אביעד רבלין

במושב תפרח, על גבעה קטנה בצפון הנגב, בין עצי זית עתיקים ששורשיהם שלובים עמוק באדמה המהדהדת סיפורי דורות, בבית שדלתותיו היו פתוחות תמיד, נולד ביום כ' בשבט תש"ס, הלא הוא עשרים ושבעה בינואר שנת אלפיים, ילד שלישי לענת חנה וירוחם יורם רבלין. קראו לו אביעד. הבית, ששקק חיים מבוקר עד לילה, לא היה רק מבנה מלבנים ואבנים, אלא קן חם שבו עשרה אחים ואחיות נוספים מצאו את מקומם – יוסף, יוחאי, נעמי, התאומים ינון ובנימין, גדעון, יעל, מלאכי, יסכה, עמוס ואשר – יצרו יחד פסיפס אנושי ססגוני ורועש. אביעד גדל בתוך ההמולה הקדושה הזו, כשריחות תבלינים מתוקים ומלוחים נישאים תמיד מן המטבח, צחוק ילדים מתערבב בלחש תפילה ובקולות לימוד, ודלתות נפתחות ונסגרות ללא הרף, מאפשרות לרוח המדבר החמה להיכנס ולצאת, מביאה איתה אבק דרכים וקרירות של בין ערביים. הוא היה חלק בלתי נפרד מן האורג הזה, כמו חוט זהב מנצנץ בשטיח עשיר, מתפתח ומתעצב בתוך משפחה גדולה שידעה להכיל את כל גווני הקשת האנושית, להעניק אהבה ללא תנאי וללמד ערכים של נתינה, קהילתיות ומחויבות הדדית עוד לפני שידע להגות אותם במילים.

כבר מילדותו ניכרה בו תכונה ייחודית – מעין קלילות מרחפת, תנועה חלקה וחסרת מאמץ שכאילו ניתקה אותו לרגע מן הקרקע. אביו, ירוחם, היה נוהג לומר עליו כשהיה קטן שהוא "הולך כאילו הוא מרחף, כמו פרפר", וכינוי זה דבק בו בקרב המשפחה הקרובה, תיאור מדויק לא רק לתנועתו הפיזית אלא גם לרוחו הקלילה והשמחה. הוא היה ילד סקרן, שעיניו הגדולות סרקו את העולם סביבו בחיפוש מתמיד אחר פליאה והבנה. בתפרח, המושב שבו גדל, למד בתלמוד תורה המקומי, שם התוודע לראשונה לעולמות של אותיות וצלילים עתיקים, למשמעת של לימוד ולשמחת הגילוי. הוא לא היה רק תלמיד ממושמע, אלא ילד שאהב את תהליך הלמידה עצמו, את הפענוח של סודות העולם דרך הטקסטים. לאחר מכן, המשיך ללימודים בישיבה התיכונית בני עקיבא "תורת נחום" שגם היא שכנה במושב, סביבה מוכרת ומוגנת שאפשרה לו להעמיק את שורשיו ולהתפתח. שם, בין כותלי בית המדרש ובין חבריו לספסל הלימודים, החל להתפתח גם חוש ההומור השנון שלו, מעין ברק בעיניים שהיה מבשר על בדיחה טובה או על אמירה חדה שתפרום את המתח ותפזר את העננים. הוא היה מסוג הילדים שגם כשהיית כועס עליהם, חיוך קטן היה עולה על שפתייך למרות הכל, כי אי אפשר היה לכעוס זמן רב על ילד עם לב כל כך פתוח ושמחת חיים מדבקת.

