בן אבישי

האוויר בחדר הלידה בנהריה היה ספוג בריח סטרילי ומתח דק, כשבליל י"א באייר תשס"ד, עם דמדומי 1 במאי 2004, הגיח בן לעולם. הוא היה בנם הבכור של מאיה ואופיר, תינוק מתוק ששעות הלילה המאוחרות לא הפריעו לקסמו. עיניו הגדולות נצצו בסקרנות כבר מיומו הראשון, והחיוך הקטן שפשט על פניו הרכים היה מבשר של אישיות כובשת. הוא לא היה ילד שאוהב לאכול במיוחד, אבל כל תנועה שלו, כל הבעה, שידרה שלווה ונוכחות שקטה שהבטיחה עולם ומלואו. ככל שגדל, ונוספו למשפחה אחיו הצעירים, יהונתן ויואב, הפך בן לעוגן, לנקודת משען שקטה ובטוחה עבורם. הקשר עם יואב, הצעיר ממנו בעשור שלם, היה מיוחד במינו. כבר מרגע שיואב הקטן נולד, בן הגדול טיפל בו במסירות, דאג לו בחיבוק עוטף ומלא אהבה, ליווה את צעדיו הראשונים בעולם בסבלנות אין קץ ובחיוך שהיה שמור רק לאחיו הקטן.

כבר בגן הילדים, ובהמשך שנות בית הספר, שמעו הוריו של בן שוב ושוב את אותן המילים, כמעט בנוסח קבוע: "אם רק היינו יכולות לשכפל שלושים ילדים כמו בן, היינו עושות זאת בלי לחשוב פעמיים." המשפטים הללו לא היו מליצה ריקה, אלא ביטוי אמיתי לאופיו המיוחד. הוא היה ילד שקט, מתבונן, אבל נוכח בכל רמ"ח איבריו. בבית הספר היסודי "גולדה מאיר" שבנהריה, כישוריו ויכולותיו בלטו מעל לממוצע, והוא הפגין הבנה עמוקה וחשיבה מקורית בכל תחום שנגע בו. הוא לא היה רודף תשומת לב, אלא פשוט היה שם, עושה את הדברים במלוא הרצינות והמסירות, ומחייך את חיוכו הכובש שפתח דלתות ולבבות.

כשעבר לחטיבת הביניים, ולבסוף לתיכון, בבית הספר הרב-תחומי למצוינות ולמנהיגות חברתית "אורט שחקים", היה זה אך טבעי שיצורף לכיתת מצוינות. הוא בחר במגמת הנדסת תוכנה וסייבר, תחום שדרש חשיבה אנליטית ויצירתיות, והתמודד עם רוב המקצועות בהיקף של חמש יחידות לימוד. הצטיינותו לא הוגבלה רק לספרי הלימוד ולמחשב; הוא היה גם ספורטאי מצטיין, שאהב את התנועה, את הזיעה ואת האתגר הפיזי. מילה, מנהלת בית הספר, זכרה אותו בחיוך: "היו לו חיוך כובש והמון חברים, וכולם אהבו אותו מאוד – המורים והתלמידים כאחד. ילד ערכי ובעל דרך ארץ שתמיד סייע וחלם לתרום למדינה." בן לא היה ממעיטי המילים, אבל בדרכו השקטה והמהורהרת, הוא תמיד היה שם. מוריו העריכו מאוד את דעתו, את האופן שבו ניתח מצבים והביע את עצמו, גם אם בקצרה. סילבי, המחנכת בתיכון, נזכרה באינטליגנציה הרגשית הנדירה שניחן בה, ברוחב היריעה של ידיעותיו ובהבנתו העמוקה. היא תיארה כיצד, כשהייתה מעלה שאלה ערכית-מוסרית לחלל הכיתה וממתינה לתשובות שיעוררו דיון, מבטו החודר של בן, שישב בטור האמצעי בסוף הכיתה, היה משמש לה סימן דרך. תריסי עיניו היו נסגרים קמעה, מסמנים לה שהסוגיה אכן על מקומה ומידתה, מעיד על עיבוד פנימי עמוק. במסעות הישראליים של בית הספר, כשמצאו עצמם מטפסים על קצה הר או הולכים באזורים הקשים של המכתשים בנגב, בן היה שם להושיט יד. הוא תמיד דאג לעזור במקומות קשים לטיפוס, ובמקביל, מבטו היה נשקף לאחור, מוודא שכולם בסדר, שאיש לא נשאר מאחור.

