אסצ'אלו סמה

האוויר בכפר גונדר שבאזורי גונדר, על רכסיו הגבוהים של הרמה האתיופית, נשם ריחות אדמה רטובה, עשן עצים וקפה שחור מתבשל על מדורה קטנה. ביום י' באדר א' תשס"ג, שמש שקטה עלתה על הבתים הצנועים, ובישרה את בואו לעולם של אסצ'אלו סמה, בנם הבכור של פירנוס וזמנה. הוא נולד אל תוך משפחה שורשית, עטוף בחום קהילתי ובשקט המיוחד של כפר שחי בקצב עתיק. הוריו, פירנוס וזמנה, קיבלו אותו באהבה גדולה, כעוגן ראשון לשושלת המשפחתית שהחלה להיבנות. אחריו הגיעו טאקלה, הלן, רפאל ואליאב – חמישה ילדים שסבבו סביב אסצ'אלו, שעם הזמן הפך ללב הפועם של הבית, לכוח המניע, לעמוד התווך שסמכו עליו. ארבע שנים חלפו במהירות יחסית בגונדר, שנים שבהן ספג אסצ'אלו את צבעי הנוף ואת פשטות החיים, את הצלילים הרכים של השפה האמהרית ואת מנהגי הקהילה, שהיוו את אבן היסוד לערכים שילוו אותו כל חייו.

בשנת 2007, כשאסצ'אלו היה בן ארבע, התחולל שינוי דרמטי בחיי המשפחה. המסע לישראל, ארץ ההבטחה, החל. זו הייתה עלייה, לא רק גיאוגרפית אלא גם תרבותית, רגשית. הילד הקטן, שהיה רגיל למרחבים הפתוחים ולשגרת הכפר, מצא את עצמו יחד עם הוריו ואחיו הקטנים, בתוך מטוס ששאג אל השמיים, משאיר מאחור עולם מוכר וידוע. הנחיתה בארץ החדשה הייתה כמו צלילה אל מים לא מוכרים. באר שבע, עיר המדבר, קיבלה את פניהם במרכז קליטה, שהפך לביתם הזמני למשך שנה ושמונה חודשים. אסי הקטן הסתובב בין החדרים, מוקף בקולות חדשים, בשפה לא מוכרת, בטעמים אחרים. הוא ראה את הוריו מתאמצים להבין את המסמכים, להסתגל למציאות החדשה, והבנה עמוקה החלה להתגבש בתוכו – הבנה של אחריות, של צורך לעזור. הוא למד מהר, קלט מילים חדשות, התבונן באחיו הקטנים וחש צורך להגן עליהם, להוביל אותם בתוך המבוך הזה של עולם חדש. הוא היה שם, נוכח, גם אם עדיין קטן, וההורים כבר אז ראו בו משהו מעבר לבן בכור – מעין אב קטן שמגונן על הקן.

לאחר כמעט שנתיים בבאר שבע, עברה המשפחה לפתח תקווה, לשכונת עמישב. זו הייתה תחנה נוספת במסע ההתאקלמות, אך הפעם, זה היה המקום שבו הניחו את השורשים, המקום שבו הבית החל לקבל צורה וגוון של קבע. בבית הצנוע בפתח תקווה, אסצ'אלו הפך במהרה ל"לב המשפחה". הוא לא רק היה הבכור, הוא היה המצפן, העוגן. הוא קיבל על עצמו תפקידים שלא תמיד מתאימים לילד בגילו, אך הוא נשא אותם בכבוד ובטבעיות. כשאמו ואביו נאבקו בשפה ובבירוקרטיה, היה זה אסי, עם העברית המתפתחת שלו וההבנה המהירה, שישב לידם, פירש את המכתבים, מילא טפסים, ואפילו ליווה אותם למשרדים ממשלתיים, כשהוא מתווך בין העולם הישן לחדש. הוא היה שם כדי להסביר, לעזור, להקל. בערבים, כשאחיו הקטנים טאקלה, הלן, רפאל ואליאב היו זקוקים לעזרה בשיעורים או סתם לסיפור לפני השינה, אסי היה שם. הוא שיחק איתם, דאג שהם יאכלו, שהם ילבשו בגדים חמים, שהם ירגישו בטוחים ואהובים. הוריו תיארו אותו כ"אבא לכל דבר", ולא הייתה הגדרה מדויקת מזו. הוא נשא על כתפיו הצעירות אחריות כבירה, אך עשה זאת באהבה גדולה, מתוך תחושה עמוקה של שייכות ומחויבות למשפחתו. בתוך הבית הזה, הוא ספג ויישם את הפסוק מתהילים, שהפך למעין מנטרה פנימית עבורו: "סור מרע ועשה טוב, בקש שלום ורדפהו". זו לא הייתה רק אמירה, זו הייתה דרך חיים. הוא כיבד את המסורת, את מנהגי העדה, את המורשת שהביאו עמם מהבית, והיה לו חשוב לשמר אותם ולחבר אותם למציאות הישראלית החדשה. הכבוד שרחש למשפחה ולשורשים היה מעורר השראה, והוא הקרין אותו על כל הסובבים אותו.

