ברק חיים בן ואליד

בבית קטן בבאר שבע, זה שקירותיו ספגו את ריחות התבשילים של יום שישי ואת צהלות הילדים, נולד ביום כ"ד באלול תש"ן, הוא ה-13 בספטמבר 1990, ברק חיים בן ואליד. הוא היה הבכור, בנם של יפה ואברהם, וכבר מימיו הראשונים מילא את החלל באור מיוחד, הבטחה שקטה שהתפתחה לכדי עוגן יציב בחיי המשפחה. אחריו הגיעו נועם ואילון, שראו בו לא רק אח, אלא מודל לחיקוי, מצפן כמעט, שהצביע תמיד על הכיוון הנכון, עם כתף שאפשר להישען עליה ועצה טובה שהייתה תמיד זמינה, בכל נושא, קטן כגדול. אברהם ויפה, הוריו, מצאו בו מקור בלתי נדלה לגאווה ולנחת, ילד שגדל להיות גבר שבנוכחותו מילאה את הבית שמחת חיים וחוש הומור שהצליח לחבר בין כולם, להמיס מתחים ולהפיץ חיוכים גם ברגעים קשים.

באר שבע, העיר שבה גדל והתחנך, הייתה עבור ברק יותר מסתם מקום מגורים; היא הייתה הרקע לילדות סקרנית ותוססת. הוא היה ילד שניחן בכישרונות רבים, שעיניו הטובות והחיוך שובה הלב שלו פתחו בפניו דלתות ולבבות. סקרנותו לא ידעה גבול, והוא היה קולט כל פרט ופרט, מנסה להבין את העולם סביבו במלוא מורכבותו. בתיכון הרב-תחומי "עמל" מקיף ז', במגמת תקשורת, בלט ברק כתלמיד מצטיין. מוריו זכרו אותו כנער רחב אופקים וחד מחשבה, כזה שידע לשלב בין רצינות תהומית לעבודת שורש לבין רוח שובבות קלילה, שהפכה את ימיו בבית הספר למעניינים ומהנים גם עבור סביבתו. הוא לא היה מסתפק בללמוד את החומר, אלא היה צולל לעומקם של נושאים, מנתח ובוחן אותם מכל כיוון, ותמיד היה לו איזה רעיון מקורי או שאלה מפתיעה שהיו מאירים את השיעור באור חדש.

אבל ברק לא היה רק איש ספר; הוא היה ספורטאי בנשמתו, תמיד בתנועה, תמיד מחפש את האתגר הבא. הוא שיחק כדורסל על מגרשי האספלט המאובקים של השכונה, הטניס לימד אותו דיוק וריכוז, ואופניים לקחו אותו למסעות ארוכים בנופי הנגב הצהובים. אך מעל לכול, הייתה זו גלישת הקייט שכבשה את ליבו. זהו ספורט אתגרי ימי, המשלב את אלגנטיות גלישת הרוח עם עוצמת הרחיפה בעזרת מצנח, וברק מצא בו עולם שלם. על הגלים, כשהרוח מילאה את המפרש והוא ריחף מעל המים, מצא ברק שקט פנימי, מקום מפלט שבו יכול היה להתנתק מכל הדאגות ולמצוא תעצומות נפש להתמודד עם אתגרי היומיום. היכולת לרכז את כל חושיו, להתגמש מול כוחות הטבע ולשלוט בהם, הפכו אותו לא רק לגולש מיומן אלא גם לאדם ממוקד ומאוזן יותר. הוא היה עומד שעות על החוף, מביט בים, לומד את הרוח, את הגלים, מחשב כל תנועה, ואז, ברגע הנכון, היה מזנק למים, חיוך רחב נמתח על פניו, מתמסר כולו לחוויה.