המעבר לישיבה הגדולה "תושיה" בתפרח סימן שלב נוסף בהתפתחותו האינטלקטואלית והרוחנית. שם, בלימודים מעמיקים יותר, בשיעורים ארוכים ובדיונים סוערים, התחדדו כישרונותיו. חבריו לישיבה זכרו אותו כתלמיד מצטיין, חריף וסקרן, כזה שאף פעם לא הסתפק בתשובה הראשונה אלא חפר לעומק, שאל שאלות נוקבות והרחיב את ידיעותיו הרבה מעבר לנדרש. הוא אהב לחקור, לפרק רעיונות לגורמיהם ולהרכיב אותם מחדש, למצוא קשרים חדשים בין פיסות מידע שונות. אחד מחבריו מאותה תקופה תיאר אותו במילים חמות, שהדהדו את מהותו: "למדנו יחד בישיבה גבוהה, כל כניסה שלו לחדר הביאה עמה חיוך ושמחה. היה קשה לריב או להתמרמר לידו, הוא היה איש של אהבה ואור גדול. כשבחר לפתוח את הפה זה נהג לומר מילה טובה או לשלוף יציאה שגרמה לכל מי שלידו לבכות מצחוק." המשפט הזה צייר תמונה חיה של אביעד – לא רק תלמיד מבריק, אלא גם נוכחות שמחה, עוגן של אופטימיות ואהבה בסביבתו. גם כשהעמיק את לימודיו בישיבה בבית שמש, הרחק יחסית מהבית המוכר, לא איבד את שמחת החיים ואת הקלילות שאפיינו אותו. הוא הצליח לשלב בין עולם הלימודים התובעני לבין אישיותו החברותית והכובשת, תמיד מוקף בחברים שנהנו מחוכמתו, מלבבו הרחב ומגישתו האופטימית לחיים. חבריו אף כינו אותו בחיבה "הסטנדאפיסט המתמיד", כינוי ששיקף לא רק את חוש ההומור הייחודי שלו, אלא גם את היכולת הנדירה שלו לשלב בין אהבתו העצומה ללימודים לבין הומור מושחז, כאילו העולם כולו היה במה אחת גדולה שבה אפשר ללמוד, לצחוק ולשמוח בו זמנית. אביו ירוחם, שראה בו את השילוב המופלא הזה, תיאר אותו במדויק: "אביעד היה מצד אחד גאון, בחור חושב, עם עקרונות ששמר עליהם כמו ברזל מצד שני, סטנדאפיסט. שטויות מפה ועד הודעה חדשה, גורר את כל הסביבה שלו לעשות שטויות." התיאור הזה תפס את הניגודים המקסימים באישיותו: עומק מחשבתי בלתי מתפשר לצד קלילות שובבה, רצינות אקדמית לצד יכולת מופלאה להפיל את כולם מצחוק.

ארוחת השבת בבית משפחת רבלין הייתה עבור אביעד עונג צרוף, רגע של התכנסות משפחתית שבו כל עמל השבוע מתפוגג באוויר החגיגי. במיוחד אהב את תבשיל הדגים שאמו, ענת חנה, הייתה מכינה מדי יום שישי. הריח המתוק-חריף של הדגים, מתובלים בעדינות, היה ממלא את הבית כבר משעות אחר הצהריים, מבשר את בוא השבת. הוא היה מתענג על טעמם המופלא, מלקט כל פיסה עדינה מבשרו הרך, והייתה זו עבורו לא רק ארוחה אלא טקס, רגע של חיבור עמוק לשורשים, למסורת ולחום המשפחתי. הקשר עם אחיו ואחיותיו היה עמוק ורב-שכבתי, קשר שנרקם בתוך הבית הרועש והאוהב. ינון, אחיו, סיפר על מנהג קבוע שהיה להם: "היה לי מנהג, פעם ביומיים לדבר עם אביעד במשך שעות. בסופי שבוע תמיד היינו ביחד. הייתה לנו שפה משלנו." השפה המשותפת הזו לא הייתה רק אוסף של בדיחות פרטיות או רפרנסים פנימיים, אלא עולם שלם של הבנה הדדית, של מבטים, חיוכים וקיצורי דרך רגשיים שאפשרו להם לתקשר ברמות עמוקות, ללא צורך במילים רבות. הם יכלו לשבת שעות, לדבר על הכל ועל כלום, על רעיונות פילוסופיים מורכבים ועל תוכניות פשוטות ליום המחרת, ותמיד הרגישו מובנים ומחוברים. זו הייתה חברות אמת, שנבנתה על יסודות של אהבה ואמון, שהתחזקה עם השנים והפכה לחלק בלתי נפרד מזהותו של אביעד.

