אברהם אובגן

בנתיבות, עיר שמשתנה כל העת ועדיין שומרת על ניחוחות של מסורת עתיקה לצד רוח צעירה ומתפתחת, נולד ביום קר אך עטוף חום משפחתי, ב' בכסלו תשס"ג, שבעה בנובמבר 2002, ילד אחד-עשר במספר להוריו מנטגואב ופרדה אובגן. הבית, על שלל קולותיו וריחותיו, היה ממלכה קטנה של תנועה בלתי פוסקת, של צחוקים וצעקות, של אחים ואחיות גדולים ממנו – רחל, דנה, עדינה, אבטה, יוסי, דרסה, אסתר, ליאור, שרה, יורם – ושל אח קטן שעוד יבוא אחריו, אמיר, שיצטרף מאוחר יותר למשפחה רחבת הידיים הזו. כשנולד, נשאה עיניו של אביו אליו בחשש ובתקווה, והעניק לו שם נוסף, שם של הבטחה ושל כאב חבוי, ברסאו – מילה באמהרית שמהדהדת את המשמעות העמוקה "אם אשכח אותו". זה היה שם שחיבר אותו, עוד לפני שלמד ללכת או לדבר, לזיכרון כואב של אח בכור אהוב שאבד לאביו, ולמעשה הטיל עליו, בעדינות וללא ידיעתו, שליחות של חיבור והנצחה, של לעולם לא לשכוח את מי שהיה לפניו ושל לשאת את הסיפור קדימה. וכך, עם שני שמות – אברהם, וברסאו – החל הילד את מסע חייו בתוך המארג העשיר והמורכב של משפחת אובגן.

הבית בנתיבות, על קירותיו הספוגים בסיפורים ובצחוק, היה המקום שבו צמח אברהם. הוא היה ילד יפה תואר, לא רק במראה החיצוני אלא גם באור שהקרין מפנימיותו. עיניו הטובות, שלעיתים קרובות היו מוארות בחיוך כובש, סיפרו סיפור שלם מבלי שיצטרך להוציא מילה. הוא היה ילד שקט, לא מהסוג שרודף אחרי תשומת לב, אלא כזה שיודע להקשיב ולהתבונן, לספוג את העולם סביבו במבט רחב ורגיש. השקט הזה לא היה של ביישנות או חולשה, אלא שקט פנימי ועוצמתי, מעין נוכחות רגועה שהשרתה שלווה על הסובבים אותו. כשהיה מחייך, החיוך שלו היה כמו קרן שמש פתאומית ביום מעונן – רחב, כנה, מדבק, והצליח להביע כל כך הרבה: שמחה, הבנה, אמפתיה. המכרים שלו, אלה שראו אותו גדל בין סמטאות העיר ובין חדרי הבית ההומים, תמיד תיארו אותו כ"ילד קסם", כי הייתה בו איזה הילה מיוחדת, שילוב של צניעות וטוב לב, של עוצמה פנימית וחיצונית שבאה לידי ביטוי במעשים ולא במילים רבות. הוא היה הילד שכשצריך עזרה, פשוט מופיע ומושיט יד, וכשצריך להרגיע רוחות סוערות בין האחים, חיוך קטן שלו היה לעיתים קרובות מספיק.

