אביאל מלקמו

האוויר בקריית אתא היה תמיד ספוג בריחות הים המלוחים, המגיעים במערבולות קלות מבעד לסמטאות הבתים הישנים, ובעשן המתוק-מריר של המנגלים שהיו נישאים מהחצרות האחוריות בימי שישי אחר הצהריים. אל תוך התפאורה הזו, ביום י"ג בחשוון תשס"ב, כשהסתיו הישראלי החל לרכך את חום הקיץ האחרון, נולד אביאל מלקמו, בן לשראיט וגרמאי. הוא הגיע לעולם כחלק מצמד, אח תאום לבת אל, ושניהם הצטרפו למשפחה שכבר כללה את רחל, אילן, חיים, לירון ושי לי. הבית הגדול, עם קירותיו שספגו שנים של צחוקים, ויכוחים קטנים ושיחות עמוקות, היה תמיד מלא חיים. מטבח המשפחה, שהיה לב ליבו של הבית, רחש תמיד פעילות. ריחות תבלינים, לחם טרי וקפה שחור היו מתערבבים זה בזה, מלווים בקולות שיחה בגעז ובאמהרית, בשילוב עם עברית רהוטה, שהעידו על השורשים העמוקים והתרבות העשירה שהביאו עימם הוריו. אביאל, כבר מראשית דרכו, היה שונה במקצת מאחיו הגדולים שהיו פרועים וקולניים יותר. הוא היה ילד שקט, מתבונן, עיניו הגדולות והחומות סופגות כל פרט, חיוכו המהיר והביישני נפרש על פניו כמעט תמיד, כאילו נועד להפיץ שלווה סביבו. בת אל, אחותו התאומה, הייתה לעיתים קרובות המתרגמת שלו לעולם, זו שקראה את מחשבותיו עוד לפני שהספיק לבטאן.

ילדותו של אביאל בקריית אתא הייתה ספוגה בשגרת שכונה ישראלית טיפוסית, אך עם דגשים מיוחדים שהטביעה עליו משפחתו. הוא למד בבית הספר היסודי "פינסקר", שם בלט דווקא בשקט שלו, לא כמי שמתחבא, אלא כמי שמקשיב ומפנים. הוא לא היה הילד הראשון לרוץ קדימה במגרש המשחקים, אך הוא היה הראשון להציע עזרה לחבר שנפל, או לחלוק את הכריך עם מי ששכח את שלו. שראיט, אמו, סיפרה לא פעם על הפעם ההיא שבה חזרה הביתה וראתה את אביאל, בן שבע, יושב על המדרכה מול הבית, מנסה לתקן צעצוע שבור של ילד קטן מהשכונה. ידיו הקטנות היו מיומנות להפליא, וסבלנותו אינסופית. "הוא לא ידע להישאר אדיש," הייתה אומרת, "תמיד הרגיש את הצורך של האחר, גם אם לא אמר מילה." החיוך המדבק שלו היה כרטיס הכניסה שלו לליבם של כולם. מורים, שכנים, ואפילו מוכרים במכולת השכונתית – כולם זכרו את הילד העדין עם העיניים הטובות. הקשר המיוחד עם בת אל התבטא באינספור משחקים משותפים, סודות שהוחלפו תחת שמיכה בחדר הילדים, ובהבנה שקטה שחצתה מילים. הם היו "בת אל ואביאל" – שם יחיד שתיאר את הקשר הבלתי ניתן לניתוק ביניהם. בביתם הגדול, עם כל כך הרבה אחים ואחיות, אביאל למד את הערך של הקהילה הקטנה הזו, את החשיבות של כל אחד בה, וכיצד לתת ולקבל אהבה ללא תנאי. הוא ספג את העקרונות שעיצבו את חייו משיחות ליליות עם הוריו, מהדוגמה האישית של אחיו הגדולים, ומחוויית החיים המשותפת. "תמיד תעזור ליד מושטת," אמר לו אביו פעם, כשהיו יושבים על ספסל בחצר, מתקנים גלגל אופניים. "אל תחכה שיבקשו, תראה את הצורך." המשפט הזה חלחל עמוק לתוך תודעתו של אביאל, והפך לאחד מעמודי התווך של אישיותו.