למרות כל הצלחותיו, בן מעולם לא חיפש את קדמת הבמה. נהפוך הוא – הוא תמיד חיפש את המקום השקט, הצנוע והמתבונן, שם יכול היה לעבד את מחשבותיו. אך כשהיה נדרש להופיע, כמו בטקס יום השואה, ידע הצוות החינוכי שיש על מי לסמוך. רגישותו, תבונתו והאהבה העצומה שמילאה את הווייתו לוו בסקרנות בלתי נדלית ביחס לשאלות קיומיות ופילוסופיות. סקרנות זו באה לידי ביטוי במקומות ובמצבים רבים, ועל שולחן הכתיבה שלו אפשר היה למצוא ספרים שהעידו על עולם פנימי עשיר ומורכב: "האדם מחפש משמעות" מאת ויקטור פרנקל, שדיבר על כוחה של הנפש האנושית מול אתגרי הקיום, "כוח 48 החוקים" מאת רוברט גרין, שהציע מבט חד על דינמיקה חברתית, ו"החיים הם תקופה קשה" של חנוך דאום, שהתמודד עם מורכבויות החיים בהומור ובכנות. מגיל צעיר, אצבעותיו של בן כבר פרטו על מיתרי הגיטרה, מפיקות צלילים שהרגיעו את נפשו וביטאו את עולמו הפנימי. הוא אהב מאוד את המוזיקה של יוצרים ישראלים עכשוויים, וחיבורו לשורות מסוימות בשיריהם היה עמוק. אחת השורות משירו של רביד פלוטניק, "בדיוק כמו שאני", אפיינה אותו במיוחד, והייתה כמעט מנטרה עבורו: "בדיוק בדיוק כמו שאני, ככה זה טוב." היא שיקפה את קבלתו העצמית, את שלמותו עם מי שהיה, ללא צורך בחיקוי או בהתחפשות.

בן היה מוקף בחוג רחב של חברים טובים, איתם אהב לחגוג, לרקוד ולבלות במסיבות. הוא היה ידוע בקרבם כחקיין מוכשר, אחד כזה שיודע לתפוס ניואנסים קטנים באישיותם של אחרים ולשחזר אותם בהומור ובחיבה. בספר המחזור של התיכון, נכתב עליו משפט שהיה שילוב של חיבה והומור: "בן שלנו ספורטאי מצטיין, להבריז מהשיעור הוא אף פעם לא מתכוון. קשה לו לקום, זה התירוץ הקבוע, אבל הוא אחלה חבר, זה לכולם ידוע." המשפט הקצר הזה תפס את מהותו: התמדה לצד קשיי הבוקר, ובעיקר – חברות אמתית ובלתי מתפשרת. הקשר העמוק עם משפחתו היה עבורו עוגן, ובילדותו ובנעוריו הוא הרבה לנסוע אל סבו וסבתו, תושבי המושב החקלאי מעונה. שם, בלב הגליל הירוק והשקט, מוקף בריחות אדמה וצמחייה, הוא מצא מפלט ושלווה. הוא אהב לעזור להם במשק, לחוש את האדמה הלחה בידיים, לשמוע את רעש המנוע של הטרקטור בשש בבוקר ולהרגיש את תחושת הסיפוק של יום עבודה תחת השמש. הוא התענג על האוכל של סבתא, שהיה תמיד חם, מנחם ומלא אהבה, ושאף את האוויר הצלול והנוף הפתוח. בכלל, בן אהב מאוד את הארץ ונופיה. הוא אהב לצאת לטיולים ולהליכות ארוכות בטבע, לאורך נחלים זורמים, סביב אגמים שקטים, כשהוא סופג את היופי והשקט. הריצה הייתה חלק בלתי נפרד משגרת יומו, ובקביעות היה רואים אותו רץ בטיילת של נהריה, כשהים הפתוח מלווה אותו ואת מחשבותיו.

