אברהם פטנה

האוויר בחיפה, ביום י"ח בטבת תשס"ג, עמד במתיקות חורפית קלה כשקרני שמש עדינות נשפכו על רחובותיה המפותלים של קריית אליעזר, וחדרו מבעד לוילונות הבהירים שבבית משפחת פטנה. באותו יום, עשרים ושלושה בדצמבר של שנת 2002, נולד אברהם, בנם הבכור של איילנש ואווקה, אח בכור לשלמה שיוולד אחריו, ובהמשך גם לאחיותיו הקטנות, נצנת ואברש, שעוד ימלאו את הבית בצחוקן הפעוט. לידתו של אברהם הייתה שזורה בסיפור עלייה, סיפור של תקומה ובניית חיים חדשים בארץ שהפכה לבית. הוריו, שעשו את הדרך הארוכה מאתיופיה לישראל, נשאו עמם את זיכרונות המסע, את התקווה לעתיד טוב יותר, ואת השאיפה לראות את ילדיהם גדלים בבטחה, מושרשים באדמה החדשה-ישנה. אברהם נולד אל תוך הבית הזה, בית שהיה תמיד מלא בחום אנושי, בניחוחות בישול משפחתי וברחש שיחות בשתי שפות, בעברית ובאמהרית, ששילבו מסורת עתיקה עם מציאות ישראלית צעירה ודינמית. הוא גדל כילד שקט אך סקרן, עיניו הגדולות בוחנות את העולם סביבו בתשומת לב, קולט כל פרט ופרט מתוך הסיפורים שסופרו סביב שולחן השבת, מבין כבר מגיל צעיר את המשמעות העמוקה של להיות חלק משרשרת דורות, חלק מקהילה שמתאמצת ובונה את חייה מחדש.

כבר בינקותו, ניכרה באברהם אותה רוח עדינה אך חזקה, שהלכה והתפתחה עם השנים. הוא לא היה ילד שמרבה בבכי או בהתפרצויות זעם, אלא העדיף להתבונן, ללמוד, ולפרוש את עולמו הפנימי בהדרגה. כשגדל מעט והחל ללכת, צעדיו היו יציבים ובטוחים, כאילו ידע בדיוק לאן הוא הולך. בחדרו הקטן שבדירה בקריית אליעזר, אור שמש חם שטף את ספרי הילדים הפזורים על השטיח ואת קוביות הלגו הצבעוניות שמהן בנה עולמות שלמים. הוא אהב לשבת לבד, שקוע במחשבותיו, מרכיב ומפרק, מנסה להבין איך דברים עובדים. הצעצועים שלו לא היו רק כלי משחק, אלא מעבדה קטנה שבה חקר את עקרונות המכניקה וההיגיון. כשיצא לחצר המשחקים השכונתית, הוא לא היה זה שרץ בראש קבוצת הילדים ומוביל את המשחקים הרועשים, אלא דווקא זה שעמד בצד, מתבונן בדקדקנות בנמלה הנושאת פירור לחם גדול ממנה, או בפרפר שעף מפרח לפרח, מוקסם מהסדר שבטבע ומהפרטים הקטנים של החיים. כשהיה מצטרף למשחק, היה עושה זאת בעדינות, מחפש את התפקיד שיאפשר לו לתרום בשקט, לתווך סכסוכים קטנים בין חברים, או להציע פתרון יצירתי לבעיה שעלתה. "אברהם היה בחור מקסים, ילד חכם שאוהב הכל ואף פעם לא מתלונן", סיפר באבי זגאייה, שהיה שותף לגידולו לצד אמו. המשפט הזה שיקף בדיוק את מה שכל מי שפגש אותו הרגיש: נוכחות רגועה, מקבלת, ואופטימית. הוא היה ילד שאי אפשר היה שלא לחבב, עם חיוך ביישני ומבט טוב לב שקרן מעיניו. הבית תמיד היה פתוח לחבריו, ואברהם עצמו היה עוגן של יציבות עבורם, מאזין בסבלנות לצרות קטנות וגדולות, מציע עצה מחושבת ותמיד עומד לצד מי שזקוק לו.