עם סיום לימודיו בישיבה הגבוהה, הגיע רגע של מפנה בחייו של אביעד, החלטה אמיצה ויוצאת דופן ששיקפה את עומק מחשבתו ואת נחישותו. הוא החליט לשנות את מסלול חייו החרדי, לצעוד בדרך חדשה, שונה לחלוטין מן המסלול שאליו הוכוון עד אז. ההחלטה להתגייס לצה"ל, במיוחד מתוך רקע חרדי, לא הייתה פשוטה כלל. היא דרשה כוח פנימי עצום, אומץ לב להתמודד עם ציפיות חברתיות ואישיות, וכן עבודה קשה כדי להשלים פערים לימודיים. אך אביעד, כדרכו, עמד באתגרים שניצבו בפניו בנחישות בלתי רגילה. הוא הציב לעצמו יעדים ומטרות ברורים, וחתר במרץ להשגתם. הוא ידע בדיוק לאן הוא רוצה להגיע ומה נדרש ממנו כדי להצליח. הוא השלים בגרויות, תהליך תובעני שדרש ממנו ללמוד חומר רב בזמן קצר, ובמקביל הצטרף לארגון "יוצאים לשינוי", שהיווה עבורו גשר לעולם החדש. במסגרת הארגון, השתלב בתוכנית "יוצאים ללמוד", שנועדה לסייע ליוצאי החברה החרדית להשלים השכלה בתחומי לימוד שונים. המתנדבת בתוכנית שליוותה אותו זכרה את אופיו המיוחד והמרומם: "הוא מעולם לא התמרמר או התלונן, תמיד היה שמח. ידע להביט קדימה, בחוכמה ובנחישות." מילים אלו תיארו נאמנה את הלך רוחו. גם ברגעים הקשים, כשעמד בפני מכשולים חדשים ובלתי מוכרים, הוא שמר על אופטימיות פנימית, על חיוך שובב ועל מבט חכם שראה את הדרך קדימה. הוא לא התייחס לקשיים כאל מכשולים בלתי עבירים, אלא כאל אתגרים שיש להתגבר עליהם, כחלק בלתי נפרד ממסע צמיחה והתפתחות. הוא היה סמל לכוח הבחירה, ליכולת לשרטט מסלול חיים חדש מתוך אמונה פנימית ובטחון בדרך.

הלב הענק של אביעד לא רק הניע אותו ללמוד ולצמוח, אלא גם לדאוג לאחרים. בזמנו הפנוי, כשהיה לו רגע לנשום בין הלימודים התובעניים להכנות לשירות הצבאי, הוא הקפיד להתנדב. הוא מצא סיפוק עמוק בסיוע ובמתן עזרה לזולת, וראה בכך חשיבות עליונה. הוא התנדב בעמותה המסייעת לקשישים, שם הקשיב לסיפוריהם, עזר להם במטלות יומיומיות והביא אור לבתיהם. הוא ידע לשבת בשקט, להקשיב בסבלנות לזיכרונות רחוקים, ולהעניק תחושה של חשיבות והכלה. בנוסף, התנדב במרכז לחיילים בודדים לזכרו של מייקל לוין, שם פגש צעירים שרחוקים מביתם וממשפחתם, והעניק להם חום, תמיכה ואוזן קשבת. הוא הבין את הקושי בלהיות לבד, בטח כחייל, והזדהה עם הצורך בתחושת שייכות וקהילה. עבורו, הנתינה לא הייתה מעמסה אלא מקור אנרגיה, דרך לבטא את אהבתו לאנשים ואת אמונתו בכוחה של חברה מתוקנת. הוא האמין שכל אחד יכול להביא תרומה, קטנה ככל שתהיה, וכי סך כל המעשים הטובים בונה עולם טוב יותר.

ב-19 בדצמבר 2021, עם תום ההכנות והבגרויות, הגיע היום המיוחל ואביעד התגייס לצה"ל. הוא השתלב בחיל כללי, במסלול הטכנולוגי, והיה זה טבעי שכישרונותיו יופנו לכיוון זה. הוא שובץ לשירות בחטיבה הטכנולוגית ליבשה, יחידה שעסקה בפיתוח אמצעי לחימה מתקדמים, אמצעי סיוע לחימה, אמצעי תקשוב ועוד. זה היה עולם חדש לגמרי עבורו, שונה כל כך מבית המדרש ומספסלי הישיבה, אך הוא צלל לתוכו בהתלהבות ובנחישות אופיינית. המעבדות, חדרי הפיתוח, הצלילים המונוטוניים של המחשבים והדיונים הטכניים המורכבים היו עבורו כמעין בית מדרש חדש – מקום של למידה, יצירה וגילוי. הוא הוכיח את עצמו במהרה כחייל מסור ומקצועי, כזה שאפשר לסמוך עליו בעיניים עצומות. הוא לא רק ביצע את המוטל עליו, אלא תמיד חיפש דרכים לשפר, לייעל ולחשוב מחוץ לקופסה. במסגרת שירותו, עסק בפיתוח מכ"מ (מערכת אלקטרונית לגילוי מיקום), פרויקט מורכב ובעל חשיבות ביטחונית גבוהה. הוא השקיע בפיתוח את כל כולו, את חכמתו, את סקרנותו ואת יכולתו לחשוב בצורה יצירתית. המערכת שפיתח הייתה כל כך מוצלחת ויעילה, עד שנקראה על שמו – "מכ"מ אביעד" – ומצוי מאז בשימוש מבצעי בחיל הרגלים, תרומה משמעותית לביטחון המדינה שנשאה את חותמו האישי. היתה זו גאווה גדולה עבורו, לדעת שהעבודה הקשה שלו, השעות הארוכות והמחשבה המעמיקה, הופכים לכלי ממשי שמגן על חיילים בשטח.

