אביב ברעם

בקיבוץ שדה בוקר, בלב נוף המדבר הצהוב והשקט, נולד ביום כ"ה באדר תש"ן, עשרים ושניים במרץ 1990, ילד חייכן בשם אביב. הוא היה בנם הבכור של חניתה ועפר, שהביאו אותו לעולם כהבטחה של התחדשות ופריחה, ממש כשמו. שנתיים וחצי לאחר מכן, כשכבר היה פעוט סקרן המגלה את העולם סביבו בצעדים קטנים ובמבט מופתע, עברה המשפחה צפונה, אל קיבוץ כפר עזה, מקום שיהפוך לביתו, לקרקע שבה ישתורש עמוק ויבנה את עולמו. שם, בתוך שדות ירוקים ומרחבים פתוחים, לצד אחיו הצעיר אורי שנוסף למשפחה, החלה להתעצב דמותו של הילד, שספג את ערכי הקהילה ואת חום הבית. הילדות בכפר עזה הייתה מסגרת רחבה, שבה כל מבוגר היה דמות מוכרת וכל פינה בקיבוץ הייתה מגרש משחקים טבעי. אביב התחנך בגן הילדים של הקיבוץ, שם למד את השירים הראשונים ואת כללי המשחק, בונה מגדלים בחול ומצייר ציורים צבעוניים שהעידו על דמיון עשיר. משם המשיך לבית הספר האזורי "שער הנגב", שם המשיך לבלוט כילד חייכן, שקריאות השמחה שלו הדהדו במסדרונות וצחוקו היה מדבק. הוא היה ילד סקרן, שעיניו הכחולות תמיד חיפשו את השאלה הבאה, את התשובה החבויה, את הסוד שמאחורי כל דבר. סקרנותו לא הייתה רק אינטלקטואלית; היא הייתה תנועה בלתי פוסקת של גילוי, של רצון להבין ולגעת. הוא היה חברותי מטבעו, מושך אליו ילדים אחרים בקלות, ויוצר סביבו מעגלי חברות שהיו לכר פורה לחוויות משותפות. בבית הספר, מעבר לחיוכו הקורן, התגלה גם כתלמיד טוב, שניחן בזיכרון מעולה, שאיפשר לו לספוג מידע במהירות ולהפתיע את מוריו בפרטים שאחרים כבר שכחו.

אבל מעבר לספסל הלימודים, עולמו של אביב היה רחב עוד יותר, מלא בפעילויות שעיצבו את אופיו הפתוח והאוהב. הוא אהב להתחפש, לצלול לעולמות אחרים, להפוך פעם לפיראט נועז ופעם לאביר אמיץ, כשדמיונו הפרוע בונה לו תלבושות מאולתרות מכל פיסת בד או נייר. הוא בנה אוהלים ומחנות בחורשות הסמוכות לקיבוץ, מקומות מסתור שבהם הוא וחבריו היו יוצרים ממלכות קטנות, תחת כיפת השמיים, מנותקים לרגע מהעולם המבוגר. טיולים רגליים היו חלק בלתי נפרד מנוף ילדותו, כששבילי הקיבוץ והשדות שמסביב היו המגרש הטבעי שלו. הוא אהב לשחות בבריכה של הקיבוץ, לצלול לתוך המים הכחולים, תחושת החופש של הגוף במים הייתה עבורו עונג טהור, והוא היה מבלה שעות ארוכות תחת השמש של עוטף עזה. הדיג, לעומת זאת, הציע לו רגעים של שקט והתבוננות, כשהוא יושב על שפת המים, חכה בידו, מתמסר לסבלנות של הציפייה. מעל הכל, הוא אהב להיות עם חברים. חברתם הייתה לו אוויר לנשימה, מקור לשמחה בלתי פוסקת, והוא תמיד היה היוזם, המארגן, זה שמוצא את הדרך לחבר בין כולם. אהבתו לבעלי חיים הייתה עמוקה ונטולת פשרות. הוא התנדב בפינת החי של הקיבוץ, שם מצא נחמה ושמחה במגע עם היצורים הפרוותיים והמנוצים. הוא היה מאכיל, מנקה, מלטף, ובין קירות הפינה הזו, הרגיש שייכות וחיבור עמוק לטבע. הוא שיחק כדורסל במחלקת הכדורסל של מועצת "שער הנגב", רץ על המגרש, הקפיץ את הכדור בקצב, מוסר וקולע לסל, חלק מקבוצה, חלק ממשהו גדול יותר. אהדתו לקבוצת הכדורסל "הפועל ירושלים" הייתה לו לעוד עוגן, עוד דרך להתחבר, כשהוא עוקב אחר משחקיה, מתרגש מכל ניצחון ומתאכזב מכל הפסד, חווה את עוצמת הספורט כחוויה שבטית.

