אברהם צבי צביקה פרידמן

בצפת, עיר של קדושה עתיקה ונוף דרמטי הנשפך בוואדיות עמוקים, נולד ביום ח' בתמוז תשמ"א, עשרה ביולי 1981, אברהם צבי, שכולם כינו צביקה. הוא היה הילד השישי מתוך שמונה, בן למרים ומשה יוסף, זוג חב"די ותיק שקבע את ביתו בשכונת קריית חב"ד השקטה והמלוכדת. בביתם המלא חיים, שריח תבלינים ודפי גמרא נישא בו באוויר, למד צביקה את ערכי המשפחה, הקהילה והמסורת, אך כבר מילדותו המוקדמת ניכר בו משיכה עזה, כמעט בלתי מוסברת, אל העולם שמחוץ לחלון, אל הטבע הפראי והמסתורי ששכן ממש מתחת לביתם. הוואדי התלול שירד מצפת היה עבורו לא רק מדרון ירוק, אלא שער לממלכה נסתרת, למגרש משחקים אין-סופי של תגליות.

בילדותו, עוד בטרם ידע לנסח במילים את תשוקתו, היה יורד צביקה אל הוואדי כמעט מדי יום, תיק קטן על גבו ומבט סקרן בעיניו. הוא לא חיפש צעצועים או ממתקים; הוא חיפש את אוצרות הטבע. אצבעותיו הקטנות היו חופרות באדמה הלחה, מגלות שורשים מעוותים, אבנים חלקות שזמן מים עיצב אותן, או ענף שנשבר מסופה קודמת. הוא היה מתיישב בשקט בין השיחים, קשוב לרשרוש העלים, לציוץ הציפורים הנסתרות, לזמזום הדבורים העמלות. הטבע היה הבית השני שלו, מקום שבו הרגיש חופשי, מחובר למשהו גדול ועמוק ממנו. לעיתים קרובות היה שב הביתה כשבכיסיו אוצרות קטנים – חיפושית צבעונית, זחל שעיר, אבן נוצצת. אך לעיתים קרובות יותר, היה מופיע בסף הדלת עם יצור חי: גוזל שנפל מקנו, לטאה שנלכדה, או אפילו צב קטן. אמו הייתה נאנחת בחיוך, אך אביו, שהבין את נפש הילד, היה מסייע לו למצוא מקום בבית, בגינה הקטנה, או במרפסת, לכל "אסופי" חדש. כך, בין קירות בית הכנסת לבין עצי הזית העתיקים של הוואדי, התעצבה אהבתו העמוקה לבעלי החיים, הבנה אינטואיטיבית של חייהם ושל שבריריותם. הוא למד לדבר בשפתם, ללא מילים, רק דרך סבלנות, התבוננות ונגיעה עדינה.

מסלול לימודיו של צביקה החל בישיבת חב"ד בעיר הולדתו, שם ספג את עולם התורה והמצוות. אולם, כבר אז, בין דפי הגמרא וההלכה, ניכר בו רצון עז להרחיב את אופקיו מעבר למקובל. בחטיבת הביניים עבר לישיבת "נועם מנחם", שם מצא אולי מרחב מעט שונה, אך גם שם, דרכו הייתה ברורה: הוא היה נחוש לקבוע את מסלול חייו בעצמו. בעוד רבים מחבריו התמקדו בלימודי קודש בלבד, צביקה בחר במסלול ייחודי. בכוחות עצמו, בשעות הערב המאוחרות, בין שעורי תלמוד לתפילות, השלים את לימודי הליבה. הוא רכש ספרי לימוד, שאל שאלות, ישב שעות מול חומר לא מוכר, ולבסוף ניגש לבגרויות והשלים תעודת בגרות מלאה. הדבר לא היה מובן מאליו כלל, ושיקף חריצות יוצאת דופן, נחישות ברזל, ויכולת הצבה והשגת מטרות שרבים ויתרו עליהן. הוא ידע שכדי להבין את העולם במלואו, כדי לשרת אותו באופן המיטבי, עליו לרכוש ידע רחב, הן בעולם הרוח והן בעולם המעשה.

