אברהם חובלאשוילי

באשדוד, עיר חוף שטופת שמש, ביום קיץ של 1997, נולד ילד ששמו אברהם, אך עד מהרה כולם כינוהו בחיבה "אבי". הוא היה הבכור לרבקה וסימון, אח גדול לדניאל, שבא לעולם שבע שנים אחריו. כבר מילדותו המוקדמת, ניכר באבי ניצוץ מיוחד, חיוך רחב שנדפס בזיכרון כל מי שפגש בו, חיוך שהפיץ סביבו שמחה ואהבה טהורה. הבית ברחוב השקט היה מלא בצחוקו, בצעדיו הנמרצים, ובנוכחותו שאי אפשר היה להתעלם ממנה. דניאל, אחיו הצעיר, זכר אותו תמיד כ"בוס" קטן, דמות סמכותית וחמה גם יחד. הוא סיפר איך אבי, עוד לפני שמלאו לו שמונה שנים, כבר טיפל בו, החליף לו חיתולים, וראה בו מעין אב קטן. אבי שנא לבקש עזרה, ראה בכך חולשה, והעדיף תמיד להתמודד ולהצליח בכוחות עצמו, תכונה שתלווה אותו לאורך כל חייו ותעצב את דרכו.

שנות ילדותו עברו עליו ברחובות אשדוד, בין משחקים בחצר האחורית לריצות אל הים, כשהוא סופג את ריחות המלח והים התיכון. את שנות לימודיו הראשונות עשה בבית הספר היסודי "המגינים", שם כבר בלט לא רק בשל שערו הג'ינג'י האסלי, אלא גם בזכות אישיותו הכובשת. המחנכת דליה זכרה אותו תמיד כילד בעל "עיניים מבינות וטובות", עיניים שהצליחו להכיל עולם שלם של רגישות וחדות. המורה מרדכי נזכר איך אבי הקטן היה מבקש להשקות את העציצים במסדרונות, תמיד עם חיוך שלא מש מפניו, מוכן לעזור בכל דבר. אהבתו לעזור לאנשים ולטפח את סביבתו הייתה טבועה בו עמוק, והיא באה לידי ביטוי גם באהבתו לכדורגל, שתפסה מקום של כבוד בחייו. הוא היה אוהד שרוף של קבוצת "ברצלונה", ואת ההתלהבות הזו, שהייתה כמעט ילדותית, שמר גם כשבגר. טיולים מיוחדים שערך בהמשך חייו כדי לצפות במשחקי הקבוצה, לעיתים יחד עם שושי, אהבת חייו, היו עבורו חוויה של התרגשות טהורה, כמו ילד בלונה פארק. הוא הצטיין בכל מה שעשה, בלימודים, בחוגים ובמשחקים עם חברים.

חברי ילדות רבים היו לו, אבל עם שלושה מהם, אסף, תמיר ויוני, שמר על קשר הדוק ומיוחד, קשר שנוצר עוד בכיתה א' וליווה אותם לאורך כל הדרך. ארבעתם הפכו למעין משפחה, מעבר לחברות רגילה, ועם השנים, גם בנות זוגם הצטרפו למעגל והפכו לחברות הכי טובות, יוצרות מעגל חברתי תומך וחם שהיה לו לבית נוסף. בגיל שבע-עשרה, כנער מתבגר, פגש אבי את שושי, אהבת חייו, כשהשניים עבדו יחד באותו אולם אירועים באשדוד. הוא, כצפוי, כבר היה האחראי על המשמרת, משרה שדרשה ממנו את אותה אחריות ומשימתיות שאפיינו אותו תמיד. שושי סיפרה אחר כך, בחיוך, שהם אמנם עבדו בשני קצוות מרוחקים של האולם, אבל מהרגע הראשון שראתה אותו, הוא פשוט "מגנט" אותה. היא חשה צורך עז ובלתי נשלט לגשת אליו ולדבר איתו, כאילו כוח בלתי נראה משך אותה אליו. ה"קליק" ביניהם היה מיידי וסוחף, ובמהרה הפכה הידידות לזוגיות חמה וחזקה, שהייתה מיועדת ללוות אותם לאורך שנים. בדיעבד, הם גילו שזרעי היכרותם ניטעו עוד כשהיו בני שנתיים, אז אימותיהם עבדו יחד, ושהם למעשה גרו בשכנות קרובה. "לאורך הדרך היו כמה וכמה סימנים שהעידו שההיכרות הזאת הייתה סוג של קארמה," אמרה שושי, משוכנעת שהגורל הפגיש ביניהם. בתחילה, היא חששה לשתף את משפחתה בסוד הקשר המתהווה, מכיוון שידעה כי אימותיהן כבר נדברו ביניהן בנושא. כשאספה אומץ וסיפרה לאמה, זו הגיבה בחיוך יודע-כל: "מה, את חושבת שאני לא יודעת?"