ככל שאביב גדל, מעגלי חייו התרחבו, וילד הקיבוץ הסקרן הפך לנער מתבגר, שעדיין שמר על חיוכו המיוחד ועל יכולתו לחבר בין אנשים. השנים בבית הספר העל-יסודי היו מלאות באותה רוח של חברות ופעילות. הוא המשיך לבלות עם חבריו, לבנות תוכניות ספונטניות, וליצור זיכרונות שיקרבו אותם זה לזה. באותן שנים, בין שיעורים, חוגים ובילויים על מדשאות הקיבוץ, ניצת ניצוץ מיוחד בינו לבין חלי. היא הייתה זוגתו עוד מימי התיכון, אהבה צעירה ורעננה, שפרחה בתוך הנוף המוכר והבטוח של כפר עזה. הקשר ביניהם התהדק מיום ליום, מבוסס על צחוק משותף, הבנה עמוקה וחלומות לעתיד. הם היו בלתי נפרדים, מחזיקים ידיים בדרך לבית הספר, לוחשים סודות בשעות הקטנות של הלילה, בונים יחד את עתידם המשותף בתוך ההווה השוקק.

הבגרות הביאה עמה את אתגרי הגיוס לצה"ל. בנובמבר 2008, כשהוא בן שמונה עשרה, עזב אביב את הבית החם של כפר עזה ואת חיקה האוהב של חלי, והתגייס לשירות קרבי בחטיבת הנח"ל, לגדוד 931. זו הייתה פרידה זמנית מהנוחות והשלווה של חיי הקיבוץ, מעבר חד לעולם של משמעת, קשיים פיזיים, ואחריות כבדה. הוא מצא את עצמו במהרה חלק מצוות לוחמים, לומד את רזי השטח, מיומנויות לחימה, ואת המשמעות העמוקה של אחווה בין חיילים. המסעות המפרכים, התרגילים האינסופיים, השמירות הארוכות – כל אלה עיצבו אותו, חישלו את גופו ורוחו, והפכו אותו מנער ללוחם. הוא התמודד עם האתגרים בנחישות, תמיד עם חיוך על השפתיים, משרה אופטימיות על חבריו גם ברגעים הקשים ביותר. הקשר עם הבית ועם חלי נשמר באמצעות שיחות טלפון קצרות והתכתבויות, שהיו לו עוגן וזיכרון למה שמחכה לו בסוף הדרך.

לאחר שחרורו מהצבא, חזר אביב אל חלי, כשהשנים שבילו בנפרד רק חיזקו את הקשר ביניהם. הם הרגישו צורך לראות עולם, לחוות הרפתקאות חדשות לפני שישתקעו, וטסו יחדיו לדרום אמריקה. זה היה מסע של גילוי עצמי וגילוי הדדי, כשהם מטיילים בערים סואנות, מטפסים על הרים נישאים, שטים בנהרות עתיקים, ופוגשים תרבויות חדשות. כל יום היה הרפתקה, כל נוף היה תמונה שחקוקה בזיכרון. הם למדו להסתדר בתנאים שונים, לחלוק חוויות עוצמתיות, ולבנות זיכרונות משותפים שיעמדו במבחן הזמן. המסע הזה גיבש אותם עוד יותר, חיזק את הבסיס לקשר הזוגי שלהם, והבהיר להם שהם נועדו זה לזו. כששבו ארצה, מלאים בחוויות ובסיפורים, עברו לגור יחדיו בכפר עזה, סוגרים מעגל וחוזרים אל המקום שבו הכל התחיל. בשנת 2017, חתמו את אהבתם בנישואין מרגשים, חתונה שהייתה חגיגה אמיתית של אהבה וחיבור, בתוך הקיבוץ האהוב. במרוצת השנים, התרחבה משפחתם הקטנה, ונולדו להם שני ילדים: עומר ורני. אביב הפך לאיש משפחה ואב מסור, שכל עולמו סבב סביב אשתו וילדיו. הוא אהב לבלות עם ילדיו בבריכה של הקיבוץ, לשמוע את צחוקם המתגלגל כשהם קופצים למים, ללמד אותם לשחות, להרגיש את ידיהם הקטנות אוחזות בו. רגעי האושר הפשוטים האלה היו עבורו עולם ומלואו.