השנים חלפו במהירות, ואברהם עשה את דרכו במערכת החינוך בחיפה. הוא למד בבית הספר עירוני א', ושם, בין כותלי הכיתות ובמסדרונות השוקקים, פרח עוד יותר. מנהלת בית הספר ספדה לו לימים במילים שתיארו את מה שכולם ידעו: "אברהם המדהים שלנו היווה דמות מופת לחבריו ולמשפחתו. ניחן בסבלנות אין קץ, כבוד לכל אדם שפגש ולב ענק. תמיד התנדב לעזור לחבריו, בנוסף לצניעות וטוב לב שקרנו ממנו. תלמיד משקיע, רציני, חבר טוב ומכיל. המשיך ללימודי י"ג-י"ד – והיווה אבן יסוד בקהילת בית הספר". התיאור הזה לא היה בגדר מליצה, אלא שיקף את המהות של אברהם. הוא היה תלמיד שקדן, יושב בשורה הראשונה, קולט את החומר במהירות, אך גם מוכן תמיד להישאר לאחר השיעור כדי להסביר לחבר שהתקשה, שוב ושוב, עד שהדברים הובנו. הוא לא חיפש את אור הזרקורים, אלא את הסיפוק שבנתינה. כשהיו פרויקטים קבוצתיים, אברהם היה זה שמרכז את העבודה בשקט, מוודא שכל אחד בקבוצה מרגיש בנוח לתרום, ומסייע לכולם להגיע לתוצאה הטובה ביותר. הוא היה אדם שראו בו אמינות ויושרה, ועל כן חבריו נהגו לפנות אליו לא רק בענייני לימודים, אלא גם כשחיפשו אוזן קשבת ללבטים אישיים, בידיעה שתמיד יקבלו ממנו עצה כנה ואמיתית, נטולת שיפוטיות. גם בבית, תמיד היה שם עבור משפחתו. אמו, איילנש, סיפרה בכאב על הקשר המיוחד ביניהם: "הוא עזר לי בכל". המשפט הזה טמן בחובו שנים של עזרה יומיומית, קטנה כגדולה: מסיוע בקניות והרמת שקיות כבדות, דרך עזרה בתיקונים קלים בבית, ועד להשגחה על אחיותיו הקטנות, נצנת ואברש, שהיו תלויות בו ואהבו את אחיהן הגדול ששיחק איתן בסבלנות אין קץ, הקריא להן סיפורים לפני השינה, ולימד אותן את הדברים הקטנים של החיים. הוא היה עמוד התווך של הבית, הבן הבכור שגדל להיות משענת איתנה להוריו ואח גדול לדוגמה לאחיו ולאחיותיו.

עם השנים, התגבשה אהבתו של אברהם לעולם המחשבים. הוא לא רק אהב לשחק במשחקי וידאו, אלא נמשך אל מאחורי הקלעים, אל הקוד, אל ההיגיון שמניע את המכונה. בחדרו, פינת המחשב שלו הייתה ממלכתו. שם, כשהוא יושב שעות ארוכות מול המסך המואר, אורו הכחלחל משתקף בעיניו, הוא הרגיש שהוא באמת יכול ליצור, לבנות, לפתור תעלומות לוגיות. הוא אהב את רחש המאווררים של המחשב, את קליק המקשים תחת אצבעותיו, את תחושת הסיפוק כששורת קוד מורכבת סוף סוף עבדה כמתוכנן. הוא ראה במחשבים לא רק תחביב, אלא עתיד, דרך לביטוי עצמי, מקצוע שבו יוכל לתרום ולחדש. "אברהם אהב מאוד את עולם המחשוב ורצה לעסוק בתחום אחרי הצבא", סיפרה אמו, והדבר לא הפתיע איש. היה ברור לכל כי הוא מצא את ייעודו, את המקום שבו יוכל לשלב את חוכמתו, את סבלנותו ואת יכולתו לפתור בעיות מורכבות. הוא המשיך ללימודי י"ג-י"ד, ובמסגרת תוכנית "מגמה לעתיד" במכללת אורט קריית ביאליק, העמיק את ידיעותיו בתחום. שם, בין מעבדות המחשבים וחדרי השרתים, הוא למד את יסודות התכנות, את עקרונות אבטחת המידע ואת רזי פיתוח התוכנה. הוא היה תלמיד מצטיין, סופג כל פיסת ידע בהתלהבות, ושיתף את חבריו בידע שרכש, שכן מעולם לא שמר את עולם הידע שלו לעצמו. הוא כבר דמיין את עצמו, לאחר השירות הצבאי, יושב במשרד מודרני, מוקף במסכים ובמקלדות, תורם את חלקו לחברה דרך פיתוח טכנולוגי מתקדם, מוסיף נדבך נוסף לסיפור התקומה הישראלי, הפעם בעולם הדיגיטלי.

