אביעד אלחנן וולנסקי

בירושלים, עיר האבן והאור, בין סמטאותיה המפותלות והחומות העתיקות, על רקע נוף שכל כולו היסטוריה ותפילה, נולד וגדל אביעד אלחנן וולנסקי. שמו, אביעד, נשא בתוכו כבר מלידה הבטחה לנצח, זיכרון מתמיד לאב, למורשת, לשושלת; אלחנן, שם שורשי אף הוא, דיבר על חסד אלוהי, על מתנה. שמות שהיו ככרוניקה חיה, רמז עבה לדרך שתעצב את חייו, דרך שבה שזורים עתיק וחדש, אישי ולאומי, תקומה ואובדן. הוא היה ירושלמי בכל נימי נפשו, ספג את קצב העיר, את ריחותיה המיוחדים – תבלינים בשוק, ליל שישי של חמין, פריחה אביבית על רקע אבן ירושלמית בוהקת בשמש יוקדת. ילדותו התרחשה בצל אותן כיפות זהב ופעמוני כנסיות, על רקע קריאות מואזין ופסוקי תפילה, במרקם חיים סואן ורבגוני שאין שני לו, שבו כל פינה מספרת סיפור וכל שביל מוביל אל עבר וגם אל עתיד.

הבית שבו צמח אביעד היה בית ירושלמי טיפוסי במובנים רבים, אך ייחודי בהווייתו. אפשר לדמיין את הבוקרים הקרירים, כשהשמש החלה מטפסת באיטיות על גגות הרעפים והאבן, מפיצה גוונים של ורוד וזהב על השמיים התכולים. את קולות ההתארגנות של משפחה ישראלית בבוקר יום חול – רשרוש נייר עיתון, ריח קפה מתפשט במטבח, קולות שיחה שקטים לצד צחוק ילדים. אביעד, כמו כל ילד בירושלים, גדל לתוך מציאות שבה ההיסטוריה אינה רק ספר לימוד אלא נוכחות חיה, מוחשית, בכל אבן ובכל עץ. הוא למד לאהוב את מורכבותה של העיר, את קשיי היומיום לצד רגעי הקסם הנדירים. הוא ודאי שיחק כדורגל עם חבריו בשכונה, במגרשים מאולתרים שבין בניינים ישנים וחדשים, כשהקריאות הנלהבות והצחוק המתגלגל ממלאים את האוויר. אפשר לדמיין אותו משוטט ברחובות, פעם כשהוא רוכב על אופניו ופעם כשהוא מטפס על סלעים בגינה הקרובה, סופג את הנוף המגוון של עמק וגבעה, של מדבר ויישוב, מפתח את אותה סקרנות טבעית ורוח הרפתקנית שמאפיינת כל ילד הגדל בסביבה כל כך עשירה בגירויים ובתחושות.

השנים חלפו, ואביעד הצעיר גדל והתפתח. מתלמיד שקדן וסקרן בבית הספר היסודי, שהיה קשוב לסיפורי המורים על עברה של הארץ ועל גיבוריה, הוא הפך לנער מתבגר, שאלות גדולות יותר החלו לרחף בראשו, והעולם סביבו החל לקבל מימדים רחבים יותר. תקופת הנעורים שלו הייתה ודאי רוויה בחיפוש אחר משמעות, בהתלבטויות אופייניות לגילו, אך גם בבניית יסודות איתנים של ערכים. הוא למד במוסדות חינוך שעיצבו את תפיסת עולמו, שילבו לימודים עיוניים עם חינוך לערכים, לאחריות קהילתית ולאהבת הארץ. אפשר לדמיין אותו יושב עם חבריו בבית קפה שכונתי, משוחח על מוזיקה, על העתיד, על השירות הצבאי הממשמש ובא, על החלומות הגדולים והקטנים שכל נער ישראלי נושא בליבו. הוא היה חלק מדור שגדל לתוך מציאות ביטחונית מורכבת, אך גם לתוך הבטחה של חדשנות, יצירה ותקווה. חבריו ומשפחתו ודאי זוכרים אותו כנער עם חיוך כובש, עם נכונות לעזור, עם אותה תמימות ירושלמית לצד נחישות שקטה. הוא היה אדם של מעשים, כזה שלא דיבר הרבה על גבורה, אלא הפגין אותה באותנטיות שלו, בדרך שבה התייחס לסובבים אותו, באחריות שנטל על עצמו.