הבית היה עבורו לא רק מקום לישון בו, אלא מרכז חייו, מוקד חום ואהבה. ברק היה בן מסור להוריו, אח אוהב ותומך, ונוכחותו הייתה מורגשת בכל פינה. סביב שולחן השבת, לאחר שהסלטים נאספו והמנה העיקרית עשתה את דרכה אל הכלים, היה ברק זה שהפך את הארוחה המשפחתית למפגש אינטלקטואלי מרתק. הוא אהב לנהל דיונים מעמיקים, לפרוש את דעותיו בבהירות ובשכנוע, והפגין ידע נרחב כמעט בכל תחום. ברוב המקרים, ידו הייתה על העליונה בוויכוחים, בזכות יכולתו לנתח לעומק ולהציג טיעונים מבוססים. אך גם אם הפסיד, תמיד קיבל זאת ברוח טובה, עם חיוך קטן של הערכה ליריב. הוא האמין בכוחה של שיחה ככלי להבנה ולחיבור, ודרך הדיונים הללו, בין צחוק לבחינה רצינית של העולם, התעצבו הערכים שעיצבו את אישיותו: אהבת הארץ והעם, ציונות עמוקה, יושר ואנושיות. הוא גדל על הסיפורים של המדינה המתהווה, על הקרבתם של אלה שבנו אותה, והבין כבר מגיל צעיר שהשירות למען המדינה אינו רק חובה, אלא זכות וביטוי לאהבה עמוקה. לכן, לא היה ספק בליבו שהדרך שלו תהיה דרך של שירות קרבי, משמעותי, כזה שיאפשר לו לתרום את חלקו באופן המלא ביותר.

בשנת 2009, כשהגיע זמנו, התגייס ברק לצה"ל, כשלבו חדור מוטיבציה ורצון עז להשפיע. הוא בחר לשרת כלוחם בפלחה"ן – פלוגת חבלה והנדסה – בגדוד הסיור של חטיבת גבעתי, יחידה שדרשה את המיטב מלוחמיה. כבר בטירונות, במסלול המפרך שעיצב את הלוחמים, בלט ברק לא רק בכושר הפיזי המעולה שלו ובביצועיו המרשימים, אלא גם ברגישותו יוצאת הדופן לזולת. הוא שם לב לחיילים שהתקשו מבחינה חברתית, אלה שנשארו בשוליים או התקשו להשתלב, ולקח אותם תחת חסותו. הוא דאג לשלב אותם, לעזור להם להתמודד עם האתגרים הפיזיים והנפשיים של המסלול, והיה עבורם אוזן קשבת וחבר אמיתי. הוא הבין שחוזקה של יחידה נמדדת ביכולתה להכיל את כל פרטיה, ושכל חייל, גם החלש ביותר, הוא חלק בלתי נפרד מהשלם. עד מהרה, מסירותו, מקצועיותו ורגישותו לזולת זיכו אותו בהערכה עמוקה ממפקדיו, שראו בו פוטנציאל למנהיגות אמיתית.

הוא סיים בהצטיינות את קורס החבלה, שם רכש ידע וכישורים בתחום מורכב וקריטי. היכולת שלו לפרק ולהרכיב, להבין מערכות מורכבות ולחשוב מחוץ לקופסה, באה לידי ביטוי במלואה. לאחר מכן, היה זה טבעי שיצא לקורס מ"כים (מפקדי כיתה), שם התגלו במלואם תכונותיו כמנהיג קר רוח. כמפקד, ידע ברק להשרות רוגע וביטחון על פקודיו, גם תחת לחץ. הוא ביצע כל משימה ביסודיות חסרת פשרות ובסבלנות אין קץ, כשהוא מבין את חשיבות הפרטים הקטנים ביותר להצלחת המשימה כולה. החיילים שלו סמכו עליו בעיניים עצומות, ידעו שברק לעולם לא יפקיר אותם, ושהוא תמיד ימצא את הדרך הנכונה. הקשר שלו עם היחידה ועם החיילים היה עמוק, קשר שהפך אותם לחברים בלב ובנפש, משפחה שנייה. הוא אהב את היחידה הזו, את האנשים, את תחושת השליחות, והקפיד להתייצב למילואים ככל שנדרש, גם לאחר שחרורו משירות החובה, מתוך הבנה עמוקה של חשיבות המערך הזה לביטחון המדינה.