אך לפני שהחל את דרכו המקצועית, עמד בפניו השירות הצבאי, חובה וזכות שראה בהן ערך עליון. "הוא אהב להיות בצבא כי רצה לשמור על ישראל", העיד באבי זגאייה, והמשפט הזה סיכם את עמדתו של אברהם. הוא לא ראה בשירות רק חובה אזרחית, אלא שליחות, דרך להגן על הבית, על המשפחה, על הקהילה ועל המדינה שבנו הוריו ואבותיהם בדם יזע ודמעות. הוא התגייס לצה"ל ביום 15.8.2023, והצטרף לחיל המשטרה הצבאית, שם שובץ כלוחם בגדוד ארז. המעבר מהחיים האזרחיים השקטים אל העולם הצבאי, אל המשמעת הנוקשה ואל האימונים המפרכים, היה שינוי חד, אך אברהם קיבל אותו ברוח טובה ובנחישות. הוא לא התלונן, לא התייאש, אלא התייצב מול כל אתגר בחיוך ובנכונות ללמוד. את הטירונות סיים כ"חניך למופת" – תואר שאינו ניתן בקלות, והוא שיקף את מסירותו, את יכולתו לעמוד במשימות, ואת רוח הצוות שבו ניחן. הוא היה חזק, לא רק פיזית אלא גם מנטלית, והוא היה מחזק את חבריו, מעודד אותם ברגעים קשים, מזכיר להם את המטרה המשותפת. הוא ראה בשירותו הזדמנות לתרום תרומה משמעותית, ועל כן שקל ברצינות להתגייס לקבע, להפוך את ההגנה על המדינה לדרך חיים, להקדיש את שנותיו הצעירות לבניין וביצור ביטחונה של ישראל. מפקדיו ראו בו פוטנציאל גדול, חייל מסור ואחראי, שיכול להוות דוגמה ומופת לחבריו. הוא לבש את מדי הזית בגאווה, תג היחידה של גדוד ארז תפור על כתפו, וידע שכל יום בשירותו הוא נדבך נוסף בהגנה על הבית, על חיפה, על קריית אליעזר, ועל משפחתו היקרה.

השירות בגדוד ארז במחסום המנהרות, הסמוך לירושלים, היה שגרתי אך טעון. כל יום שעבר במחסום היה שילוב של סבלנות ודריכות, של בדיקות שגרתיות לצד מודעות מתמדת לאיום הפוטנציאלי. אברהם עמד במחסום, רוח קלה מנשבת על פניו, מביט במכוניות החולפות, באנשים העוברים, באוטובוסים המלאים בנוסעים. הוא ידע את האחריות הגדולה המוטלת על כתפיו ועל כתפי חבריו. המחסום לא היה רק נקודת ביקורת, אלא קו הגנה, סכר אנושי שנועד למנוע מאסון לפקוד את ערי ישראל. הוא עבד במשמרות ארוכות, לעיתים קרובות תחת שמש קופחת או קור מקפיא, אך מעולם לא התלונן. הוא מצא את הסיפוק בעשייה, בידיעה שנוכחותו שם, יחד עם חבריו, תורמת לשקט ולביטחון של מיליוני אזרחים. בשבועות שקדמו לאירוע, עם פרוץ מלחמת "חרבות ברזל" ב-7 באוקטובר, שהפכה למלחמת התקומה, התעצמה תחושת הדריכות. המתח באוויר היה מוחשי, והאיום הפך מתיאורטי לממשי. כל חייל, וגם אברהם, ידעו שהם עומדים בחזית, קו ההגנה האחרון. הוא שוחח עם משפחתו לעיתים קרובות, מנסה להרגיע את חששותיהם, מבטיח שישמור על עצמו. הקשר עם הבית היה עוגן יציב, תזכורת מתמדת למה הוא משרת, למי הוא מגן. הוא היה חזק ומחזק, בדיוק כפי שתמיד היה.