עוד בטרם הגיע לגיל גיוס, כנער צעיר, הבחין אביו, משה יוסף, בצורך העמוק של בנו למרחבים, לעבודה פיזית שמשלבת חשיבה ומגע עם האדמה. הוא זיהה את הניצוץ בעיניו של צביקה כשהיה שב מהוואדי, ואת הצורך שלו באתגרים מחוץ לכותלי בית המדרש. ביוזמתו, חיבר אותו עם מודד שטח שהתגורר בצפת. העבודה לא הייתה קלה; היא דרשה קואורדינציה, הבנה מתמטית, יכולת ניווט בשטח משתנה, ובעיקר, שעות ארוכות תחת השמש הקופחת או בקור המקפיא. צביקה, שמעולם לא פחד מעבודה קשה, נכנס לתחום בכל מרצו. הוא למד את רזי המקצוע תוך כדי עבודה, מודד את המרחקים, משרטט מפות, מבין את הטופוגרפיה של הארץ. זו הייתה אהבה ממבט ראשון. הוא אהב את הדיוק הנדרש, את האפשרות לתרגם את השטח הפראי לנתונים מדויקים, את תחושת הסיפוק בסוף יום עבודה כשהגוף עייף אך הנפש מלאה. הוא אהב את הרוח הנושבת על פניו בשדה פתוח, את הריח של העשב היבש, את השקט שבו רק מכשירי המדידה מדברים איתו בשפה סמויה. המקצוע הזה, ששילב את אהבתו לטבע עם הצורך שלו בדיוק ובמעשה, מילא אותו תחושת משמעות.

בשנת 2000, כשהיה בן 19, התגייס צביקה לצה"ל. הוא לא התלבט לרגע באשר למסלולו; הוא רצה להיות לוחם. הוא שובץ לחטיבת הנח"ל, חטיבה ששילבה עשייה ביטחונית עם חלוציות חקלאית, והדבר התאים לאופיו ככפפה ליד. תקופת הטירונות הייתה מאתגרת, פיזית ונפשית, אך צביקה, שגדל בבית עם שמונה ילדים ולמד להסתדר בכוחות עצמו, מצא את מקומו במהרה. הוא התחבר לחבריו ליחידה, לומד את השטח, מתאמן בירי, ניווט וקרב מגע. הוא אהב את המסעות הארוכים, את הלילות בשטח תחת כיפת השמיים, את האחווה שנוצרה בין הלוחמים בשעת קושי. הוא ראה בשירותו הצבאי לא רק חובה, אלא זכות. זכות להגן על הארץ שאת שביליה למד למדוד כנער, על האנשים שבה, ועל הערכים שבהם האמין. הוא היה לוחם שקט, ממוקד, כזה שאפשר לסמוך עליו בכל מצב, ונוכחותו בצוות העניקה ביטחון.

שש שנים מאוחר יותר, בשנת 2006, חייו של צביקה קיבלו תפנית נוספת, עמוקה לא פחות. הוא פגש את גל. ההיכרות ביניהם הייתה קצרה, ארבעה חודשים בלבד, אך אינטנסיבית וחד-משמעית. מהרגע הראשון היה ברור לשניהם שמדובר בקשר אמיתי, כזה שנועד להימשך לנצח. לא היו ספקות, לא היסוסים. הייתה שם הבנה עמוקה, חיבור נשמתי, תחושה של בית. הם נישאו באותה שנה, ובנו את ביתם המשותף. המסע המשותף שלהם החל בגבעת שמואל, משם המשיכו ליקיר, ולאחר מכן לבארות יצחק. בכל מקום, הם בנו קן חם, מלא באהבה וצחוק. ובשנת 2014, מצאו את המקום שבו יקבעו את ביתם האמיתי, את ייעודם: קיבוץ עין הנצי"ב, השוכן בעמק המעיינות, סמוך לבית שאן.