לאחר שהשתחרר מצה"ל, לא בזבז ברק זמן. הוא עבר קורס יוקרתי של השב"כ, שפתח בפניו דלתות לעולם האבטחה המסווג. עד מהרה מצא את עצמו עובד בנמל התעופה בן-גוריון, ביחידת הבכירים, תפקיד שדרש אחריות רבה, ערנות ושיקול דעת. עמיתיו לעבודה סיפרו בהערכה על יכולותיו המרשימות: באימוני הנשק היה צלף מעולה, קולע בול למטרה, והצטיין ללא עוררין בכל מבחני הכושר. הוא היה אדם שניתן לסמוך עליו בכל מצב, עם תפיסה מהירה וקור רוח. לעמיתיו נהג לומר שבתפקיד כזה, ואף בחיים בכלל, צריך להיות "חד ורפוי". משפט זה, שהפך עבורו לדרך חיים, שיקף את תפיסתו: להיות יסודי, דרוך, מקצועי ומוכוון מטרה מצד אחד, אך גם גמיש, פתוח לשינויים ורגוע מצד שני. זו הייתה פילוסופיה שאפשרה לו להתמודד עם אתגרים מורכבים בנמל התעופה, תוך שמירה על יעילות ורוגע גם בסיטואציות מלחיצות.

במקביל לעבודתו התובענית, שאף ברק להרחיב את אופקיו ולהעמיק את השכלתו. הוא נרשם ללימודי תואר ראשון בכלכלה באוניברסיטת תל אביב, וגם שם עשה חיל. הוא שילב בהצלחה בין עבודה במשרה מלאה ללימודים אקדמיים תובעניים, דבר שהעיד על כושר התמדה ומשמעת עצמית יוצאי דופן. הוא צלל אל עולם המספרים, הניתוחים הכלכליים והתיאוריות המורכבות, והשכיל להצטיין גם בתחום זה. בסיום לימודיו, כשהוא מצויד בידע רחב ובניסיון מעשי, עבר לעבוד בחברת הייעוץ הפיננסי MNS, והתגורר בתל אביב, העיר שוקקת החיים שהציעה לו אינספור אפשרויות.

היה זה במסדרונות נמל התעופה בן-גוריון, בין המראות לנחיתות, בין המולת הנוסעים לריח הקפה, שפגש ברק את אנה, אהבת חייו. הם עבדו זה לצד זו, ובין שיחות עבודה קצרות ורגעים חטופים של חיוכים, ניצתה ביניהם אהבה. היא פרחה במהרה, מערכת יחסים חמה ואוהבת נרקמה בין השניים, שהתבססה על כבוד הדדי, הערכה עמוקה וחיבור אמיתי. הם גילו עולמות משותפים, חלומות דומים, ותחושה עמוקה של שייכות זה לזו. בפברואר 2019, בטקס מרגש ומרגש, נישאו בני הזוג, וקבעו את ביתם בראשון לציון, עיר שהפכה למשכנם ולבסיס ממנו בנו את עתידם המשותף. כעבור זמן לא רב, השמחה בביתם הוכפלה עם לידתה של בתם, נגה, שהפכה מיד למרכז עולמם.

ברק היה איש משפחה למופת, בן זוג תומך ומפרגן, ואב מסור שהרעיף אהבה אינסופית על בתו. הוא מצא בכל רגע עם נגה עולם שלם של אושר. הוא היה משתובב איתה ללא לאות, מתגלגל עמה על השטיח בסלון, צוחק בקול רם כשהיא מטפסת עליו, וביחד היו עושים פרצופים מצחיקים למצלמה, רגעים קטנים של קסם שנתפסו בעדשת המצלמה והפכו לזיכרונות מתוקים. נגה הייתה בבת עינו, מקור השראה ואושר, והוא בילה עמה בכל הזדמנות, ניצל כל רגע פנוי כדי להיות איתה, ללמד אותה, לשחק איתה, פשוט להיות שם. אנה ונגה היו מרכז עולמו, והוא עשה הכל כדי להעניק להן חיים מלאים באהבה, ביטחון ושמחה.