בבית הספר היסודי בפתח תקווה, אסי השקיע מאמצים כבירים כדי להוכיח את עצמו. הוא לא היה מסוג הילדים שדברים באים להם בקלות. הוא היה צריך לעבוד קשה יותר, להתרכז יותר, להילחם על כל ציון, על כל הבנה. הוא חש את הפערים, את הצורך להשלים פערים לימודיים וחברתיים, והוא עשה זאת בנחישות שקטה. הזיעה על מצחו בזמן שפתר תרגיל מתמטי, העיניים הממוקדות שלו כשקרא ספר חדש, הדיונים הפנימיים שניהל עם עצמו כדי להבין מושג מופשט – כל אלה היו חלק מהמאבק שלו להראות שהוא מסוגל, שהוא ראוי. הוא רצה להצליח, לא רק בשביל עצמו, אלא בשביל הוריו, בשביל אחיו, כדי להוכיח שוב ושוב את כוחה של ההתמדה. הוא לא נתן לקשיים לייאש אותו, אלא ראה בהם אתגרים שיש לכבוש. הוא למד להאמין בעצמו, לדעת שיש בו את הכוח להתגבר על כל מכשול, והאמונה הזו הלכה והתחזקה בו עם השנים.

לאחר שסיים את לימודיו ביסודי, הגיע הרגע שבו אסי קיבל החלטה משמעותית שתעצב את שנות נעוריו: הוא בחר ללמוד בכפר הנוער "מוסינזון" שבהוד השרון. המעבר לפנימייה היה צעד של עצמאות, ניתוק זמני מהקן המשפחתי החם, אך גם הזדמנות עצומה לצמיחה. ארבע שנים, מכיתה ט' ועד סיום התיכון, הוא התגורר בפנימייה, וחיי המוסד, יחד עם הלימודים, עיצבו את אישיותו באופן עמוק. הילד השובב שזכר מבית, הפך לנער בוגר, אחראי וממוקד. הוא למד להתמודד עם אתגרים חברתיים ולימודיים לבדו, אך מעולם לא ויתר על עקרונותיו ועל תפקידו כבן בכור המודל לאחיו. במוסינזון, הוא התגלה כתלמיד סקרן ושקדן, שצמא לידע ומחפש כל הזדמנות להרחיב את אופקיו. מוריו ומדריכיו לא חסכו בשבחים, ותיארו אותו כ"תלמיד לדוגמה ומופת". הוא לא היה מתייאש כשנתקל בקשיים, אלא בדיוק להיפך – הקושי רק דרבן אותו לנסות חזק יותר, לחפש פתרונות יצירתיים. המשפטים שנהג לומר, שהפכו למזוהים עמו, שיקפו את רוח הלחימה הפנימית הזו: "תהיה חזק יותר מהתירוץ שלך" ו"תנצח את הפחדים שלך, תנצח את החולשות שלך". אלה לא היו רק סיסמאות, אלא דרך חיים שיישם הלכה למעשה, והם הפכו למגדלור עבורו ועבור חבריו.