עין הנצי"ב, עם מרחבי הטבע הפתוחים, השקט הכפרי, והקהילה החמה, הייתה התגשמות חלומותיו של צביקה. זה היה המקום שבו יכול היה לשלב את כל אהבותיו: הטבע, המשפחה, והעשייה למען הקהילה. בקיבוץ, הקימו צביקה וגל משפחה לתפארת. שישה ילדים נולדו להם: דניאל הבכור, מעיין, טליה, נועם, הילה ולירון. הבית שלהם היה תמיד מלא חיים, צחוק, דיונים ערים ופינות חמות. צביקה היה אב למופת, נוכח, מעורב, כזה שרואה את ילדיו ומקשיב להם באמת. הוא אהב את מרחבי הטבע שבהם נהג לטייל עם הילדים, את הפשטות והשקט של הקיבוץ, ואת תחושת העשייה והנתינה המפעמת בו. הוא לא היה אב שרק מנחה, אלא כזה שחווה יחד עם ילדיו, מלמד אותם דרך הדוגמה האישית. הם היו יוצאים יחד לטיולים רגליים או רכובים באזור, צביקה היה מסביר להם על הצמחים, על בעלי החיים, על ההיסטוריה של המקום. הוא לימד אותם להרים את הראש, להתבונן סביב, לראות את היופי שבנוף ובאנשים. "תהיו אנשים טובים," היה אומר להם בקולו הרגוע, מילים פשוטות שהכילו עולם ומלואו של ערכים.

אחת האהבות הגדולות של צביקה, מלבד משפחתו והטבע, הייתה כדורסל. הוא היה אוהד שרוף של קבוצת "הפועל גלבוע גליל", קבוצה מקומית ששיחקה בליגת העל. הוא היה נוסע עם ילדיו למשחקים, חווה איתם את הריגוש של המשחק, את המתח של הרגעים האחרונים, את השמחה שבניצחון ואת האכזבה שבהפסד. המגרש היה עבורו מקום של חיבור, של שחרור, של חוויה משותפת עם ילדיו. קולות העידוד, הצעקות, הריח של הפופקורן, כל אלה היו חלק בלתי נפרד מהחוויה. באותם רגעים, צביקה היה פשוט אוהד נלהב, אבא שחולק תשוקה עם ילדיו, מחנך אותם גם דרך עולם הספורט לערכים של עבודת צוות, התמדה, ניצחון והפסד בכבוד. הוא ידע שגם דרך רגעים כאלה, נבנים זיכרונות משותפים שילוו את ילדיו לאורך חייהם.

צביקה, שמעולם לא הפסיק ללמוד ולשאוף לידע, סיים בהצלחה תואר ראשון באוניברסיטה. הוא לא הסתפק בכך, ותכנן להמשיך לתואר שני, הוכחה נוספת לחריצותו ולצמאו הבלתי נלאה לידע. הוא עבד בחברת החשמל, שם התמחה בתחום המדידות, המקצוע שבו התאהב כנער צעיר. שם, הוא יישם את כישוריו, את דיוקו, ואת הבנתו העמוקה בקרקע ובמרחב, ותרם תרומה משמעותית לתשתיות המדינה. העבודה בחברת החשמל לא הייתה עבורו רק פרנסה; היא הייתה המשך טבעי לאהבתו לארץ, ליכולת לשרת אותה בדרך מעשית ומועילה. הוא אהב את התחושה של להיות בחוץ, לנסוע ברחבי הארץ, לפגוש אנשים שונים, ולדעת שעבודתו היא חלק ממערכת גדולה יותר, חיונית לקיום יום-יומי.