בשנת 2022, עשה ברק קפיצת מדרגה נוספת בקריירה המקצועית שלו, והחל לעבוד כאנליסט במחלקת הפיתוח העסקי של חברת התרופות "טבע" היוקרתית. בתפקיד זה, עסק בעסקאות גדולות ומשמעותיות, ונשא ונתן עם לקוחות מחו"ל, כשהוא מביא לידי ביטוי את כל כישוריו הכלכליים, האנליטיים ויכולות המשא ומתן שלו. עמיתיו לעבודה תיארו איש מקצוע מוכשר ויסודי, כזה שאפשר לסמוך עליו בעיניים עצומות. הוא היה אדם שיורד לעומקם של פרטים, לא מותיר אבן לא הפוכה, ומוציא תחת ידיו ניתוחים עסקיים מעולים, אך כל זאת בצניעות שאפיינה אותו. לקוחות זרים שעמם עבד התרשמו לא רק ממקצועיותו חסרת הפשרות, אלא גם מנועם הליכותיו ומיכולת המשא ומתן המרשימה שלו, שאיפשרה לו לסגור עסקאות מורכבות תוך שמירה על יחסים בינאישיים מצוינים. במשרד, ברק היה האדם שהפך את יום העבודה למעניין יותר, כזה שהצליח להשרות אווירה טובה סביבו ולהצחיק את כולם בחוש ההומור המפותח שלו, שהיה שילוב של שנינות ושטותניקיות חביבה. הוא היה קרן אור במקום העבודה, דמות אהובה ומוערכת על כולם.

בחיוכו המאיר, ברגישותו העמוקה לזולת ובצניעותו הטבעית, ברק נגע בליבו של כל אדם שפגש. הוא התייחס לכל אדם בחמלה ובאנושיות, ללא הבדל דת, גזע או מעמד, ותמיד מצא את הדרך להשרות אופטימיות ושמחת חיים על סביבתו. הוא ידע לשלב בצורה מושלמת בין רצינות לבין הומור, בין עבודה קשה לרגעים של קלילות, וניצל בצורה מיטבית כל רגע בחיים, כאילו ידע שהזמן יקר וכל חוויה היא מתנה. בשעות הפנאי, אהב לטייל עם משפחתו בארץ ובעולם, לגלות פינות חמד חדשות, לחוות תרבויות שונות וליצור זיכרונות משותפים. הוא המשיך לגלוש, לבעוט בכדורסל על המגרשים המקומיים, ואהד בלהט את קבוצת הכדורסל "הפועל ירושלים", שאותה ליווה בהצלחות ובאכזבות, תמיד עם אותה רוח ספורטיבית. חייו היו מלאים, עשירים, וכל יום היה עבורו הזדמנות ללמוד, לצמוח, לאהוב וליצור.

אך כל זה השתנה בבת אחת, בבוקר שבת כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, 7 באוקטובר 2023. השעה הייתה שש וחצי בבוקר, והשקט של ראשון לציון נקרע לפתע על ידי אזעקות בלתי פוסקות, קולות נפץ רחוקים שהיוו רק קדימון לזוועה שהתחוללה באותו זמן בדרום הארץ. ארגון הטרור חמאס פתח במתקפת פתע אכזרית על ישראל. בחסות ירי מסיבי וחסר הבחנה של אלפי טילים ורקטות מרצועת עזה, שנועדו להסיט את תשומת הלב ולייצר כאוס, חדרו אלפי מחבלים – יבשתית דרך פרצות בגדר, ימית דרך הים ואף אווירית באמצעות רחפנים ומצנחי רחיפה – והחלו במסע רצחני על יישובי עוטף עזה התמימים, ועל הערים שדרות, אופקים ונתיבות. הם פשטו על מסיבות טבע תמימות שהתקיימו סמוך לקיבוצים רעים ונירים, על בסיסי צה"ל ועל אזרחים תמימים שעברו בדרכים באזור. המחבלים רצחו בדם קר כשמונה-מאות אזרחים בבתיהם, במכוניותיהם, אחרי שביצעו בהם פשעים כבדים שלא יתוארו. הם חטפו לרצועת עזה מאות ישראלים – ילדים, נשים, קשישים, גברים – והחריבו, בזזו והעלו באש בתים ורכוש, כשהם מותירים אחריהם שובל של הרס ומוות. מאות חיילים, שוטרים, אנשי כוחות הביטחון וחברי כיתות הכוננות המקומיות, אזרחים חמושים שהגנו על בתיהם, נפלו בקרב ביום הנורא הזה. בבוקר זה, שהחל בחג שמח, החלה מלחמה.

