אביאל וויסמן

האוויר בפוריה עילית, באותו בוקר של דצמבר 2004, היה צלול וקריר, נושא עמו ריח אדמה לחה ומשהו מתוק של פריחה מאוחרת, כפי שרק יישוב קהילתי השוכן גבוה מעל הכנרת יכול להציע. אל תוך השלווה הזו, אל ביתם החמים של מאירה ומרדכי, נולד אביאל, בנם הבכור, ביום א' בטבת, ה-12 בדצמבר. שמו, אביאל, נבחר בקפידה, נושא עמו משמעות עמוקה של חיבור וייעוד, כמעין הבטחה שקטה לדרך שבה יפסע. הבית בפוריה עילית, עם נוף פתוח אל הכנרת הכחולה והגליל הירוק, היה המקום שבו נטווו שנותיו הראשונות, מקום שעיצב את אופיו השקט והמהורהר, את הסקרנות הבלתי נלאית ואת תחושת השייכות העמוקה. זמן קצר לאחר מכן, הצטרפו למשפחה אחיו איתן ואחותו אלינועם, והבית התמלא בצחוק, שובבות ואחריות, כאשר אביאל, הבכור, מצא את מקומו הטבעי כמוביל דרך, גם אם בשקט ובצניעות.

מגיל צעיר, התגלה אביאל כילד יוצא דופן, שבתוכו שכן עולם עשיר של מחשבות ורעיונות. הוא לא היה מהילדים שרצים אל מרכז תשומת הלב בצעקות וקפיצות, אלא העדיף להתבונן, להקשיב, ולספוג את העולם סביבו בעיניים גדולות וסקרניות. חבריו כינו אותו "אבי", כינוי קצר וקליט שהיה ניגוד מסוים לנוכחותו העמוקה, כזו שלא ניתן היה להתעלם ממנה, גם כשהיה שקט. כשהיה מדבר, בעיקר על התחביבים שריתקו אותו, כולם הקשיבו. היה בו משהו שגרם לאנשים לרצות להכיר אותו טוב יותר, לפענח את המחשבות השקטות שמאחורי הניצוץ האינטליגנטי בעיניו, להבין את עולמו הפנימי העשיר. הוא היה מופנם, אך לא סגור הרמטית בפני העולם; ביישן, אך מעולם לא מרוחק. תמיד היה שם, מוכן להקשיב, לתמוך, להושיט עזרה, גם בלי לומר מילה. זו הייתה נוכחות שקטה, אך עוצמתית, נוכחות של אדם שמתמלא פנימה ומשדר החוצה שלווה וביטחון.

שנותיו הראשונות עברו בבית הספר היסודי "כנרת ע"ש נעמי שמר", שם כבר התחילו להתגלות ניצני אישיותו המיוחדת. הוא היה תלמיד צנוע, אופטימי ורגיש, ששאף תמיד לעשות את המקסימום. מוריו זכרו אותו כילד שכשמועלית בעיה בכיתה, היה ממתין בסבלנות, סופג את כל הפרטים, ורק אז, ברוגע ובשקט, היה מציע תשובה פשוטה ועל פי רוב מדויקת להפליא. הוא לא חיפש את הזרקורים, אלא את האמת, את הדיוק, את הפתרון האלגנטי. היתה בו אכפתיות עמוקה לזולת, לצד חשיבה חדה ועקרונות בלתי מתפשרים שהנחו אותו. אימו, מאירה, תיארה אותו כ"חד מחשבה וידען עם ביטחון עצמי רב", ועם זאת, "התייחס לאחרים ברוגע, באדיבות ובכבוד". אך לצד הרוך הזה, שכן בו חוש צדק מפותח, שהביא אותו לעמוד על דעתו בעניינים שנתפסו בעיניו כנכונים ואמיתיים. כשחש שמישהו טועה, לשונו החדה הייתה באה לידי ביטוי, לא מתוך רוע, אלא מתוך צורך עמוק לבהירות ולנכונות. הוא היה בעל תפיסה ממוקדת, אנליטית ועמוקה, עם תשומת לב לפרטים הקטנים ביותר, סקרן מאוד וצמא ללמידה.