ככל שאביאל גדל ועבר ללמוד בתיכון "רוגוזין", הוא המשיך לשמור על אותם ערכים יסודיים, אך החל גם לגבש לעצמו תפיסת עולם עצמאית ובוגרת יותר. השקט והרגישות שלו לא נעלמו, אך התפתחו לכדי מנהיגות שקטה ועוצמתית. הוא לא היה צועק או דומיננטי, אבל כשהוא דיבר, כולם הקשיבו. חבריו אהבו אותו בזכות אופיו הנוח והצחוק שלו, שהיה תמיד קליל ומלא חיים, משחרר את האווירה גם ברגעים מתוחים. הקשר עם משפחתו הקרובה נשמר הדוק, והוא היה מוצא תמיד זמן לשיחות ארוכות עם אמו, או לעזרה פיזית לאביו ואחיו. אחד העקרונות שהנחו אותו היה "תהיה צנוע – הרבה הושג לפני שנולדת." הוא לא התרברב בהישגיו, גם כשהיו כאלה, ותמיד הקפיד לתת קרדיט לאחרים. הוא האמין בכוחה של עבודה קשה, ולא פעם היה אומר: "תעריך בן אדם שעובד בכל סוג של עבודה." מבחינתו, לא היה הבדל בין עבודת כפיים לעבודת צווארון לבן; כל עבודה שמבוצעת במסירות ובכבוד הייתה ראויה להערכה. המשפט "מדברים עליך – משמע אתה קיים" היה אולי המשפט היחיד שאביאל אמר בחיוך שובב, כהתרסה קלה לשקט שלו, אך גם הוא נבע ממקום של הבנה עמוקה בכוחו של הזיכרון וההשפעה הבין-אישית. הוא רצה להשאיר חותם, לא לשם תהילה, אלא לשם משמעות.

בנערותו, התחבר אביאל לתנועת הנוער "אחריי!", שהפכה לבית שני עבורו. שם, בין מסעות שטח מאתגרים בנופי הארץ הצחיחים והירוקים, בין שיחות עומק סביב מדורה בוערת, התגבשה בו ההחלטה לתרום ככל האפשר לחברה ולמדינה. הוא אהב את תחושת השייכות, את האתגר הפיזי והמנטלי, ואת הערכים של אחריות הדדית ונתינה. המדריכים ב"אחריי!" זיהו בו פוטנציאל מנהיגותי יוצא דופן, למרות שקט שלו. הוא היה זה שדאג לחלש, זה שארגן את הציוד, זה שדאג שכולם ישתו מים ויאכלו, וזה שתמיד עודד את מי שחשב לוותר. במסגרת פעילותו בתנועה, נחשף אביאל לעולמות חדשים. הוא חלם לחנך נוער בסיכון, מתוך הבנה עמוקה לכך שכל אדם זקוק ליד מושטת, להכוונה ולתמיכה. הוא רצה להתנסות בחקלאות, הרגש שנגע באדמה, לראות דבר צומח ופורח מתוך מאמץ וכוונה, קסם לו. אולי היה זה הדי האבות, החיבור הקדום לאדמה, שאותותיו היו חקוקים עמוק בנשמתו. ומעל לכל, הוא חלם להתקבל ליחידה מובחרת בצבא, לא מתוך רצון לכבוד או תהילה, אלא מתוך תחושת שליחות עמוקה, אמונה ביכולתו להגן ולשמור על הבית. הוא ראה בכך את הדרך המובהקת ביותר לתרום למדינה שכה אהב.

