אביב מגן

במושב חירות, יישוב קטן עטוף ירוק ועשיר בריחות אדמה חמה, נולד אביב מגן ביום ג' בניסן תשמ"א, שבעה באפריל 1981. הוא היה בנם השלישי של עידית ובצלאל, אח צעיר לספי ויעל, ולימים גם אח בוגר לגיל. ביתם היה לב המושב, מקום בו השמש שטפה את החלונות בשעות הבוקר המוקדמות, וקולות הציפורים התמזגו עם רחש המשאבות של מערכת ההשקיה וקריאות הבקר ממרחק. אביב גדל בין שדות חקלאיים, כשהאופק הפתוח והאדמה הפורייה היוו את מגרש המשחקים הראשון שלו. כבר מילדותו המוקדמת, ניכר בו אותו חיבור עמוק לאדמה ולמלאכת הכפיים, אהבה שנטעה בו על ידי הוריו, אנשי עשייה בעצמם, שהנחילו לו את ערכי העבודה הקשה, הפשטות והנתינה.

המושב היה עולמו כולו, ומוסדות החינוך של המועצה האזורית לב השרון היו מסגרת הלימודים שבה צמח, אך השיעורים המשמעותיים ביותר נלמדו בשבילי העפר, בין שורות הפרדסים, ובצל חממות הפרחים. כבר בגיל חמש, כשהוא קטנטן וידיו בקושי הגיעו להגה, היה אביב יושב על ברכי אביו, בצלאל, ונוהג בטרקטור. הוא זכר היטב את תחושת הרטט של מנוע הדיזל הרועם שעלה מבעד למושב, את ריח הסולר המתוק באוויר, ואת חום כף ידו הגדולה של אביו שכיסתה את אצבעותיו הקטנות על ההגה. זה לא היה רק משחק ילדים; זו הייתה התמזגות ראשונית עם מכונה, עם כוח, ועם הידיעה שאפשר לשלוט בו ולרתום אותו לעבודה. הוא אהב את תחושת השליטה, את היכולת לנווט את הכלי העצום הזה בין הערוגות, תחת עיניו המפקחות והמעודדות של אביו. הטרקטור, שהיה כלי עבודה חקלאי מובהק, הפך עבור אביב לסמל של חופש, של יכולת, ושל חיבור בלתי אמצעי לאדמה שממנה צמח.

אהבתו לכלי רכב לא ידעה גבולות והתפתחה עם השנים. כשהגיע לגיל המתאים והוציא רישיון נהיגה, הטרקטור כבר לא היה רק כלי עבודה משפחתי, אלא כמעט חלק בלתי נפרד ממנו, הרכב הצמוד שלו, אמצעי תחבורה וביטוי עצמי. הוא לא הסתפק בכך; רוח ההרפתקנות שפעמה בו דחפה אותו לרכוש טרקטורון ואופנוע שטח, שפתחו בפניו עולמות חדשים של נהיגה. הוא אהב את הרוח בפנים, את האבק שעלה מאחוריו, את האתגר של רכיבה בשבילים לא סלולים, טיפוס על דיונות חול רכות או דילוג מעל מכשולים טבעיים. כל כלי רכב היה בשבילו הזמנה ללמידה, לשיפור מיומנויות, ולחיבור עמוק יותר עם הנוף הישראלי המגוון. מאוחר יותר, כהמשך טבעי להתפתחותו כאיש מקצוע בתחום הנהיגה, הוציא גם רישיון נהיגה למשאית, מה שהרחיב עוד יותר את ארסנל היכולות שלו ואת תחושת השליטה שלו בכביש ובשטח.

אביב היה איש אדמה בכל רמ"ח איבריו, וטרם גיוסו לצה"ל, התמסר לעבודה במשק המשפחתי במושב. הוא לא ראה בכך עול, אלא זכות ודרך חיים. הוא קם עם שחר, כשהטל עוד כיסה את העלים, ויצא לאסוף ביצים מהלולים. זו הייתה עבודה עדינה, שדרשה סבלנות ותשומת לב, ללטף כל ביצה בזהירות אל הסלסלה, להקשיב לרחשי התרנגולות. הוא עבד גם בקטיף הדרים, כשידיים מיומנות קטפו את הפירות הזהובים והכתומים מהענפים, וריח ההדרים מילא את האוויר. אחר כך עבר לפרחים, שם נדרשה עדינות רבה עוד יותר, כשהוא בוחר בקפידה כל פרח, גוזם אותו ומכין אותו לשיווק. גולת הכותרת הייתה גידול האננס, גידול מורכב ומתגמל, שדרש הבנה עמוקה של צמח ושל אדמה. הוא אהב את המגע של ידיו באדמה הלחה, את תחושת הסיפוק של יום עבודה פיזי תחת השמש הישראלית, ואת הידיעה שהוא חלק ממחזור החיים, מהצמיחה, מהנתינה של האדמה. זו הייתה עשייה טהורה, שסיפקה לו לא רק פרנסה, אלא גם משמעות עמוקה.