הסקרנות הזו מצאה ביטוי מובהק בעולם המחשבים. עוד בילדותו, החל אביאל לצלול אל נבכי הקוד והחומרה, עולם שריתק אותו וסיפק לו אינסוף אתגרים לפתרון. הזיכרון של רעש המאווררים וריח הפלסטיק החם של רכיבים אלקטרוניים, הפך לחלק בלתי נפרד מילדותו. הוא ואביו, מרדכי, בילו שעות ארוכות יחד, מפרקים ומרכיבים, מזמינים אביזרים וחלקי מחשב מכל קצוות העולם, עד שבנו במו ידיהם מחשב משלו – פרויקט שהיה עבורו שיעור מעשי בהנדסה, ביצירתיות ובסבלנות. המחשב הזה לא היה רק כלי עבודה; הוא היה שער לעולמות שלמים. אביאל בילה שעות רבות במשחקי מחשב עם חבריו, לא רק בחיפוש אחר ניצחון, אלא גם בהבנה מעמיקה של המכניקה שמאחורי המשחקים, בחיפוש אחר דרכים יצירתיות לפתרון בעיות טכניות ואסטרטגיות. הוא אהב את האתגר שבפיצוח קודים, בהבנת לוגיקה מורכבת, וביכולת ליצור יש מאין בעזרת הידע והידיים.

כשעלה לתיכון האזורי "דרכא בית ירח", בחר אביאל במגמת מחשוב ובקרה, בחירה טבעית עבורו. שם, בין לוחות אם למעגלים חשמליים, בין שורות קוד לפתרון תקלות, הוא הרגיש בבית. המגמה סיפקה לו את המסגרת להעמיק עוד יותר בתחביביו, והוא פרח. הוא היה מוכשר טכנית באופן יוצא דופן, ונהנה מכל רגע של פתרון בעיות יצירתיות. חבריו ללימודים זוכרים אותו כמי שהיה מסוגל לפרק כל מכשיר, להבין את פעולתו, ולרוב גם להרכיבו מחדש משופר יותר. אבל מעבר לכישרון הטכני, היה בו משהו עמוק יותר. הוא שילב אמונה עמוקה, כזו שהעניקה לו תפיסת עולם ברורה ורציונלית, עם אכפתיות כנה לסובבים אותו. בעיניו הטובות והרגישות, בחיוכו החמים, בשלווה שהקרין ובחוש ההומור השנון שלו, הוא הצליח לגעת באנשים. הוא לא היה צריך לדבר הרבה; נוכחותו לבדה יצרה סביבו אווירה של אמון וביטחון.

אחיו הצעיר, איתן, העריץ אותו. "אביאל היה – ועדיין – השראה עבורי", סיפר איתן. "כל דבר שעשה רציתי לעשות, מה שעניין אותו עניין אותי ומה שאהב גם אני אהבתי". אביאל היה עבור איתן ואלינועם מצפן, דמות אחראית שהובילה אותם בהחלטות שנגעו לשלושתם. הם תמיד חיכו לשמוע את דעתו, לדעת לאן ממשיכים, מתוך אמון עמוק בשיקול דעתו. הוא לא רק הוביל, אלא גם דחף אותם להצליח יותר ומעבר למה ששאפו אליו בעצמם. בביתם שבפוריה עילית, סביב שולחן האוכל או בסלון, התנהלו שיחות רבות, בהן אביאל, גם אם לא היה המדבר העיקרי, היה זה שדעתו נשקלה בכובד ראש. הוא היה עמוד התווך השקט של המשפחה, שסמכו עליו, שהעריכו את חכמתו ואת יושרתו.

ככל שהתקרב מועד הגיוס לצה"ל, התחדדה אצל אביאל השאיפה למצוינות. הוא לא הסתפק בבינוניות, תמיד שאף ליותר מעצמו ומהסובבים אותו. כבר בשלב המיונים, כשהתמיין ליום סיירות ולקורס טיס, היה ניכר שהוא מכוון הכי גבוה שיש. הוא ראה בשירות הצבאי לא רק חובה, אלא הזדמנות לממש את יכולותיו, לתרום באופן משמעותי, ולאתגר את עצמו עד הקצה. הוא רצה להגיע ליחידה מובחרת, כזו שתדרוש ממנו את המיטב, שתבחן את גבולותיו הפיזיים והנפשיים. ב-13 באוגוסט 2023, התגייס אביאל לצה"ל, והצטרף לחטיבת הנח"ל. מהרגע הראשון, היה ברור שינסה להתקבל לסיירת הנח"ל, יחידת העילית של החטיבה. כשהצליח, כשקיבל את הבשורה הנכספת, הוא התרגש כמו שלא התרגש מעולם. זה היה רגע של מימוש עצמי, של הגשמת חלום שטיפח זמן רב.