אך מעבר לעיסוקיו המקצועיים, צביקה היה איש של נתינה ללא גבולות. הוא תרם שעות רבות בהתנדבות בגופים וארגונים שונים שפעלו באזור עמק המעיינות. הוא פעל כשוטר מתנדב במשטרה, לובש את המדים הכחולים בתחושת שליחות ואחריות. הוא היה נוכח בשטח, מסייע, מאבטח, ומהווה אוזן קשבת לתושבים. הוא היה גם פעיל נמרץ ביחידת הג'יפים של עמק המעיינות, שם יכול היה לשלב את אהבתו לשטח ולנהיגה עם עזרה לזולת. הם היו יוצאים למשימות חילוץ, סיוע בדרכים קשות עבירות, וסיורים במרחבים הפתוחים של העמק. הרעש של מנוע הג'יפ, האבק המתרומם מאחוריו, האתגר שבניווט בשבילים לא מסומנים, כל אלה היו חלק מהחוויה שהזינה את נפשו.

אבל אולי התחום שבו בלטה אהבתו הגדולה ביותר לטבע ולבעלי חיים היה בהתנדבותו ב"חיבולנס". זהו מערך מתנדבים של רשות הטבע והגנים, המטפל בחיות בר מוגנות פגועות מכל רחבי הארץ. צביקה היה דואג להעברת בעלי חיים פצועים – ציפורים שבורות כנף, צבאים שנפגעו בתאונה, שועלים חולים – אל בית החולים בספארי ברמת גן. הוא היה נוהג בזהירות אין קץ, בידיים עדינות ומלאות חמלה, משוחח בשקט עם היצור הפצוע, מנסה להרגיע אותו בדרכו הייחודית. הוא ראה בכל יצור חי נשמה, זכות קיום, וחובה לסייע לו. הריח של הפרווה והנוצות, התזוזה הקלה של הגוף החלש בארגז המיוחד, המבט בעיני החיה המפוחדת – כל אלה היו חלק מחוויה עמוקה שהזינה את נפשו.

אהבתו זו לבעלי חיים הובילה אותו גם לעיסוק מקצועי ייחודי: לכידת נחשים. מה שהתחיל כתחביב ילדות וסקרנות עמוקה, הפך למקצוע של ממש. הוא היה לוכד נחשים מוסמך, מיומן וזהיר. שיחות טלפון היו מגיעות אליו בכל שעות היממה – "יש נחש בגינה!", "מצאנו נחש בתוך הבית!" – וצביקה היה מגיע במהירות, לבוש בבגדי עבודה, מצויד במוט מיוחד ובדלי. הוא היה ניגש לנחש בנחת, ללא פחד, אך ביראת כבוד. הוא לא ראה בנחשים יצורים מאיימים שיש להרוג, אלא חלק בלתי נפרד מהמערכת האקולוגית, יצורים יפים ומורכבים. הוא השתדל בכל כוחו למנוע מאנשים להרוג נחשים, גם ארסיים, מתוך הבנה עמוקה של חשיבותם לטבע. "נחש זו חיה מדהימה," היה אומר בקולו השקט, "ואם ניגשים אליה בצורה נכונה אפשר לראות את היופי הזה והיא פחות מפחידה." הוא הפך את לכידת הנחשים להזדמנות חינוכית – ללמד את ילדיו, ילדים אחרים ומבוגרים כיצד לנהוג בבעלי חיים, כיצד לכבד אותם, כיצד להבין את מקומם בעולם. הוא היה מסביר בסבלנות על מיני הנחשים השונים, על חשיבותם, על הדרך הבטוחה להתנהל בסביבתם. ילדיו היו מביטים בו בהערצה, רואים את הביטחון והשלווה שבהם ניגש ליצורים שרבים פחדו מהם.

גם בתחום המילואים, המשיך צביקה לשרת בהתנדבות מלאה, הרבה מעבר לחובתו. הוא היה כבר פטור משירות מילואים, הן עקב גילו והן לאור מספר ילדיו הרב, אך עבורו, שירות זה לא היה נתון לוויכוח. הוא ראה בו ערך עליון ומשמעותי, חלק בלתי נפרד מהיותו אזרח במדינה. הוא הגיע לכל סבב מילואים אליו נקרא, ללא היסוס, ושימש דוגמה אישית לצעירים בפלוגה ובגדוד. חבריו למילואים זוכרים אותו כאיש שקט, ממוקד, כזה שאי אפשר היה לערער על מסירותו. הוא לא דיבר הרבה, אך מעשיו דיברו בעד עצמם. הוא היה שם עבור חבריו, מקשיב, מייעץ, ותמיד מוכן לבצע כל משימה, קטנה כגדולה, בצורה הטובה ביותר.