ככל שהתבגר, התחדדו היבטים נוספים באישיותו: יוזם, עצמאי, דעתן ומכוון מטרה. הוא היה נחוש להתמודד בכוחות עצמו עם כל בעיה שנקרה בדרכו, ודגל באורח חיים בריא ופעיל. בן האמין בכל ליבו במשפט "בעל הרצון החזק מעצב עולמו במו ידיו", וניווט את חייו בהתאם, עם תוכניות רבות לעתיד. כך, למשל, כשהחליט ללמוד ספרדית, הוא לא נרשם לקורס או חיפש מורה. הוא פשוט קנה שיחון והחל ללמוד את השפה בכוחות עצמו, יושב שעות ארוכות, מפצח את כללי הדקדוק ומרחיב את אוצר המילים, מתוך סקרנות טהורה ורצון לגלות עולמות חדשים. שנתיים לפני מועד גיוסו, בעיצומה של מגפת וירוס הקורונה, כשהעולם כולו נכנס להקפאה, בן כבר החליט להכין את עצמו לשירות קרבי משמעותי. הוא נקט בכל האמצעים הדרושים: נכנס למשטר תזונה קפדני, נרשם לתוכנית "כושר קרבי אקספרט" והתמסר כל כולו להשגת היעדים שהציב לעצמו. הוא השקיע ימים ושעות באימונים מפרכים, בכל ימות השנה ובכל מזג אוויר – גם כשהגשם שטף את הרחובות וגם כשהשמש קפחה בחוזקה. אופק, מדריך הצוות ב"אקספרט", זכר אותו כ"גבר שבגברים". הוא כתב: "השקט והצניעות שלך הלכו לפניך. אף פעם לא נהגת להחצין את הקושי. הפנים הטובות שלך תמיד השרו שלווה ורוגע ברגעים מאתגרים עבור כל אחד מאיתנו." בן לא התלונן, לא התייפח, פשוט עשה.

עם גיוסו לצה"ל, ב-8 בדצמבר 2022, הוצב בן בחיל הרגלים, אך ליבו ורוחו משכו אותו גבוה יותר – הוא התנדב לחטיבת הצנחנים, יחידה שדרשה נחישות, יכולות פיזיות ומנטליות יוצאות דופן. הוא סיים בהצלחה את מסלול ההכשרה המפרך בגדוד 101 – "פתן", והפך ללוחם מן המניין. חבריו לנשק סיפרו על חבר אמת, מלא חוכמה ובגרות, שידע להושיט יד לעזרה בשעת קושי אמיתי. הוא הפגין אכפתיות ודאגה כנה כלפי כולם, כיבד כל אדם באשר הוא, ותמיד דיבר בגובה העיניים, ללא גינונים או התנשאות. מפקדיו העידו כי היה לוחם איכותי, מקצועי ונחוש, כזה שלא פחד לשאול שאלות כדי להבין את הסיבה והתכלית לכל פעולה ומשימה, לא הסתפק בביצוע עיוור אלא שאף להבין את התמונה המלאה. "לא משנה באיזה קושי נתקלת בדרך," סיפרו מפקדיו, "היה לך משפט קבוע: 'אני לא מוותר כי אני מסיים את מה שאני מתחיל.' המשפט הזה אפיין אותך בכל פקודה ולמול כל אתגר, ובכל דרך שבחרת וצעדת בהמשך שירותך הקרבי." בכל שעה של היממה, ולמרות העומסים והאתגרים היום-יומיים של השירות, בן תמיד התייצב לפעילות עם חיוך. ובכל הזדמנות קטנה, כשהייתה הפוגה, הוא הוציא את הגיטרה שלו. צליליה המוכרים מילאו את האוויר, מעלים חיוך גם על פניהם של חברי הצוות העייפים ושל המפקדים המודאגים. זו הייתה הדרך שלו להביא מעט שלווה ורוגע אל תוך שגרת הלחימה התובענית.