מעבר לעבודה הקשה, אביב היה אדם שאוהב את החיים במלואם, הרפתקן בנפשו. הבילוי המועדף עליו היה טיולים במדבר ולינה תחת כיפת השמיים. הוא נמשך למרחבים הפתוחים, לשקט המופתי שמציע המדבר, לכוכבים הבוהקים שנדמו קרובים כל כך בחשיכה מוחלטת. טיולים אלה לא היו רק נסיעות; הם היו מסעות אל תוך עצמו ואל תוך הטבע הפראי. הוא אהב את האתגר של ניווט בשטח לא מוכר, את הריחות המיוחדים של צמחי המדבר, את תחושת החופש המוחלט כשאין גבולות או כבישים סלולים. הוא היה יושב ליד מדורת לילה, עם חברים או לבד, מביט בלהבות המרצדות ומקשיב לשקט העמוק, שקט שרק המדבר יודע להציע. אהבתו לחיים באה לידי ביטוי גם ביחסיו עם סביבתו; הוא היה איש של נתינה, תמיד מוכן לעזור, לחלוק, לתמוך. חיוכו הצנוע ועיניו הטובות היו שער לנפשו, נפש של אדם שלם, מחובר לעצמו ולסביבתו.

בשנת 1999, כשהיה בן שמונה עשרה, התגייס אביב לצה"ל, צעד טבעי וברור עבורו. הוא שובץ ליחידת "מגלן", יחידת קומנדו מובחרת, הידועה בדרישותיה הפיזיות והמנטליות הגבוהות. המסלול במגלן היה קשה ומפרך, הוא כלל אימוני כושר אינטנסיביים, לוחמה בשטח בנוי ופתוח, ניווטים מורכבים ואימוני נשק מתקדמים. אביב, עם הרקע החקלאי והקשר העמוק שלו לעבודה פיזית, הצטיין באתגרים הפיזיים והראה נחישות בלתי רגילה. הוא לא התלונן, לא התייאש, אלא דחף את עצמו תמיד קדימה, עם אותו חיוך צנוע שהעיד על כוח פנימי אדיר. במהלך הכשרתו, יצא לסדרת ניוד – הכשרה ייעודית ללוחמים בנהיגה מבצעית, תחום שבו כבר היה מומחה מלידה. הוא עבר את הסדנה בהצטיינות יתרה, כשכישרונו הטבעי והניסיון שצבר במושב עם הטרקטור, הטרקטורון והאופנוע, באו לידי ביטוי בצורה יוצאת דופן. הוא ידע לקרוא את השטח, להרגיש את הרכב, ולנווט בתנאים מורכבים ובמהירות, תוך שמירה על דיוק וביטחון.

לאחר שסיים את סדרת הניוד המצטיינת, חזר להשלים את מסלול ההכשרה המלא שלו כלוחם מגלן, שם תרם את חלקו במבצעים שונים. כישרונו הייחודי בנהיגה מבצעית לא נעלם מעיני המפקדים, ולאחר שירות כלוחם, הוא אותר ליחידת הניוד 5515 – יחידת קומנדו עילית, שהתמחתה בהעברת כוחות במהירות ובפינוי פצועים באמצעות כלים מהירים ובעלי עבירות גבוהה במיוחד. זו הייתה יחידה שהתאימה לו ככפפה ליד, שילוב מושלם של אהבתו לכלי רכב, כישרון הנהיגה שלו, ורצונו לתרום משמעותית. הוא עבר את ההכשרה של היחידה, שהייתה מאתגרת לא פחות ממגלן, ולמד את רזי הנהיגה המבצעית המתקדמת ביותר, בתנאי שטח מורכבים ותחת אש. בסיום ההכשרה, לאור יכולותיו המקצועיות והאנושיות, הפך למדריך ביחידה, וחתם קבע לשנה נוספת. תפקיד ההדרכה איפשר לו להעביר את הידע והניסיון שצבר לדור הלוחמים הבא, לחלוק את אהבתו למכונאות, לנהיגת שטח, ולאלתורים שנדרשו בשטח. הוא היה מדריך סבלני, קשוב, ובעל יכולת מדהימה להעביר ידע בצורה ברורה ומרתקת. הוא השתתף במבצעים רבים, שבחלקם היה נהג, ובאחרים היה המדריך שתכנן את סדרות ההכשרה, וחיפש וזיהה את דור ההמשך של הלוחמים ביחידה, אותם אלה שיהיו מסוגלים להמשיך את המורשת של יחידה כל כך ייחודית.