שמחת החיים של אסי הייתה מדבקת, והיא נבעה מעומק נשמתו. חיוכו הרחב, שלווה תמיד בגומות חן שובבות, שבה את ליבם של כל הסובבים אותו מהרגע הראשון. הוא היה חבר נאמן, מהסוג שתמיד שם בשבילך, ללא תנאי. אם מישהו מחבריו היה נתון בצרה, או סתם במצב רוח ירוד, אסי היה הראשון לגשת, להקשיב, לעודד, להציע עזרה. הוא העמיד תמיד את טובתם לפני טובתו שלו, והיה מוכן להקריב מזמנו וממרצו למענם. הוא שמר תמיד על אופטימיות בלתי מעורערת, וראה את חצי הכוס המלאה גם ברגעים הקשים ביותר. הוא היה אדם שאתה רוצה לידו, מקור של אור וחיוביות. לא פלא שהוא היה אהוב כל כך על כולם – על התלמידים, על המורים ועל המדריכים בפנימייה. הוא היה הדבק שחיבר בין כולם, הרוח הטובה שריחפה במסדרונות ובחדרים המשותפים. זיכרונות רבים של חבריו ממוסינזון נצרבו בוודאי סביב הצחוק המתגלגל שלו, העצות החכמות, והחיבוקים החמים שתמיד ידע לתת.

מעבר ללימודים ולחיי החברה התוססים, אסי מצא זמן לעסוק בתחביביו ובנושאים שהיו קרובים לליבו. הוא אהב ללמוד, לא רק במסגרת בית הספר, אלא מתוך סקרנות טבעית לעולם. הוא אהב לטייל בטבע, לנשום את האוויר הצח, לחוש את האדמה תחת רגליו, ובכל הזדמנות – לארגן "פק"ל קפה". הטקס הזה, של הרתחת מים על גזייה קטנה, ריח הקפה המתפשט באוויר הפתוח, ושיחות עמוקות עם חברים תחת כיפת השמיים – היה עבורו רגע של שלווה, של חיבור לאדמה ולנפש. הוא גם היה ספורטאי נלהב, ואהב לשחק כדורגל עם חבריו, לרוץ על המגרש, לבעוט בכדור, לשמוח על כל שער. הזמן שבילה עם חבריו היה יקר לו מכל. הוא היה מאלה שחיים את הרגע, שיודעים להעריך את החברות ואת הקשר האנושי.

אבל מעבר לכל אלה, היה נושא אחד שנגע בעצבים החשופים ביותר של אסי: האפליה שחווה העדה האתיופית בישראל. הוא עצמו חווה אותה, ראה אותה, הרגיש אותה, והיא כאבה לו. הוא לא שתק, לא התכנס בעצמו. אסי בחר להשמיע קול, להסביר, לחנך. הוא נהג להעביר הרצאות לחבריו בפנימייה, לספר להם על ההיסטוריה, על הקשיים, על העוולות, אך גם על הגאווה, על התרבות העשירה, על החלום והמסע. הוא עשה זאת לא בכעס, אלא ברצון אמיתי לגשר על פערים, לפתוח לבבות, לשנות תפיסות. הוא האמין בכוחה של ההבנה ההדדית וביכולת של בני אדם לראות זה את זה כשווים, ללא הבדל דת, גזע או מוצא. נאומיו היו כנים, מרגשים, ובהם הצליח להעביר את המסר החשוב כל כך של סובלנות ושוויון.

ביום 8.12.2021, עם תום לימודיו התיכוניים, אסי עשה את הצעד הבא במסלול חייו – הוא התגייס לצה"ל. הבחירה הייתה לשרת בחטיבת הנח"ל, יחידה קרבית, בגדוד 932. זו לא הייתה הפתעה לאיש. מי שהכיר את אסי ידע שהוא יבחר בשירות משמעותי, כזה שבו יוכל לתרום באמת. המסע של עולה חדש מאתיופיה ועד ללבישת מדי צה"ל, כלוחם בחטיבת חוד, היה סמל למסע ההשתלבות, הצמיחה והמחויבות שלו למדינה. גם בצבא, אישיותו הייחודית של אסי בלטה. הוא הביא איתו את שמחת החיים המפורסמת שלו, את האופטימיות, את החיוך, ואת המסירות הבלתי מתפשרת לתפקיד ולחברים. עד מהרה הוא זכה לכינוי "הלב של הפלוגה". הוא לא היה מהסוג הצעקני, אלא דווקא השקט שלו, הרצון העמוק שלו להעמיק בלמידה ולהשתפר כחייל וכלוחם, הם שהפכו אותו למיוחד. הוא היה קשוב, מפנים, מתרגל שוב ושוב עד שהשיג שליטה מלאה. חבריו ידעו שתמיד אפשר לסמוך עליו, שהוא יהיה שם כדי לתמוך, לעזור, להקשיב. הוא בנה סביבו רשת של חברות אמיצה, שבה כל אחד הרגיש בטוח וידוע. הוא היה שם כדי להרים את המורל אחרי תרגיל מפרך, כדי להציע עזרה בנשיאת ציוד כבד, או פשוט כדי לחלוק חיוך ופק"ל קפה בשטח.