וכך, הגיע בוקרו של יום חמישי, ה-16 בנובמבר 2023, ג' בכסלו תשפ"ד. השמש החלה לטפס מעל הרי ירושלים, צובעת את השמיים בגוונים של ורוד וכתום, ומבשרת על יום נוסף של שגרה מתוחה. אברהם עמד במחסום המנהרות, כרגיל, ממוקד בתפקידו. הוא בדיוק עמד לסיים שבועיים של תורנות בבסיס, וציפה בכיליון עיניים לחזור הביתה, לחיפה, לקריית אליעזר, אל חיבוקיה של אמו ואל צחוקן המתוק של אחיותיו הקטנות. איילנש כבר החלה בהכנות לקראת בואו, מכינה את המאכלים האהובים עליו, מדמיינת את הרגע שבו ייכנס בדלת ויאיר את הבית בנוכחותו השקטה אך המלאה. זמן קצר לפני כן, אברהם הספיק לדבר עם אחיותיו הקטנות בטלפון. קולן הצוהל והתמים מילא את אוזניו. הוא הבטיח להן שיבוא, שישחק איתן, שיקשיב לסיפורים שלהן מהגן. הבטחה פשוטה, יומיומית, שנטעה בהן ציפייה ואושר גדול. הוא ניתק את השיחה עם חיוך, ליבו כבר בבית, מדמיין את הרגע שבו יחבק אותן. אבל הגורל, באכזריותו, תכנן לו מסלול אחר.

בשעה שבה החיים במחסום רק החלו להתעורר במלואם, כשהתנועה הלכה וגברה, ושיירות של מכוניות ואוטובוסים זרמו בשני הכיוונים, הופיעו לפתע שלושה מחבלים, שהגיעו מחברון. הם היו חמושים בנשק רב, ומטרתם הייתה ברורה: לבצע פיגוע גדול וקטלני, לזרוע הרס וחורבן, ולגבות חיי אדם רבים ככל האפשר. הם פתחו באש לעבר החיילים והלוחמים במחסום. צרורות הירי פרצו את שקט הבוקר, והפכו את השגרה המתוחה לכאוס של אימה. קולות ירי עזים הדהדו באוויר, מעורבים בצעקות בהלה ובאזעקות מצפצפות. בתוך הבלגן הנורא, בתוך עשן האבק והאש, אברהם לא היסס לרגע. הוא לא חשב על עצמו, לא על הבית הממתין לו בחיפה, לא על ההבטחה לאחיותיו. הוא חשב רק על המטרה, על האנשים התמימים שעמדו מאחוריו, על חבריו לנשק, ועל המדינה שהתחייב להגן עליה. הוא קלט במהירות את כוונתם של המחבלים לחצות את המחסום ולהמשיך אל תוך ירושלים, אל לב האוכלוסייה האזרחית. הוא הגיב באינסטינקט, בתעוזה ובגבורה עילאית. הוא זינק קדימה, חוסם בגופו את נתיב הבריחה של חוליית המחבלים. הוא ירה לעברם, מנע מהם להתקדם, וחתם את דרכם אל תוך העיר. במעשה גבורה טהור, אברהם מנע פיגוע גדול בהרבה, פיגוע שהיה עלול לגבות עשרות ואולי אף מאות קורבנות. הוא עמד כחומה בצורה, כסכר בפני הרשע, וקיים את שבועתו להגן על ישראל עד טיפת דמו האחרונה.