אברהם חובלאשוילי מאשדוד שירת כסגן מפקד גדוד קרקל ונפל בגיל 26.

ב-25 בנובמבר 2015, התגייס אבי לצה"ל, שם הוצב בחיל הגנת הגבולות והחל את מסלול הלוחם בגדוד "קרקל" (33), גדוד ייחודי הפועל תחת חטיבת "פארן" ומשלב לוחמים ולוחמות כאחד. מהרגע הראשון, נשבה אבי בקסמו של הגדוד ובצה"ל בכלל. האווירה, המשימתיות והרעות הדליקו בו ניצוץ נוסף, ומהר מאוד סומן כמי שמיועד לפיקוד. המ"כית שלו, נעה, כתבה עליו: "בלטת במוטיבציה הגבוהה שלך, במסירות, וכאדם חדור מטרה שתמיד שואף גבוה. חייל שכל הזמן רוצה שאאתגר אותו ואת הכיתה עוד ועוד, שותף לשיחות על שליחות ומשמעות, ותמיד עם חיוך על הפנים." ההתלהבות והנחישות שלו היו מדבקות, והוא היה מודל לחיקוי עבור חבריו. אבי נשלח לקורס מפקדי כיתות, שם שכלל את יכולות המנהיגות הטבעיות שלו, ומיד לאחר מכן המשיך לקצונה, כשהוא מבין שזהו ייעודו האמיתי. יעל, חברה למסלול הקצונה, העידה עליו: "כל מי שהסתכל לך לרגע בעיניים ידע שתגיע רחוק. בשקט ובצניעות דמיינת את עתידך בצבא וחיכית בסבלנות ובנחת להתקדם ולגדול. תמיד היית חזק ואף פעם לא שכחת להקשיב לצרכים של אנשים שסביבך." הוא היה ידוע בכינוי "ג'ונסון" בקרב חבריו ומפקדיו, כינוי שדבק בו והפך לחלק בלתי נפרד מזהותו הצבאית.

הקריירה הצבאית של אבי נסקה בטבעיות, כאילו הייתה לו דרך סלולה מראש. מהר מאוד הפך למפקד מוערך, שכולם רצו לשרת תחתיו. כבר בתפקידו הראשון כקצין, כמפקד מחלקת טירונים, יאן, מפקד עמית שהפך לחבר קרוב, הכיר אותו מקרוב. "הכרתי מפקד מקצועי שהאנושיות, הערכים והמקצועיות הם נוף דמותו," כתב יאן. "כבר אז ידעתי שעומד מולי מפקד רציני שכל דבר שהוא נוגע בו הופך לזהב, שיודע לגעת באנשים ולהיות עבורם דמות משמעותית." ואכן, מחלקת הטירונים שפיקד עליה זכתה לתואר המחלקה המצטיינת בחיל הגנת הגבולות, הישג ששיקף את מסירותו ויכולותיו. מאות הלוחמים שעברו תחת פיקודו בהמשך הדרך זכו ללמוד ממנו לא רק טקטיקות לחימה, אלא גם מהי שליחות אמיתית, מהי אהבת אדם, ומהי מחויבות בלתי מתפשרת. "היית המפקד הכי נערץ," כתב אחד מהם, "צנוע, נחוש, חכם. כולם קינאו בנו – על זה שאתה שלנו ואנחנו שלך."

