, הוכחה לכוחה של אהבת אדם, של אמונה ביכולתו של כל אחד לצמוח ולהצליח. חברו לנשק ספד לו ואמר: "היית מפקד סוחף ומעורר השראה. הבנת את גודל האחריות שעל כתפיך, שמת את הלוחמים שלך בראש סדר העדיפות, לחמת איתם ולמענם, הובלת את כולם אחריך והם הלכו אחריך תמיד ולכל מקום. אהבת האדם הייתה נר לרגליך."

בתום תפקידו כמפקד פלוגה בגבעתי, חזר בן ליחידת דובדבן, שם הגשים את חלומו להיות מפקד הפלגה השחורה – יחידת העילית בתוך יחידת העילית. זה היה שיאו של מסלול, התגשמות של שנים של אימונים, מסירות והתמדה. הוא נשא נאום סוחף בפני חייליו, חודשיים בלבד לפני נפילתו, שהפך לסמל וחקוק היום על מצבתו: "בכדי שעם יחיה חיים נורמליים צריך קומץ של אנשים שיחיו חיים לא נורמליים". לאחר אמירת המשפט, היה פונה אל החיילים שלו ואומר להם, במבט ממוקד וקול בטוח: "אתם הקומץ הזה". המשפט הזה, שהדהד בקרב דורות של לוחמים שהכשיר, שיקף את תמצית השקפת עולמו: ההכרה בכך שישנם אנשים, כמוהו, שנועדו לשאת בעול כבד יותר, לחיות חיים של הקרבה ומסירות, כדי ששאר החברה תוכל לחיות בשקט ובביטחון. אחיו מושיקו ספד לו: "אתה היית הקומץ הזה ואתה עשית את מה שעשית מכל הלב ומתוך אהבת ישראל."

אך חייו של בן לא היו רק צבא. הוא היה אדם מלא חיים, ש"טרף את החיים" כפי שהעידו חבריו. מלבד הצבא, הוא אהב טיולים בארץ ובחו"ל, ותמיד חיפש את הריגוש, את האתגר. סקי על מדרונות מושלגים, קרטינג במהירויות מסחררות, או קפיצת באנג'י עם קפיצת אדרנלין בלתי נשכחת – הוא חיפש את הקצה, את המקום שבו הלב דופק במהירות והנשימה נעתקת. הברק בעיניים שלו, שתמיד היה שם, היה מתעצם ברגעים כאלה של אקסטרים. הוא אהב את החופש שברכיבה על אופנוע, את האוויר ששורק באוזניו, את תחושת הדרך הפתוחה.

מעל לכל, אהבתו הגדולה ביותר הייתה עדי. היא הייתה בת זוגו בחמש השנים האחרונות לחייו, אהבת חייו, כפי שתיאר אותה. איתה, חלומותיו קיבלו גוון חדש, עמוק יותר. הם חלמו חלומות גדולים על המשפחה שיקימו יחד, על בית משותף, על עתיד מלא באור ואהבה. הוא אהב אותה אהבה עזה, וסיפר בכל הזדמנות כמה שהיא "הכי טובה בעולם", במילים וגם במעשים. הוא היה קשוב לה, תומך, רומנטי, והקשר ביניהם היה עוגן יציב בחייו התובעניים. כשהיה איתה, הכל היה שקט יותר, רגוע יותר, מלא באושר פשוט.

למרות העיסוקים האינטנסיביים בצבא, בן היה מחובר מאוד למשפחתו. הוא תמיד מצא זמן להוריו, לאחיו ולאחותו. הקשרים איתם היו חזקים, מלאי הומור ואהבה. ביום העצמאות, חודשים ספורים בלבד לפני נפילתו, ערך עם כשלושים מחבריו מנגל חגיגי. ריח הבשר הצלוי התערבב באוויר עם צחוקם של החברים, מוזיקה מתנגנת ברקע, ותחושה עזה של שמחה ישראלית. בן, ברוח השטות שאפיינה אותו, הביא ארגז של ספריי שלג והחל לרסס את כולם. כשאימו, מירי, ניסתה להעיר לו בחיוך שהוא עושה "בלאגן", הוא לא היסס לרסס גם אותה, כשהוא פורץ בצחוק מתגלגל ומיד מחבק אותה. זה היה בן – שובב, אוהב, קרוב, תמיד עם חיוך קונדסי ותשוקה לשמוח ולשמח. בחתונה של אחיו מושיקו, הוא ערך סטנד-אפ מושקע ומצחיק עד דמעות, שכל מי שנכח באירוע זוכר עד היום, עדות נוספת לכישרונו ולכריזמה הטבעית שלו. הוא ידע לא רק לפקד על חיילים, אלא גם להצחיק קהל שלם ולגעת בלבם.

בשבת כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, ב-7 באוקטובר 2023, השעה שש וחצי בבוקר הייתה שקטה באופן מטעה. בן שהה בביתה של עדי בת זוגו, מתכננים אולי יום רגוע, מלא בשיחות צפופות וצחוק מתגלגל. לפתע, נשמעו האזעקות הראשונות. קולן המצמרר חתך את השקט, מבשר על פלישה של מציאות חדשה, אלימה ובלתי נתפסת. ארגון הטרור חמאס פתח במתקפת פתע רצחנית על ישראל. אלפי מחבלים חדרו מכל כיוון – יבשתית, ימית ואווירית – בחסות ירי מסיבי של טילים ורקטות. הם פשטו על יישובי עוטף עזה, על שדרות, אופקים ונתיבות, על מבלי מסיבות טבע ועל בסיסי צה"ל. באותו בוקר, פרצה מלחמה.