במהלך חילופי האש, נפצע אברהם באורח אנוש. הכאב היה חד, אך הוא המשיך להילחם כל עוד יכל, עד שכוחותיו אזלו. הוא קרס, נפל על האדמה הקרה של המחסום, כשהוא מוקף בעשן ובהד היריות. חבריו הגיעו במהירות, ניסו להציל אותו, אך פצעיו היו קטלניים. הוא מת מפצעיו זמן קצר לאחר מכן. רב"ט אברהם פטנה, לוחם בגדוד ארז, חיל המשטרה הצבאית, בן עשרים בנופלו, כמעט בן עשרים ואחת. הוא נפל בקרב, במילוי תפקידו, בהגנה על העם והארץ. ההודעה המרה על נפילתו נמסרה למשפחתו בחיפה, וקרעה את עולמם. האם, איילנש, שרק לפני רגע דמיינה את בנה נכנס הביתה, נשברה. "אני מאוד שמחה שהוא הציל הרבה אנשים אך הייתי שמחה מאוד אילו היה ניצל בסופו של דבר", אמרה בקול חנוק מדמעות, מבטאת את הקונפליקט הנורא שבין גאווה עמוקה על מעשה בנה לבין כאב אינסופי על אובדנו. "אברהם היה ילד טוב מאוד, הוא עזר לי בכל. האובדן שלו קשה לי מאוד". הבית בקריית אליעזר, שהיה תמיד מלא חום וצחוק, התמלא באבל כבד. שלמה, אחיו בן התשע עשרה, נצנת בת השש ואברש בת הארבע, נותרו יתומים מאחיהם האהוב, זה שהיה להם עוגן, מודל לחיקוי, וחבר למשחקים. ההבטחה הפשוטה לאחיותיו הקטנות – "אבוא הביתה" – נותרה תלויה באוויר, הבטחה שלא תתממש לעולם.

אברהם הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בחיפה, למרגלות הכרמל, מול הים הכחול שכה אהב. אלפים ליוו אותו בדרכו האחרונה, בני משפחה, חברים, מפקדים, חיילים, ואזרחים שהכירו או לא הכירו אותו, אך באו לחלוק כבוד לאדם שהקריב את חייו למען ביטחון כולם. דגלי ישראל התנופפו ברוח, ושקט עמוק, כבד מנשוא, השתרר באוויר. מעל קברו הטרי, לצד המצבה הצבאית שעליה נחרת שמו ותאריך נפילתו, הועלה אברהם מדרגת טוראי לדרגת רב טוראי לאחר מותו, אות הערכה והוקרה על גבורתו ואומץ ליבו, על מעשה ההצלה הגדול שביצע. אבל שום דרגה, שום אות הצטיינות, לא יכלו להחזיר את הבן לאמו, את האח לאחיו ואחיותיו, את החבר לחבריו. החלל שהותיר היה עצום, פעור וכואב. עם זאת, בתוך הכאב העצום, גם צמחה תחושה עמוקה של גאווה. "בזכות גבורת הלוחמים נמנע אסון גדול", נכתב, וביניהם, בראש ובראשונה, היה אברהם. הוא לא נפל לשווא. הוא נפל כגיבור, כמי ששם את חייו בכפו למען חיי אחרים, כמי שמסר את נפשו למען הגנת המולדת.

סיפור חייו של אברהם פטנה ז"ל הוא סיפור של תקומה ישראלית, של מסע אישי ומשפחתי ממרחק אל לב הארץ, ושל הקרבה עילאית למען קיומה ובטחונה של המדינה. הוא היה ילד טוב, נער חכם, חבר נאמן ובן אהוב, שאהב את משפחתו ואת עמו אהבת נפש. אהבתו לעולם המחשבים, שבה ראה את עתידו, נקטעה באחת, אך מורשתו – מורשת של אומץ לב, צניעות, טוב לב, ומסירות אין קץ – תישאר חקוקה לעד בלבבות כל מי שהכירו אותו וכל מי שישמעו את סיפור גבורתו. זכרו של אברהם פטנה, רב"ט אברהם פטנה ז"ל, לוחם צעיר מחיפה, שבחר לעמוד בפרץ ולהציל חיים רבים, ימשיך לחיות כסמל ומופת לגבורה אנושית, לגאווה ישראלית, ולרוח הבלתי מתפשרת של העם הזה, שגם ברגעיו הקשים ביותר, יודע להתרומם, לבנות, ולהמשיך קדימה, זוכר את אלה שהקריבו הכל למענו. יהי זכרו ברוך.