גם בתפקידיו הבאים, כסמ"פ (סגן מפקד פלוגה) רובאית וכמ"פ מבצעית, המשיך אבי להלך קסם על פקודיו. הוא קידם אותם להצלחה תוך מתן דוגמה אישית, תמיד היה הראשון להסתער, הראשון ללכלך את הידיים, והאחרון להתלונן. הוא שימש כתובת לכל חייל בגדוד שהיה זקוק לאוזן קשבת, לתמיכה או לסיוע, ולא היה אחד שלא ידע שהוא יכול לסמוך על אבי. עדן, אחת מפקודיו, כתבה עליו בהערצה: "אבי המלך, הסמ"פ האגדי, המפקד שכל אחד היה רוצה שיפקד עליו, האח לנשק שכל אחד היה מרגיש בטוח להסתער לצידו, החבר הכי טוב, הקצין הכי מדהים." שירז הוסיפה: "תמיד למדנו ממך משהו חדש – על הגזרה, על האויב, על החיים. העיניים שלך נצצו כשהיית על מדים. לא ראיתי מפקד שכל כך אוהב את החיילים שלו ובו זמנית הופך אותם ללוחמים הכי מקצועיים שיש." הוא לא הסתפק בלהיות מפקד, הוא היה מנטור, חבר, ודמות אב עבור רבים. כשלי, שהייתה מספר שתיים שלו, כתבה לו: "הייתי נותנת הכול כדי להסתער ולכבוש איתך עוד כיפות, אבל רק את אלה שקראת להן 'שוש'... כמה אהבה הייתה בזיעה שלך, כולנו הרגשנו אותך. מאחורינו מחלקה שלמה שמסתכלת עליך בעיניים מעריצות, הולכת אחריך בגאווה כי הם יודעים שיש להם את המפקד הכי טוב, הכי ערכי, הכי חזק, הכי טהור, הכי מורעל והכי משוגע שיש." הכינוי "שוש" ליעדי הסתערות בתרגילים, "שוש 1", "שוש 2" ו"שוש 3", היה סמל לאהבתו העצומה לשושי, אהבה שחלחלה לכל פינה בחייו, גם הצבאיים.

בתפקידו הבא, מונה אבי לקצין אג"ם בגדוד "ברדלס" (277), שם הצטלבו שוב דרכיו עם יאן, חברו הטוב, ששימש כסמג"ד. יאן העיד על התקופה הזו: "העבודה המשותפת והחברות שלנו הייתה ממש כמו זוגיות. השלמנו אחד את השני, הבנו זה את זה מבלי לדבר, הצבנו יעדים וחלומות וצעדנו יחד אל המטרה. תמיד ידענו לדרוש, לצחוק, לעטוף, לחבק, לפרגן ולחזק ברגעים שבהם היה קושי. ובכל נקודה שבה הייתי צריך לפרוק, אבי היה הכתובת." הוא היה עוגן, חבר אמת, שותף לדרך ולחזון. בשנת 2020, התמודד אבי לתפקיד בגדוד הפיקוד בבית הספר להגנת הגבולות. אופיר, המג"ד שלו, זכר היטב את המפגש הראשון: "שמו של אבי תמיד הלך לפניו והכול בזכות עבודה קשה, השקעה ללא גבולות, אהבת האדם, מסירות אינסופית ו'פיקוד מלפנים'. החלטתי שאבי נועד להשפיע על כמות גדולה של אנשים – הן לפיקוד והן לקצונה, וכך היה. משם הכרתי מפקד ג'ינג'י וכריזמטי שהוא קודם כול חבר, מקצוען ברמות הגבוהות ביותר, תמיד חדור מטרה, תמיד בראש, לא מוריד רגל מהגז אפילו לשנייה." אבי היה זה שחיפש תמיד את האתגר הבא, את הדרך להשתפר ולהשפיע. שניר, אחת מפקודיו, זכרה את ימי שישי בבסיס, כשהפלוגה כולה התכנסה בח' גדולה ואבי במרכזה. "ותמיד התחלת בשאלה מי יודע מהי פרשת השבוע," סיפרה. "אחרי קצת דיבורים וצחוקים, התחלת לקשר את פרשת השבוע למקצוע שנלמד בשבוע הקרוב. כמה היה חשוב לך להראות לנו שבסופו של דבר, מה שאנחנו עושים הוא לטובת המולדת." הוא הצליח לשלב ערכים, מקצועיות וחיבור אנושי עמוק בכל פעולה.