לאחר שחרורו מצה"ל בשנת 2004, אביב לא נח לרגע. רוח ההרפתקנות שבו הובילה אותו לפרויקט מרתק באנגולה שבאפריקה, מטעם חברת L&R. במשך שנה שלמה, הוא התמקד בהקמת מחלקת ניוד עבור יחידה מובחרת בצבא אנגולה. זה היה אתגר עצום ומרתק: לעבוד מול תרבות שונה לחלוטין, שפה זרה (אנגלית ופורטוגזית היו אמצעי התקשורת העיקריים), ובתוך סביבה שונה מאוד מישראל. הוא הכשיר נהגים ומפקדים בתחומים מגוונים, החל ממכונאות בסיסית ומתקדמת, דרך נהיגת שטח אתגרית, ועד לאלתורים נדרשים בהתאם לנתוני השטח המשתנים של אנגולה. הוא לימד אותם איך להתמודד עם דרכים בוציות, נהרות שוצפים, וצמחייה פראית, תוך כדי שמירה על בטיחות ויעילות. הוא הפגין יצירתיות רבה במציאת פתרונות לוגיסטיים ומכניים בתנאים של מחסור, סבלנות אין קץ כלפי תלמידיו, מקצועיות ללא פשרות, וכושר הסתגלות מופלא לכל מצב. הוא לא רק בנה מחלקה, אלא גם הטמיע תרבות של ידע, אחריות, ותשוקה למקצוע.

כששב לישראל, בין השנים 2005 ל-2009, עבד בחברת "טריגו" כמדריך לנהיגה מבצעית. הוא חזר למגרש הביתי שלו, ליישם את הידע שצבר בצה"ל ובאנגולה בתחום האזרחי. ב"טריגו" העביר קורסים והכשרות לגופים שונים, אזרחיים וביטחוניים, ולימד נהיגה תחת לחץ, ניווט בשטח, וטיפול בתקלות. הוא אהב את האתגר שבהעברת הידע, בלראות את תלמידיו משתפרים וצוברים ביטחון. אך רוח ההרפתקנות שוב קראה לו, והפעם לרומניה. יחד עם חבר, הגה רעיון להקים עסק למכירת אופנועים. הוא ארז את חפציו, נפרד לשלום (לזמן מה) מהארץ, וצלל לתוך עולם חדש של יזמות, שיווק, ומכירות. זו הייתה תקופה של למידה מואצת, של התמודדות עם בירוקרטיה זרה, ושל בניית עסק מאפס. הוא למד על שוק האופנועים המקומי, על טעמים שונים, ועל ניהול עסק במדינה זרה.

בסוף שנת 2010, שב ארצה והצטרף שוב לחברת "טריגו", שהפכה לבית מקצועי עבורו. בני המשפחה סיפרו עליו שהיה מקצוען אמיתי, שתמיד ביקש ללמוד עוד ולהשתפר. הוא לא הסתפק בידע הקיים, אלא חקר, למד, התנסה, והתעדכן בכל חידוש בתחום הנהיגה והרכב. אופיו הקפדני, יחד עם הרצון הבלתי נלאה ללמוד, אפשרו לו להתפתח במהירות. הוא התחיל כמדריך זוטר, אך עד מהרה הפך למדריך מוביל, כזה שכולם רצו ללמוד ממנו. משם, הדרך למשרה מלאה כמנהל הדרכה הייתה טבעית, ובהמשך מונה לסמנכ"ל "טריגו". בכל תפקידיו לאורך השנים, הוא היה אהוב על כל מי שסביבו. הוא לא היה אדם שחיפש אור הזרקורים, אלא עבד בשקט, ביעילות ובמסירות. מקצועיותו הייתה ללא דופי, אך מעבר לכך, היה זה שקטונו, חיוכו הצנוע ועיניו הטובות, שהשרו ביטחון ורוגע על כל מי שבא איתו במגע. הוא ידע לחבר בין אנשים, להקשיב, ולתת תמיד עצה טובה.