בחופשות סוף השבוע הקצרות, דאג בן לנצל את הזמן עד תום. הוא בילה עם חבריו הטובים, יצא לבלות ולצחוק, אך מעולם לא ויתר על אימון הריצה הקבוע שלו, מתוך כוונה להירשם לחצי מרתון סובב תבור. הוא ראה בריצה לא רק פעילות גופנית, אלא גם תהליך מדיטטיבי, זמן לחשוב ולתכנן את העתיד. באחת משיחות הנפש הרבות שניהל עם ידידתו נויה, שיתף אותה בחלומו הגדול ביותר, חלום שנגע בה עמוקות. "סיפרת לי כמה אתה רוצה להיות אבא," כתבה נויה לאחר לכתו, "שתוכל לדאוג לה להכול. זה הכי מתאים לך בעולם... כבר קינאתי בילדה העתידית שלך, שיהיה לה כזה אבא מדהים ואוהב." החלום הזה, להיות אבא, לספק ולגונן, היה חוט של זהב ששזר את דרכו.

בשבת, כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, 7 באוקטובר 2023, בשעה שש וחצי בבוקר, נשברה השלווה. ארגון הטרור חמאס פתח במתקפת פתע אכזרית על ישראל. בחסות ירי מסיבי של אלפי טילים ורקטות מרצועת עזה לאזורים נרחבים בארץ, חדרו אלפי מחבלים – יבשתית, ימית ואווירית, והחלו במתקפה רצחנית על יישובי עוטף עזה, על הערים שדרות, אופקים ונתיבות, על מבלי מסיבות טבע סמוך לקיבוצים רעים ונירים, על בסיסי צה"ל ועל העוברים בדרכים באזור. בבוקר נורא זה החלה מלחמה. עם היוודע דבר המתקפה, הוקפץ בן עם צוותו לאזור עוטף עזה. הדיווחים הראשונים היו קשים לעיכול, אך לא היה זמן לחשוב. הוא השתתף בלחימה הקשה והמורכבת בזירת פסטיבל ה"נובה" שבסמוך לקיבוץ רעים, שם התחוללה זוועה בלתי נתפסת. הוא לקח חלק במאמץ הכואב והקדוש של פינוי גופות הנרצחים שם ובקיבוץ ניר עם, מראות שנצרבו בנשמתו. בימים הבאים, עסקו לוחמי גדוד 101 בהגנה על היישובים שנותרו חשופים ופגיעים, והתאמנו ללא לאות לקראת הכניסה הקרקעית לרצועת עזה, בידיעה ברורה שהמשימה רק החלה.

בהמשך המלחמה, כשכבר צבר ניסיון קרבי משמעותי, ביקש בן לעבור לפלחי"ק צנחנים – פלוגת הקשר החטיבתית. מפקדו סיפר על השיחה איתו: "אמרת לי שאתה מבקש להמשיך בשירות משמעותי, בדגש על להמשיך להיות בשטח ובלחימה. ביקשת להמשיך לתרום ולהתנדב, ולהיות הכי טוב שאתה יכול למרות הקושי והאתגרים האישיים שחווית." בקשתו של בן, שנבעה מתוך תחושת שליחות עמוקה, נבחנה בכובד ראש. יחד עם המלצות מפקדיו הקודמים, הוחלט כי יפעל במחלקת הקצה המבצעי של הפלחי"ק, בתפקיד בו יוכל לתרום מיכולותיו האישיות והמקצועיות ולהמשיך בתפקיד לחימה משמעותי. בן מונה לתפקיד מגן צופן – תפקיד קריטי ורגיש בפלוגת התקשוב. הוא תיפעל את רכבי התקשוב הלווייניים, אותם כלים מורכבים שאפשרו לחטיבה כולה להמשיך לפעול בשליטה מול הכוחות השונים בעומק השטח, לשמור על רציפות הקשר המבצעי גם בתנאים הקשים ביותר. גם כעת, בתפקידו החדש, כשהיה יכול היה להימנע מחזרה לשטח הלחימה הפעיל, התעקש בן להצטרף לחבריו שנכנסו שוב לרצועה. הוא ראה בכך מחויבות עמוקה. לאימו, שדאגה לשלומו, אמר: "אני רוצה לתרום את חלקי ולסגור מעגל. אני יודע שמחכים לי בבית, אני שומר על עצמי." במילים הללו, הוא ביטא את תחושת השליחות לצד הדאגה לאהוביו, את האיזון העדין בין המחויבות הלאומית לבין האהבה למשפחה.