בד בבד עם שירותו הצבאי התובעני, הצליח אבי לתחזק עם שושי זוגיות אמיצה, אוהבת ומפרגנת. בתחילת דרכם, כששושי שירתה בחר"פ בצריפין, הניסיונות לתאם מפגשים ביניהם הפכו ל"משימה בלתי אפשרית", כשהשבתות הסגורות של שניהם מנעו מהם לעיתים להיפגש למעלה מחודש. גם לאחר ששושי סיימה את שירותה, שימור הקשר לא היה פשוט כלל. "הייתי חיה מסופ"ש לסופ"ש, כי הוא סגר כל שבת שלישית בבסיס," סיפרה. היא אף למדה, ועד לאחרונה השתלמה בלימודי סיעוד במסגרת הסבת אקדמאים, בשאיפה לשוב למקצוע כשיתאפשר, אך תמיד עם המודעות למחיר שגובה הקריירה הצבאית של אבי. שושי הבינה, ואף קיבלה בהשלמה, שאבי "נשוי לשתיים – לצבא, שהיה כמובן במקום הראשון, ולי... והשלמתי עם זה לחלוטין, שאני במקום השני," אמרה בחיוך מר.

את הצעת הנישואים, ששושי כל כך חיכתה לה והתכוננה לקראתה, תכנן אבי כמו מבצע צבאי לכל דבר. "היינו אמורים לצאת לצימר והייתה לי מין תחושה כזו, שאבי עומד להציע לי," סיפרה. "השקעתי ב'לוק' – לק ג'ל ועוד. אחרי שלא הציע לי במסעדה, קיוויתי שייקח אותי לחוף הים ושם יציע. כשגם זה לא קרה, הייתי ממש מאוכזבת ומבואסת..." אך אבי, כדרכו, הפתיע. כשחזרו לצימר, חיכו להם שם כל החברים הקרובים, וטקס מרגש ומושקע נערך לכבודה. חגיגת כלולותיהם, שנדחתה פעמיים עקב מגפת וירוס הקורונה, נערכה לבסוף ביוני 2021. לירח הדבש, שאף הוא התאחר, הגיעו כששושי כבר נשאה ברחמה את בתם הבכורה. "וזה, היה בעצם, הטיול האחרון שלנו," נזכרה שושי בעצב. אבי, שאהב לחקור ולהכיר לעומק כל נושא שעסק בו, עקב מקרוב אחרי שלבי ההיריון. בכל שבוע, היה מסביר לשושי בפירוט רב אלו שינויים אמורים להתרחש בגופה, לומד כל פרט בגוגל ובפודקאסטים, כאילו זו עוד משימה שיש להבין לעומקה.

בתם הבכורה, רומי אור, נולדה ב-26 במארס 2023, ולא היה אב מאוהב ממנו. אף ששירת כקצין בגזרה מבצעית תובענית, הוא הצליח להקדיש לרומי אור זמן איכות יקר, שיחק איתה, למד וחקר על שלבי ההתפתחות שלה, והעניק לה מאהבתו האין-סופית. אבי ושושי חלמו על משפחה גדולה, "חמישה ילדים לפחות," אמרו זה לזו, כשהם מדמיינים בית מלא בצחוק וחיים. אך שניהם ידעו כי אף ששושי הייתה אהובת ליבו, העוגן ומקור הכוח שלו, מחויבותו לצבא ולביטחון המדינה היא זו שתמיד תתווה את הדרך. אבי היה לוחם משכמו ומעלה, מפקד חד-פעמי, איש של אנשים, מלא שמחת חיים ואופטימיות. הוא זכה באינסוף תעודות הצטיינות והוקרה, ומפקדים רבים רצו למשוך אותו אליהם, לראות אותו משרת ביחידותיהם. "בכל פעם שאבי הרהר בנושא פרישה מהצבא," סיפר אחיו דניאל, "הוא איכשהו חתם על עוד ועוד תפקידים... זה בער בו והיה חזק ממנו."

הוא היה גיבור צנוע. לאורך השנים השתתף בעשרות פעולות לסיכול הברחות, שכללו גם היתקלויות עם מחבלים שחוסלו, אך מעולם לא נהג לדבר או להתפאר במעשיו. שושי סיפרה, שבאחד מסופי השבוע הופתעה למצוא את תמונתו מתנוססת על שער המקומון של אשדוד, ובין דפיו כתבה גדולה עליו, כתבה שאפילו לה, אשתו, לא סיפר עליה. הוא פשוט עשה את מה שצריך, ללא צורך בהכרה או שבחים. הוא אהב מוזיקה מגוונת, אבל הערצתו הגדולה ביותר הייתה נתונה לנועה קירל. כשקירל הופיעה אצלם בבסיס, הוא לא ידע את נפשו מרוב התרגשות, ורקד והשתולל "כמו ילדה בת 16", אפילו ליד חייליו. שושי, שהייתה אתו בהופעה, ביקשה ממנו "פשוט, יירגע קצת". לאחר מותו, העלתה קירל את תמונתו לסטורי שלה, כמחווה אחרונה לגיבור שאותו העריץ.

