אביעד גד כהן

בברכיה, מושב קהילתי קטן ופורה שנטע את שורשיו העמוקים באדמת הנגב המערבי, בין שדות ירוקים שהשתנו עם חילופי העונות ופרדסים שהפיצו ניחוחות הדרים באוויר, נולד ביום חמים של שלהי האביב, בשלושים למאי של שנת אלף תשע מאות ושמונים ושתיים, ילד שנקרא אביעד גד כהן. הוא היה בנם של אושרה ויצחק, זוג שהקים את ביתו על יסודות של עבודה קשה, אהבה לקהילה וחיבור עמוק לארץ, והביא לעולם משפחה גדולה ותוססת, שבה אביעד גד היה הבן השני מתוך שבעה: אח לאיתמר הבכור, ואחריהם אלדד, אוריה, דניאל, יותם ונועם – חבורה של אחים ואחיות שגדלה יחד בבית שמעולם לא ידע שקט מוחלט, תמיד מלא בצחוק ילדים, בוויכוחים קטנים, בריחות של ארוחות משפחתיות ובקולות החיים השוקקים. הבית שלהם היה נקודת מפגש קבועה, מקום שבו דלתות היו תמיד פתוחות בפני שכנים וחברים, ושבו הערכים של עזרה הדדית, כבוד וענווה נטמעו בכל ילד מלידתו. אושרה ויצחק, שבעצמם היו אנשים צנועים ועובדי אדמה בנשמתם, לימדו את ילדיהם מגיל צעיר את חשיבותן של הידיים העובדות, של האדמה שמפרנסת ושל השמש שמחממת, תוך שהם משרישים בהם את ההבנה שקהילה חזקה נבנית לא רק על בניינים ובתים, אלא על קשרים אנושיים, על נתינה ועל דאגה אמיתית זה לזה.

אביעד גד גדל בתוך המרחב הפתוח של הנגב המערבי, ילד שספג את שקט המדבר ואת עוצמת הטבע, שרץ יחף בשבילי העפר אחרי גשם, כשהבוץ נדבק בין אצבעותיו, וטיפס על עצים בפרדסים הסמוכים, קוטף תפוזים עסיסיים היישר מהענף, כשהריח המר-מתוק של הפרי והעלים הריחניים מילא את נחיריו. הוא למד להכיר כל פינה במושב, את קולות הטרקטורים העולים עם שחר, את זמזום הדבורים בקיץ ואת נביחות הכלבים בלילה. הוא לא היה הילד המרעיש ביותר, לא זה שקפץ ראשון לכל הרפתקה פרועה, אלא יותר מזה שצפה, הקשיב ולמד, עם חיוך קטן תמיד על שפתיו, חיוך שהיה סימן ההיכר שלו לאורך כל חייו – חיוך שקט, כמעט ביישני, אבל מלא חום והבנה. הוא אהב לבלות שעות לבדו, לעיתים בחצר האחורית, בונה מגדלים מחול או מתבונן בנמלים נושאות פירורים, ולעיתים עם אחיו ואחיותיו, משתתף במשחקי כדורגל מאולתרים על מדשאות המושב או בונה יחד איתם מחנות סודיים בין השיחים. הוא היה אח גדול תומך ומכיל, אוזן קשבת לאחיו הצעירים יותר, כתף יציבה לאיתמר הבכור. כבר בילדותו ניכרה בו אותה תכונה שהפכה אותו לדמות כה מרכזית ומחברת בחייו הבוגרים: היכולת להיות שם עבור אחרים, להקשיב בסבלנות, להציע עזרה בשקט ובלי צורך בהכרה. הוא למד בבית הספר היסודי במושב ובתיכון האזורי, תלמיד חרוץ ומסור, שאהב ללמוד ולחקור, אך גם העדיף את המעשה על פני הדיבור, את העבודה הפיזית על פני התיאוריות המופשטות. הוא מצא סיפוק במלאכות כפיים, בתיקון דברים, ובעיקר – בחיבור לאדמה. אהבתו לחקלאות לא הייתה אהבה רומנטית מליצית, אלא חיבור אמיתי, יומיומי, לקרקע. הוא היה קם מוקדם בבוקר, עוד לפני שהשמש טיפסה מעל קו האופק, ויוצא עם אביו לעבוד בשדות. ידיו הצעירות, שהיו עדיין רכות, למדו במהרה את מרקם האדמה הלחה של הקיבוץ, את קור הטל על העלים ואת עבודת הפרך הנדרשת כדי להוציא ממנה את לחם חוקם. הוא זכר את רעש מנוע הטרקטור המישן המשתנק ומתעורר לחיים, את ריח הסולר המעורב בריח האדמה הטריה, את הרטט שעובר בגוף כשנוהגים בכלי כבד, ואת תחושת הסיפוק העמוקה בסוף יום עבודה ארוך ומפרך בשמש הקופחת, כשגופו כואב אך לבו מלא גאווה על התוצרת שהוצלה או נשתלה.

