אביחי אמסלם

בחדרה, בין סמטאותיה השקטות של שכונה ותיקה, ניצב בית קטן מוקף עצי פרי, שריח פריחתם היה מתערבב לעיתים עם ארומת תבשילי השבת של אמו, רות. אל הבית הזה, שהיה תמיד חם ופתוח, נולד ביום קיץ מאוחר, בכ"ד באייר תשנ"ג, ילד קטן שקראו לו אביחי, ומאז אותו רגע ראשון, נדמה היה שהאור בבית התעצם. אביו, גבריאל, איש עבודה שקט ובעל ידיים חרוצות, היה מביט בילד הקטן בעיניים נוצצות, רואה בו את ההבטחה לעתיד. שתי אחיותיו הגדולות, שירה-אמונה ולירז, קיבלו את אחיהן הקטן בהתלהבות כמעט בלתי נתפסת, ומיד הפכו לשומרות הראש שלו, מלוות כל צעד וכל צחוק מתגלגל שלו. הבית היה מלא חיים, שיחות סוערות על שולחן האוכל, צלילי מוזיקה שהתנגנו ברקע, ובעיקר – תחושה עמוקה של שייכות ואהבה שנטעה באביחי הקטן את שורשיו הראשונים. הוא גדל לתוך משפחה שבה הערכים לא היו רק מילים שנאמרות, אלא דרך חיים שנושמת ופועמת בכל פינה: עזרה לזולת, כבוד הדדי, חריצות והתמדה, ובעיקר – אמונה עמוקה בכוחה של קהילה ובחשיבותה של המשפחה כעוגן.

כבר בימיו הראשונים בגן הילדים, ניכר היה באביחי משהו אחר. הוא לא היה ילד שקט שמתמזג ברקע, אלא כוח מניע, מעין מגנט אנושי שמושך אליו את כולם. בגן "רימון", שם התרוצץ בין המתקנים, היה תמיד הראשון להציע עזרה לחבר שנפל, הראשון להציע משחק חדש, והאחרון לוותר על רעיון של טיול דמיוני לחלל או מסע בעקבות אוצר. חבריו אהבו ללכת אחריו, הוא היה זה שתמיד ידע איפה למצוא את המים הקרים ביותר בגינה הציבורית, ואיך לטפס על העץ הכי גבוה בלי להיתפס. ההתלהבות הזו לחיים, הסקרנות הבלתי נלאית והרצון העז לחוות הכל עד תום, לטרוף את העולם כפי שאחותו הגדולה תיארה זאת, ליוו אותו גם כשעלה לכיתה א' בבית הספר היסודי "תחכמוני" בחדרה. שם, בין ספרי הלימוד והמחברות, הוא לא רק למד, אלא גם פיתח את כושר ההמצאה שלו. אם היה שיעור משעמם, הוא היה מוצא דרך להפוך אותו למעניין, אם היה חבר שזקוק לעזרה, הוא היה שם בלי לשאול שאלות. הוא היה ילד קסם, כפי שתמיד כינו אותו בבית, והקסם הזה לא היה מבוסס על מופעים או הבטחות שווא, אלא על האותנטיות שלו, על הלב הפתוח ועל הנכונות האינסופית לתת מעצמו.