החיים במשפחה גדולה לימדו את אברהם שיעורים רבים על חלוקה, על ויתור, על אהבה ללא תנאי, ועל מציאת מקום משלך בתוך קבוצה תוססת. הבית היה תמיד מלא חיים: ארוחות משותפות סביב שולחן גדול, שיחות רועשות, משחקים בחצר, ואינסוף רגעי אחווה. אברהם, על אף שקט נפשו, ידע למצוא את מקומו בתוך הרעש וההמולה. הוא היה קרוב לכל אחד מאחיו ואחיותיו, למרות פערי הגילים – משימה לא פשוטה כשיש כל כך הרבה דמויות ואישיויות שונות. הוא לא היה ילד שמתערב במריבות, אלא זה ששומע את שני הצדדים, מציע פתרון בשקט, או פשוט מחבק. הוא היה האוזן הקשבת לאחיותיו הגדולות כשהתלבטו על דברים, והכתף התומכת לאחיו הקטנים כשהיו זקוקים לכך. הוא כיבד את הוריו בלב שלם, וכל מעשיו היו מכוונים להסב להם אושר ונחת. הוא ידע שנוכחותו השקטה והטובה היא מתנה עבורם, והשתדל תמיד לעמוד בציפיותיהם, לא מתוך פחד אלא מתוך אהבה עמוקה וכבוד. בנתיבות, בין הריחות המתוקים של המאפים ביום שישי לבין קולות השירה העולים מבית הכנסת בשבתות, עיצב אברהם את אישיותו הייחודית, שילוב של ענווה, שמחת חיים וחוזק פנימי.

כשאברהם היה עדיין נער, חלו שינויים בחיי המשפחה. הוריו התגרשו, והוא עבר עם אימו לאשקלון. המעבר, מן הסתם, היה כרוך באתגרים, בהסתגלות למקום חדש, לבית חדש, ולמסגרת חיים שונה. אך אברהם, עם השקט הפנימי והעוצמה שלו, ידע להתמודד גם עם המהמורות הללו. באשקלון, עיר הים התוססת, הוא החל ללמוד בתיכון "אורט אפרידר". גם שם, כמו בנתיבות, בלט בנוכחותו המיוחדת. מוריו זכרו אותו כנער חייכן ונעים הליכות, שתמיד היה הראשון להירתם לעזרה, ללא צורך לבקש ממנו במפורש. הוא היה אהוב על חבריו לכיתה, לא רק בזכות חיוכו הכובש, אלא גם בזכות טוב ליבו האמיתי ויכולתו ליצור קשרים כנים ועמוקים. הוא לא היה חלק מהקליקות הרועשות או המרכזיות, אך כולם כיבדו אותו וחיפשו את חברתו. הוא היה החבר שאפשר לסמוך עליו, שישמור סוד, שיעזור בשיעורים, או פשוט יקשיב. הוא לא היה צריך לדבר הרבה כדי שאנשים ירגישו בנוח לידו; השקט שלו היה מזמין, החיוך שלו פתח דלתות.

בכיתה ט', מצא אברהם בית נוסף, מקום שבו ערכיו הפנימיים יכלו לפרוח ולהתגשם – תנועת "הנוער העובד והלומד" בסניף אשקלון. כאן, בין פעילויות חברתיות, טיולים בטבע ודיונים ערכיים, מצא אברהם את המרחב שבו יכול היה להביא לידי ביטוי את כל מה שאפיין אותו. מדריכו בסניף, אביחי, זיהה בו מיד נער בעל פוטנציאל אדיר: "אברהם היה נער ערכי וטוב לב שלקח על עצמו משימות בהתלהבות," סיפר אביחי שנים לאחר מכן, כשכבר היה מאוחר מדי. אברהם לא היה צריך לדחוף אותו, הוא התנדב מיוזמתו, תמיד עם אותו חיוך כובש. כשהתנועה חיפשה מדריכים לילדי עולים, אברהם היה בין הראשונים להיענות לקריאה. הוא ראה בכך לא רק משימה, אלא שליחות – לחבר, לגשר, לתת תחושת שייכות. הוא עבר הכשרה מקיפה, למד כלים להדרכה, ובמהרה הפך למדריך נערץ על חניכיו. הוא הדריך חמישה-עשר בני נוער בשכבה ח' בשכונתו, ילדים שחלקם הגיעו מרקעים מורכבים, והצליח לגעת בלבם. הוא לא רק לימד אותם על ערכים ועל חברה, אלא העניק להם דוגמה אישית של אכפתיות, הקשבה וסבלנות. החניכים אהבו אותו מאוד, נמשכו אל השקט שלו, אל החיוך שלו, ואל העובדה שהוא תמיד ראה אותם, הקשיב להם באמת. הוא ידע לבנות איתם אמון, ליצור מרחב בטוח שבו יכלו להרגיש חופשיים להיות מי שהם, ולחלום.