חצר ביתם בכפר עזה הפכה במהרה ללב הפועם של חייהם החברתיים. הם בנו בה מטבח חיצוני, טאבון אבן שהפיץ ריחות משכרים של פיצה טרייה ולחמים שנאפו במקום, פינת ישיבה רחבה ונוחה, שהייתה מזמינה ומחבקת. החצר הפכה למקום מפגש לחבריהם הרבים, שזרמו אל הבית בכל עת. אביב אהב לארח, זו הייתה אחת מתשוקותיו הגדולות. הוא היה מארגן מסיבות ספונטניות, ארוחות ערב ממושכות, ערבי יין ושיחה. הייתה לו יכולת נדירה לחבר חברים ממעגלים שונים – חברים מהילדות, מהצבא, מהעבודה, וליצור ביניהם קשרים חדשים. הוא היה הדבק שחיבר את כולם, כשהוא מהלך בין האורחים בחיוך רחב, משקה אותם ביין טוב, מגיש להם מעדנים שהכין במו ידיו, ומוודא שכולם מרגישים בנוח ושמחים. הקירות של ביתם היו ספוגים בצחוק, במוזיקה, בשיחות עמוקות ובהבטחות לעוד מפגשים.

במקביל לחיי המשפחה התוססים, בנה אביב גם קריירה מקצועית מרתקת. הוא עבד בחברת ההגברה והתאורה של הקיבוץ, "סינקופה", שם גילה כישרון רב בתחום הטכני. הוא היה מקצוען ויסודי, לא משאיר שום פרט ליד המקרה, מוודא שכל כבל מחובר היטב, שכל נורה דולקת בעוצמה הנכונה, שכל צליל נשמע בצורה מושלמת. הוא עשה את הדברים מהלב ובאהבה, וזה ניכר בכל פרויקט שלקח על עצמו. במקביל לעבודתו, הרחיב את אופקיו ולמד במכללה האקדמית "ספיר" במחלקה לתרבות - יצירה והפקה, לימודים שסיים בהצטיינות בשנת 2018. השילוב בין הידע הטכני לבין ההבנה העמוקה של עולם התרבות והמוזיקה, פתח בפניו דלתות לעולם ההפקות. הוא החל לעבוד כמפיק טכני של אמנים מובילים בישראל. במשך עשר שנים ליווה את הזמר עברי לידר, עבד איתו במסירות מאחורי הקלעים של מופעים ענקיים, דאג לכל פרט, מהבמה ועד לסאונד. הקשר ביניהם חרג מיחסי עבודה והפך לחברות אמת, כשאביב הוא עמוד התווך השקט והאמין שמאפשר לעברי לידר לזרוח על הבמה. בחודשים שקדמו לנפילתו, עבד גם עם הזמר חנן בן ארי, מביא את הניסיון והמקצועיות שלו גם לשיתוף הפעולה החדש הזה, וזוכה להערכה רבה גם שם. הוא אהב את עבודתו, את האדרנלין של לפני המופע, את הסיפוק שבביצוע מושלם, את היכולת להיות חלק מהקסם שנוצר על הבמה.