השנים ב"תחכמוני" היו מעין חממת גידול עבורו, תקופה שבה החל לפתח את אותו שכל חריף ולב רגיש שאפיינו אותו כל חייו. הוא היה תלמיד טוב, אבל לא כזה שנצמד לספרים בלבד. המגרש היה קורא לו, השבילים הסמוכים לביתו היו קוראים לו, והוא היה נענה לקריאה הזו בהתלהבות. בימי שישי אחר הצהריים, כשרוב בני גילו היו עסוקים במשחקי מחשב, אביחי היה מארגן חבורת חברים ויחד היו יוצאים ל"מסעות" באזור. פעם אחת, כשהיה בן עשר בערך, החליטו לנסוע בטרמפים לכנרת, הרפתקה שנגמרה, כמובן, בשיחת טלפון מודאגת מהבית ובאיסוף בהול, אך הותירה בו את טעם החופש והגילוי. בפעם אחרת, עם קצת עזרה מאבא של חבר שהסכים להשאיל את הרכב עם העגלה הנגררת, הם סחבו קרשים וגלגלים ובנו רפסודה מאולתרת, ששטה בכנרת כמה מטרים עקומים לפני שהתפרקה בצחקוקים. אלו היו הרגעים שעיצבו את רוחו ההרפתקנית, את היכולת שלו לראות את האפשרויות בכל סיטואציה, ואת הנכונות שלו ללכלך את הידיים, פיזית ומטאפורית, כדי להגשים רעיון. הוא אהב לגלות מעיינות נסתרים, לשוחח עם אנשים זרים שפגש בדרכים, ולצבור חוויות שמעטים מבני גילו העזו לדמיין. ההתנדבות הייתה חלק בלתי נפרד מהאופי שלו כבר מגיל צעיר. הוא לא חיפש תהילה או הכרה, אלא פשוט ראה צורך ופעל. כשהיה נער צעיר, כבר היה מוכר בקרב עמותות שונות כמי שתמיד אפשר לסמוך עליו. "קו לחיים" הייתה אחת מהן, שם התנדב בקייטנות לילדים ומבוגרים עם צרכים מיוחדים. לא הייתה לו שום בעיה להחליף חיתולים לבחורים בני עשרים ואחת, כפי שסיפרה אחותו, כי בעיניו, כבוד האדם ועזרה לזולת לא ידעו גבולות. הוא היה פשוט שם, נוכח, עם לב פתוח וכתף יציבה, וזה היה הדבר החשוב ביותר.

כשהגיע לגיל תיכון, החליט אביחי להמשיך את לימודיו ב"מדרשיית נועם" בכפר סבא, מוסד חינוכי שהשלים את השכלתו הדתית וחיזק את עמוד השדרה הערכי שלו. המעבר מהבית החם בחדרה לפנימייה היה צעד משמעותי, שדרש ממנו עצמאות רבה יותר, אך הוא התאקלם במהרה. בין לימודי גמרא לתנ"ך, בין שיעורים במתמטיקה לאנגלית, אביחי מצא את מקומו גם שם. הוא היה מעורב בחיי הפנימייה, מנהל דיונים סוערים עם חבריו על סוגיות הלכתיות ופילוסופיות, ותמיד שומר על אותו חיוך מאיר פנים ועל גישה פתוחה לכל אדם. הוא אהב את האתגר האינטלקטואלי, את הדיוק שבלימוד התורה, ואת העומק שהעניקו לו לימודים אלה. בתקופה זו, התגבשה בו ההבנה שאין סתירה בין עולם התורה לעולם המעשה, וכי שניהם יחד יוצרים אדם שלם ומחובר. לאחר שסיים את לימודיו בתיכון, במקום ללכת מיד לצבא, בחר אביחי להעמיק את לימודיו בישיבת "שבי חברון" בעיר האבות. זו הייתה החלטה ששיקפה את הרצון העמוק שלו להתחבר לשורשיו, להבין לעומק את הזהות היהודית שלו, ולצקת תוכן רוחני משמעותי לחייו. הוא שהה בישיבה מספר שנים, שקוע בלימוד תורה אינטנסיבי, מוקף בחברים ובמלמדים שחלקו עמו את אותה כמיהה לידע ולרוחניות. אווירת חברון, עיר עתיקה שבה כל אבן מספרת סיפור, השפיעה עליו עמוקות. הוא אהב את השקט של בית המדרש, את ריח הספרים הישנים, ואת הדיונים המעמיקים שהתפתחו בין ספסלי הלימוד. שם, בתוך עולם של מילים ורעיונות, השתכלל מוחו החריף, והוא למד לנתח סוגיות מורכבות, לחשוב בצורה יצירתית ולמצוא פתרונות מקוריים, תכונות שישמשו אותו רבות גם בהמשך דרכו.