שלל העיסוקים של צביקה – עבודתו בחברת החשמל, התנדבותו במשטרה, ביחידת הג'יפים, בחיבולנס, ובלכידת נחשים – היו מלאי עניין ובעלי משמעות עמוקה עבורו. הם לא רק מילאו את לוח הזמנים שלו, אלא גם העשירו את חיי משפחתו בחוויות יוצאות דופן. הילדים זכו לראות את אביהם בפעולה, ללמוד ממנו על נתינה, על אהבת הארץ והטבע, על אומץ לב ועל אחריות. צביקה, בחוכמתו הפשוטה והעמוקה, נהג לומר לילדיו: "תרימו ראש, תסתכלו מסביב על הנוף ועל האנשים, תהיו אנשים טובים." הוא האמין בכוחה של ההתבוננות, של הנוכחות, של ההוויה. במסר שכתב לדניאל, בנו הבכור, לקראת יציאתו לאחד הטיולים, הוא סיכם את השקפת עולמו בצורה כה נוגעת ללב: "קח את הטיול הזה כהזדמנות להתנתק מהתלות במסך הקטן. יותר להסתכל מסביב להכיר את הארץ, לשמוע מה מדברים ולהפנים, לשאול שאלות ולהתעמק, לחקור ולהבין. בטוח שיהיה לך מעניין ומלמד. ובעיקר להבין שערכים זו לא מילה גסה." מילים אלה, שנכתבו בכתב ידו, היו צוואה רוחנית, מורשת של אב לבנו, דרך חיים שלמה.

צביקה היה איש משפחה אוהב ואהוב. הוא היה בן ואח מסור שדאג להוריו ולאחיו, בעל ואב למופת, עמוד תווך יציב ואיתן בבית ובלבבות יקיריו. הוא היה אדם ישר, מוסרי וערכי, שאהב את הסביבה ונשם אל חיקו את הטבע בכל רמ"ח איבריו. איש שלם וטוב, אבא ובעל מדהים, אדם שהאמין בכל ליבו ב"אמור מעט ועשה הרבה." הוא היה פשוט, צנוע, רגיש מאוד וגם חכם. איש של אנשים, איש של אמת, שפיו וליבו היו שווים. הוא לא חיפש כבוד או תהילה, אלא פעל מתוך עקרונות פנימיים עמוקים, מתוך אהבה אמיתית לאדם, לאדמה ולבריאה כולה. נוכחותו הייתה שקטה אך עוצמתית, והשפעותיו על סובביו היו עמוקות ומרחיקות לכת.

בשבת כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, השבעה באוקטובר 2023, השקט של הבוקר התנפץ ברעש מחריש אוזניים. בשעה שש וחצי בבוקר, פתח ארגון הטרור חמאס במתקפת פתע אכזרית וחסרת תקדים על ישראל. ירי מסיבי של טילים ורקטות מרצועת עזה כיסה אזורים נרחבים בארץ, ובחסותו חדרו אלפי מחבלים – יבשתית, ימית ואווירית – והחלו במתקפה רצחנית על יישובי עוטף עזה, על שדרות, אופקים ונתיבות, על מבלי מסיבות טבע תמימים, על בסיסי צה"ל ועל העוברים בדרכים. תוך שעות ספורות, נרצחו כשמונה-מאות אזרחים בבתיהם, במכוניותיהם, אחרי שבוצעו בהם פשעים כבדים. מאות ישראלים נחטפו לרצועת עזה, ובתים ורכוש נהרסו, נבזזו והועלו באש. מאות חיילים, שוטרים, אנשי כוחות הביטחון וחברי כיתות הכוננות המקומיות נפלו בקרב. בבוקר הנורא הזה, החלה מלחמה.