במהלך שהותו ברומניה, פגש אביב את רלוקה, וניצתה ביניהם אהבה גדולה. זו הייתה אהבה חוצת יבשות ותרבויות, שהצליחה לגשר על כל פער. כששבו לארץ יחד, חזרו למושב חירות, מקום הולדתו של אביב, ושם הקימו את ביתם. הם נישאו בטקס צנוע ומרגש, וזמן קצר לאחר מכן, נולדו ילדיהם, רונה ומתן, שתי קרני אור שהאירו את חייהם. אביב, למרות תפקידו הבכיר ב"טריגו", לא ויתר על אהבתו הראשונית לאדמה. הוא המשיך לעסוק בחקלאות במשק המשפחתי, כמקור נוסף של עשייה וחיבור לשורשים. הוא חילק את זמנו בין ניהול ב"טריגו" לבין עבודת האדמה, מוצא איזון מושלם בין העולמות השונים שלו. בבית, הוא היה אבא ובעל מסור. הוא אהב לקחת את ילדיו לטיולים בטבע, ללמד אותם על צמחים ובעלי חיים, לשתף אותם בחוויותיו מהמדבר. הוא היה משחק איתם, מקריא להם סיפורים לפני השינה, ומחנך אותם לאותם ערכים של עבודה קשה, נתינה, ואהבה לחיים שקיבל מהוריו. ביתם היה מלא צחוק, חום, וריחות של אוכל ביתי, מקום מבטחים שבו כל אחד הרגיש אהוב ומוגן. הוא היה עוגן יציב למשפחתו, איש שכל מילה שיצאה מפיו הייתה בעלת משקל, ותמיד מלווה בהקשבה ובהבנה.

השבת ההיא, כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, שבעה באוקטובר 2023, נחתה על ישראל כרעם ביום בהיר. בשעה שש וחצי בבוקר, כשרוב תושבי המדינה עוד ישנו או התכוננו לחג, פתח ארגון הטרור חמאס במתקפת פתע אכזרית וחסרת תקדים. ירי מסיבי של אלפי טילים ורקטות מעזה כיסה שטחים נרחבים בארץ, ובחסותו חדרו אלפי מחבלים – יבשתית, ימית ואווירית – והחלו במתקפת טבח שיטתית על יישובי עוטף עזה, על שדרות, אופקים ונתיבות, ועל מבלי מסיבות טבע סמוך לקיבוצים רעים ונירים. הם פשטו על בסיסי צה"ל, על כבישים ועוברים ושבים. התמונות והדיווחים שהחלו לזרום היו בלתי נתפסים: כשמונה מאות אזרחים נרצחו בבתיהם, במכוניותיהם, אחרי שבוצעו בהם פשעים מחרידים. מאות ישראלים נחטפו לרצועת עזה, בתים נהרסו, נבזזו והועלו באש. מאות חיילים, שוטרים, אנשי כוחות הביטחון וחברי כיתות הכוננות המקומיות נפלו בקרב, כשהם מנסים להגן בגופם על האזרחים. בבוקר הנורא הזה, החלה מלחמה.

עוד באותו יום, יום הטבח וההלם הלאומי, גויס אביב למילואים כלוחם ביחידה 5515. הוא לא היסס לרגע. שיחת הטלפון המקפיצה תפסה אותו בביתו, ככל הנראה עם משפחתו, ומיד ידע את גודל השעה. הוא נפרד מרלוקה, רונה ומתן בחיבוק חזק, כשהוא מנסה לשדר להם רוגע וביטחון, למרות החרדה שקיננה גם בו. הוא עלה על מדים, ארז במהירות את הציוד המוכר, ויצא אל הלא נודע. עבורו, לא הייתה זו רק חובת מילואים, אלא תחושת שליחות עמוקה, שהתעצמה פי כמה לנוכח המראות והשמועות שהחלו לזרום. הוא ידע שעליו להגן על ביתו, על משפחתו, על עמו, ועל האדמה שכה אהב.