אף על פי שאהב את לימוד התורה והעמיק בו, אביחי לא שכח לרגע את המשימה הלאומית שעמדה בפניו. עם סיום שנותיו בישיבה, התגייס לצה"ל, כשהוא מתעקש לשרת שירות מלא בן שלוש שנים, ולא לוותר על אף יום. הוא בחר לשרת בחטיבת "כפיר", חטיבה לוחמת שהתמחתה בלחימה בשטחים. התקופה בכפיר הייתה מאתגרת וקשה, מרובת אימונים מפרכים ופעילויות מבצעיות תובעניות. הוא למד שם מהי משמעת, מהי עבודת צוות, ומהי החשיבות של כל פרט ופרט במערכת גדולה. הריצות הארוכות עם ציוד מלא, הלילות הקרים בשטח, והאחריות הכבדה שהוטלה עליו ועל חבריו, חישלו אותו והפכו אותו ללוחם מקצועי ומסור. הוא לא התלונן, אלא ראה בכל קושי הזדמנות להתחזק ולהתפתח. חבריו ליחידה זוכרים אותו כמי שתמיד היה אופטימי, שתמיד מצא את הדרך להעלות חיוך על פניהם גם ברגעים הקשים ביותר, ושתמיד היה מוכן להוביל ולתת דוגמה אישית. הוא סיים את שירותו הסדיר עם תחושה עמוקה של סיפוק, אך גם עם רצון בוער לתרום עוד, לעשות שירות משמעותי אף יותר.

החיים שאחרי הצבא הובילו את אביחי ואת טל, בחירת ליבו, למסע משותף. טל, אישה חמה, חכמה ומלאת נתינה, הייתה השותפה המושלמת לדרכו, מבינה את עולמו הרוחני והמעשי גם יחד. הם הכירו במהלך שירותו הצבאי, ומהר מאוד היה ברור לשניהם שהם נועדו זה לזו. אהבתם הייתה עמוקה ושקטה, מלאה בהערכה הדדית ובחלומות משותפים. עם סיום שירותו הסדיר, החליטו השניים לגור תקופה בקרית ארבע, כדי שאביחי יוכל להמשיך וללמוד בישיבה, להעמיק עוד יותר את השכלתו התורנית. הם הקימו את ביתם הצנוע בעיר המיוחדת הזו, בית שהיה פתוח לאורחים, מלא בשמחה ובצחוק. טל תמכה בו בכל דרך, והייתה לו למשענת איתנה בזמן ששקד על לימודיו. השנים בקרית ארבע היו תקופה של התפתחות רוחנית וזוגית, שבה בנו את היסודות לביתם העתידי ולמשפחתם.

לאחר תקופת הלימודים בקרית ארבע, עברו טל ואביחי חזרה לחדרה, ופתחו פרק חדש ומרגש בחייהם המשותפים. אביחי החל לעבוד ב"אלביט מערכות", שם מצא ביטוי למוחו החריף וליכולותיו היצירתיות. הוא השתלב במהירות בעולם ההיי-טק, ותוך זמן קצר בלט בכישרונו. הוא לא היה עוד מהנדס, אלא פותר בעיות מלידה. אם הייתה תקלה מורכבת במערכת, או אתגר טכנולוגי שדרש חשיבה מחוץ לקופסה, אביחי היה שם. הוא היה יושב שעות ארוכות מול המחשב, מנתח נתונים, שוקל אפשרויות, ומוצא פתרונות אלגנטיים ויעילים שאיש לא חשב עליהם. עמיתיו לעבודה העריכו את יכולתו לראות את התמונה הגדולה ובו בזמן לרדת לפרטים הקטנים ביותר, ואת נכונותו תמיד לעזור ולשתף בידע שלו. הוא אהב את העבודה, את האתגר האינטלקטואלי שהציבה בפניו, ואת תחושת הסיפוק שבהפיכת רעיון מופשט למציאות טכנולוגית. במקביל לעבודתו, וברצונו להמשיך ולהתפתח מקצועית, החל אביחי ללמוד הנדסת חשמל במכללת רופין. הוא היה סטודנט מצטיין, משלב בהצלחה את הלימודים התובעניים עם עבודתו ועם חיי המשפחה שהחלו להתפתח. הקדשת הזמן ללימודים, במקביל לכל שאר המשימות בחייו, שיקפה את נחישותו הבלתי מתפשרת להגיע למצוינות בכל תחום שבו עסק.