המסלול בסיירת היה קשה ותובעני, פיזית ונפשית. בתחילת הדרך, כפי שסיפר חברו לשירות, אביאל היה שקט מאוד, לעיתים אף דיבר על הקושי להתחבר לחלק מהחבר'ה, על האתגר שבמציאת מקומו בקבוצה כה הטרוגנית ולחוצה. אך בהדרגה, משהו בו החל להשתחרר. מסע הכומתה המפרך, קורס החבלה שחשף אותו לעולם של ידע טכני ודיוק, קורס הרחפנים ששילב את אהבתו לטכנולוגיה עם צרכים מבצעיים, וקבלת כוונת הפגיון החדשנית – כל אלו היו אבני דרך שבהן שיתף והתגאה, כשניצוץ של סיפוק בעיניו. לקראת סוף המסלול, "חוויתי אותו כמו שלא ראיתי אותו בחיים," אמר חברו. "נפתח, מדבר, משתף וצוחק עם כולם. עם חיוך הרבה יותר רחב על הפנים". הוא מצא את מקומו, לא רק כלוחם מצטיין, אלא גם כחבר אמת, כדמות משמעותית בנוף האנושי של הצוות. החוויות המשותפות, הקשיים וההצלחות, יצרו ביניהם קשר עמוק, קשר של אחים לנשק. הוא לא שינה את אופיו המופנם, אך למד איך לנווט אותו בתוך הקבוצה, איך לתרום את ייחודו באופן שיחזק את כולם.

בסיירת הנח"ל, שירת אביאל בפלוגת הסיור (פלס"ר) ובצוות החוד – התפקיד הקדמי ביותר בחטיבה, בדיוק כפי שתמיד שאף. זה היה מקום שדרש אחריות עצומה, חשיבה מהירה, ויכולת פעולה תחת לחץ קיצוני. שם, בתוך האינטנסיביות המבצעית והאתגרים הפיזיים והנפשיים, הוא התבלט. לא בקול רם או בצעקות, אלא בנוכחות שקטה, במנהיגות מופנמת ובעשייה מחושבת שכולם העריכו. מפקדו העריך אותו עד כדי כך שביקש אותו לצידו כ"יד ימינו" בהכנה לקרב ובקרב עצמו, מתוך ההבנה שנוכחותו האכפתית בצוות תשרה יציבות וביטחון עבור הלוחמים. אביאל, כסמל צוות, היה אחראי על הלו"ז, ועל פי חבריו, עשה את עבודתו ברמה הטובה ביותר, נתן את כל-כולו מתוך תחושת שליחות עצומה ואכפתיות שלא נגמרת. הוא לא ראה בכך רק משימה טכנית, אלא אחריות עמוקה לחיי אדם, לדאוג שכל פרט יהיה במקומו, שכל פעולה תתבצע בביטחון המרבי.

כתצפיתן חוד, פעל בזריזות, במקצועיות ובאהבה עצומה לתפקידו. הוא ידע שכל פרט, כל תנועה, כל צל, יכול להיות קריטי. עיניו הסורקות את השטח היו חדות וממוקדות, קולטות כל שינוי, כל אי-סדר. חבריו לצוות העידו: "תמיד ידעת לשלב בין הרצינות הנדרשת לבין האהבה שלך לצוות והצלחת להוביל אותנו קדימה גם ברגעים המורכבים ביותר... תמיד, בכל פעולה, היית בחוד של הצוות – מקדימה, ראשון להוביל. הצוות שלנו מצא בך את מי שתמיד מוכן לקחת את האחריות ולשמש דוגמה עבור כולנו". הוא היה הכתובת לשאלות, ללבטים, וגם לפתרונות יצירתיים. הוא נהנה לאסוף התמחויות שונות, הפך למומחה בתחומי החבלה, התצפית, הניווט, הפעלת רחפנים וכוונת הכידון. לעיתים קרובות, גם בזמנו הפנוי, היה עיין במאמרים טכניים, לומד הוראות הפעלה של ציוד חדש, או פשוט קורא כדי להרחיב את אופקיו. את הידע העצום שצבר רתם אביאל לצורך הדאגה לרווחת הצוות, למשל, באמצעות אלתור תאורה מאביזרים חשמליים שמצא – מעשה קטן שהיה ביטוי לאכפתיותו הגדולה ולכישרונו הטכני.