כדי להגשים את חלומותיו ולסלול את הדרך לשיבוץ הצבאי שלו ייחל, קיבל אביאל החלטה משמעותית בתום לימודיו התיכוניים: לדחות את הגיוס בשנה ולהצטרף למכינה הקדם-צבאית "גל". הוא בחר בשלוחת קריית ביאליק, והיה חלק מקבוצת "דולב", שם מהר מאוד הפך לאחד מעמודי התווך שלה. המכינה הייתה עבורו חממה שבה יכול היה לצמוח, ללמוד על הארץ דרך הרגליים והלב, לרכוש כישורי חיים חיוניים, ולהשתתף בסדנאות מנהיגות שחידדו את יכולותיו השקטות. הוא התנדב במסגרות חינוכיות בעיר, עבד עם נוער, בדיוק כפי שחלם, והרגיש את הסיפוק שבנתינה. נועה, המדריכה שלו במכינה, זכרה אותו היטב. "הוא היה עמוד התווך של הקבוצה," סיפרה מאוחר יותר, "למד לא לוותר לעצמו, ולהיות חזק יותר מהתירוץ שלו." היא תיארה אותו כמי שדחף את חבריו קדימה, לא במילים רבות, אלא בדוגמה אישית, בנחישות שקטה. כשהיו יוצאים לטיולי שטח ארוכים, והעייפות הייתה משתלטת, אביאל היה זה שמוצא את הכוח להרים את הקבוצה כולה, להוביל בשירה שקטה, או פשוט להציע כתף תומכת. הוא אהב את הדיונים הפתוחים על עתיד המדינה, על החברה הישראלית, ועל מקומו שלו בתוכה. הוא היה צולל לתוך ספרים על היסטוריה וגיאוגרפיה, מנסה להבין את הקשר העמוק בין האדם לאדמתו. במכינה, הוא גם מצא הזדמנות ראשונה לגעת באדמה באופן ממשי, כשהשתתף בפרויקט חקלאי קטן. הוא אהב את תחושת האדמה הלחה בין אצבעותיו, את הריח העשיר של הטיט, את הסיפוק שבזריעת זרע ובהמתנה בסבלנות לצמיחתו. זה היה חיבור ראשוני, עדין, אך מלא הבטחה לחלום נוסף שבוקע.

ביום 18.8.2021, הגיע הרגע שאליו ייחל. אביאל התגייס לצה"ל, בתחילה לחטיבת "גולני", חטיבה עתירת מורשת וגבורה. אבל ליבו שאף גבוה יותר, אל האתגרים הקשים ביותר. הוא זומן לגיבוש ליחידת "אגוז", עוצבת הקומנדו, גיבוש שנחשב לאחד הקשים והמפרכים בצה"ל. מאה חיילים חולמים הגיעו לגיבוש הזה, כולם עם כושר גופני מצוין ומוטיבציה בשמיים, אך רק שנים-עשר עברו אותו בסופו של דבר. אביאל היה אחד מהם. זו הייתה הגשמת חלום. הוא עבר את הגיבוש בזכות נחישות בלתי מתפשרת, כוח רצון פנימי שאיש לא יכול היה לשבור, ובזכות היכולת שלו "להיות חזק יותר מהתירוץ שלו," כפי שאמרה נועה. הוא לא התלונן, לא התייאש, פשוט המשיך קדימה, צעד אחר צעד, משימה אחר משימה, עד שהגיע אל היעד. הרגע שבו קיבל את סיכת אגוז היה רגע של אושר טהור, שקט, פנימי, כזה שרק מעטים זוכים לחוות. הוא ידע שזו רק תחילת הדרך, שמעתה ואילך האתגרים רק ילכו ויגברו, אך הוא היה מוכן.

השירות ביחידת אגוז היה אינטנסיבי ודורש. אביאל עבר את המסלול המפרך, שבמהלכו התאמן בתנאים קשים, למד טכניקות לחימה מתקדמות, והפך ללוחם עילית. הוא שירת במסירות, תמיד עם אותה צניעות שאפיינה אותו, אך עם מקצועיות ללא פשרות. הוא הפך לחלק בלתי נפרד מהצוות שלו, קבוצה קטנה ומלוכדת של אחים לנשק, שהפכו למשפחה. הם למדו להכיר אחד את השני לעומק, לדעת מי מגיב איך תחת לחץ, מי זקוק למילה טובה, ומי צריך רק מבט תומך. אביאל, עם השקט שלו, היה לעיתים קרובות העוגן הרגוע בתוך הסערה. הוא היה מקצוען, חד, ממוקד, אך תמיד דאג לחבריו. בשטח, כשהיו יוצאים לפעילויות מבצעיות, הוא היה מנתח את המצב בקור רוח, תמיד ערני, תמיד מחובר למתרחש. הוא אהב את האתגרים, את תחושת השליחות, את הידיעה שהוא חלק ממשהו גדול יותר ממנו. אחרי תקופות אימונים ארוכות, כשהיה חוזר הביתה לקריית אתא, הוא היה מביא עמו את ריח השטח, את העייפות המתוקה, ואת הסיפורים הקטנים, המצחיקים, מהווי היחידה, אותם חלק עם אמו ואחיו, שדאגו וחיכו לו בכיליון עיניים. הוא היה מספר על החברים, על הרגעים הקשים ועל רגעי הצחוק. הוא היה מדבר על האחריות, על החשיבות של כל פרט, ועל הגאווה שהוא חש להיות לוחם ביחידה מובחרת המגינה על המדינה.