אך היה עוד פרק משמעותי בחייהם של אביחי וטל, פרק שחשף את עומק נשמתם ואת רוח הנתינה העצומה שלהם. בשנתיים האחרונות לחייו, עברו השניים להתגורר בכפר הנוער "תלפיות" בחדרה, שם שימשו כמשפחתון עבור קבוצת נערות בסיכון. זו לא הייתה עוד עבודה, זו הייתה שליחות חיים. הם פתחו את ביתם ואת ליבם לעשרות נערות שבאו מרקעים מורכבים, שרבות מהן לא ידעו מהי יציבות משפחתית או אהבה ללא תנאי. אביחי, עם מאור פניו וענוותנותו, הצליח לחדור ללבבות הנערות הללו באופן יוצא דופן. הוא לא היה רק "מדריך" או "אחראי", הוא היה דמות אב, משענת רגשית, אוזן קשבת וחבר אמת. הוא ידע מתי לצחוק איתן, מתי להקשיב בשקט, ומתי להציב גבולות ברורים מתוך אהבה ואכפתיות. הוא לקח אותן לטיולים בטבע, לימד אותן לתקן דברים בבית, ובעיקר – העניק להן תחושה שהן שוות, אהובות ובעלות פוטנציאל אינסופי. הוא היה מסוגל לנהל איתן שיחות עמוקות, לדבר איתן על החיים, על תקוות ועל פחדים, בצורה כנה ואמיתית, מבלי לעגל פינות של אמת, אך תמיד מתוך כבוד עמוק לאמת שלהן. טל ואביחי יצרו עבורן סביבה בטוחה ותומכת, שבה יכלו לצמוח ולהתפתח. הנערות ראו בו מודל לחיקוי, דמות שממנה יכלו לשאוב כוח והשראה. בביתם בתלפיות, בין הדיונים על עבודות הבית לשיחות הנפש העמוקות, נולדו גם בנותיו האהובות, טליה ומאור. טליה, בכורה סקרנית ומלאת חיים, ומאור, קטנה וחמודה, שהביאו איתן אור ושמחה אין קץ. אביחי היה אבא מסור ואוהב, שכל רגע פנוי הקדיש למשפחתו. הוא היה משחק איתן שעות ארוכות בחצר, בונה מגדלים מלגו, מקריא להן סיפורים לפני השינה, ומחבק אותן חזק, מפיח בהן ביטחון ואהבה. הבית של משפחת אמסלם היה תמיד מלא צחוק, חום ואהבה, מקום שבו כולם הרגישו שייכים ורצויים.

לצד כל עיסוקיו, אביחי לא ויתר על שירות המילואים. עבורו, זו לא הייתה רק חובה, אלא זכות ודרך נוספת לבטא את המסירות העמוקה שלו לעמו ולארצו. הוא שירת במילואים בחטיבת כפיר, אך הרגיש שהוא יכול לתרום יותר, להתמודד עם אתגרים מבצעיים מורכבים יותר. הוא התעקש לעבור ליחידת קומנדו במילואים, חטיבת 551, "עוצבת חצי האש", בגדוד 7008. המעבר לא היה פשוט; הוא דרש מאמץ רב, אימונים נוספים, והוכחת יכולות פיזיות ומנטליות גבוהות. הוא עבר סדרת מבדקים קפדנית, וכמובן, הצליח לעמוד בכולם. כאשר הועבר לבסוף, לא היה שמח ממנו. הוא הרגיש שהגיע למקומו, למקום שבו יוכל לממש את מלוא הפוטנציאל שלו כלוחם וכאדם. הוא התאמן במרץ עם חבריו החדשים, למד טכניקות לחימה מתקדמות, והיה שותף מלא לרוח היחידה, שדגלה במצוינות, מקצועיות ונכונות להקרבה. הוא אהב את האתגר, את הדינמיקה הצוותית, ואת הידיעה שהוא חלק מכוח מובחר, שמוכן לכל משימה. הוא ראה בשירות המילואים המשמעותי הזה לא רק הגנה על הבית, אלא גם ביטוי לאותה שליחות עמוקה שהרגיש כלפי עם ישראל בארץ ישראל, שליחות שקיננה בו עוד מימיו בישיבה ובשירות הסדיר.