בבוקר יום שישי, 17 במאי 2024, לפני שיצא עם חבריו למשימה נוספת בעומק הרצועה, אמר בן בחיוך שקט, כזה שהיה שמור לרגעים של הבנה עמוקה: "איזה כבוד זה להיות יהודי כאן, במקום הזה." הוא שלח לאימו תמונה בוואטסאפ, תמונה אחרונה של בנה הלוחם, והיא, כדרכן של אמהות, ביקשה שישמור על עצמו. שעה וחצי מאוחר יותר, נשמעה הבשורה המרה. סמל בן אבישי, בן עשרים בנופלו, נפל בקרב בג'באליה, בצפון רצועת עזה. הכדור שפילח את חזהו קטע את חלומותיו, את תוכניותיו הרבות לעתיד, את הריצות בטיילת, את הנגינה בגיטרה, את החיוך הכובש. הוא הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי שבנהריה, והותיר אחריו הורים כואבים, שני אחים שאהבו אותו אהבת נפש, ומשפחה שלמה שבורת לב. לאחר נפילתו, הועלה לדרגת סמל, הכרה בגבורתו ובמסירותו.

אימו, מאיה, ספדה לו במילים שנבעו מעומק הנשמה: "בן שלי, אהוב ליבי, אני לא מאמינה שאני מספידה אותך. היית משכמך ומעלה, חכם מאוד, חריף, שנון, ערכי, ילד שחשוב לו הכול, מיוחד וייחודי בדרך שלך. אני יודעת שהכדור הזה שפילח לך את החזה הפתיע אותך, היו לך תוכניות וחלומות להגשים. לא פעם אמרתי לעצמי שאני צריכה ללמוד ממך על התמדה ודבקות במשימה. אפילו שלא היה לך קל, התאמצת להתאים את עצמך למסגרת, ובתוך המסגרת ידעת לעמוד על שלך ולהגיד תמיד את אשר על ליבך, וגם על זה, אני גאה בך כל כך. ילד גיבור שלי! אני אוהבת אותך!"

גם בר, מפקדתו וחברתו, נשאה דברי הספד מרגשים: "בןבון שלנו, הילד הקסום עם חיוך שאין בכלל מילים לתאר אותו וקול בס שחודר את העצמות. היינו הפסיכולוגים אחד של השני בדרכים הארוכות, ואנשי סוד. בנצ'ו, אהוב ליבנו, נפילתך הינה מות גיבורים. היית חדור מטרה, ללא קמצוץ קטן של פחד. תמיד סחפת אחריך את החברים בהכול, מהמטלות הקטנות והמציקות שיש בפלוגה ועד להחלטה הגורלית שתיכנס לעזה עם שאר החברים למחלקה, כשמונחת על גבכם האחריות הגדולה של הפעלת רכבי הקשר. אוהבת אותך אהבת נפש."

סילבי, המחנכת מהתיכון, שנזכרה במבטו החודר, ספדה לו במילים מלאות הערכה: "בן, עלם חמודות! על דמות שכמותך נכתבו סיפורים רבים. בחור שחרחר, זקוף קומה, חזק, בנוי לתלפיות, ועם זאת רגיש ואהוב שמוסר וערכים הם נר לרגליו, אוהב אדם, תמיד נכון לעזור ובעיקר להקשיב! הקשבה מכוונת, מדויקת ואמיתית. כמו שאומרים החבר'ה – נסיך! כדי לבנות מוסר וערכים כמו שהיו לבן יש צורך בנשמה יתרה, העולה מעבר לסיסמה או קלישאה. תודה רבה לך בן על הכול. נהנינו איתך, למדנו ממך, צמחנו בזכותך, נגעת בליבנו והשארת חותם שלא יימחה לעולם."