באותו בוקר, ברק לא המתין לקריאה רשמית. הוא לא היה צריך פקודה. כשהבשורה החלה להתבהר, כשהודעות הוואטסאפ מהקבוצה הצבאית החלו לזרום במהירות, כשהבין את גודל האסון והאירוע, הוא ידע את מקומו. כמו שורש עמוק באדמה, כך הייתה נטועה בו ההכרה שזה הזמן להיות שם, לעשות את מה שנדרש. הוא התייצב מיד למילואים, לבוש במדי צבא, עם תיק קרב מוכן. הוא נפרד מאנה ומנגה בחיבוק חזק, מבלי לדעת שזו תהיה הפרידה האחרונה. יחד עם צוותו, חלק מגברים אמיצים ששיתפו אותו באותה תחושת שליחות עזה, הצטרף ללחימה הקשה שהתנהלה בקיבוץ רעים, אחד ממוקדי הזוועה המרכזיים. הם נלחמו בחירוף נפש, מול אויב אכזר ובלתי צפוי, מגינים על כל פיסת אדמה ועל כל אדם שנקלע למצוקה.

במשך למעלה משלושה חודשים, נכנס ויצא ברק מרצועת עזה לסירוגין, כשהוא לוקח חלק פעיל במלחמת "חרבות ברזל", שהחלה באותו בוקר נורא. הוא וצוותו היו שם, בתוך התופת, מטהרים בתים, מסייעים לחילוץ פצועים, פועלים תחת אש בלתי פוסקת. במהלך המלחמה, עם כל האתגרים והקשיים, לקח על עצמו ברק את תפקיד הסמל. הוא היה כוח משמעותי בצוות, עוגן של יציבות ונחישות. כולם סמכו על מקצועיותו ועל שיקול דעתו הבהיר, גם ברגעים הקריטיים ביותר. הוא היה זה שהשרה רוגע, שדאג לפרטים, ששמר על מורל גבוה, גם כשעייפות ותשישות איימו להשתלט. הוא היה קשוב לחיילים, לצרכיהם, לקשייהם, והיה שם עבורם, אח גדול ומפקד אהוב. הוא עבר מאירוע לאירוע, מקרב לקרב, מודע לסכנות, אך נחוש במשימתו – להגן על ביתו, על משפחתו, על עמו.

ביום י"ב בשבט תשפ"ד, ה-22 בינואר 2024, יצא ברק חיים בן ואליד עם צוותו למשימה נוספת, אחת מני רבות, אל תוך המורכבות המסוכנת של מחנה הפליטים אלמע'אזי שבמרכז רצועת עזה. המשימה הייתה לטהר מבנים, לחפש תשתיות טרור, לאבטח את השטח. זה היה עוד יום קרב, עוד משימה שגרתית כמעט במציאות הבלתי נתפסת של המלחמה. בעת הפעילות המבצעית, כשהם פועלים בתוך אחד המבנים, אולי בתוך בית שרק לפני רגע נראה שקט, ארעה ההתפוצצות הנוראה. מחבלים ירו טילי נ"ט ו-RPG לעבר המבנה שבו שהו הכוחות. קול נפץ אדיר קרע את האוויר, קירות התמוטטו, עשן ואבק מילאו את החלל. הפיצוץ היה קטלני, עוצמתי, וגבה מחיר כבד מנשוא. עשרים ואחד חיילים, מטובי בנינו, נהרגו במקום, ובהם ברק. הוא נפל בקרב, בן שלושים ושלוש בנופלו, מפקד כיתה בגדוד 6261 שבחטיבה 261, כשהוא מגן על מולדתו, מקיים את שבועתו עד נשימתו האחרונה.