המעבר מבית הספר התיכון אל המדים היה טבעי ובלתי נמנע עבור אביעד, כמו עבור רוב בני דורו בישראל. בוקר אחד, עם הזימון ללשכת הגיוס ביד, הוא יצא אל דרך חדשה, אל פרק נוסף בסיפור חייו. הוא התגייס לצה"ל, בחר להיות לוחם, מתוך הבנה עמוקה של השליחות והאחריות. לא הייתה זו בחירה קלה, אך היא נבעה מתוך מחויבות עמוקה לביטחון המדינה, לביטחון משפחתו וחבריו, ולעתיד של כולנו. הטירונות הייתה מאתגרת, קשה פיזית ומנטלית, רצופה רגעי שבירה ובנייה מחדש. הוא למד שם את יסודות הלחימה, את משמעת הברזל, את חשיבות העמידה במשימה ואת כוחה של קבוצה. הטירונות היא כור היתוך, שבו נערים הופכים לגברים, וזרים הופכים לאחים. אביעד, בנחישותו השקטה, ברוחו הטובה וביכולתו להתמודד עם קשיים, בלט בין חבריו. הוא היה העוגן, זה שאפשר לסמוך עליו, זה שדחף את עצמו ואת האחרים קדימה, גם ברגעי שחיקה ועייפות.

לאחר הטירונות, הגיע השלב המכריע של שיבוץ ליחידה. אביעד בחר, או שובץ, לחיל השריון, לגדוד 77 המיתולוגי, חלק מעוצבת 'סער מגולן' – חטיבה 7. הבחירה בשריון לא הייתה מקרית. זהו חיל שדורש לא רק כושר גופני ונחישות אישית, אלא גם יכולת טכנית גבוהה, חשיבה מהירה תחת לחץ, ועבודת צוות מושלמת. הטנק הוא יחידה אורגנית, שבה כל איש צוות – מפקד, תותחן, טען, נהג – תלוי בשני, וביחד הם יוצרים מכונת מלחמה אדירה. אביעד נכנס לעולם של פלדה, אבק, רעש מנועים, ריח סולר ושדות אימונים אינסופיים. הוא למד להכיר את הטנק, את "הבית על גלגלים" שלו, לפרטי פרטים. את המנוע שרועם תחתיו, את מערכות הנשק המורכבות, את מערכות הניווט והתקשורת. הוא למד להרגיש את המשקל העצום של הכלי, את תנועתו האיטית אך העוצמתית בשטח, את הכוח הטמון בו.

ההכשרה בשריון הייתה אינטנסיבית ומפרכת. ימים ארוכים ולילות קצרים, מוקפים באבק המדבר ובחום השמש הקופחת. אימוני לילה שהתנהלו בחשכה מוחלטת, כשההסתמכות על חושים אחרים ועל תקשורת פנימית מדויקת בתוך הטנק הייתה קריטית. אביעד ספג את רוח השריון, את מורשת חטיבה 7, חטיבת 'סער מגולן', חטיבה ששמה הולך לפניה מאז מלחמת יום הכיפורים, אז לחמה בגבורה עילאית על רמת הגולן והפכה לסמל של עמידה בלתי מתפשרת. הוא למד על קרבות הגבורה, על מפקדים וחיילים שנפלו בקרב, על המחיר הכבד של החופש והביטחון. המורשת הזו לא הייתה רק סיפורים מהעבר, אלא יסוד חי ונושם שחדר לכל תא ותא בהוויה הצבאית שלו. הוא ידע שהוא חלק משרשרת ארוכה של לוחמים, שכל אחד מהם נשא על כתפיו את האחריות לביטחון המדינה.

הימים והלילות בטנק, האימונים בשטחי האש, התרגילים המורכבים – כל אלה יצרו קשרים עמוקים בינו לבין חבריו לצוות. בתוך הקפסולה הסגורה, בין ריח הסולר והזיעה, נוצרה אחווה מיוחדת, שתיקה מובנת בין מבטים, מילים חצויות שהיו מובנות לכל. הם למדו להכיר אחד את השני לעומק, את החוזקות והחולשות, את הפחדים והתקוות. אביעד היה חלק בלתי נפרד מהפסיפס האנושי הזה, תורם את חלקו הייחודי: אולי בבדיחה קטנה ברגע של מתח, אולי במילה מעודדת כשהמורל ירד, אולי פשוט בנוכחותו השקטה והאיתנה. הוא הפך לרב"ט, דרגה המעידה על ותק וניסיון, על בקיאות במערכות ועל יכולת לקחת אחריות. הוא היה בן 21, בשיא כוחו, עם כל החיים לפניו, אך עם רגל אחת נטועה עמוק במציאות הצבאית, במחויבות יומיומית.