ככל שהתבגר, התחזקו בו אותם מאפיינים שילוו אותו תמיד: השקט הפנימי, החיוך המרגיע, המקצועיות שבה ניגש לכל משימה והיכולת שלו לחבר בין אנשים. הוא לא היה מנהיג צעקני, אלא דמות שקטה שהקרינה יציבות וביטחון. חבריו ידעו שתמיד אפשר לסמוך עליו, שאביעד גד יבוא לעזרה בלי לשאול שאלות, יתמוך בחבר במצוקה ויעשה את המוטל עליו בנאמנות ובמסירות. כשסיים את לימודיו בתיכון והגיע זמנו להתגייס לצבא, הוא עשה זאת מתוך תחושת מחויבות עמוקה, שהייתה טבועה בו מבית ומקהילה. הוא לא חיפש תהילה או דרגות גבוהות, אלא ביקש לתרום ככל יכולתו, להיות חלק מהמערכת המגינה על הבית ועל המדינה. הוא שירת כלוחם, ובהמשך דרכו הצבאית הגיע לדרגת רב סמל מתקדם במילואים, דרגה המעידה על שנות שירות רבות, על מקצועיות, על ניסיון ועל אמון רב שניתן בו. שירותו הצבאי, הן בסדיר והן במילואים, עיצב אותו והעמיק את הבנתו בחשיבות הערבות ההדדית ובמחיר השמירה על הביטחון. הוא למד שם את חשיבות הדיוק, את הצורך להיות מוכן לכל תרחיש, ואת הכוח העצום של יחידה מגובשת, שבה כל אחד סומך על חברו. הוא יצא למילואים בשקט, כמו לכל משימה אחרת בחייו, ארז את תיקו, נפרד לשלום מילדיו ואשתו, ויצא לדרכו, מתוך הבנה עמוקה שזוהי חלק בלתי נפרד מזהותו כאזרח במדינה.

עם השנים, מצא אביעד גד את אהבת חייו בדנה. היא הייתה האור שלו, השותפה לדרך, האדם שהשלים את שקטו בחיוניותה, ואת יציבותו באנרגיה שלה. הקשר ביניהם נבנה על יסודות של כבוד הדדי, הבנה עמוקה ואהבה שקטה וגדולה. יחד, הם בחרו להקים את ביתם בשלומית, יישוב קהילתי צעיר וצומח שקם ממש מעבר לפינה, בלב חבל עזה. הבחירה בשלומית לא הייתה מקרית. היא שיקפה את ערכיהם המשותפים: הרצון להכות שורש, לבנות קהילה, להיות חלק ממשהו גדול יותר, ולגדל את ילדיהם במקום שבו האדמה היא חלק מהנשמה והשכנים הם כמעט משפחה. הם ידעו שהחיים שם, על גבול הרצועה, טומנים בחובם אתגרים ביטחוניים, אך האמונה שלהם בדרך ובחשיבות ההתיישבות גברה על כל חשש. בביתם בשלומית, שהיה תמיד פתוח ומזמין, נולדו והתחנכו שישה ילדים, שישה אורות שהאירו את עולמם והפכו את חייהם למלאים ורועשים: נועה הבכורה, ואחריה אוריה, מעיין, טוהר, דרור ואורי – שישה ילדים, שישה עולמות, שכל אחד מהם נשא בתוכו חלק מאביו ומאמו. אביעד גד היה אב מסור ועוטף, נוכח בחיי ילדיו בכל רגע. הוא לימד אותם לא רק במילים, אלא במעשים. הוא היה זה שקם איתם בבוקר, מכין להם כריכים לבית הספר, אוסף אותם אחר הצהריים, יושב איתם להכין שיעורים בסבלנות אין קץ, ומשחק איתם כדורגל בחצר עד רדת החשיכה. הוא היה האב שמספר סיפורים לפני השינה, שמתקן כל צעצוע שבור, שנוסע איתם לטיולים בטבע, ומלמד אותם את שמות הפרחים והציפורים. הוא לא היה נואם גדול, אלא איש של מעשים. אם ילד נפל, הוא לא היה ממהר לנחם במילים אלא ניגש בשקט, מרים את הילד, מנגב דמעה ומחבק חזק. אם הייתה בעיה בבית, הוא היה הראשון לטפל בה, בשקט ובמקצועיות, ללא דרמה מיותרת. הוא ידע לתת לכל ילד את המרחב שלו, את התמיכה שלו, ואת האהבה הבלתי מסויגת שלו. ביתם היה תמיד מלא חיים: ריח של בישולים, קולות של משחקים, צחוקים וצעקות, ובלב כל זה – אביעד גד, חיוכו השקט על פניו, עמוד התווך המרגיע והיציב של המשפחה.