כשמפקדת "קרקל" הפצירה בו שיחזור לגדוד וישמש כסגנה, ראה בכך אבי סגירת מעגל מרגשת. לחזור למקום שבו החל את דרכו הצבאית, הגדוד שהיה לו לבית שני, הייתה עבורו הזדמנות להגשים חלום. הוא נענה בחיוב, ונכנס לתפקיד סמג"ד סמוך לראש השנה תשפ"ד. תוכניתו הייתה לשרת כסמג"ד במשך כשנה, לצאת ללימודי שיווק טכנולוגי, ובסיומם להגשים את מטרת-העל: להפוך למג"ד "קרקל". אך הגורל, כדרכו, תכנן לו מסלול אחר. שבועיים בלבד הספיק לשרת בתפקידו החדש, שבועיים מלאי ציפייה והתרגשות. באותם שבועיים, גילו הוא ושושי כי הם מצפים לילדם השני. "שמענו בפעם הראשונה את הדופק של אפרוחי הקטן," כתבה שושי, מתארת את הרגעים המרגשים בבדיקת האולטרסאונד. אבי שמח כל כך, ושלח מיד הודעת וואטסאפ עם הצעה לשם, במקרה שזה יהיה "אפרוח בן". השמחה על החיים החדשים שנובטים בתוכם מילאה את הבית באור ותקווה.

ואז הגיעה השבת הארורה. ביום כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, 7 באוקטובר 2023, בשעה שש וחצי בבוקר, התעוררה ישראל למתקפת פתע אכזרית של ארגון הטרור חמאס. בחסות ירי מסיבי של טילים ורקטות מרצועת עזה, חדרו אלפי מחבלים – יבשתית, ימית ואווירית – והחלו במתקפה רצחנית על יישובי עוטף עזה ועל ערי הדרום. אבי שהה בביתו שבאשדוד, לצד רעייתו שושי ובתו הקטנה רומי אור, בת השבעה חודשים. האזעקות העירו אותם בהפתעה גמורה. הם פתחו את הטלוויזיה, אך בשלב הראשון לא היו עדכונים מיוחדים. אט אט החלו להגיע הודעות מעורפלות בוואטסאפ, ידיעות לא ברורות על חדירת מחבלים. כשנודע לו כי גדוד "קרקל" החל לפעול באזור קיבוץ סופה, שם הייתה חדירת מחבלים, לא המתין אפילו לקריאה רשמית. הוא עלה מיד על מדים, לבש את אפודו, נטל את נשקו, ויצא לדרך, סביב השעה שבע וחצי בבוקר, עוד בטרם נקרא להצטרף ללוחמים. שושי ניסתה, ב"קטנה", לשכנע אותו שימתין לקריאה מסודרת, אך הבינה שאין טעם לנסות לעצור בעדו. הוא היה חדור מטרה, והידיעה שחבריו ופקודותיו נמצאים בסכנה, וכי המולדת זקוקה לו, הייתה חזקה מכל.

בסביבות השעה 08:45, התקשר אבי משושי מהדרך ועדכן אותה. הוא סיפר לה בקצרה כי נתקל בחוליית מחבלים ליד צומת סעד. הוא לא היסס לרגע, חבר לשני לוחמי ימ"מ שהיו במקום, ובכוחות משותפים, תחת אש תופת, הצליחו לחסל כמה מהם. חלק מהמחבלים הצליחו להימלט מהמקום, גנבו ניידת משטרה והמשיכו במסע הרצחני. אבי הספיק לדווח על כך במהירות לחמ"ל, להתריע על נוכחות מסיבית של מחבלים על כביש 232, ולהמליץ על שליחת תגבורות בדרכים עוקפות. בזכות המלצה קריטית זו, ניצלו חייהם של אזרחים וחיילים רבים, שנמנעו מליפול למארב המחבלים. "זה אירוע חריג שלא נתקלתי בו מעולם," אמר לשושי, כשקולה הרועד של דאגה נשמע מעבר לקו. שושי, מבוהלת אך מנסה לשדר אופטימיות, אמרה לו ש"יהיה בסדר", כמו תמיד. חצי שעה לאחר מכן, חשה לפתע שליבה הולם בפראות, תחושה עמוקה של חרדה שאחזה בה. "תשמור על עצמך, אני אוהבת אותך! אני ורומי ו'אפרוח' (העובר שבבטן) זקוקות לך!" כתבה לו בהודעת וואטסאפ, מבלי לדעת שזו ההודעה האחרונה שתשלח אליו. היא לא ידעה, שקולו האחרון היה לה.