גם בסביבה הצבאית, אביעד נשאר אביעד. הוא היה חברותי ומלא קסם, ונוכחותו הקלילה והשמחה הקלה על יצירת קשרים חברתיים בקלות. הוא היה מסוג האנשים שאנשים נמשכים אליהם באופן טבעי, שמאיר את החדר בנוכחותו. הוא ידע לשלב בין הרצינות הנדרשת בתפקידו לבין הרגעים הקטנים של צחוק ושחרור, שהיו חיוניים כל כך בחיי השירות. חבריו ליחידה העריכו את מקצועיותו, אך יותר מכך, אהבו את האדם שבו – את הלב הרחב, את חוש ההומור ואת היכולת שלו להפוך כל סיטואציה, ולו המתוחה ביותר, לקצת יותר נעימה. אהוביו סיפרו עליו שאהב את החיים בכל נימיו, ולא פספס הזדמנות לחגוג ולבלות. בחופשות מהשירות, כשזכה לכמה ימים של שחרור מהמדים ומהבסיס, נהנה לטייל בטבע, לנשום אוויר צח ולחוות את יופייה של הארץ. הוא היה מטייל נלהב, ידע לזהות שבילים נסתרים ולמצוא פינות חמד שקטות. הוא אהב לבלות בחיק המשפחה, לחזור לחום הבית המוכר, לשפה המשותפת עם אחיו ולריח תבשיל הדגים של אמו. רגעים אלה היו עבורו מילוי מצברים, מנוחה מהעומס והשגרה, והזדמנות להתחבר מחדש לשורשיו.

אביעד נשא בקרבו חלום גדול – ללמוד מדעי המוח. היה זה חלום ששיקף את סקרנותו האינטלקטואלית העמוקה ואת תשוקתו להבין את המורכבות של נפש האדם. הוא לא הסתפק בידיעות שטחיות, אלא תמיד חתר להבין את המנגנונים הפנימיים, את המחשבות, הרגשות והתודעה. אחיו ינון סיפר בחיבה על הרגליו המיוחדים: "נהג לשמוע פודקאסטים של החוקר יובל נח הררי על כל מיני נושאים מדעיים. כשעבד בתחום הלוחות הסולאריים פחדנו שייפול מהגג עם כל המחשבות שלו." הדימוי הזה, של אביעד על גג, מתמודד עם עבודה פיזית מאומצת, כשראשו מרחף בעולמות של פילוסופיה והיסטוריה, של מדע ושל מורכבות אנושית, היה כל כך אופייני לו. הוא היה יכול להתעמק שעות בתיאוריות מורכבות, לנתח רעיונות, לדמיין את הקשרים הנסתרים בין תאי עצב, בין תרבויות עתיקות לטכנולוגיה מודרנית, בין תהליכים ביולוגיים למשמעות הקיום. המחשבות האלה היו חלק בלתי נפרד ממנו, מניעות אותו קדימה, מספקות לו השראה ומעניקות לו פרספקטיבה ייחודית על העולם. הוא היה מחובר לקרקע דרך עבודת כפיו, דרך השירות הצבאי ודרך משפחתו, אך רוחו המרחפת תמיד חיפשה את האופקים הרחוקים, את הגבולות החדשים של הידע וההבנה.

השבת ההיא, כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, שבעה באוקטובר 2023, נחרטה בזיכרון הלאומי כיום שבו נבקעו השמיים והארץ רעדה. ביום הזה, בשעה שש וחצי בבוקר, כשמרבית תושבי ישראל עדיין נמו את שנתם או התכוננו לחגוג את שמחת התורה, פתח ארגון הטרור חמאס במתקפת פתע אכזרית וחסרת תקדים. ירי מסיבי של אלפי טילים ורקטות מרצועת עזה פילח את השקט, וסיפק חיפוי לחדירה של אלפי מחבלים – יבשתית, ימית ואווירית – ששטפו את יישובי עוטף עזה, את הערים שדרות, אופקים ונתיבות, ופשטו על מסיבות טבע תמימות סמוך לקיבוצים רעים ונירים. הם רצחו, חטפו, הרסו ובזזו, והטילו אימה בלתי נתפסת על אזרחים וחיילים כאחד. בוקר זה סימן את תחילתה של מלחמה, מלחמה על הבית, על הקיום, על נשמת האומה.