כינוייו בצוות, "הפרופסור של הצוות" ו"שמקסי", שיקפו את אישיותו המורכבת והמיוחדת. "הפרופסור" בא לו בזכות היותו מקור בלתי נדלה של ידע וחוכמה עבור הלוחמים, תמיד עם תשובה הגיונית ופתרון מעשי. "שמקסי" – כינוי שהיה בשפת ההווי הצבאי לתיאור אדם שופע אור, שמחה וכוח שהעניק לסובביו – הדגיש את השפעתו החיובית, את האנרגיה השקטה והמחזקת שהקרין, גם אם לא היה המרבה בדיבור. הוא היה גבוה ורזה, אך בעל כוח, נחישות וסיבולת רבה. הוא לא נהג להתלונן, אפילו כשסחב תרמילים כבדים במסעות מפרכים, תמיד עם מבט ממוקד קדימה. הוא לא דיבר הרבה, אבל תמיד התנדב ראשון לכל משימה, אהב את המוטו: "לדבר פחות ולעשות יותר". במעשיו, ולא במילותיו, הוא הוכיח את מנהיגותו, את מחויבותו, ואת אהבתו העמוקה לאנשיו ולמשימה.

בבוקר שמחת תורה, כ"ב בתשרי תשפ"ד, ה-7 באוקטובר 2023, בשעה שש וחצי, התעוררה ישראל למתקפת פתע אכזרית וחסרת תקדים של ארגון הטרור חמאס. השקט של הבוקר החגיגי נקרע על ידי ירי מסיבי של טילים ורקטות שנורו ללא הבחנה מרצועת עזה אל אזורים נרחבים בארץ, וסיפקו חיפוי לחדירה אכזרית. אלפי מחבלים חדרו לשטח ישראל – יבשתית, ימית ואווירית, ובחסות החשיכה וההפתעה, החלו במתקפה רצחנית על יישובי עוטף עזה, על הערים שדרות, אופקים ונתיבות, על מבלי מסיבות טבע סמוך לקיבוצים רעים ונירים, על בסיסי צה"ל ועל העוברים בדרכים באזור. הדיווחים הראשוניים, שהפכו במהרה לזרם בלתי פוסק של אימה, סיפרו על מחבלים שרצחו בדם קר כשמונה מאות אזרחים בבתיהם, במכוניותיהם, וביצעו בהם פשעים כבדים שאינם נתפסים. מאות ישראלים נחטפו לרצועת עזה, בתים נהרסו, רכוש נבזז והועלה באש. מאות חיילים, שוטרים, אנשי כוחות הביטחון וחברי כיתות הכוננות המקומיות נפלו בקרב, בניסיון נואש להגן על אזרחי המדינה. באותו בוקר, השתנה הכל; בבוקר זה החלה מלחמה.

כשהחלה המלחמה, אביאל היה בעיצומה של הכשרה אינטנסיבית. אך הלב שלו, והלב של כל חבריו, נקרע נוכח התמונות והדיווחים. תחושת הדחיפות והצורך להגן על הבית הייתה עמוקה. עם סיום ההכשרה, בלי רגע של מנוחה, הוא הצטרף עם חבריו ללחימה בדרום. הם נשלחו אל הנגב המערבי, אל יישובי העוטף, אל האזורים שהפכו לשדות קרב בוערים, כדי להגן, לטהר, ולרדוף אחר המחבלים. אביאל, עם הכשרתו המתקדמת והתמחותו בתחומי הסיור והחבלה, מצא את עצמו במהרה בלב העשייה, מפעיל את הידע שצבר תחת אש. הוא לא היסס לרגע, נחוש לעשות כל שביכולתו כדי להשיב את הביטחון, להגן על האזרחים ולנקום את דמם של הנרצחים. ימיו ולילותיו הפכו למסכת אחת ארוכה של דריכות, פעולה ודאגה לחבריו.