הוא היה חייל צעיר, אך כבר בעל ניסיון. הוא ראה עולם, אמנם לא את העולם הגדול של טיולים אחרי צבא, אלא את העולם המצומצם אך האינטנסיבי של שטחי אימונים, גבולות, מוצבים. הוא יצא הביתה לחופשות, אל חום המשפחה בירושלים, אל המאכלים האהובים על אמו, אל חיבוקיהם של אחיו ואחיותיו. לרגעים יכול היה להתנתק מהמדים, מהריח המיוחד של השטח, מהקשיחות הצבאית, ולחזור להיות שוב "אביעד מהבית". הוא ודאי סיפר על חוויותיו, על חבריו, על הטנק, על הקשיים ועל רגעי הצחוק. הוא הקשיב לסיפורים מהבית, על התפתחות המשפחה והחברים, על השגרה המבורכת שכה התגעגע אליה בשטח. רגעים אלה היו חיוניים עבורו, טעינה מחודשת של כוחות נפש, תזכורת למה הוא נלחם, למה הוא משרת.

ואז הגיע השבעה באוקטובר. יום שחור, שחרך את נשמת האומה כולה, יום ששינה את פני המציאות הישראלית באחת. קולות האזעקות, הידיעות הראשוניות על חדירת מחבלים, על טבח אכזרי ביישובי העוטף ובמסיבת הטבע – כל אלה היכו בהלם עמוק. תוך שעות ספורות, מדינה שלמה עברה ממצב של שגרה תוססת למצב של מלחמה. אביעד, כמו אלפי לוחמים אחרים, חש את הקרקע רועדת תחת רגליו. הוא הבין מיד את גודל השעה, את משמעות האירועים. לוחם בגדוד 77, חלק מחטיבת שריון סדירה, ידע שזמנו להתגייס באופן מלא ולהיכנס ללחימה מתקרב. הודעות הווטסאפ החלו לזרום במהירות, קריאות התייצבות, איסוף ציוד, תדרוכים דחופים. כל רגע היה קריטי.

הוא נפרד ממשפחתו, אולי בחיבוק חטוף, אולי במבט שהכיל אלף מילים, מבט של דאגה ואהבה, של הבנה עמוקה למשמעות הרגע. הוא עלה על מדים, חזר אל הטנק, אל חבריו לצוות, אל תחושת הייעוד הברורה. יחידתו, גדוד 77 של חטיבה 7, הוקפצה מיד, כמו כל צה"ל, והחלה להיערך למשימותיה. בתחילה, ייתכן שהוצבה בגזרות הדרום, כדי לסייע בהדיפת המחבלים ובטיהור השטח, או להגן על גבולות נוספים. אולם, עם התפתחות המלחמה, והתגברות האיום מצפון – מלבנון, שם ארגון הטרור חיזבאללה החל להפגין תוקפנות גוברת – יחידות רבות, כולל גדודו של אביעד, הועברו במהירות לגבול הצפוני.

המעבר לדרום לבנון, או לפעילות מבצעית בגבול הצפוני המתוח, היה שינוי דרמטי. הנוף השתנה – מהשטחים הפתוחים של הדרום אל ההרים הטרשיים, העמקים העמוקים, והצמחייה הסבוכה של הגליל ורמת הגולן, המשיקים לגבול הלבנוני. האיום היה שונה: לא חדירה המונית מהירה, אלא ירי טילים ורקטות, טילי נ"ט מדויקים, ניסיונות חדירה מקומיים, ולוחמת גרילה מתוחכמת. הטנקים, כעמוד השדרה של הכוח היבשתי, נפרסו לאורך הגבול, משמשים ככוח מגן, ככוח תקיפה, וכגורם הרתעה. אביעד וחבריו היו בחזית, תחת אש מתמדת, בעמידה איתנה מול אויב חמקמק ואכזרי.

הימים בגזרה הצפונית היו רצופים מתח ודריכות. כל רגע היה יכול להיות הרגע המכריע. הקולות של רקטות מתפוצצות, של טילי נ"ט המשוגרים לעברם, של ירי נק"ל, הפכו לשגרת יומם. הם פעלו בתנאים קשים, בתוך הטנק הלוהט ביום והקפוא בלילה, כשהם מרוכזים במשימה, שומרים על ערנות שיא. אביעד, כרב"ט מנוסה, ודאי מילא את תפקידו בנאמנות, באחריות ובמקצועיות, כשהוא חלק בלתי נפרד מצוות הטנק. הוא היה שם עבור חבריו, והם עבורו. הקשרים ביניהם, שנרקמו בשגרה, התחזקו עשרות מונים תחת אש, תחת הלחץ הבלתי פוסק של קרב. כל החלטה, כל תנועה, כל פקודה, יכלה להיות בעלת משמעות קריטית.