הוא שירת פרקי זמן ממושכים, כפי שדרשה המלחמה. בתחילה, יחידתו הוצבה בכוננות בצפון הארץ. ארגון חיזבאללה הודיע על תמיכתו במתקפת הפתע של חמאס, והצטרף ללחימה, מה שהעלה את החשש מפתיחת חזית שנייה. הימים בצפון היו מתוחים, רוויים באי ודאות, בציפייה דרוכה לכל התפתחות. אביב וחבריו ליחידה היו מוכנים לכל תרחיש, כשהם דרוכים, בוחנים את הציוד, מתרגלים תרחישים שונים. הוא מצא נחמה בחברת חבריו, הוותיקים והצעירים כאחד, כששקטונו ויכולתו לחבר בין אנשים היוו עוגן יציב בסערה. לאחר שבועות מספר, כשהמצב בצפון התייצב יחסית, יחידתו של אביב עברה לדרום, אל רצועת עזה. שם, לקח חלק פעיל בלחימה ובמבצעים מורכבים לחילוץ חטופים. הוא היה חלק מהכוח המניע, הנהג המיומן שמוביל את הלוחמים ללב השטח המסוכן, מפנה פצועים תחת אש, ומבצע משימות מורכבות תחת לחץ עצום. רעש הירי, ריח האבק והעשן, המראות הקשים – כל אלה היו חלק משגרת ימיו ולילותיו. הוא פעל מתוך אמונה מלאה בחשיבות ההגנה על תושבי המדינה ויישוביה, תחושה שהניעה אותו בכל רגע.

בריאיון עימו במהלך המלחמה, נשאל אביב על רגעים משמעותיים בהם חש סיפוק, והוא ענה בפשטות ובצניעות שאפיינו אותו: "יש הרבה רגעים כאלה. אין ספק שאתה עושה דברים משמעותיים יותר. לפעמים זה במילה הכי קטנה שאומר לך אחד הלוחמים. 'תודה שלקחת אותי, תודה שהוצאת אותי'. זה עושה את ההבדל. ובמקומות היותר קיצוניים זה במשימות משמעותיות. זה לא צריך להיות משהו גרנדיוזי, זה לא צריך להיות משהו גדול, זה בטח לא צריך להיות משהו שאחרי זה בתקשורת, אנחנו לא מחפשים את זה". דבריו אלה שיקפו את מהותו האמיתית: הוא לא חיפש תהילה, לא פרסום, אלא את המשמעות שבמעשה עצמו, את הידיעה שהוא עזר, הציל, תרם. הוא הבין שהגבורה לא נמצאת רק במעשי ראווה, אלא גם במעשים הקטנים, במילה הטובה, בנסיעה המדויקת שמצילה חיים, בכתף שמספקת תמיכה. הוא זכר את הפעם ההיא בעזה, כשפינה לוחם פצוע קשה, כשכל שנייה הייתה גורלית. הלוחם, חיוור ומתקשה לנשום, לחש לו: "תודה, אביב, תודה שהוצאת אותי". המילים הללו, שיצאו מנשמתו של איש צעיר שנאבק על חייו, חרטו בו עמוק, והיוו תמצית הסיפוק שביקש.

תחילת אוקטובר 2024, שנה אחרי פרוץ המלחמה, סימנה עלייה בעצימות הלחימה בצפון. יחידתו של אביב שוב הוקפצה, והוא עלה עם חבריו לגבול הצפון, מוכן לכל משימה. הוא השתתף בהכנסת כוחות ללבנון, מבצעים מורכבים שדרשו דיוק, אומץ לב, ויכולות ניווט ונהיגה יוצאות דופן. הוא חצה את הגבול, נוהג בבטחה בשבילים לא מוכרים, תחת איום מתמיד, כשהוא מסיע לוחמים למקומות שרק הם ידעו, ומפנה אותם בחזרה לבסיס. הוא ידע את הסיכונים, אך האמונה בחשיבות המשימה הייתה גדולה מכל פחד. הוא ידע שהוא חלק ממשהו גדול ממנו, חלק ממערך ההגנה על המדינה כולה.

ביום 6 באוקטובר 2024, השתתף אביב בפעילות מבצעית נוספת של הכנסת לוחמים לשטח בדרום לבנון. הבוקר היה מתוח, אך שגרתי באופן יחסי. הוא השלים בהצלחה שני סבבים של הכנסת לוחמים, כשהוא נוהג בביטחון ובמקצועיות, מנווט את הרכב בשבילים מפותלים בין העצים והסלעים. לאחר שהשלים את הסבבים הללו, שבו הלוחמים לאיסוף הסבב השלישי. בדרכם אל נקודת האיסוף, התקבלה הודעה בקשר על חסימה בציר הראשי. הם נדרשו להמתין בנקודת מסתור, מקום מוגן יחסית, עד לקבלת הנחיות נוספות. השקט היחסי בנקודת ההמתנה היה מטעה. לפתע, ללא כל אזהרה מוקדמת, נורתה לעברם פצצת מרגמה מכיוון לבנון. הפיצוץ היה עז, מחריש אוזניים. רסיסים עפו לכל עבר, ואביב נפגע בראשו פגיעה אנושה.