אבי המשיך לנסוע דרומה, בניסיון נואש לחבור לגדודו בקיבוץ סופה, להגיע אל המקום שבו הוא חש שהוא נחוץ יותר מכל. בדרך, לא הרחק מאתר מסיבת "נובה" ביער רעים, נתקל בחוליית מחבלים נוספת, גדולה ומאורגנת. אבי לא היסס לרגע. הוא פרק מהרכב, כשהוא לבדו מול עשרות מחבלים חמושים, חתר למגע ללא פחד, הסתער לעברם והצליח לחסל כמה מהם בקרב פנים אל פנים. הוא נלחם בגבורה עילאית, לבדו, מול אויב עדיף בכוח ובמספר, מתוך תחושת שליחות עמוקה להגן על עמו ועל ארצו. בקרב גבורה זה, קרב אבוד מראש, נפל רב-סרן אברהם אבי חובלאשוילי. גופתו נמצאה בשטח לפנות ערב, עדות אילמת לגבורתו ולמסירותו הבלתי מתפשרת.

שושי ורומי הקטנה שהו בממ"ד בביתן באשדוד עד ארבע אחר הצהריים, כשליבה של שושי מבשר לה רעות. כל רכב שעבר ברחוב למטה הקפיץ אותה, כל צלצול טלפון הדליק בה ניצוץ של תקווה וחשש בו זמנית. היא ניסתה שוב ושוב להתקשר לאבי, אך הטלפון צלצל ללא מענה. היא שיתפה את אסף, חברו הקרוב של אבי, בחששותיה הכבדים, והוא ניסה להרגיע אותה, אך לשווא. במקביל, שלחה הודעות נואשות למכריו הרבים, אך אף אחד לא השיב. בלילה, לא עצמה עין. היא כבר ידעה, עמוק בבטן, שהנורא מכל קרה. בארבע וחצי בבוקר, נשמעה הדפיקה על הדלת, הדפיקה שהרעידה את עולמה והפכה אותה לאלמנה.

במהלך השבעה, פקדו את ביתם מאות רבות של מנחמים: חיילים, מפקדים, חברים, בני משפחה, אנשים מכל קצוות הארץ. המשפחה הבינה עד כמה אבי היה מוערך, משמעותי ואהוב על חייליו ועל הבריות בכלל. הם למדו להכיר צדדים נוספים שלו כמפקד וכאדם, שכן הוא הרי אף פעם לא דיבר ולא סיפר על עצמו, לא התפאר במעשיו. שושי סיפרה כי חייליו סיפרו שהיה מציג את עצמו בנוסח: "אני אבי, בעלה של שושי המדהימה ואבא של רומי-אור…", ובכך העניק לה ולבתו מקום של כבוד גם בעולמו הצבאי. היא חשה כאב בלתי נתפס, החיפוש אחר הדברים הקטנים של היום-יום, הצורך להתייעץ איתו, לעדכן אותו, ואז ההבנה המרה שאין למי. "אני לוקחת את הנייד כדי לשלוח לו הודעת וואטסאפ ופתאום מבינה שאין למי," אמרה בכאב קורע לב.