השבת ההיא, כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, 7 באוקטובר 2023, החלה כמו כל שבת אחרת. אביאל היה בחופשה, מנצל את הזמן היקר לבילוי עם חבריו, אולי על שפת הים, אולי בבית קפה שכונתי, משוחרר לרגע מעול המדים והאחריות. אך השקט הופר באחת. בשעה שש וחצי בבוקר, פרצה מתקפת פתע אכזרית וחסרת תקדים של ארגון הטרור חמאס. שמי הארץ נצבעו באלפי טילים ורקטות שנורו ללא הבחנה מרצועת עזה, מערבולת של אש ועשן שהגיעה לאזורים נרחבים. ובחסות ירי הטילים, חדרו אלפי מחבלים – יבשתית, ימית ואווירית – והחלו במסע רצחני על יישובי עוטף עזה, על שדרות, אופקים ונתיבות, על מבלים תמימים במסיבות טבע סמוך לקיבוצים רעים ונירים. הם פשטו על בסיסי צה"ל, על העוברים בדרכים, וזרעו הרס וחורבן בכל פינה. תוך שעות ספורות, נרצחו כשמונה-מאות אזרחים בבתיהם, במכוניותיהם, לאחר שבוצעו בהם פשעים מחרידים. מאות ישראלים נחטפו לרצועת עזה, בתים ורכוש נהרסו, נבזזו והועלו באש. מאות חיילים, שוטרים, אנשי כוחות הביטחון וחברי כיתות הכוננות המקומיות נפלו בקרב. בבוקר זה, ביום שנועד להיות יום חג ושמחה, החלה מלחמה.

החדשות הראשונות החלו לזרום, תחילה כשמועות מעורפלות, אחר כך כדיווחים קטועים ברשתות החברתיות, ועד מהרה – כמציאות קשה ומזעזעת. אביאל, ששמע על המתרחש בדרום, לא היסס לרגע. הוא ידע מה עליו לעשות. בלי לחשוב פעמיים, הוא נפרד מחבריו ונסע במהירות אל בסיס היחידה שלו, השוכן ליד קיבוץ לוחמי הגטאות. בדרך, כשהאדרנלין כבר זרם בעורקיו, חייג לאחיו אילן. קולו היה נחוש, אך עם נימה של דחיפות. "אילן," אמר, "תביא לי בבקשה את הציוד הצבאי לבסיס. אני מגיע." אילן, שידע את אביאל ואת נחישותו, לא שאל שאלות מיותרות. הוא ידע שאחיו הקטן, לוחם הקומנדו, נקרא לדגל. כשאביאל הגיע לבסיס, אילן כבר המתין לו שם, עומד לצד אימם שראיט ואחותם לירון. פניהם היו מתוחים, דואגים, אך עיניהם הבחינו בגאווה ובאהבה. אביאל, למרות המצב המתוח, שידר רוגע. הוא חיבק אותם בחוזקה, חיבוק חם ואוהב, ניסה להרגיע את חששותיהם במילים מעטות, ובחיוך שהיה כה אופייני לו, הבטיח שישמור על עצמו. "אני לא אומר לכם ביי," אמר לאמו, כשהיה ממהר לעבר האוטובוס שהמתין, "כי אני בא." אלה היו המילים האחרונות שאמו שמעה מפיו, הבטחה שהדהדה בליבה, הבטחה לחזרה, לחיי שגרה, לשלווה.