צביקה, כאיש שטח ומילואים, הבין מיד את גודל השעה. עוד בבוקר השבת, בשעות הראשונות של הטבח, כשההלם והאימה אחזו בארץ כולה, הוא הוקפץ ליחידת הג'יפים שנתנה מענה ראשוני בהגנה על אזור עמק המעיינות. ללא היסוס, עם תחושת דחיפות בוערת, נפרד מגל ומהילדים. החיבוק האחרון היה חזק במיוחד, רווי דאגה ועם זאת, נחישות. הוא ידע שכל שנייה קריטית, שחיי אדם תלויים ביכולת התגובה המהירה. הוא עלה על הג'יפ, עשן המנוע היתמר באוויר, ויצא אל הלא נודע, אל הכאוס. בשעות הצהריים, כשהתמונה הקשה החלה להתבהר, הוא גויס ליחידת המילואים שלו – גדוד 8103 בחטיבת "עציוני". הוא שב הביתה במהירות, אסף את מדיו, ציודו, ונפרד שוב ממשפחתו, הפעם בידיעה ברורה שהוא יוצא למלחמה. "אני אוהב אתכם," לחש לגל, מבטו עמוק ורציני. הוא נסע צפונה, אל החזית המתהווה, מוכן למלא את חלקו בהגנה על הבית.

צביקה שירת מספר חודשים בשני סבבים אינטנסיביים במהלך שנת 2024, לאורך המלחמה שנכפתה על ישראל. הוא היה שם, נוכח, דוגמה ומופת. למרות גילו ומספר ילדיו, הוא ראה בשירות חובה עליונה, שליחות. הוא לא התלונן, לא התחמק; הוא פשוט עשה. הוא היה חלק מהותי מהכוח הלוחם, מקור השראה לחבריו הצעירים, סמל למסירות ואחריות. הלילות בשטח, השמירות הארוכות, המשימות המורכבות, כל אלה לא שברו את רוחו. הוא ידע שלכל פעולה יש משמעות, שכל צעד קטן תורם לביטחון המדינה.

בהמשך, עבר לשרת בפלח"ד מג"ב – פלוגת חוד של משמר הגבול. במסגרת תפקידו החדש, נתן מענה בתגבור כוחות המשטרה שיועדו לטיפול בטרור בתוך שטחי ישראל. זו הייתה עבודה שונה, מורכבת, שדרשה עירנות גבוהה, הבנה של סביבה אזרחית, ויכולת פעולה מהירה ומדויקת. צביקה, עם ניסיונו הרב כלוחם וכשוטר מתנדב, התאים לתפקיד באופן מושלם. הוא היה שם, בתוך הערים והיישובים, מגן על תושבים, נאבק בטרור, ומהווה מחסום אנושי בפני אלה שביקשו לפגוע.

באוקטובר 2024, עם התמשכות המלחמה והצורך הגובר בכוחות לוחמים, צביקה שוב התנדב, הפעם לשרת כלוחם חי"ר בגדוד 8211, בחטיבת אפרים. זו הייתה החלטה נוספת, מתוך עשרות החלטות קטנות וגדולות בחייו, ששיקפה את ערכיו העמוקים: להיות בחזית, להגן, להוביל בדוגמה אישית. הוא היה יכול להישאר בבית, לפנות למשפחתו, ליהנות מהפטור שקיבל. אך צביקה לא היה כזה. הוא חש את כאב האומה, את הצורך בשירות, והיה נחוש לתת את חלקו. הוא הצטרף לחבריו הלוחמים, חלק עמם את הנטל, את הסכנות, ואת האחווה הייחודית שנוצרת רק במציאות כזו. הוא התמקם במחסומים, בשטחים, ביודעו היטב את הסכנות האורבות בכל פינה.