בקרב בדרום לבנון, ביום בהיר אחד, כשהוא מגן על הבית, על משפחתו, על הארץ כולה, נפל אביעד אלחנן וולנסקי. בן 21 בלבד היה בנופלו. הוא נפל כשהוא מילא את תפקידו בנאמנות עליונה, כשהוא חלק מצוות לוחם, בתוך הכלי המשוריין שכה הכיר. הרגע המדויק, הנסיבות הקשות של הקרב, נותרו נחלתם של חבריו ששרדו ושל הזיכרון הצבאי. אך מה שברור הוא שאביעד נפל כגיבור, כמי שהתייצב בחזית, בחר להגן, הקריב את היקר מכל למען הכלל. לא במילים גבוהות, אלא במעשה עצמו, בבחירה לעמוד מול הסכנה, בנכונות למסור את נפשו. זוהי גבורה שקטה, יומיומית, של חייל ישראלי שפשוט עשה את מה שצריך, מתוך תחושת שליחות עמוקה.

הידיעה הקשה מכל הגיעה למשפחתו בירושלים. צוות קציני נפגעים דפק על הדלת, ובמילים כבדות ורשמיות, מסר את הבשורה המרה. העולם של המשפחה התהפך ברגע אחד, האור כבה, והחלל נפתח. הד קולו של אביעד, חיוכו, צחוקו, נוכחותו, כל אלה הפכו לזיכרון כואב, לגעגוע שאין לו מזור. ירושלים, העיר שבה גדל, לבשה אבל. שכנים, חברים, קרובים – כולם הגיעו לחבק, לנחם, לשתף בכאב העמוק. אבל של משפחה אחת הפך לאבל של קהילה, של עיר, של אומה שלמה, שהבינה כי איבדה עוד אחד מטובי בניה במלחמה על קיומה.

לאחר מותו, הועלה אביעד מדרגת רב"ט לדרגת סמל. זו הייתה מחווה של כבוד והכרה, עדות למסירותו, למקצועיותו ולמחויבותו. דרגת סמל, דרגה של מפקד זוטר, משקפת את האמון שנתנו בו מפקדיו, את יכולותיו המנהיגותיות ואת השפעתו על סביבתו. היא סמל קטן, חומרני, אך נושאת משמעות עמוקה של הערכה והוקרה, המנציחה את שירותו ואת הקרבתו. צה"ל, כמובטח, ימשיך ללוות את המשפחה, לתמוך בה, ולזכור את אביעד – את הלוחם, את האדם, את הבן, האח והחבר.

אביעד אלחנן וולנסקי הותיר אחריו חלל עצום. הוא היה אמור לחזור הביתה, לטייל בעולם, ללמוד באוניברסיטה, לבנות משפחה משלו, להקים בית בירושלים או בכל מקום שיבחר. כל החלומות הללו נקטעו באחת, באכזריות שאין לה תיאור. אך מורשתו אינה רק סיפור של אובדן. היא סיפור של גבורה עילאית, של אהבת מולדת שאין לה גבול, של מחויבות בלתי מתפשרת. הוא היה אחד מאותם גיבורים שקטים, שקמים בבוקר ועושים את מה שצריך לעשות, מתוך הבנה עמוקה שהחופש והביטחון אינם מובנים מאליהם, ושמישהו צריך לעמוד על המשמר.

זכרו של אביעד נשאר חרוט עמוק בלבבות. הוא נזכר כילד ירושלמי עם עיניים בורקות, כנער חייכן ומלא חיים, כלוחם אמיץ ונחוש. דמותו ממשיכה להאיר את דרכנו, להזכיר לנו את המחיר היקר של קיומנו כאן, בארץ הזו, ולחזק את רוחנו. במלחמת התקומה, מלחמה על עצם קיומנו ועל עתידנו, שמו של אביעד אלחנן וולנסקי נחקק לעד בספר הזיכרון הלאומי. הוא סמל לדמות הלוחם הישראלי, שמגיע מכל שכבות החברה, מכל פינה בארץ, ומתייצב להגן על המדינה באומץ ובמסירות. סיפור חייו הקצרים אך רבי המשמעות, והקרבתו העליונה, הם אבן יסוד בסיפור התקומה של עם ישראל, זיכרון חי ונושם שימשיך להדהד בדורות הבאים, תזכורת נצחית לגבורה ישראלית אמיתית, שצומחת מתוך האדמה, מתוך האנושיות, ומתוך אהבה עמוקה לארץ ולעם. יהי זכרו ברוך.