הצוות הרפואי ששהה איתם הגיב במהירות, והוא פונה באופן מיידי לבית החולים רמב"ם בחיפה. הדרך הייתה ארוכה, רווית מתח וחרדה. הצוותים הרפואיים נלחמו על חייו בכל שנייה, מנסים לייצב את מצבו הקשה. עם הגעתו לבית החולים, הועבר אביב לחדר הניתוח, שם ניסו הרופאים לבצע את הבלתי ייאמן. שעות ארוכות נמשך הניתוח, כשמשפחתו וחבריו ממתינים בחוץ בחוסר אונים, נתונים בין תקווה נואשת לייאוש עמוק. אך למרות מאמצי הרופאים, הפציעה הייתה קשה מדי. בבוקר למחרת, ביום ה' בתשרי תשפ"ה, 7 באוקטובר 2024, בדיוק שנה לאחר פרוץ המלחמה, נפטר רב-סמל מתקדם אביב מגן מפצעיו. הוא היה בן ארבעים ושלוש בנופלו. הבשורה המרה נפלה כפטיש על משפחתו וחבריו, שהתקשו לעכל את האובדן הבלתי נתפס. הוא הובא למנוחות בחלקה הצבאית בבית העלמין בתל מונד, כשמאות מלווים אותו בדרכו האחרונה, דגל ישראל עטוף על ארונו, ודמעות זולגות מכל עין. הוא הותיר אחריו אישה אהובה, רלוקה, בת ובן, רונה ומתן, אם שבורת לב, עידית, ושני אחים ואחות – ספי, יעל וגיל – שאיבדו עוגן משמעותי בחייהם. לאחר נפילתו, הועלה בדרגה מרב-סמל מתקדם לרב-סמל בכיר, כאות הוקרה והערכה על שירותו ומסירותו.

יחידתו של אביב, יחידת הניוד 5515, פרסמה דף לזכרו ולזכר רס"ר איתי אזולאי ז"ל, שנהרג לצידו באותה תקרית, ובו דברים מרגשים עליהם לצד תמונותיהם. הם כתבו: "אביב היה לוחם ותיק ומסור ביחידת הניוד 5515. לצד שירות מילואים אינטנסיבי ומסוכן, היה איש משפחה למופת – בן זוג ואב לשני ילדים – שהחזיק בתחושת שליחות עמוקה גם בשנות הבגרות, כאשר המודעות למחיר השירות גבוהה מאי פעם. חבריו תיארו אותו כאדם רגוע, אחראי, שמחבר בין אנשים ומשרה ביטחון על הסובבים אותו. לאורך כל המלחמה פעל מתוך אמונה מלאה בחשיבות ההגנה על תושבי המדינה ויישוביה. חייו ומותו הפכו לסמל של מסירות, אחריות ואהבה למולדת, כפי שמתבטא במורשתם של חללי צה"ל לאורך השנים".

דבריהם אלה של חבריו ליחידה תיארו את אביב בדיוק כפי שהיה. אדם שקט, צנוע, אך עמוק ורב פנים. המודעות למחיר השירות, כפי שהודגש, הייתה גבוהה אצלו מאי פעם, אך היא לא ערערה את תחושת השליחות. הוא ידע מה הוא עושה, ולמה הוא עושה זאת. הוא לחם למען רלוקה, רונה ומתן, למען עידית, למען ספי, יעל וגיל, למען המושב שבו גדל, ולמען כל עם ישראל. הוא היה העוגן, המרגיע, המקצוען, זה שניתן לסמוך עליו בכל מצב. מורשתו אינה רק סיפור של גבורה צבאית, אלא סיפור חיים שלם של אדם שהיה מחובר לאדמה ולשורשים, אהב את משפחתו ואת חייו, והיה מוכן להקריב את היקר מכל למען הערכים שהאמין בהם. סיפורו של אביב מגן, איש האדמה והנהג המופלא, איש המשפחה והלוחם הנועז, ימשיך להדהד בלבבות, להזכיר לכולנו את מחיר החירות, את עומק המחויבות, ואת הכוח העצום של הרוח הישראלית, המתחדשת תמיד מתוך האובדן, וממשיכה לצעוד קדימה בתחושת תקומה וגאווה.