עם סיום לימודיו בתיכון, החליט אברהם להמשיך את דרכו בתנועה ולצאת לשנת שירות. זו הייתה החלטה טבעית עבורו, המשך ישיר לערכים שספג בבית ובתנועה. הוא הצטרף לגרעין "אודם", גרעין של צעירים חדורי מוטיבציה ששאפו להגשמה חברתית. הם יצאו יחד לחוות הכשרה, מקום שבו חיו ועבדו יחד, למדו על חקלאות, על עבודת כפיים, ועל חיים קהילתיים שיתופיים. עבור אברהם, המגע עם האדמה היה חוויה מכוננת. הוא לא אהב את האדמה כרעיון מופשט, אלא את המגע הישיר של ידיו באדמה הלחה בשעות הבוקר המוקדמות, את ריח העשב הטרי אחרי הגשם, את רעש המנוע של הטרקטור העובד בשדה. הוא מצא סיפוק עמוק בעבודה פיזית תחת השמש הישראלית, בראיית התוצאות של עמלו. הוא למד להבין את מחזוריות הטבע, את חשיבות הסבלנות וההתמדה. הוא אהב את תחושת הסיפוק בסוף יום עבודה מפרך, כששריריו כואבים אך ליבו מלא. בחוות ההכשרה, הוא לא רק עבד בשדה אלא גם בנפשם של חבריו לגרעין. הוא היה אהוב מאוד על חבריו, בזכות אותה תכונה מיוחדת שלו – החיוך הכן והצוחק שהיה נשאר בלב כל מי שהכיר אותו. הוא יצר קשרים עמוקים, אמיתיים, כאלה שילוו אותו הלאה בחיים.

לאחר חוות ההכשרה, המשיך אברהם את שנת השירות שלו כקומונר, מדריך ראשי, בקן קריית אונו של "הנוער העובד והלומד". זו הייתה משימה מאתגרת, שדרשה אחריות רבה, יכולת ארגון, ובעיקר המון לב ונשמה. הוא היה אחראי על קבוצות רבות של חניכים, על מערכי פעולה, על אירועים קהילתיים. חבריו לגרעין העידו עליו שהיה מדריך נערץ, כזה שחניכיו הסתכלו עליו כמודל לחיקוי. הוא לא ניסה להיות סמכותי בכוח, אלא בהשראה. הוא יצר אווירה של אמון וכיף, שבה כל ילד הרגיש שייך ומוערך. חיוכו הרחב וטוב ליבו הותירו חותם עמוק בלבבות של הילדים שבהם טיפל, ושל חבריו לצוות ההדרכה. הוא היה בנשמתו אדם של חיבורים – חיבור בין ילדים, בין קהילות, בין עבר ועתיד. הוא ידע איך להוציא מכל אחד את הטוב שבו, איך לגרום לו להאמין בעצמו. הוא היה מסור לחבריו, למשפחתו ולקהילתו, והחיבור לשורשיו האתיופיים היה חלק חשוב ובלתי נפרד מזהותו. הוא נשא את הסיפור של משפחתו, של קהילתו, בגאווה ובאהבה, וראה בכך חלק ממי שהוא.