במלאות שלושים יום לנפילתו, ספד לו גידי, סגן מפקד חטיבת הצנחנים, מילים שתיארו את לוחם: "בן, בחרת בשירות משמעותי, מאתגר ותובעני בחטיבת הצנחנים. את תפקידך ביצעת במקצועיות ובמסירות בלתי מתפשרת. כזה אתה, כל פעולה ומשימה שקיבלת ביצעת על הצד הטוב ביותר. במהלך הקרב בג'באליה, אותו קרב מורכב בו נתקלנו באתגרים מבצעיים מורכבים למול האויב, במהלך הלחימה של החטיבה בעומק השטח בה גם מצאנו את גופות החטופים בעומק המנהרות – בקרב הזה נפלת! בפעולה זו, כמו בכל פעם לאורך המלחמה, הוכחת והפגנת אומץ לב ומקצועיות, לצד חברות לנשק. בן, נפלת בקרב כשאתה עושה את הטוב ביותר שלך, כך היית וכך רצית. לא מוותר ומסיים עד הסוף. אנחנו ממשיכים את המשימה במלחמה הארוכה הזו וזוכרים אותך. דמותך ומורשתך תהיה עבורנו מצפן ערכי בדרך בה נפעל ונלך. יהי זכרך ברוך."

דודתו, לירז, כתבה על בן בגעגוע עז: "בן, שבעה ימים אחרי ההודעה הארורה ששברה לנו את הלב לצד ההבנה שזכינו להכיר נשמה גבוהה מאוד, שבעה ימים שהמונים הגיעו לספר עליך, על החיבורים המיוחדים שרקמת, ולכולם היה מכנה משותף – בכולם נגעת והשארת טעם של עוד. אנחנו מגלים עוד צדדים שלא הכרנו, עוד ממעיין הטוב והנשגב שהיה טמון בך, עוד מהתשוקה שהייתה לך לחיים, שנגדעה בטרם עת. ... כל זיכרון איתך הוא חיוך. הספקת לאסוף תמהיל אנושי משובח שעטף אותך והיה שותף לחלומות ולחוויות שלך; נראה שבחרת את החברים אחד אחד, וזרעת בכל אחד מהם קצת ממך, אתה ממש חי בתוכם. ניקח אותך איתנו לכל מקום. מצדיעה לך."

חברו הטוב, מתן, ביטא את הכאב הפשוט והעמוק של האובדן: "בן, אח שלי, אני מתגעגע אליך אחי. מתגעגע לחוש ההומור שלך, היית הבן אדם הכי מצחיק שאני מכיר, תמיד קלעת בול עם הבדיחות והיית שנון בטירוף. אני מתגעגע לאישיות שלך, היית נחוש על כל דבר ורק רצית לטייל, לרוץ, להיפגש, ללכת לים, לנסוע לבר או ללכת למסיבה. אני מתגעגע לטיולים שלנו, אני מתגעגע לתאם איתך את הסגירות, שחס וחלילה לא יצא שאנחנו לא סוגרים את אותה שבת. ... אני כל כך אוהב אותך ומתגעגע אליך, חבר."

דמותו של בן אבישי, שנפל בהגנה על הבית, על העם, על הערכים שבהם האמין בכל ליבו, ממשיכה לחיות. המרכז הרפואי "לגליל" בנהריה, עיר הולדתו וביתו, הנציח את זכרו בהענקת בגדי ספורט חדשים ותיקים הנושאים את שמו לשחקני נבחרות קט-רגל וכדורשת של בית החולים. דף לזכרו נפתח באתר האינטרנט של רשת "אורט", בית הספר שבו צמח ופרח. משפחתו של בן שוקדת על הנצחתו לאור דמותו וערכיו, בטוחה שסיפורו, סיפור של נחישות, אהבת אדם, מסירות ואומץ לב, יהווה השראה לדורות הבאים. בן אבישי הוא לא רק חלל נוסף במלחמה; הוא סיפור חיים שלם, של נער שהפך לגבר, לוחם שחלם להיות אבא, שבחר להגן על ביתו בחירוף נפש, והשאיר אחריו חותם עמוק של אנושיות, גבורה ותקווה. זכרו חי, נושם וממשיך להאיר את דרכנו.