הלחימה בדרום הייתה רק ההתחלה. עם התפתחות המלחמה, נשלח אביאל עם סיירת הנח"ל צפונה, אל רצועת עזה, למקום שבו התחוללו הקרבות הקשים ביותר, אל לב הקן ממנו יצאה המתקפה הרצחנית. כמפקד צוות וכ"יד ימינו" של מפקדו, הוא היה בחוד החנית של הכוחות, מוביל את אנשיו אל תוך הסבך האורבני של עזה, אל תוך המנהרות והבניינים הממולכדים. כל צעד היה מחושב, כל החלטה קריטית. הוא ניווט את הצוות שלו בזהירות, תוך שימוש בידע הטכני העצום שלו, ביכולות התצפית שלו, ובכישורי הניווט שלו. הלילות היו ארוכים, מלאי דריכות, קולות ירי ופיצוצים. הימים היו מתוחים, רוויים בפעילות מבצעית, בחיפושים, בהיתקלויות. אביאל היה תמיד שם בשביל חבריו, מקרין שלווה גם ברגעים הקשים ביותר, משרה ביטחון בנוכחותו השקטה אך העוצמתית. הוא דאג לפרטים הקטנים, למצב הציוד, לרווחת הלוחמים, לאלתור פתרונות בשטח כשנדרש. הוא היה "הפרופסור" שפתר תקלות טכניות בלתי צפויות, ו"שמקסי" שהפיח תקווה וחיוך גם ברגעים שבהם הקרקע רעדה תחת רגליהם.

ב-13 בינואר 2025, י"ג בטבת תשפ"ה, במהלך פעילות מבצעית עמוקה בבית חנון שבצפון רצועת עזה, התרחש הנורא מכל. הצוות של אביאל, צוות החוד של סיירת הנח"ל, נקלע לאירוע קשה. תוך כדי לחימה עזה, תחת אש כבדה, נפל אביאל, יחד עם ארבעה מחבריו לצוות. הוא היה בן עשרים בנופלו. הרגעים האחרונים שלו היו רגעים של גבורה, של הגנה על חבריו, של לחימה עיקשת למען הבית והעם. הוא נפל כפי שחי – בחוד, ראשון להוביל, נחוש במעשיו, נאמן לערכיו, מגן על המדינה שאותה אהב בכל ליבו. הבשורה המרה הגיעה אל בית המשפחה בפוריה עילית, והכתה בהם בהלם ובכאב עמוק. השקט של הבית, שהיה פעם מלא בצחוקו השקט ובנוכחותו העמוקה, נשבר.

אביאל יוסף וויסמן, סמל, הובא למנוחות בבית העלמין של פוריה עילית, מביט בפעם האחרונה על נוף הכנרת שהיה חלק בלתי נפרד מנשמתו. אלפים ליוו אותו בדרכו האחרונה, דמויות רבות מחייו – הוריו, אחיו ואחותו, חברים מילדות, מורים, מפקדים וחברים לנשק – כולם עם לב כואב ועיניים דומעות, אבל גם עם תחושת גאווה עצומה על הדרך שעבר ועל הקרב שבו נפל. לאחר נפילתו, הועלה לדרגת סמל-ראשון, כהוקרה על תרומתו ומסירותו.