ביום 22 באוגוסט 2021, עם סיום שנת השירות, הגיע הרגע שבו אברהם התגייס לצה"ל. כלוחם בגדוד 932 של חטיבת הנח"ל, הוא מצא את עצמו בסביבה שונה לחלוטין מחוות ההכשרה או מקן הנוער. אך גם כאן, בתוך ההיררכיה הצבאית הנוקשה והדרישות הפיזיות והמנטליות הגבוהות, אברהם בלט. הוא לא היה הלוחם הרועש ביותר, זה שצועק פקודות או מחפש את אור הזרקורים. להיפך. הוא היה השקט, זה שמעשיו דיברו במקומו. הוא בלט במסירותו הבלתי מתפשרת, במקצועיותו המרשימה ובמאור פניו שתמיד שמר עליו, גם ברגעים הקשים ביותר. מפקדיו העריכו אותו מאוד, ראו בו פוטנציאל אדיר. מפקד המחלקה שלו תיאר אותו במילים שנצרבו בזיכרון: "אברהם תמיד היה ראשון. ראשון להתנדב, ראשון להקריב, ראשון לצחוק, ראשון לחייך את החיוך הבלתי נשכח שלו." המפקד הבין שאברהם היה מנהיג, לא בזכות דרגות או סמכות פורמלית, אלא בזכות מי שהוא כאדם. "לא צריך להיות מפקד כדי להיות מנהיג, ואברהם הוא ההוכחה לכך. בשקט בשקט סחף אחריו מחלקה שלמה וגם את כל מי שבמקרה עבר בדרכו, חיוך קטן וכולם הולכים אחריו." הוא היה זה שהתנדב למשימות הקשות ביותר, זה שלא התלונן, זה ששמר על מורל גבוה גם כשהיה קשה. הוא ידע להפוך סיטואציות מורכבות לקלילות באמצעות חוש הומור מיוחד. כשחבריו היו שואלים אותו, אחרי שסיפר בחיוך על רגעים קשים במהלך השירות: "איך אתה מספר את זה ככה, בקלילות כזו, כאילו כלום?", תשובתו תמיד הייתה אותה תשובה, עם אותו חיוך: "מה נעשה אם לא נצחק על זה?" הוא היה אופטימי ושמח בחלקו, תמיד הסתכל על חצי הכוס המלאה, וביכולת הזו שלו, הצליח להרים את רוחם של כל מי שהיה סביבו.

במהלך שירותו הצבאי, עבר אברהם להתגורר עם אימו בנתניה, עיר שקטה יותר מאשקלון הסוערת, מקום שבו יכלו שניהם למצוא מעט שקט וקרבה. הוא היה בן מסור להוריו, ועם אימו שמר על קשר הדוק במיוחד. הוא היה חוזר הביתה בחופשות, עייף מהשירות הקרבי, אך תמיד עם אותו חיוך כובש, מוכן לעזור, להקשיב, ולמלא את הבית באורו המיוחד. הוא היה אמור להשתחרר משירות בחודשים הקרובים, תכנן את העתיד, את החיים שאחרי המדים. הוא חלם, כמו כל חייל צעיר, על טיולים, על לימודים, על הקמת משפחה. הוא היה חבר טוב ונאמן, אדיב ואכפתי, ורכש חברים בכל תחנות חייו – מנתיבות, דרך אשקלון, דרך קן הנוער העובד והלומד, ועד למחלקה שלו בנח"ל. הוא היה אדם שחיבר בין אנשים, שגרם להם להרגיש טוב עם עצמם וזה עם זה. החיבור הזה, לקהילה, לחברים, למשפחה, ולשורשיו, היה אבן יסוד בזהותו, והוא נשא אותו בגאווה בכל מקום אליו הלך.

ואז הגיע אותו בוקר, שבת כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, השבעה באוקטובר 2023. בשעה שש וחצי בבוקר, כשהשמש החלה לעלות מעל עוטף עזה, ורבים עוד היו שרויים בשינתם או בדרכם לבתי הכנסת, נפתחה מתקפת הפתע של ארגון הטרור חמאס. אלפי רקטות וטילים נורו לעבר ישראל, ואלפי מחבלים חדרו את הגבול – ביבשה, בים ובאוויר. הם פשטו על יישובי עוטף עזה, על שדרות, אופקים ונתיבות, טבחו במבלים במסיבת הטבע ליד רעים ונירים, תקפו בסיסי צה"ל ופגעו בעוברים ושבים בדרכים. תוך שעות ספורות, נרצחו כשמונה מאות אזרחים בבתיהם ובמכוניותיהם, מאות נחטפו לרצועת עזה, ובתים ורכוש נהרסו, נבזזו והועלו באש. מאות חיילים, שוטרים, אנשי כוחות הביטחון וחברי כיתות הכוננות המקומיות נפלו בקרב, מגינים על ביתם ועל ארצם. בוקר זה, שהחל בחג שמחה, הפך בן רגע לבוקר של שחור ואבל, והצית מלחמה שלא ידעה כמותה.