ואז הגיע אותו בוקר ארור, שבת כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, 7 באוקטובר 2023. בשעה שש וחצי בבוקר, כאשר השמש החלה לעלות על עוטף עזה, ואנשים רבים עוד היו שקועים בשנתם או בדרכם לבית הכנסת, פתח ארגון הטרור חמאס במתקפת פתע אכזרית וחסרת תקדים על מדינת ישראל. ירי מסיבי של אלפי טילים ורקטות שימש מסך עשן לחדירת אלפי מחבלים – דרך היבשה, הים והאוויר. הם פרצו את הגדר, חדרו ליישובי עוטף עזה – קיבוצים, מושבים – לשדרות, אופקים ונתיבות. הם פשטו על מסיבת הטבע ליד קיבוצים רעים ונירים, על בסיסי צה"ל, ועל כל מי שנקלע לדרכם באזור. התמונות והעדויות שזרמו מאותו יום היו בלתי נתפסות – מחבלים רוצחים בדם קר כשמונה-מאות אזרחים בבתיהם, במכוניותיהם, מבצעים פשעים נוראיים, חוטפים מאות ישראלים, נשים, גברים, ילדים וקשישים, אל רצועת עזה. הם החריבו, בזזו והעלו באש בתים ורכוש. מאות חיילים, שוטרים, אנשי כוחות הביטחון וחברי כיתות הכוננות המקומיות נפלו בקרב, כשהם מגינים בגופם על אזרחים. הבוקר הזה, בוקר שמחת תורה, הפך לבוקרו של יום שחור בתולדות עם ישראל, וסימן את תחילתה של מלחמה.

כמו אלפי חיילים אחרים, גם אסי וחבריו ליחידה הוקפצו מיד. שיחות הטלפון הראשונות היו מלאות בלבול ואי ודאות, אך מהר מאוד התבהרה התמונה הקשה. המדים נלבשו במהירות, הציוד נארז בחיפזון, והחיילים מצאו את עצמם בדרכם לשטחי הכינוס. האווירה הייתה דרוכה, כבדה, אך גם נחושה. אסי, עם אופיו הרגוע אך הנחוש, ידע בדיוק מה מצופה ממנו. הוא וחבריו החלו באימונים אינטנסיביים, מתכוננים למה שצפוי לבוא. שלושה שבועות של הכשרה ממוקדת, של חידוד מיומנויות לחימה, של בניית חוסן מנטלי. כל יום היה עמוס בציפייה, במתח, בהבנה שהם עומדים בפני משימה היסטורית. ב-1 בנובמבר, הרגע הגיע. המחלקה של אסי נכנסה לתמרון הקרקעי בשטח הרצועה, ולקחה חלק בקרבות הקשים נגד מחבלי החמאס. זו הייתה מציאות שונה לחלוטין מכל אימון, מכל תרגיל. הרחובות הצרים, הבתים הנטושים, הסכנה האורבת בכל פינה – כל אלה יצרו אווירה מחניקה. אך אסי לא חשש לחייו. למרות הסכנה המוחשית, הוא היה מלא גאווה. גאווה על הזכות להגן, על היכולת לתרום, על עמידה בחזית. באחת הפשיטות, באותם רגעים שבהם המתח היה בשיאו, הוא פנה למג"ד שלו במילים שהדהדו את כל מה שהאמין בו: "אני השכפ"ץ שלך, לא משנה מה קורה ואני מוכן להקריב את חיי למענך". זו לא הייתה הצהרה ריקה מתוכן, אלא ביטוי עמוק לנשמתו של אדם שהיה מוכן לתת הכל למען חבריו, למען מפקדיו, למען המדינה. המשפט הזה, שנאמר מתוך ענווה וגבורה, סימל את אסי – את הלב הענק, את המסירות האינסופית, את הנכונות להקרבה עצמית.