החיים בכפר עזה זרמו במסלולם השקט והשגרתי, מלאים באהבה, בחברות, בעבודה ובגידול ילדים, עד שבוקר אחד, בשבת כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, ה-7 באוקטובר 2023, השתנה הכל באחת. בשעה שש וחצי בבוקר, כשהשמש החלה לעלות מעל שדות הקיבוץ, ורבים עוד היו שרויים בשינה עמוקה, פתח ארגון הטרור חמאס במתקפת פתע אכזרית וחסרת תקדים על ישראל. המטח המסיבי של טילים ורקטות שיצא מרצועת עזה אל אזורים נרחבים בארץ, היה רק הקדמה למאורעות הנוראיים שעמדו להתרחש. בחסות האש הזו, חדרו אלפי מחבלים – יבשתית, ימית ואווירית – אל יישובי עוטף עזה, אל שדרות, אופקים ונתיבות, אל מבלים במסיבות טבע סמוך לקיבוצים רעים ונירים, אל בסיסי צה"ל ואל עוברים בדרכים. הם החלו במתקפה רצחנית, שבה נרצחו כשמונה-מאות אזרחים בבתיהם, במכוניותיהם, אחרי שבוצעו בהם פשעים כבדים. מאות ישראלים נחטפו לרצועת עזה, ובתים ורכוש הועלו באש, נבזזו והוחרבו. מאות חיילים, שוטרים, אנשי כוחות הביטחון וחברי כיתות הכוננות המקומיות נפלו בקרב. בבוקר הזה החלה מלחמה, מלחמה שתשנה את פני המדינה ואת חייהם של רבים לנצח.

אביב, כבן קיבוץ גאה וכאזרח אחראי, היה חבר בכיתת הכוננות של כפר עזה, יחידה קטנה של תושבים שמוכנים להגן על ביתם ועל משפחותיהם בכל עת. בשעה 06:42, כשההודעות הראשונות החלו לזרום, קיבל אביב הודעה קצרה וחותכת בקבוצת הווטסאפ של כיתת הכוננות: "יש חדירה של מחבלים ליישוב". פחות מעשר דקות אחר כך, הוקפצו כל חברי הכיתה. השעון דחק, הסכנה הייתה מוחשית. אביב, באומץ לב שרק מי שנושא אהבה עמוקה למשפחתו ולביתו יכול להפגין, נפרד ממשפחתו – מחלי, מעומר ומרני הקטנים – חיבוק חטוף, מילה אחרונה, הבטחה אילמת לחזור. הוא יצא מביתו ללא היסוס, רץ אל עבר הנשקייה, כשהאדרנלין מציף את גופו. הבוקר השקט הפך לשדה קרב, וקולות ירי ותופת מילאו את האוויר. כשהגיע לנשקייה, אסף במהירות את נשקו, הפך מאיש משפחה ומפיק טכני ללוחם. הוא יצא מיד להילחם, נתקל במחבל אשר הסתתר מאחורי הנשקייה, ויחד עם חבר לכיתה, הצליחו לנטרל אותו.

הקרב היה בעיצומו, הכאוס שלט. לאחר שהדפו את האיום המיידי, אביב המשיך לסרוק את השטח. לפתע, ראה שני חברים נוספים מכיתת הכוננות שרועים על הדשא, פצועים. בלי לחשוב פעמיים, מונע מאינסטינקט עמוק של עזרה לזולת, של חברות ואחריות, רץ אליהם כדי לטפל בהם, להעניק עזרה ראשונה, אולי להציל חיים. אך בשעה שעשה זאת, נורה בירכו. הכאב היה חד, אך המודעות לסכנה הייתה גדולה יותר. הוא נאלץ למצוא מחסה במהירות, וקפץ מאחורי עץ זית עתיק, עליו היה עד לכל כך הרבה רגעים של שלווה בקיבוץ. הדם זרם, אך אביב שמר על קור רוח. בעודו מסתתר, התקשר לחלי. קולו היה חנוק, אך הוא עדכן אותה על פציעתו ועל המצב הקשה בקיבוץ, וביקש ממנה לעדכן גם את שאר חברי הקיבוץ, כדי שייכנסו לממ"דים ויישארו בטוחים. לאחר מכן, התקשר לחברתו הטובה שחר, ומסר לה מסר מבעלה, חבר כיתת כוננות שנפצע גם הוא, דואג לחבריו גם ברגעים הקשים ביותר בחייו.