הידיעות הראשונות החלו לזרום בטלפונים, בווטסאפ, בשיחות טלפון קטועות. האוויר התמלא בצרחות אזעקה וקולות נפץ. אברהם, כמו אלפי חיילים ומילואימניקים אחרים, הוקפץ באופן מיידי. המסרונים הראשונים, השיחות הדחופות, כולם הבינו שזה לא עוד סבב לחימה רגיל. זה היה אירוע חסר תקדים, מתקפת פתע אכזרית. הוא התארגן במהירות, עם אותה נחישות שקטה שאפיינה אותו, ויצא אל הלא נודע. הוא נפרד מאימו בחיבוק חזק, מילה של הרגעה, ואולי אותו חיוך כובש שאמר "יהיה בסדר". הוא וחבריו ליחידה, גדוד 932 של חטיבת הנח"ל, מצאו את עצמם תוך שעות ספורות בלב העשייה, נלחמים בעוז ובנחישות כדי להגן על הבית.

במשך חודשים ארוכים, אברהם לחם עם יחידתו ברצועת עזה. זו הייתה מלחמה שונה מכל מה שהכירו. מלחמת גרילה בשטח בנוי, מנהרות, מלכודות, אויב בלתי נראה. הוא חווה רגעים קשים, ראה מראות שיישארו איתו לנצח, אך תמיד שמר על צלילות דעת, על מקצועיות, ועל אותו חוש הומור שאפשר לו ולחבריו לנשום לרגע בתוך התופת. חיוכו היה מגדלור של אופטימיות בתוך החושך. הוא היה שם בשביל חבריו, מקשיב, מעודד, מושיט יד. הוא המשיך להיות "הראשון להתנדב, הראשון להקריב", לא רק בתיאוריה, אלא בכל יום מחדש, בשטח, תחת אש. הם עברו שכונה אחרי שכונה, בית אחרי בית, מטהרים את השטח ממחבלים, מחפשים חטופים, נלחמים על כל פיסת אדמה, על כל נשמה. הבוץ, העייפות, הפחד, הכאב – כל אלה לא שברו את רוחו. הוא נלחם מתוך אמונה עמוקה בצדקת הדרך, מתוך הבנה שהוא מגן על משפחתו, על ביתו, על המדינה כולה.

ביום י"א באדר א' תשפ"ד, עשרים בפברואר 2024, יום שייזכר לנצח כיום של כאב עמוק, יצא אברהם עם כוחו למשימת פשיטה בשכונת זייתון שבצפון רצועת עזה. השכונה, צפופה ומורכבת, הייתה ידועה כמעוז טרור. האוויר היה ספוג במתח. כל צעד היה מחושב, כל פינה יכלה להסתיר סכנה. הם התקדמו בזהירות, העיניים סורקות כל סדק, כל צל. לפתע, ללא התרעה מוקדמת, נתקל הכוח בחוליית מחבלים. ירי עז נפתח לעבר הלוחמים. הרגעים הבאים היו בלתי נתפסים – רעש יריות מחריש אוזניים, אבק, צעקות. אברהם, עם תגובה מהירה וללא היסוס, נכנס לקרב. הוא נלחם באומץ לב, מגן על חבריו, על המשימה. אך בלהט הקרב, במהלך חילופי האש, הוא נפגע. פגיעה אנושה. הוא נפל במקום, בן עשרים ואחת בלבד. באותה תקרית קשה, נפצעו שלושה לוחמים נוספים באורח קשה, עדות לעוצמת האש ולסכנה שבה היו נתונים. הרגעים שלאחר מכן היו של כאב ותדהמה, של ניסיונות הצלה נואשים, של הבנה נוראית שאחד מהם, אברהם, ילד הקסם עם החיוך הכובש, כבר לא יחזור.