אביו, מרדכי, ספד לו בקול רועד אך איתן, מילים שיצאו ממעמקי הלב: "אביאל, בני יקירי, בני הבכור, אני אוהב אותך. כבר מתגעגע לחיוך שלך – החיוך האינטליגנטי והרגוע, שבאותו הזמן איכשהו גם מתוק, גם קצת ציני, קצת ביישן. אדם יוצא דופן ומיוחד... עיינתי במכתבי הברכה שכתבתי לך במהלך השנים לכבוד ימי הולדת, בר המצווה וכו'. אני רואה שהקשבת, הפנמת והקדשת את עצמך להיות האדם, הגבר שייחלנו לך להיות. כמו שציינתי ביום הולדתך השמונה-עשרה: 'אני עד להתפתחות המרשימה שלך מנער לגבר צעיר, ואני נהנה מהאיש שאתה נהיה, ואני גאה בך. אני מזכיר לך את מהות שמך: אביאל – אלוהים הוא אביך - לפני כל דבר אחר, הזהות העמוקה שלך נטועה בבורא היקום. נולדת עם משמעות וייעוד... גדלת להיות אדם ששואף למצוינות, בטוח ביכולות שלו ומוכן לעזור'. אביאל, ה' יצר אותך עם מלא מתנות. הוא גם שם בך 'אני מאמין' ברור וחד, יחד עם רצון עז לעשות את הדבר הנכון... וכך פעלת. הפריע לך חוסר צדק, היית ברור בעמדותיך ועשית לפי ציווי מצפונך. שמחת לשרת מכל הלב ולתרום בצורה משמעותית לחיים שלנו כאן בארץ הזאת. היית, השארת ונשארת ברכה". המילים הללו, שנאמרו מתוך כאב עמוק, שיקפו את המהות של אביאל: אדם עם עמוד שדרה מוסרי איתן, בעל יכולות נדירות ורצון עז לתרום.

אחיו איתן, שראה בו מודל לחיקוי, נפרד ממנו במילים קורעות לב: "אביאל היה – ועדיין – השראה עבורי. כל דבר שעשה רציתי לעשות, מה שעניין אותו עניין אותי ומה שאהב גם אני אהבתי. הוא היה אח אחראי שהוביל אותי ואת אחותי בהחלטות הקשורות לשלושתנו. תמיד חיכינו לשמוע מה דעתו ולאן ממשיכים... תמיד דחף אותי להצליח יותר ומעבר בדברים ששאפתי אליהם... אני אוהב אותך, אביאל. אני אתגעגע אליך, אח יקר". אלינועם, אחותו הצעירה, הביעה את הכאב החד ואת האהבה הבלתי מתפשרת: "מעולם לא רציתי להישאר בשנת 2024 כמו שרציתי במהלך הימים האחרונים. הנחמה שלי עכשיו היא הידיעה שאביאל עשה את מה שהוא אהב עד הרגעים האחרונים שלו, ושבסופו של דבר, הוא ידע שאני אוהבת אותו. אני כל כך מודה לאנשים שסביבי שעודדו אותי להגיד לו את זה... אביאל, אני אוהבת אותך, תמיד אהבתי אותך ותמיד אוהב אותך". האהבה שחשו אליו אחיו הייתה עדות חיה לאדם שהיה – מנהיג שקט, אח תומך, וחבר נאמן.

החלל שהותיר אחריו אביאל הוא עצום, פעור וכואב. בבית בפוריה עילית, על שפת הכנרת, חסר הקול השקט, החיוך הביישן-אינטליגנטי, הנוכחות העמוקה. חסרה היד המיומנת שתיקנה כל תקלה, המוח החד שפתר כל בעיה, והלב הרחב שדאג לכולם. אך לצד הכאב, מהדהדת גאווה עמוקה. גאווה באדם שהיה, בדרך שבחר, בערכים שעל פיהם חי, ובגבורה שבה נפל. אביאל וויסמן ז"ל הוא לא רק שם נוסף ברשימת הנופלים; הוא סיפור חיים שלם, של נער שקט וביישן שהפך ללוחם עיקש, למנהיג נחוש, ולמקור השראה. הוא מייצג את מיטב הנוער הישראלי, את הדור הצעיר שקם להגן על ביתו, על משפחתו, ועל עתיד המדינה. זכרו, כמו זכרם של כל נופלי מלחמת התקומה, יישאר חקוק עמוק בלב האומה, זיכרון שמעניק כוח, תקווה וגאווה ישראלית נצחית. הוא נפל כדי שאנחנו נחיה, והמורשת שהותיר אחריו – של מצוינות, יושרה, אהבת אדם ומסירות ללא פשרות – תמשיך להאיר את דרכנו, כפי שניצוץ בעיניו האירו פעם את דרכם של חבריו.