אף שחייו היו בסכנה ממשית, אביב לא חשב על עצמו. כשהוא מסתתר מאחורי העץ, ראה חבר נוסף מכיתת הכוננות מתקרב אליו, ככל הנראה בניסיון לחלץ אותו. מתוך דאגה עמוקה, צעק אביב לחברו שלא יתקרב אליו, וסימן לו בידו שיש מחבלים על גג הבניין הסמוך, מחבלים שאורבים ועלולים לפגוע גם בו. במעשה גבורה טהור זה, כשהוא עצמו פצוע ומדמם, הציל אביב את חייו של חברו, שם את ביטחונו של האחר לפני שלו. בשעה 07:36, שלח אביב הודעה קצרה ומרגשת בקבוצת הווטסאפ המשפחתית: "הוא את כולם אוהב". זו הייתה הודעת פרידה, מילים אחרונות של אהבה עמוקה, שהגיעו מלב שבור אך מלא נתינה. הוא ידע שהמצב קשה, ורצה להשאיר את חותמו האחרון של אהבה לכל היקרים לו. ב-08:12, חלי התקשרה לאביב, מודאגת. הוא ענה לה, אך לא הצליח לדבר. כל שחלי יכלה לשמוע היו נשימותיו הכבדות, המאבק של חייו שגוועים. רב-סמל ראשון אביב ברעם, גיבור כפר עזה, נפל בקרב ביום כ"ב בתשרי תשפ"ד, 7 באוקטובר 2023, כשהוא בן שלושים ושלוש בלבד. הוא הובא למנוחות בחלקה הצבאית בבית העלמין בשריגים, מוקף באלפי אנשים שבאו לחלוק לו כבוד אחרון. הוא הותיר אחריו אישה אהובה, חלי, שני ילדים קטנים, עומר ורני, הוריו חניתה ועפר, ואחיו אורי. לאחר נפילתו, הועלה לדרגת רב-סמל מתקדם, אות של כבוד והערכה על גבורתו ונחישותו.

הלווייתו של אביב הייתה אירוע קורע לב, שבו התערבבו יגון עמוק, כאב צורב וגאווה על דרכו ואומץ ליבו. על קברו הטרי שרו שניים מהאמנים שעמם עבד ושאותם כה אהב: עברי לידר שר את השיר "זכיתי לאהוב", קולו נשבר אל מול השקט המכבד של הקהל, וחנן בן ארי שר את השיר "יש כאן יותר מזה", כשהמילים מקבלות משמעות מצמררת. אביו, עפר, ספד לו במילים שחתכו בבשר החי: "זה לא תפקיד של אבא להספיד את בנו. זה לא הסדר הנכון. מי בכלל יודע איך מספידים מלאך? זכינו, אנחנו, כל מי שנגע באביב בשלושים ושלוש שנות חייו, לחיות לצד ילד ענק... יש כאן בינינו חברות וחברים בכפר עזה שחיים בזכות גבורתו של אביב התותח. הוא רץ בין הכדורים לסייע לחבריו. זה אביב, קודם כול למי אני יכול לעזור. אביב היה מלאך. ידענו על טוב ליבו ומעשיו לאורך שלושים ושלוש שנות חייו. יש לי חלל עצום בגוף ובחיים". מילותיו של עפר הדהדו את תחושת האובדן הבלתי נתפס, את הגאווה על הבן שהיה, ואת הכאב על החלל שנפער. חלי, אשתו, ספדה לו בדברים שביטאו את עוצמת אהבתה ואת גאוותה: "אני גאה בך אהוב שלי ואני שלמה כשאני שומעת איך לחמת בגבורה". במילים אלו, היא נתנה ביטוי לאומץ ליבו של אביב, ולכך שגם מתוך השבר הגדול, ישנה נחמה בידיעה שהוא נפל כגיבור.