הידיעה על נפילתו של סמל-ראשון אברהם אובגן הכתה כרעם ביום בהיר. משפחתו, חבריו, מפקדיו וחניכיו, כולם ספגו מכה אנושה. ההודעה נמסרה למשפחה בביתם בנתניה, וקולה של המלחמה, שהיה עד אז רחוק מעט, פרץ פנימה במלוא עוצמתו. אברהם הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בהר הרצל בירושלים, בין גיבורי ישראל, נוף הרים ירוק שעוטף את קברי הנופלים. אלפים ליוו אותו בדרכו האחרונה, דמעות רבות נשפכו על קברו הטרי. הותיר אחריו הורים, ואחד-עשר אחים ואחיות, משפחה שלמה שנותרה עם חור ענק בלב, עם געגוע בלתי נתפס.

האבל היה עמוק וכואב, אך לצידו צמחה גם מורשת, מורשת של אהבה, של אור, ושל תקומה. אחיו דרסה, במילים ששוברות את הלב, כתב: "עברו מאתים שישים ואחד ימים. זה שלושים ושבעה שבועות ויומיים. זה גם שמונה חודשים ועשרים ואחד ימים. מאותו היום נפשנו לא יודעת מרגוע. לפעמים אני כואב את לכתך כאילו הודיעו לי היום. אני מתגעגע אליך המון וכך גם כל המשפחה. נפער לנו חור בלב שכנראה אף פעם לא ייסגר. אני אעשה את כל המאמצים למלא את החור הענק הזה בזיכרונות שיש לי ממך... אני מקווה שטוב לך שם למעלה ושאתה אהוב לפחות כמו שאנחנו אוהבים אותך, וניפגש בסוף אתה יודע". מילותיו של דרסה ביטאו את הכאב הבלתי נתפס, את הניסיון הנואש להיאחז בזיכרונות, בתקווה למפגש עתידי.

אחותו, במילים מלאות עוצמה, ספדה לו והגדירה את מורשתו: "גיבור שלנו, יקר ואהוב כל כך. נפלת בהגנה על ארצנו, ניצבת בחזית למען ביטחונה של מדינת ישראל. היית ולעולם תהיה גאוותנו. השארת אחריך מורשת מפוארת שמסמלת את האדם הערכי שהיית: כיבוד הורים, צניעות, ערך החברות, אופטימיות ומסירות." היא דיברה על הכאב הנוראי, על הנשמה השורפת והלב המצולק, אך גם על ההבטחה לחיים: "במותך ציווית לנו את החיים. על אף הכאב הנוראי הזה שקשה להכיל... מבטיחה לך כאן שאדבק בחיים. אחיה את חיי, לא אתן לחושך לנצח, אור נפשך יאיר עלי וארגיש אותך לצידי. נדאג להרים אחד את השנייה כמשפחה, שאף אחד לא ינבול. אתה דאגת לנו לקרקע בטוחה, עכשיו חובתנו לצמוח." במילים אלה, היא לא רק התאבלה, אלא גם נטעה זרע של תקומה, של בחירה בחיים ובאור, בדיוק כפי שאברהם עצמו היה בוחר.