בן, כמו אלפי מפקדים ולוחמים אחרים, הוקפץ באופן מיידי. לא היה צורך בפקודות מפורטות; האינסטינקט המקצועי והאנושי שלו הופעל. הוא ארגן את חייליו, כשכל אחד מהם יודע בדיוק מה עליו לעשות. הודעות הוואטסאפ האחרונות שהחליף עם עדי ועם בני משפחתו היו קצרות, מבטיחות לשוב במהרה, אך מתוחות. הדיבור היה ענייני, אך העיניים אמרו הכל. הוא מיהר עם כוחו לקיבוץ כפר עזה, אחד ממוקדי התופת הקשים ביותר. הדרך לשם הייתה מלאה במראות קשים, בעשן ובאבק, אך המטרה הייתה ברורה: להגיע, להגן, להציל.

בכפר עזה, מצאו בן וחייליו את עצמם בלב התופת. הקיבוץ הפסטורלי הפך לשדה קרב רצחני, רחובותיו מלאים במחבלים צמאי דם ובאזרחים חפים מפשע שנלכדו בבתיהם. בן ניהל קרב הרואי, קרב פנים מול פנים מול עשרות מחבלים. הוא פעל בדיוק כפי שמצופה מכל לוחם ומפקד – ללא היסוס, ללא פחד, עם נחישות בלתי מתפשרת. הוא הסתער קדימה, חתר למגע עם האויב, הוביל את חייליו בראש הכוח, נותן דוגמה אישית של אומץ לב וגבורה. הוא וחייליו טיהרו בית אחר בית, חדר אחר חדר, תוך שהם מסכנים את חייהם כדי להציל חיים רבים של אזרחי העוטף, קשישים, נשים וילדים שהסתתרו בממ"דים. הוא הרג רבים מהמחבלים, בקרב עיקש ואכזרי, כשכל תנועה שלו, כל ירייה, היתה מחושבת ומדויקת.

תוך כדי הקרב, מעט אחרי השעה אחת-עשרה בבוקר, כשכוחותיו ממשיכים להתקדם בטיהור השטח, מחבלים ירו בו. כדור אחד פגע היישר בליבו. לרגע קצר, הכאב העז וההלם אחזו בו, אך גם ברגעים האחרונים של חייו, תודעתו המקצועית והפיקודית לא עזבה אותו. הוא הצליח להודיע בקשר על פציעתו, קולו נשמע חלש אך ברור, מסר את המידע החיוני לכוחות שמסביבו. ואז, נפל. סרן בן ברונשטיין, בן עשרים וארבע בנופלו, נדם. חייו המלאים, השוקקים, נקטעו באחת, כשהוא מגן בגופו על עמו, על ביתו, על האנשים שאהב. הוא הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בחולון, הותיר אחריו הורים שבורים, אח ואחות כואבים, ובת זוג שאהבה אותו אהבת נפש. לאחר נפילתו, הועלה בדרגה מסרן לרב-סרן, כהוקרה על גבורתו ומנהיגותו.

הכאב על נפילתו של בן היה בלתי נתפס. חור ענק נפער בלב המשפחה, חור שלא יירפא ולא יחלים לעולם, כפי שכתבו בני משפחתו. אך לצד הכאב העצום, נחשפה המשפחה לשפע של סיפורים על הגבורה שלו, על הנתינה הבלתי פוסקת, על החיוך הכובש שלו ועל כך שהיה מפקד נערץ. פקודיו, חבריו, עמיתיו – כולם סיפרו על האדם המיוחד שהיה. הם סיפרו שמעבר להיותו מפקד מצטיין, הוא היה גם חבר טוב ואנושי, איש שיחה בגובה העיניים, כזה שידע להבין ללב האדם ולא התרגז לעולם, גם תחת לחץ. חברו לנשק סיכם זאת: "היית מפקד סוחף ומעורר השראה. הבנת את גודל האחריות שעל כתפיך, שמת את הלוחמים שלך בראש סדר העדיפות, לחמת איתם ולמענם, הובלת את כולם אחריך והם הלכו אחריך תמיד ולכל מקום. אהבת האדם הייתה נר לרגליך. היית איש שיחה וחבר קרוב. ידעת להרים ולחזק כל אדם בסביבתך. אהבת את החיים, בן. טרפת את החיים."

המורשת שהותיר בן ברונשטיין ז"ל אינה רק עדות לגבורה צבאית, אלא עדות לאדם שהיה. לילד הפלא שצמח להיות קצין אהוב ומקצועי, כפי שסיפרו הוריו. הוא פיזר רק צחוק, שמחה, אהבה וטוב בעולם, והותיר אחריו שובל של השראה. "לנצח אתגעגע לחיוך שלך, לברק בעיניים, לתחושת השליחות שאיתה חיית, להתלהבות מכל מבצע, לתחבולות, למחשבה המקורית. אתגעגע לעוז, אתגעגע לענווה," ספד לו מפקדו. חיוכו, מבטו, מילותיו, והמוטו שלו – "בכדי שעם יחיה חיים נורמליים צריך קומץ של אנשים שיחיו חיים לא נורמליים" – ממשיכים להדהד, להנחות ולהיות מקור לגאווה. להנצחתו, הקימה משפחתו אתר ברשת, www.bens-story.co.il, בו נאספים סיפורים, תמונות וכתבות, כדי שסיפור חייו, גבורתו ומורשתו יישארו חיים ויהוו מגדלור של תקומה ואהבת אדם. בן ברונשטיין, המפקד, החבר, הבן, האח, בן הזוג – חי לנצח בלבבות אלה שלחמו איתו, אהבו אותו, וזוכרים אותו.