בשלומית, אביעד גד לא היה רק איש משפחה, אלא גם עמוד תווך בקהילה. הוא היה חלק בלתי נפרד מהמרקם החברתי של היישוב, אדם שכולם הכירו, העריכו וסמכו עליו. חיוכו התמידי, גם מול קשיים, היה קרן אור עבור רבים. שקט נפשו הקרין רוגע, ואפילו ברגעים של לחץ או מתח, הוא הצליח לשמור על קור רוח ולחשוב בהיגיון. מקצועיותו באה לידי ביטוי בכל דבר שעשה – בין אם הייתה זו עבודה בשדה, תיקון תקלה בבית, או לקיחת אחריות בקהילה. הוא ניגש לכל משימה עם רצינות, עם תשומת לב לפרטים ועם רצון לבצע אותה על הצד הטוב ביותר. הוא היה איש של עשייה, לא של דיבורים, והתוצאות דיברו בעד עצמן. מעל לכל, הוא היה "דמות מחברת". לא על ידי ארגון אירועים או נאומים חוצבי להבות, אלא באמצעות נוכחותו השקטה, יכולתו להקשיב באמת, נכונותו לעזור ללא תמורה, והחיוך שתמיד היה שם כדי להפיג מתחים ולקרב לבבות. הוא היה הגשר בין אנשים, המבוגר הצעיר שאליו פנו לקבלת עצה טובה או עזרה מעשית. הוא היה זה שראה את כולם, שזכר את ימי ההולדת של הילדים, ששאל לשלום ההורים, ודאג לכל פרט קטן. הוא נטל חלק פעיל בכיתת הכוננות של היישוב, תפקיד שהיה טבעי עבורו, לאור שירותו הצבאי ואופיו האחראי. כיתת הכוננות בשלומית, כמו ביישובים אחרים בעוטף עזה, לא הייתה רק יחידת מתנדבים, אלא קבוצה של גברים ונשים שהבינו את חשיבות ההגנה על ביתם ועל משפחותיהם. הם התאמנו יחד, למדו את השטח, הכירו את התרחישים השונים, ופיתחו קשרים הדוקים של אחווה ורעות. אביעד גד היה חלק בלתי נפרד מהם, מביא איתו את השקט המקצועי שלו, את יכולת התפקוד תחת לחץ ואת המסירות הבלתי מתפשרת. הם ידעו שתמיד אפשר לסמוך עליו, שיעשה את המוטל עליו, שיעמוד בפרץ, ויגן על היישוב בכל מחיר. הוא ראה בכך לא רק חובה, אלא זכות – הזכות להגן על המקום שבו בחר להקים את ביתו, לגדל את ילדיו ולחיות את חייו.

וכך, בתוך השקט המופר, בתוך השגרה המתוחה של החיים בעוטף עזה, בבוקר שמחת תורה, בשבעה באוקטובר 2023, התנפצו כל הסדרים המוכרים. השמש עלתה מעל קו האופק, מבטיחה יום חג שקט ורגוע, אך האוויר נקרע לפתע בצפירות אזעקה שלא פסקו, ברעש בלתי נתפס של ירי ופיצוצים, ובזעקות שהחלו להישמע מכל עבר. אביעד גד, כמו רבים אחרים ביישובי העוטף, התעורר לבוקר שהפך במהרה לסיוט. הבית היה עדיין חמים ומנומנם, ריח הקפה החל להתפשט במטבח, וילדיו בוודאי התכוננו ליום חג שקט. אך קולות האימה בחוץ לא הותירו מקום לספק. הודעות הווטסאפ החלו לזרום בטירוף, קבוצת כיתת הכוננות רעדה. מילים כמו "חדירה", "מחבלים", "ירי בלתי פוסק" הופיעו על המסכים, וצבעו את המציאות בצבעים של חרדה ואימה. לבו של אביעד גד, שהיה תמיד רגוע ויציב, וודאי דפק בחוזקה. הוא ראה את הפחד בעיני דנה, את השאלות בעיני ילדיו, אך לא היסס לרגע. הוא ידע מה עליו לעשות. הוא לא היה מסוג האנשים שיסתתרו או יחכו להוראות, כשביתו וקהילתו תחת איום.