בלילה שלפני המתקפה, אביעד עבד לצד שלושה מאחיו – יוחאי, ינון וגדעון – וחברו הטוב נועם, בהפקת מסיבת הטבע "נובה" ליד קיבוץ רעים שבצפון-מערב הנגב. הם היו שם, ארבעת האחים והחבר, חלק מצוות שהקים בימות, הרכיב תשתיות ונטע שלטים לקראת החגיגה הגדולה שנועדה להתקיים. האווירה הייתה קסומה, מלאה בציפייה ובשמחה. המוזיקה החלה לנגן, האורות צבעו את הלילה, והאלפים שהגיעו למתחם נכנסו לקצב. אביעד, עם חוש ההומור והקלילות המוכרים שלו, בטח תרם לאווירה השמחה, עובר בין הבימות, מפקח על ההקמה, ואולי מפזר בדיחה פה ושם. עם עלות השחר, כשהשמש החלה לצבוע את האופק בגוונים של כתום וורוד, קולות הירי והפיצוצים מחולות עזה הפרו את הקצב. בתחילה אולי נדמה היה שמדובר בעוד סבב לחימה, רחוק יחסית, אך במהרה התבררה התמונה המבעיתה. סירנות החלו לצרוח, קולות נפץ אדירים הרעידו את האדמה, ואז הגיעו הידיעות, השמועות, ולבסוף – המראה הבלתי נתפס של אלפי מחבלים חמושים פורצים לתוך המתחם, יורים לכל עבר.

המוזיקה נקטעה בפתאומיות, הריקודים הפכו לבהלה. אביעד, אחיו גדעון וחברו נועם מצאו את עצמם בלב התופת. הם ניסו להימלט מהמתחם המותקף, לרוץ, למצוא מחסה, להציל את חייהם ואת חיי אחיהם וחברם. בתוך הכאוס הנורא, בין יריות בלתי פוסקות וצעקות אימה, הם רצו יחד, כתף אל כתף, כפי שחיו יחד. אך גורל אכזר ארב להם. הם נורו בידי המחבלים הארורים, יחד, בלב המסיבה שהייתה אמורה להיות חגיגה של חיים. סמל אביעד שר שלום רבלין נפל בקרב ביום כ"ב בתשרי תשפ"ד, השבעה באוקטובר 2023. בן עשרים ושלוש בלבד היה בנופלו. הוא נפל כשהוא מנסה להציל את עצמו ואת אחיו, כשהוא מוקף באותם אנשים שאהב כל כך, במקום שהיה אמור להיות סמל לשמחה ולחופש. המילים נאבקות לתאר את התמונה המלאה של האימה, של האומץ, של הניסיון הנואש לשרוד. מתוך הכאוס הזה, נקטעו חיים שלמים, עתיד מבטיח, חלומות גדולים.

הידיעה על נפילתו של אביעד היכתה במשפחתו ובכל אוהביו כרעם ביום בהיר. הבית בתפרח, שהיה תמיד מלא בצחוק ובחיים, התמלא באבל כבד. אביעד הובא למנוחות בבית העלמין בסוסיה, סמוך למקום בו גדל, באדמה שאותה אהב ובה דרכו. הוא הותיר אחריו הורים כואבים ועשרה אחים ואחיות המומים, שבורי לב. מורשתו הבלתי נתפסת והטרגדיה הכפולה של אובדן שני בנים, התעצמה עוד יותר כאשר כמה ימים אחרי קבורתו של אביעד, אותרה גופת אחיו גדעון, שהובא למנוחות לצידו, בטרגדיה משפחתית קורעת לב שאין לה תיאור. לאחר נפילתו, הועלה אביעד מדרגת סמל לדרגת סמל ראשון, אות הוקרה על שירותו המסור ותרומתו המשמעותית לביטחון המדינה. על מצבתו, חקקו אוהביו מילים מתוך ברכת "שים שלום", מילים ששיקפו את מהותו ואת אורו: "כי באור פניך נתת לנו תורת חיים ואהבת חסד וצדקה וברכה וחיים ושלום". המילים הללו, העמוקות והרחבות, היו תמצית חייו הקצרים והמשמעותיים – חיי אהבה, חסד, צדקה, ברכה, חיים ושלום, שנקטעו באכזריות אך שהשאירו חותם בל יימחה.