המשפחה, על אף הכאב העצום, בחרה להנציח את אברהם בדרכים רבות, ברוח האופטימיות והחיבור שאפיינו אותו. הם פתחו דף אינסטגרם לזכרו, remember_avraham_uvgan, שבו הם מעלים תמונות, הקדשות ופעולות הנצחה, ששומרות על זיכרונו חי ונוכח. הופקו אלבום תמונות מרגש, חולצות ומדבקות שעליהן הוטבעו המשפטים המזוהים עמו: "מה נעשה אם לא נצחק על זה?" – המבטא את חוש ההומור הייחודי שלו ואת יכולתו לראות את הטוב גם ברגעים הקשים; ו"החיוך שלך זה הכוח שלנו" – המעיד על העוצמה שהקרן החיוך הכובש שלו. לזכרו התקיים גם טורניר כדורגל, פעילות שמשלבת שמחת חיים וחיבורים אנושיים, בדיוק ברוחו. הוכנס ספר תורה לעילוי נשמתו, ונערך ערב לזכרו בהשתתפות חברים ובני משפחה, מפגש מרגש של קהילה שבאה לחלוק כבוד ולהיזכר באיש המיוחד שהיה.

אך אולי המיזם המרגש והסמלי ביותר שהשיקה משפחת אובגן הוא "קפה ברסאו". זהו מותג קפה הנושא את שמו הנוסף של אברהם, השם שנתן לו אביו – "אם אשכח אותו". מיזם זה אינו רק עסק מסחרי, אלא גלגול של ממש לערכיו של אברהם ולשורשיו האתיופיים. טקס הקפה האתיופי, עם מסורתו העשירה, מגלם עוצמות ועומקים תרבותיים. שתיית הקפה היא לא רק פעולה יומיומית, אלא טקס קהילתי שבו המשפחה, הקהילה או השכנים מתכנסים יחד מספר פעמים ביום. מי שמתיישב לשתות קפה, נדרש לעצור, לשהות, לשוחח, להתכנס יחד – בדיוק הערכים שאברהם ייצג בחייו. כפי שכתבו בני המשפחה באתר המיזם: "קפה ברסאו טומן בחובו את הנצחת סיפורו של אברהם אובגן ז"ל - בחור צעיר ישראלי-אתיופי, ערכי, לוחם, אח, בן, חבר, שנפל בעת שירות החובה בצה"ל בעת מלחמת חרבות ברזל. אברהם הקרין אור ושמחת חיים לכל מקום שהלך, וכך נזכור אותו תמיד." זהו מיזם שמחבר את עברו של אברהם, את שורשיו, את הקהילתיות שאפיינה אותו, עם ההווה והעתיד, והופך את הזיכרון שלו למשהו חי, נושם, מחבר ומפיץ אור.

אברהם אובגן ז"ל, ברסאו, לא רק נפל בקרב, אלא השאיר אחריו שובל של אור, של אהבה ושל ערכים. הוא היה גשר בין עולמות, בין תרבויות, בין אנשים. הוא היה ההוכחה החיה לכך ששקט פנימי יכול להקרין עוצמה אדירה, שחיוך יכול לשנות מצב רוח שלם, ושמסירות וכנות הן אבני יסוד לחיים מלאים ומשמעותיים. סיפורו של אברהם הוא סיפור של גבורה שנובעת מתוך האנושיות הפשוטה, מתוך הבחירה היומיומית להיות אדם טוב, אח אוהב, בן מסור, חבר נאמן ולוחם עשוי ללא חת. הוא נלחם למען ארצו, למען עמו, למען החופש לחיות כאן. במותו ציווה לנו לא רק חיים, אלא גם את המורשת של "מה נעשה אם לא נצחק על זה?" – הבחירה באופטימיות גם מול הקושי הגדול ביותר, הבחירה באור על פני החושך. הוא נפל כגיבור, אך זכרו ממשיך לחיות ולהאיר, דרך משפחתו שבחרה לצמוח מתוך הכאב, דרך חבריו שנושאים אותו בליבם, ודרך מיזמים כמו "קפה ברסאו" שממשיכים לחבר אנשים סביב כוס של קפה, של שיחה, ושל זיכרון. אברהם אובגן, ילד הקסם מנתיבות, שהיה ללוחם בנח"ל, הוא חלק בלתי נפרד מסיפור התקומה הישראלי, גיבור אנושי שחיוכו וכוחו הפנימי ימשיכו להדהד בלבבות לעד.