אביעד גד כהן, חבר כיתת הכוננות בשלומית, יצא לסייע בפרי גן ונפל ב־7 באוקטובר 2023 בגיל 41.

כשהגיע לפרי גן, הצטרף מיד לכוחות שהגנו על היישוב. הוא פעל בשקט, במקצועיות, כפי שעשה תמיד. הוא לא היה זה שצעק הוראות, אלא זה שביצע אותן במדויק, שהיה שם כשצריך, שתמך בחבריו הלוחמים. הוא נלחם בגבורה, מגן על תושבי היישוב, על הילדים, על הקשישים, על כל מי שהיה חסר אונים מול התקפה הברברית. הוא ירה, תמרן, חיפה, והגן, כשכל פעולה שלו נובעת מאותה תחושת אחריות עמוקה שהייתה חלק בלתי נפרד ממהותו. הוא לא חשב על עצמו, אלא על אלה שעליהם בא להגן. הוא ראה את המראות הקשים, את הזוועות שהתחוללו סביבו, אך לא נרתע. הוא נלחם על ביתו, על משפחתו, על עמו, על עתיד ילדיו, על הערכים שבהם האמין כל חייו. בתוך הכאוס והתופת, רב סמל מתקדם (במיל') אביעד גד כהן, בן ארבעים ואחת, נפל בקרב, מגן בגופו על אחרים, על חפים מפשע. הוא נהרג בשעה שסייע בפרי גן, שם נלחם עד נשימתו האחרונה, מותיר אחריו חלל עצום, אך גם מורשת של אומץ לב בלתי רגיל.

הבשורה המרה הגיעה לשלומית, לביתם של דנה והילדים, ולבית הוריו בברכיה, והכתה כרעם ביום בהיר. השקט שאביעד גד כה אהב, הוחלף בצעקות שבר ובבכי בלתי נשלט. הקהילה כולה, בשלומית ובברכיה, התייחדה באבל כבד. חיוכו השקט, נוכחותו המרגיעה, ידיו המקצועיות – כל אלה נעדרו בבת אחת, ובמקומם נותרו רק הזיכרונות והגעגוע. אביעד גד הובא למנוחות בבית העלמין האזרחי בברכיה, האדמה שבה נולד, גדל וכעת חזר אליה. מסע הלוויה היה כבד מנשוא, שיירה ארוכה של בני משפחה, חברים, שכנים וחבריו לנשק, שליוו אותו בדרכו האחרונה. כל אחד מהם נשא בליבו פיסה מהאיש המיוחד הזה – את חיוכו, את שקטו, את מקצועיותו, את יכולתו לחבר. דנה נותרה עם שישה ילדים, נועה, אוריה, מעיין, טוהר, דרור ואורי, שייאלצו לגדול ללא אביהם, אך עם מורשתו העצומה. הוריו, אושרה ויצחק, איבדו בן יקר, ואחיו ואחיותיו איבדו עמוד תווך במשפחה.

החלל שהותיר אחריו אביעד גד כהן הוא עצום, פעור ועמוק, לא רק בלב משפחתו הגרעינית והמורחבת, אלא גם בלב הקהילה בשלומית ובברכיה, ובכל מקום שבו נגע בחייו. אך יחד עם הכאב העצום, גם צומחת ההבנה שחייו ומותו הם מצפן, כפי שרבים כינו אותו – מצפן של אנושיות, של מסירות, של אומץ לב ושל אהבת אדם ואדמה. הוא היה ההוכחה החיה לכך שגבורה אינה דורשת מילים מפוצצות או מעשים גרנדיוזיים, אלא נובעת מתוך המציאות היומיומית, מתוך בחירה עקבית בטוב, בעשייה, באחריות ובאהבה. היא נובעת מאב שקם בבוקר להכין כריכים לילדיו, מאיש מקצוע שמבצע את עבודתו במסירות, מחבר קהילה שמוכן לעזור לכל אחד, ומחייל מילואים שמתייצב להגן על ביתו ללא היסוס. הוא היה גשר בין אנשים, עוגן של יציבות, ודוגמה ומופת לחיים מלאי משמעות. זיכרונו, מורשתו, וחיוכו השקט, ימשיכו לחיות בלבבות כל מי שהכיר אותו, בסיפורים שיסופרו לילדיו ונכדיו, באדמת הנגב המערבי שכה אהב, וברוח התקומה והגאווה הישראלית שתמשיך לפעם, בזכות אנשים כמוהו, שבחרו בחיים, גם במחיר חייהם.