היום ה-14 בנובמבר נצרב כיום גורלי. אסי וחבריו לפלוגה יצאו למשימה בשכונת רימאל, במערב העיר עזה. זו הייתה משימה מורכבת, בסמטאות צפופות, בתוך שטח אורבני עוין, שם הסכנה תמיד מרחפת באוויר. החיילים התקדמו בזהירות, מודעים לכל צעד, לכל צל, לכל רחש. העיניים היו דרוכות, האצבעות על ההדק, והלבבות פועמים בקצב מהיר. במהלך הפעילות, כשהם סורקים את השטח, הגיעו אסי ולוחמים נוספים למנהרה – פתח אפלולי באדמה, ששימש כנתיב טרור תת-קרקעי. ברגע שאסי ראה את המנהרה, משהו בתוכו צעק אזהרה. אולי זה היה אינסטינקט, אולי הבחנה חדה של פרט חריג, אולי תחושה פנימית של סכנה. הוא זיהה שהמנהרה ממולכדת, שמוקש קטלני הוטמן בה. בלי היסוס, בלי לחשוב פעמיים על עצמו, הוא צעק בכל כוחו: "תתרחקו מפה, מסוכן פה!". קולו נשמע חד וצלול בתוך המהומה, אזהרה שנועדה להציל חיים. מייד לאחר מכן, בתוך שבריר שנייה בלתי נתפס, אירע הפיצוץ העצום. רסיסים עפו לכל עבר, עשן ואבק מילאו את האוויר, ושאגת הפיצוץ הרעידה את האדמה. אסי נפגע באורח אנוש.

הכאב היה עז, אך המחשבה הראשונה שלו הייתה על חבריו, על הוריו. הוא פונה במהירות מטורפת לבית החולים, במצב קשה מאוד, נאבק על חייו. באופן פלאי, למרות חומרת הפציעה, הוא היה בהכרה כשהגיע לבית החולים. כשהרופאים שאלו לשמו, הוא הצליח לומר אותו בקושי, ואז, במעשה מדהים של אהבה והקרבה עצמית, ביקש מהצוות שלא יתקשרו להוריו. "אל תתקשרו להורים שלי," אמר, קולו נחלש, "הם ידאגו לי." גם ברגעים הקריטיים ביותר, כאשר חייו היו תלויים על בלימה, המחשבה הראשונה שלו הייתה על רווחת הוריו, על כך שלא יחוו חרדה ודאגה. הוא הורדם מיד ואושפז במחלקת טיפול נמרץ. במשך שבועות ארוכים נאבקו הרופאים על חייו. הוא עבר כמה ניתוחים מורכבים, מצבו הוגדר קשה ויציב, והייתה תקווה דקה שניצתה בלבבות. משפחתו וחבריו התפללו, קיוו, נלחמו איתו מרחוק, נצמדו לכל עדכון. אך לאחר שבועיים, מצבו הידרדר באופן דרמטי. הגוף החזק, הנחוש, לא יכול היה עוד לעמוד בפני הפציעות הקשות. יומיים אחר כך, ביום כ' בכסלו תשפ"ד, 2.12.2023, נדם ליבו של סמל אסצ'אלו (אסי) סמה. הוא נפטר מפצעיו, בן עשרים בלבד בנופלו.

הבשורה המרה נפלה כרעם ביום בהיר על משפחתו, חבריו וכל מי שהכיר ואהב אותו. אסצ'אלו, הילד הבכור, "האבא של הבית", "הלב של הפלוגה", איננו עוד. הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בפתח תקווה, עיר מגוריו, מוקף באלפים שליוו אותו בדרכו האחרונה. עמד שם ארון עטוף בדגל ישראל, ועליו הונחו פרחים, דמעות וכיפות. הותיר אחריו הורים שבורי לב, פירנוס וזמנה, ושלושה אחים ואחות – טאקלה, הלן, רפאל ואליאב – שאיבדו לא רק אח בכור, אלא מודל לחיקוי, עוגן, מגדלור. לאחר נפילתו, הועלה בדרגה מסמל לסמל ראשון, אות כבוד והערכה על שירותו ומסירותו.