עוד באותו יום, שבת 7 באוקטובר, הגיעה יחידתו של אביאל לדרום. המצב בשטח היה כאוטי, בלתי נתפס. מחבלים עדיין הסתובבו ביישובי העוטף, בבתים, בשדות, זורעים הרס ומוות. יחידת אגוז, כיחידה מובחרת, נזרקה לתוך התופת, למשימות טיהור, חילוץ, וחיסול מחבלים. אביאל וחבריו נלחמו ללא הפוגה, עוברים מבית לבית, משטח לשטח, מנסים להשיב את הסדר, להגן על מה שנותר, ולמנוע את המשך הטבח. יומיים לאחר מכן, ביום שני, 9.10.2023, בעיצומה של הלחימה הבלתי פוסקת, כשהשמש כבר הייתה בשיאה והאוויר היה סמיך מאבק ועשן, נתקל הכוח של אביאל במחבלים במהלך סריקות בקיבוץ כיסופים. הקיבוץ, שהיה עד לא מזמן נווה מדבר ירוק ושקט, הפך לשדה קרב. הלוחמים נעו בזהירות בין הבתים השרופים, בתוך גינות שבורות, כל צל, כל רשרוש, עלול היה להעיד על סכנה. לפתע, נפתחה עליהם אש תופת מטווח קרוב. אביאל, שהיה בחוד הכוח, הגיב במהירות, אך נפגע מאש המחבלים. הוא נהרג במקום, בן עשרים ואחת בלבד.

הידיעה על נפילתו של סמל ראשון אביאל מלקמו הכתה במשפחתו ובקהילה כרעם ביום בהיר, ביום כ"ד בתשרי תשפ"ד. הבטחת "אני בא" הפכה למציאות כואבת ומצמיתה, כשלאחר נפילתו הועלה לדרגת רב-סמל. אמו, שראיט, התקשתה לעכל את הבשורה. היא ספדה לו בכאב קורע לב, מילותיה שזורים בזכרונות ובהבטחה שלא התקיימה. "אמרתי לו 'אביאל, תבטיח לי שתחזור'," היא לחשה, קולה נשבר, "והוא אמר 'תסתכלי עליי, איך אני נראה, שום כדור לא יפגע בי. אני חוזר עם דגל ישראל והחיילים שלי, אני אמחוק את האויבים שלנו, אם לא אני מי?'" היא נזכרה ברגע הפרידה האחרון, בנשיקות שנתנה לו, ובמילים שחיזקו אותה אז, וכעת ניפצו את ליבה לרסיסים. "אמרתי לו 'לך בשלום ותחזור בשלום'. נישקתי אותו פעמיים, והוא אמר לי, 'אני לא אומר לך ביי, כי אני בא'. הבטחת, לא אמרת שתבוא בארון, אמרת שתבוא... אביאל, גיבור שלנו, מלח הארץ, איך אפשר בכלל להיפרד ממך, אתה מושא להערצה. אנחנו בוכים כי קשה וכואב, אבל גאים בך."

אחותו התאומה, בת אל, שהייתה קשורה אליו בנפשה מיום לידתם, חשה שהיא איבדה חלק מעצמה. "לכל מקום שהלכנו היינו תמיד בת אל ואביאל," אמרה בדמעות, "עכשיו זה רק אני. איך אהבת את המדינה, היית הראשון לרוץ לקרב. שבעה מהצוות שלך נפצעו, ורק אתה הלכת. הלב שלי ביחד איתך." מילותיה של בת אל שיקפו את הקשר העמוק והבלתי נשבר ביניהם, וגם את ההכרה בגבורתו של אחיה, שבחר לרוץ אל הסכנה כדי להגן על אחרים. אביאל הובא למנוחות בחלקה הצבאית בבית העלמין בקריית אתא, והותיר אחריו אם וששה אחים ואחיות, וחלל עצום בלבבות כל מכריו ואוהביו.