בארבעה בפברואר 2025, יום שישי ו' בשבט תשפ"ה, הגיע הקרב האחרון. הגדוד של צביקה שהה במחסום תייסיר, אחד המחסומים השולטים על המעבר בין צפון הגדה לבקעת הירדן. זהו מחסום אסטרטגי, נקודת חיכוך קבועה, שבה המתח תמיד באוויר, גם ברגעי שגרה. השמש החלה לשקוע, צובעת את השמיים בגוונים כתומים-סגולים מעל הרי השומרון. צביקה עמד בעמדתו, עיניו סורקות את השטח, אוזניו קשובות לכל צליל. לפתע, נשמעו יריות. צרורות נורו ממקום מחבוא, פורצים את השקט של הערב המתקרב. מחבל ארור פתח בפיגוע ירי. צביקה, לוחם מנוסה ומיומן, הגיב מיד, אך היה זה מאוחר מדי. רס"ם (במיל') אברהם צבי צביקה פרידמן, בן ארבעים ושלוש במותו, נפל בקרב, מגן על חבריו, על עמו, על ארצו. עמו נפל לוחם נוסף מהגדוד, שותף לגורל ולגבורה. הוא נפל כמו שחי – בהגנה, בנתינה, באומץ לב שקט.

הידיעה על נפילתו של צביקה הכתה בהלם עמוק את קיבוץ עין הנצי"ב, את משפחתו, ואת כל מי שהכירו. איש של אהבה וחיים, איש של טבע ואמת, נלקח בפתאומיות ובאכזריות. הוא הובא למנוחות בבית העלמין של קיבוצו האהוב, עין הנצי"ב, תחת שמי העמק שכה אהב. הותיר אחריו אישה אהובה, גל, שישה ילדים יקרים – דניאל, מעיין, טליה, נועם, הילה ולירון – אם שכולה, ושבעה אחים ואחיות המומים.

גל, אשתו, הספידה אותו במילים קורעות לב, אך מלאות תקווה ואמונה בכוחה של משפחתם: "אהוב שלי. יש לנו ילדים מדהימים מלאי כוחות חיים ואנרגיות והשמחה הזאת לא תיפסק. אספתי את הילדים בבית ודיברנו שקשה ועצוב וכואב, אבל אנחנו נמשיך לשמוח ואתה לעולם תישאר אצלנו בלב... זה שבר עצום ומתוכו נצמח ונחיה חיים מלאים יחד. משפחה אוהבת וחמה. נמשיך לשמוח ותמיד תישאר בלב. יש געגועים וזיכרונות מתוקים שתמיד תהיה בהם אצל כל אחד ואחת. תודה על השנים היפות שלנו ביחד. על השמחה והאושר, על הוויכוחים וחילוקי הדעות שמהם בנינו את עצמנו, ועל הילדים. לך ונוח בשלווה, אני אוהבת אותך."

מילותיה של גל שיקפו את רוחו של צביקה עצמו. הוא לא היה רוצה שישקעו בעצב, אלא שימשיכו לחיות, לצמוח, לשמוח, ולראות את הטוב בעולם. מורשתו אינה רק זיכרון של לוחם שנפל, אלא סיפור חיים של אדם שלם, ערכי, שאהב את אדמתו, את משפחתו ואת כל יצור חי. הוא היה הגשר בין עולם הרוח לעולם המעשה, בין האדם לטבע, בין הפרט לקהילה. במותו, השאיר אחריו חלל עצום, אך גם זרע של תקומה, הבטחה להמשכיות, לאור שימשיך להאיר דרך ילדיו, דרך מעשיו, ודרך זיכרונו שנצור בלב כל מי שנגע בו. צביקה חי את חייו כסיפור מתמשך של נתינה, אהבה, וחיבור עמוק לארץ ולכל מה שחי בה. נפילתו היא פרק כואב בסיפורה של האומה, אך היא גם עדות לגבורה אנושית, פשוטה ועמוקה, שצומחת מתוך אהבה בלתי מתפשרת לחיים ולזולת. יהי זכרו ברוך.