החלל שהותיר אביעד היה עצום, והכאב חד ובלתי נתפס. חברו יהונתן, במילים נוגעות ללב, תיאר את ההשפעה המתמשכת של אביעד על חייו: "אביעד האהוב. עברה כבר יותר מחצי שנה אבל אני מוצא את עצמי נזכר בך, כמו פלאשבקים קבועים כאלו, פעם בשבוע, שבועיים. אני תמיד חוזר לשנינות, לחכמה, להתמדה, לשמחת חיים. אני זוכר את השיחות טלפון הארוכות גם אחרי שדרכינו נפרדו, עדיין משתאה ומתפעל מהיכולת המיוחדת שלך ליהנות מהעולם. עם כל הפחד והכאב ממשמעות החיים, אתה מצאת דרך פשוט להמשיך ליהנות ולשמוח בצורה הכי אותנטית שיש. גרמת לכל מי שמסביבך להרגיש אהוב ורצוי. לא ניסית רק להיות הכי טוב, אלא היה לך חשוב שמי שאיתך יצליח גם הוא. הכאב עדיין נשאר חזק, לא חושב שאי פעם יעבור. לימדת אותי הרבה על כוח ההתמדה, על סקרנות בריאה, על כוח הבחירה והשקט עדיין כאן." המילים הללו תיארו לא רק את אביעד, אלא גם את האור שהפיץ סביבו, את ההשראה שהיה עבור חבריו, ואת הערכים שהטמיע בהם. היכולת שלו ליהנות מהעולם, לשמוח בצורה אותנטית גם מול קשיי הקיום, הייתה מתנה שהעניק לכל מי שבא במגע איתו. הוא לא היה אנוכי בהצלחתו; הוא רצה שכולם יצליחו, שכולם ייהנו, שכולם ירגישו אהובים ורצויים. זו הייתה מהותו – נתינה ללא גבולות, אהבה ללא תנאי, שמחת חיים מדבקת.

אביעד מונצח במגוון דרכים, כדי שאורו לא יכבה לעולם. באתר ההנצחה remember.bio, ניתן למצוא תמונות מתחנות חייו השונות, קטעי וידאו ודברים שכתבו לזכרו אוהביו. שם, בין היתר, נכתבו מילים נוספות שמציירות את דמותו: "אביעד נרצח יחד עם אחיו גדעון ז"ל בגבול עזה. טהור עם ראש גאוני שרק רצה לעשות טוב וליהנות מהחיים כמה שאפשר. תמיד הייתה לך גישה חיובית להכול אפילו כשהיה קשה ולא נותר כוח." מילים אלו מדגישות שוב את טוהר נפשו, את חוכמתו ואת אופטימיותו הבלתי מתפשרת. הוא רצה פשוט לעשות טוב, ליהנות מהחיים, ולהפיץ אור סביבו. אנדרטה לזכר חללי "נובה" הוקמה במתחם המסיבה ברעים, ועץ ניטע לזכרו במתחם, עץ שיצמח ויפרח במקום שבו נקטפו חיים רבים כל כך, כסמל של תקווה וצמיחה מתוך ההריסות. אביעד מונצח גם עם כל נופלי החיל הכללי באנדרטת החיל בגן הנופלים בבסיס תל השומר, שם שמו חקוק באבן לצד שמותיהם של גיבורים נוספים, כזכר ותזכורת לתרומתו ולגבורתו. סיפורו של אביעד רבלין ז"ל הוא סיפור של חיים מלאים, של בחירה אמיצה, של אהבה גדולה ושל אובדן טרגי. הוא סיפור על אדם שחי במלוא העוצמה, שהיה גאון מחשבתי וסטנדאפיסט בנשמתו, שאהב ללמוד, לאהוב ולעזור. הוא סיפור שמעורר השראה ומזכיר לנו את מחיר הקיום בארצנו, אך גם את החוסן, האחדות והתקווה הבלתי נכנעת שבוערת בנו, המאפשרת לנו להמשיך לבנות ולצמוח, לזכור ולהנציח, מתוך תחושת גאווה ישראלית עמוקה באנשים כמו אביעד – גיבורים אנושיים, אמיתיים, שמעשיהם, חייהם ומותם, מהווים עמוד אש בדרך לתקומה.