עברי לידר, שאיבד חבר קרוב ושותף לדרך, כתב מילים נוקבות ששיקפו את הכאב העמוק: "חברנו הטוב והאהוב אביב ברעם נפרד מאיתנו בקרב גיבורים בהגנה על ביתו בכפר עזה ... אין מילים שיכולות לתאר את התחושות הקשות, אין לב שיכול להכיל שבר כזה. אביב מנהל ומלווה את הבמה שלי למעלה מעשר שנים ואני גאה שהיה לי גם חבר. הוא וחיוכו המיוחד תמיד יהיו חלק בלתי נפרד מהמשפחה הגדולה שלנו". עדות זו הדגישה את הקשר האישי והמקצועי העמוק בין השניים, ואת החלל העצום שהותיר אחריו אביב. כביטוי נוסף לכאב ולאהבה, כתב עברי לידר שיר לזכרו בשם "אביב", שיר שמילותיו נוגעות ללב ומבטאות את הכמיהה לשובו ואת האובדן הנורא. "אביב, שום דבר לא פורח / אני רוצה שתחזור עם הגשם שיהיה לי שמח / אני רוצה לדבר איתך עוד ולשתות מספיק יין שאפילו תרקוד / אז תרקוד / בוא תרקוד / איתי". מילים אלו, המבטאות את חדוות החיים של אביב ואת אהבתו לבילויים ולריקוד, הונצחו גם על מדבקות של בקבוקי יין מסוג "סוביניון בלאן" 2023 של יקב "בת שלמה", שהוקדש לזכרו. כך, יין שנשתה בחברות ובשמחה, הפך לסמל של זיכרון וכמיהה.

פרט קטן ואישי, שהפך לסמל רחב יותר של זיכרון, היה קעקוע "סמיילי" קטן שהיה לאביב על בוהן כף רגלו. חלי אשתו, בני משפחתו וחבריו הרבים, קעקעו כולם סמיילי דומה בגופם, כמחווה אוהבת ומתמשכת לזכרו, דרך להמשיך לשאת חלק ממנו איתם בכל מקום. זה היה סמל של שמחה, של אופטימיות, של החיוך המיוחד שאפיין אותו ושהם רצו לשמר. הזיכרון של אביב המשיך לפעום גם באירועי תרבות וספורט. בחנוכה תשפ"ד, במסגרת פסטיבל "צלילים במדבר", הקדיש עברי לידר מופע שלם לזכרו, כשהמוזיקה והמילים היוו נחמה וביטוי לכאב. באוגוסט 2024, נערך לזכרו טורניר כדורסל ב"שער הנגב", שבו היתה הזדמנות לחברים, משפחה וקהילה להתכנס סביב אהבתו לספורט ולזכור את רוחו התחרותית והחברית. באוקטובר 2024, ערך חנן בן ארי מופע שהוקדש כולו לזכר אביב, מופע שבו המוזיקה שלו היתה שוב גשר בין העולמות, בין הנוכחות הפיזית לבין הזיכרון החי.

אחד מהזיכרונות האחרונים והחמים ביותר של אביב היה אירוח חבריו מהצבא לפיצה סביב הטאבון בחצר ביתו, חודשיים בלבד לפני נפילתו. ערב של חברות, צחוק, סיפורים מהעבר ופיצות חמות וטעימות, שהיוו את שיא היכולת שלו לחבר בין אנשים ולייצר חום ואהבה. לזכרו של אותו ערב, חבריו מובילים יוזמה מרגשת להקמת עגלת טאבון ניידת בשם "הפיצה של אביב", שתנדוד בין מוצבי חיילי צה"ל, ותספק להם פיצות חמות וטעימות, ממש כמו שאביב אהב לארח. יוזמה זו, שמשלבת את אהבתו לאירוח, לחברות ולתמיכה בצה"ל, היא ביטוי חי ונושם למורשת שהותיר אחריו – מורשת של נתינה, של אהבה, של חיוך שלא נשבר גם ברגעים הקשים ביותר. אביב ברעם ז"ל, הילד החייכן מכפר עזה, שהפך לגבר מסור, אב אוהב, חבר נאמן ולוחם אמיץ, חי את חייו במלואם, באהבה ובשמחה, וסיים אותם במעשה גבורה עילאי. זיכרונו, רוחו וחיוכו המיוחד ימשיכו ללוות את משפחתו, חבריו וקהילתו, ולהיות מקור השראה לתקומה, לגאווה ולחיים, גם אל מול האובדן הבלתי נתפס. הוא ימשיך לחיות בסיפורים, בשירים, ביין, בקעקועים, ובפיצות החמות שיגיעו לחיילים, תזכורת נצחית לכוחה של האהבה ולנצחון הרוח הישראלית.