וכך, בתוך שגרת חיים עמוסה ומלאה, שזרמה בין עבודה, לימודים, משפחה, נתינה ושירות מילואים, הגיע אותו בוקר ארור של שמחת תורה, כ"ב בתשרי תשפ"ד, 7 באוקטובר 2023. השעה הייתה שש וחצי בבוקר, והשמש החלה זה עתה לפרוש את קרניה העדינות מעל חדרה, מבשרת יום חג שמח ורגוע. בבית משפחת אמסלם שררה אווירה נינוחה. טל, שהייתה בחודש השישי להריונה, קמה מוקדם כדי להכין את ארוחת החג, וטליה ומאור עדיין ישנו במיטותיהן, חולמות חלומות מתוקים. אביחי, כהרגלו, כבר היה ער, אולי לוגם כוס קפה בשקט או קורא ספר לפני שהבנות יתעוררו וימלאו את הבית בצחוקן. לפתע, נשמעו האזעקות הראשונות. צפירה ארוכה ומתמשכת, שקרעה את השקט הפסטורלי והחדירה תחושה עמוקה של חרדה. מיד אחריה, נשמעו הדי פיצוצים רחוקים. הטלפון של אביחי החל לרטוט בטירוף. הודעות וואטסאפ החלו לזרום בקבוצות המילואים, קצרות ותכליתיות: "הקפצה", "להגיע בהקדם", "אירוע רב זירתי". הוא הבין מיד שמשהו חמור מתרחש. זה לא היה עוד סבב לחימה רגיל. הבעה רצינית עלתה על פניו. הוא ניגש לטל, חיבק אותה חזק, ולחש לה מילות הרגעה, למרות שגם בתוכו בערה חרדה גדולה. הוא נישק את בנותיו הישנות על מצחן, נשיקה שבה אולי כבר הרגיש פרידה, אך בעיקר אהבה עמוקה. בתוך דקות ספורות, כבר היה לבוש במדי צבא, נושא את הציוד שהכין מראש. הוא יצא מהבית אל הלא נודע, אל הכאוס שהשתולל בדרום.

הדרך דרומה הייתה רווית מתח ואי ודאות. הדיווחים שהגיעו מהשטח היו קשים מנשוא: חדירת מחבלים המונית, טבח ביישובים, חטיפות, מסיבת טבע שהפכה לשדה קטל. אביחי וחבריו ליחידה, לוחמי הקומנדו, ידעו שהם נכנסים לזירת קרב שונה מכל מה שהכירו. הם היו ערוכים, מאומנים, אך המציאות עלתה על כל דמיון. בבוקר של יום שני, כ"ד בתשרי, 9 באוקטובר 2023, יומיים לאחר פרוץ התופת, מצא אביחי את עצמו, יחד עם כוח קטן מחבריו, באזור שער הנגב, סמוך לשדרות. המשימה הייתה ברורה: לאתר ולחסל מחבלים שעדיין הסתתרו בשטח, להגן על האזרחים שנותרו ביישובים הסמוכים, ולטהר את השטח מכל איום. האוויר היה ספוג בריח אבק שריפה, עשן עלה מבתים בוערים, והקולות הקטועים של יריות והדי פיצוצים נשמעו מכל עבר. הכוח של אביחי התקדם בזהירות, כל צעד נשקל בכובד ראש, העיניים סורקות כל פינה, כל שיח, כל מבנה. הם נתקלו במחבלים, ככל הנראה כאלו שהצליחו להתחפר בשטח או להסתתר מאז יום שבת. הקרב פרץ במפתיע, אש נפתחה מכל עבר.