הידיעה על נפילתו נפלה כרעם ביום בהיר על משפחתו, על חבריו, על כל מי שהכירו ואהבו. הבית בראשון לציון, שפעם היה מלא בצחוקו של ברק, בדבריו החכמים, באהבתו לנגה ולאנה, נותר חלל כואב. הוא הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בראשון לציון, לצד גיבורי ישראל, כשדגל המדינה עוטף את ארונו. לאחר נפילתו, הועלה מדרגת רב-סמל ראשון לדרגת רב-סמל מתקדם, אות כבוד אחרון על מסירותו, על מקצועיותו ועל הקרבתו. הוא הותיר אחריו אישה אהובה, אנה, בת קטנה, נגה, שרק החלה את חייה, הורים כואבים, יפה ואברהם, ואח ואחות, נועם ואילון, שאיבדו את עוגן המשפחה.

על קברו הטרי, כשקולה נשבר מצער, ספדה אימו יפה: "ברק, ברקו, בני, בכורי, אהוב שלי, עשית את הכול בשקט, אבל הכי מצוין שאפשר. אומרים שכל אחד היה רוצה לבקש לעצמו בן כמותך ואח כמותך, ודאי אבא כמותך, אבל אנחנו קיבלנו, אנחנו זכינו, אבל אלוהים זה היה כל כך קצר. הלוואי ויכולנו להמשיך ליהנות ושהעולם כולו ייהנה, כי אנשים כמוך צריך לשכפל". מילותיה מהדהדות את ההערכה העצומה לאדם שהיה, לדרך שבה חי, לשקט הפנימי שבו פעל ולשלמות שבה ביצע כל דבר בחייו. היא ביטאה את הכאב על קיצור החיים, על הפוטנציאל העצום שנגדע בטרם עת, ועל התחושה העמוקה שאנשים כמו ברק הם נכס יקר מפז לחברה כולה.

אנה, אשתו, נאחזה במילים האחרונות שנשארה לה לומר, כשהיא מנסה להכיל את הבלתי נתפס: "איך אפשר לדבר עליך בלשון עבר? היית כל עולמי, כל החיים שלי זה אתה. אהבתי אותך יותר מהחיים עצמם, ועכשיו הלכת והלכו גם חיי. תודה על שמחת החיים שהענקת לנו. היית צנוע וטוב לב. חתיך שלי, מהדייט הראשון ידעתי שזה לתמיד. אהבה כמו שלנו זה פעם בחיים. ועכשיו התמיד הזה הוא רק בלב שלי. תודה על נוגי, היא בול אתה. מאה אחוז ברק. חכמה, פקחית, נבונה וטובת לב, מדליקה ומלאת חיים. איך אשרוד בלעדיך? אמרת לי אם יקרה לך משהו אני לא אחיה, אבל הנה הלכת ועכשיו איך אני אחיה? עד סוף העולם הלכת איתי. אני מבטיחה לך לשמור על נוגי עד יומי האחרון. אני אוהבת אותך לעולמי עולמים. עד יומי האחרון אהיה אשתך לעד. נוח על משכבך, מלאך יפה שלי". מילותיה של אנה, רוויות אהבה וצער עמוק, שיקפו את הקשר הייחודי והעוצמתי שחלקו. היא תיארה את ברק כמרכז עולמה, כאהבת חייה, ודיברה על האובדן הבלתי נתפס שחשה. בדבריה, היא הבטיחה לשמור על נגה, שהיא כל כך דומה לאביה, כהד חי ונושם לאהבתם.