בהלוויה, ספדה לו שושי במילים ששברו את הלב: "אבי שלי, אהוב שלי, בעלי, אהבת נעוריי, עטרת ראשי, כל עולמי, העוגן הפרטי שלי... תמיד היית הגיבור שלי ועכשיו אתה הגיבור של כל העם. באחת השבתות האחרונות שלנו יחד, שאלתי אותך איפה אתה רואה אותנו בעוד 7 שנים? אהוב שלי, אני מתגעגעת... תשמור עלינו מלמעלה... עכשיו אנחנו נפרדים אבל אתה תמיד בלב שלי, לכל החיים ויום אחד עוד ניפגש שוב... אוהבת אותך! תודה לך, גיבור שלי." שבעה חודשים לאחר נפילתו, בין יום השואה ליום הזיכרון תשפ"ד, נולד בנו אמרי, שאת שמו בחר אבי בעצמו, כאילו ידע. הוא הותיר אחריו אשה אהובה בשבוע העשירי להריונה, בת קטנה בת שבעה חודשים, הורים ואח, וחלל עצום שאי אפשר למלא.

אופיר, המג"ד שלו מבית הספר להגנת הגבולות, ספד לו במילים שציירו את דמותו המורכבת והמוארת: "אבי, תמיד אופטימי עם חיוך כובש, תמיד משכנע עם חשיבה יצירתית, תמיד ראשון כי שני לא טוב, תמיד מקדימה כי זו דרך חיים, תמיד חברות מתוך אהבה, תמיד ניצחון כי הפסד לא קיים, תמיד לב ובן אדם. תודה שהיית אתה. תודה על החיוך בכל פעם. תודה על שותפות דרך וגורל. תודה על מקצוענות ללא פשרות. תודה על מורשת שלא תישכח לעולם." יאן, חברו הקרוב, כתב לזכרו את "רוח אבי", מילים שהפכו למעין תפילה, מניפסט של אמונה וחוזק: "באמונה של אבי הפסד לא קיים; אבי מאמין בדברים שאחרים מפקפקים; אבי משיג את הבלתי ייאמן; אבי נלחם יותר קשה מכולם... אבי לעולם לא מוותר; אבי מנצח כל אחד; אבי הלב הגדול בעולם; אבי לא נסוג אף פעם; אבי מקדש רק ניצחון... את אבי אף אחד לא עצר בדרך; אבי תמיד עשה משהו עם ערך... תודה על חברות ללא תנאים, תודה על עשייה ללא גבולות, תודה על הסתכלות בטוב ובחסד, תודה על הכוח שלך להאיר פנים לכל אדם. תודה על הובלת חיילים בעוז וענווה, תודה על דבקות במטרה והחתירה לניצחון. תודה על הכוח שאתה נותן לנו להמשיך. תודה על 'רוח אבי'."

מורשתו של אבי, שכללה ציונות, אהבת האדם והארץ, נתינה ומחויבות בלתי מתפשרת לאנשים ולמשימה, ממשיכה לחיות דרך משפחתו וחבריו, השוקדים על הנצחת זכרו. עיריית אשדוד תלתה שלטי חוצות גדולים עם תמונתו, תחת הכיתוב "בדרכו של ג'ונסון", כאילו רוחו מלווה את הרחובות שבהם גדל. בבית הספר "מקיף א'", שבו למד, נחנך גן לזכרו, פינת ירק ושלווה שמזכירה את אהבתו לעזור ולטפח. בתי הספר בעיר מקיימים שיעורי הנצחה, בהם לומדים התלמידים על דמותו וגבורתו, ומעבירים את לפיד ערכיו הלאה. מאות אנשים למדו בשקידה פרקי משניות לעילוי נשמתו, חיבור רוחני שמעיד על עומק ההשפעה שהייתה לו. לוחמי גדוד "קרקל", שכה אהב ובו ראה בית, רצו לזכרו במסגרת מרוץ ירושלים, שנערך ב-8 במארס 2024, כשהם נושאים את שמו ואת רוחו בכל צעד. השחקן האשדודי שלומי יפרח יצר לזכרו סרטון מרגש, שבו, במונולוג סוחף, הוא מספר את סיפור גבורתו של אבי, סרטון הזמין ברשת ומגיע ללבבות רבים. אוהביו פתחו דף "אינסטגרם" וקבוצה ב"פייסבוק" על שמו, ובהם תמונות, סרטונים, סיפורים ועדכונים על אירועי הנצחה, הכל כדי שזכרו לא יישכח. אבי חובלאשוילי ז"ל, גיבור שקם להגן על ביתו ביום שחור, ממשיך לחיות בלבבות, במעשים ובמורשת שהותיר, כמגדלור של ציונות, אהבת אדם וגבורה ישראלית, המניע אותנו להמשיך ולבנות את התקווה.