סטטוס הווטסאפ האחרון שאביאל כתב, "הסתכלת על השמיים היום?", הפך מאז נפילתו למוטו, למשפט שבו בחרה משפחתו להנציח אותו. אחיו חיים, כשנכנס להודעותיו לאחר הבשורה המרה, ראה את הסטטוס הזה, ומילותיו נצרבו בנפשו. "מבטיח לך שכל יום שאתעורר בו, אסתכל על השמיים, אוהב אותך אח קטן," כתב. המשפט הזה, כל כך פשוט ועם זאת כה עמוק, שיקף את אופיו השקט והמתבונן של אביאל, את יכולתו למצוא יופי ומשמעות גם ברגעים קטנים. שלושה שבועות לאחר נפילתו, ביום הולדתו העשרים ואחד, התכנסו מאות בני משפחה וחברים בפארק בעיר מגוריו כדי לציין את יום הולדתו ולהתייחד עם זכרו. בטקס מרגש, חולקו כרטיסי תפילת הדרך עם תמונתו של אביאל, הונפו דגל היחידה בצבעי אדום ולבן, לצד דגל ישראל המתנופף בגאווה, והופרחו בלונים בצבעי היחידה אל על. בסיום הטקס, התבקשו כל המשתתפים להביט לשמיים, להרגיש את נוכחותו, להמשיך להתבונן.

המורשת שהותיר אביאל מלקמו, על אף חייו הקצרים, הלכה וגדלה. בחודש ינואר 2024, נערך בקריית ביאליק משחק כדורסל מרגש בין קבוצת "עירוני קריית אתא" ל"הפועל אילת", כולו לזכרו של אביאל, במטרה לשמר את דמותו כספורטאי, כחבר, וכגיבור. בחודש פברואר 2024, יצא מסע לזכרו בהובלת משפחתו ותנועת "אחריי!", המסע הזה שילב את כל מה שאביאל אהב – את הארץ, את האתגר הפיזי, את הקהילה, ואת הערכים של נתינה ותרומה. חברי הצוות שלו, אלה שלחמו לצידו באגוז, אלה שראו אותו ברגעי המתח והשחרור, בחרו להנציח אותו בדרך יוצאת דופן: הם קעקעו בגופם דמות של ילד קטן מתבונן בשמיים, ולצידה את המשפטים "הסתכלת לשמיים היום?" ו"מדברים עליך משמע אתה קיים". הקעקועים הללו הפכו לסמל, להבטחה חיה, שזכרו של אביאל, ודרכו, יהיו חקוקים לעד לא רק בליבם, אלא גם על גופם, מלווים אותם בכל צעד ופעולה.

מחזור י"ז של מכינת "גל", המקום שבו אביאל החל לגבש את דרכו הבוגרת ואת חלומותיו, החליט לפעול להגשמת אחד מחלומותיו הגדולים: לעסוק בחקלאות. הם הקימו לזכרו גינת ירק פורחת בשטח המכינה, מקום שבו האדמה עובדת, זרעים נזרעים, וחיים חדשים בוקעים. גינה זו הפכה לסמל לצמיחה, לתקווה, ולהמשכיות, תזכורת לכך שגם מתוך האדמה הספוגה בדמעות, יכולים לפרוח חיים חדשים. עמותת "חיבוק לגיבורים" תרמה זוג תפילין לחייל לעילוי נשמתו של אביאל, מעשה שמחבר את רוחו לקודש ולמסורת, ומבטיח כי זכרו ימשיך ללוות את עתיד ישראל. ולבסוף, עמוד הנצחה פעיל הוקם באינסטגרם, "remember_avielmelkamu", פלטפורמה מודרנית ונגישה שמאפשרת לכולם לשתף זיכרונות, תמונות, וסיפורים, ולשמור את להבת זכרו בוערת. אביאל מלקמו, הילד השקט מקריית אתא, עם החיוך הביישני והלב הענק, הותיר אחריו מורשת של אהבת אדם, אהבת הארץ, ונתינה ללא גבולות. הוא היה גיבור שבחר להגן על ביתו, על משפחתו, ועל עמו, ושילם על כך בחייו. זכרו הוא תזכורת חיה לכוחה של הרוח הישראלית, למחויבות הבלתי מתפשרת, ולתקווה שגם מתוך הכאב העמוק ביותר, יצמחו תמיד גאווה ותקומה.