האבל היה כבד מנשוא, אך לצידו ניצבה הגאווה – גאווה על חייו, על בחירותיו, ועל גבורתו. המילים שנכתבו עליו על ידי קרוביו וחבריו ציירו תמונה שלמה של אישיותו המיוחדת. גילי, מדריכתו בפנימייה, כתבה בכאב לב שובר: "אסיאל, מלאך שלי, ילד שלי. הלב שלי שבור לרסיסים. אהוב שלי, יהלום שלי. החיוך הכובש שלך, גומות החן, הלב הרחב, החיבוקים והמשחקים בשיער, השקט הפנימי שהיה בך, האושר שאפשר לראות בעיניים שלך, חוש ההומור שמיוחד רק לך. נלחמת בגבורה עבור ההגנה על מדינת ישראל ואנחנו כולנו מצדיעים לך! אתה הגאווה שלנו! להיות חלק מהחיים שלך זו לא הייתה רק חוויה, זו הייתה הזכות הכי גדולה שקיבלתי בחיים". מילותיה של גילי שיקפו את ההלם והכאב, אך גם את ההערצה העמוקה לאדם שהיה אסי, לאור שהפיץ.

חבר קרוב כתב מילים מרגשות לא פחות, שתיארו את עומק הקשר ואת ההשפעה שהייתה לאסי על סביבתו: "איך נפרדים ממך אסי??? איזו שמחת חיים הייתה לך, איזה חיוך, איזה לב ענק. היית קרן אור בכל מקום שאליו הגעת, אי אפשר לקחת את זה ממך. אני מעריץ אותך, אני אוהב אותך ואני מתגעגע אליך המון. איזה גיבור אתה אסי. האמירה שלך למג"ד שלך שאתה השכפ"ץ שלו ואתה מוכן לחטוף כדור בשבילו לא יוצאת לי מהראש כי זה מסמל בדיוק את כל מה שהיית עבור כל אחד ואחד שפגש אותך, כמה שמתאים לך להיות גיבור וליפול בקרב על הגנת המדינה. היית הבנאדם שקודם כול דואג לסובבים אותו, במקום אתה עצמך גם אם זה על חשבונך. היית איש של אנשים! היית גיבור וגיבור תישאר אח שלי. תודה על הזכות להכיר אותך שש שנים. מתגעגע אליך המון אחי. שמור עלינו למעלה אסצ'אלו סמה הי"ד". מילותיו של החבר הדהדו את תמצית אישיותו של אסי – הגיבור השקט, איש האנשים, זה שדאג תמיד לאחרים לפני עצמו, שהיה מוכן להקריב הכל.

מורשתו של אסצ'אלו סמה אינה רק סיפור של גבורה בקרב, אלא סיפור חיים שלם של אדם שחי על פי עקרונותיו, שהאמין בטוב, שהתמודד עם קשיים והפך אותם למנוף לצמיחה. הוא היה סמל להתמדה, לאופטימיות, למחויבות למשפחה ולחברה, ולנכונות בלתי מתפשרת להגן על המדינה שאליה עלה כילד. עומר, מפקדו של אסי, יצר שרשרת הנצחה לזכרו, שרשרת של אהבה וכבוד שנקשרה סביב צווארם של חייליו, סמל לקשר הבלתי ניתן לניתוק שנרקם בינם. דף אינסטגרם, "remember_asi_sama", הוקם כדי לשמר את זכרו, להפיץ את סיפורו, ולאפשר לכל מי שהכיר אותו ולכל מי שייחשף לסיפורו, לזכור את האדם המיוחד שהיה. שמו של אסצ'אלו מונצח גם באתר ההנצחה של הנח"ל בפרדס חנה-כרכור, בין שמותיהם של גיבורים נוספים, אך זכרו חרוט עמוק יותר – בלבבות של הוריו, אחיו, חבריו ומפקדיו. הוא השאיר אחריו חלל עצום, אך יחד עם זאת, הותיר אחריו מורשת של אהבה, נתינה וגבורה שתישאר ותלווה את המשפחה והחברים לנצח. סיפורו של אסצ'אלו סמה הוא סיפורה של התקומה הישראלית, סיפור של אדם שעלה לארץ, השתלב, תרם, הגן, והקריב את היקר מכל למענה, והוא ייזכר תמיד כגיבור אמיתי, מודל לחיקוי, ואור בחשכה. הוא סמל לגאווה ישראלית, לגבורה אנושית, ולרוח הבלתי נכנעת של אלה שבחרו להגן על ביתם, על עמם, ועל עתידם. יהי זכרו ברוך.