אביחי, עם ניסיונו הרב כלוחם מיומן, הגיב במהירות ובקור רוח. הוא ירה לעבר מקורות הירי, הסתער תוך חיפוי על חבריו, וניסה לאתר את מיקום המחבלים. הוא זיהה מחפורת תת-קרקעית, מעין בור הסתתרות שהכינו המחבלים, ממנו יצאה אש עזה. בלי לחשוב פעמיים, מתוך תחושת שליחות עצומה ומסירות נפש להגן על חיי אדם, הסתער לכיוון המחפורת, במטרה לנטרל את האיום ולחשוף את המחבלים. הוא ידע שכל שניה קובעת, שכל מחבל שמונטרל הוא הצלת חיים של אזרחים תמימים. בתוך חילופי האש הכבדים והבלתי פוסקים, נפגע אביחי מירי מחבלים. הוא נפל במקום, בן שלושים בנופלו, במעשה גבורה עילאי, תוך הגנה על תושבי הדרום. במותו, הציל אביחי יהודים רבים. פעולתו האמיצה, חשיפת המחפורת ונטרול האיום, מנעה בוודאות פגיעה נוספת באזרחים ובכוחות הביטחון באזור. הוא נפל כגיבור, כמי שבחר להגן על ביתו ועל עמו במחיר חייו, מתוך אותה אמונה עמוקה בערך החיים ובקדושת האדם.

הידיעה על נפילתו של אביחי הכתה במשפחתו ובקהילה כרעם ביום בהיר. הלב נשבר לרסיסים. הבית בחדרה, שעד לפני ימים ספורים היה מלא בצחוק ושמחה, התמלא באבל כבד. טל, אהובתו, נותרה עם שתי בנות קטנות, טליה ומאור, ועם תינוקת שגדלה בתוכה, שתיוולד לעולם בלי להכיר את אביה. הוריו, גבריאל ורות, ואחיותיו, שירה-אמונה ולירז, חוו את הכאב העמוק ביותר שאב ואם, אחים ואחיות, יכולים לחוות. אך יחד עם האבל העצום, הייתה גם תחושה של גאווה. גאווה באדם שהיה, בדרכו, בערכיו, בבחירותיו ובגבורתו. אביחי הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בחדרה, כשאלפים מלווים אותו בדרכו האחרונה, עדים לסיפור חייו הקצר אך המשמעותי. לאחר נפילתו, הועלה בדרגה לרב-סרן במילואים, כאות הוקרה על תרומתו ומעשה גבורתו.

שלושה חודשים לאחר נפילתו, נולדה ביתו השלישית, שחרי. שחרי, שהגיחה לעולם בעיצומה של מלחמה וכאב, הייתה קרן אור, סמל לתקומה ולחיים שממשיכים למרות הכל. היא נושאת עמה את ההבטחה לעתיד, את הזיכרון של אביה שלא זכתה להכיר, ואת המורשת העצומה שהותיר אחריו. טל, בהובלתה האמיצה והמעוררת השראה, ממשיכה את דרכו, מגדלת את בנותיה באורו וברוחו של אביחי. טליה ומאור גדלות לתוך סיפור גבורה, לתוך מורשת של אהבה, נתינה ומסירות. כפר הנוער "תלפיות" זוכר את אביחי כדמות אב ומחנך למופת, והנערות שזכו לחסותו נושאות עמן את הלקחים והאהבה שהעניק להן. עמיתיו ב"אלביט" וברופין זוכרים את מוחו החריף ואת פתרונותיו היצירתיים. חבריו לישיבה ולצבא זוכרים את חיוכו, את נחישותו ואת טוב ליבו. אביחי אמסלם היה שילוב נדיר של שכל חריף ולב רגיש, של מעשיות ורוחניות, של אהבת אדם ואהבת הארץ. הוא היה ילד קסם שגדל להיות גיבור, אדם שחי חיים מלאים ומשמעותיים, שנגדעו בטרם עת אך הותירו חותם עמוק ובלתי נשכח. זיכרונו, רוחו ומורשתו ממשיכים לחיות בלבבות כל מי שנגע בהם, ובסיפור הגבורה של עם ישראל כולו. הוא יהיה לעד אבן יסוד בסיפור התקומה שלנו, עדות לכוחה של הרוח הישראלית.