במלאת שלושים לנפילתו של ברק, כתב אביו, אברהם, שיר, שהיה ניסיון נוגע ללב לעבד את הכאב הבלתי נתפס דרך מילים: "אב ובנו/ אב לילדים, ברק הוא בכורו/ והבן מאורו, והבן גיבורו,/ את לבו על גדותיו מילא אהבה/ ועליו תמיד סיפר בגאווה:/ ברק מוכשר, חד שכל, ענותן,/ לאשתו אנה היה – סלע איתן/ לבתו נגה – הכול נתן./ בשבת מפגש של המשפחה המורחבת/ מה נחמד ונעים ביחד לשבת./ כך התנהלו חיי שגרה/ מי דמיין יבוא יום רע?/ בחברת 'טבע' השתייך ברק לסגל/ עד אשר נקרא לדגל,/ עם חבריו נשא בנטל/ ונשלח לשדות הקטל./ פיצוץ אדיר, ואז דממה,/ אין מילים לנחמה". השיר תיאר את ברק כבן אהוב, אח, בעל ואב, אדם שכל חייו היו מסכת של נתינה ואהבה, עד לרגע שבו נקרא למלא את חובתו האחרונה.

כדי להנציח את זכרו ואת רוחו המיוחדת של ברק, פעלו בני משפחתו להקים מיזמים שהם בבחינת המשך לדרכו וערכיו. "בית בלב" הוא אחד מהם – בית פתוח ללוחמים שהם חיילים בודדים, מקום שבו יוכלו למצוא חום, תמיכה ומשפחה. זהו ביטוי מוחשי לרגישותו של ברק לזולת, ליכולתו לזהות את אלה שזקוקים לעזרה ולסייע להם. מיזם נוסף, "רוחות הברק" או "רוחו של ברק", מציע ללוחמים שחוו טראומה במהלך שירותם הצבאי שיקום נפשי ופיזי באמצעות גלישת קייט. זהו חיבור מרגש לאהבתו של ברק לים ולספורט, ולהבנה שפעילות גופנית בטבע יכולה להוות מרפא לנפש הפצועה.

בחברת "טבע" שבה עבד, הוקמה פינת הנצחה לזכרו, מקום שקט שבו יכולים עמיתיו להיזכר בו, בחיוכו וברוח הטובה שהשרה. והייתה גם מדבקה, קטנה אך מלאת משמעות, שהופקה עם "חוקי החיים על פי ברק" – תמצית של הפילוסופיה שלו, ששימשה עבורו מצפן בכל דרכיו: "תהיה רפוי, הקפד להיות חד ויסודי, שלב רצינות עם שטותניקיות וצחק מכל הלב. שאל שאלות, הסתקרן. התייחס לאנשים בחמלה ובאנושיות. שאף למצוינות ושמור על ענווה. בטח במי שאתה והשרה ביטחון". אלה לא היו רק מילים, אלא דרך חיים שברק יישם בכל מעשיו, בכל קשריו, בכל רגע בחייו.

ברק חיים בן ואליד היה אדם של אור, של צחוק, של עשייה ושל אהבה. הוא היה מלח הארץ, מטובי בניה, אדם שכל חייו היו מוקדשים לנתינה – למשפחתו, לחבריו, למדינתו. מותו הותיר חלל עצום בלבבות רבים, כאב עמוק שאין לו מזור. אך מורשתו, רוחו, ו"חוקי החיים" שלו, ימשיכו לחיות ולהאיר את דרכם של אלה שהכירו אותו ואת אלה שילמדו עליו. הוא נפל כגיבור, מגן על ביתו ועל עמו, חלק בלתי נפרד מסיפור התקומה של מדינת ישראל. זכרו יהיה נצור בליבנו לעד, מקור השראה לגבורה אנושית, לצניעות, לאהבת אדם ולמסירות אין קץ. הברק שהשאיר אחריו ימשיך לחיות, להאיר ולזכור לנו את האמת הפשוטה והחזקה ביותר: ישנם אנשים שחייהם, קצרים ככל שיהיו, משאירים חותם נצחי. יהי זכרו ברוך.