אסף פנחס טובול

בקריית מוצקין, עיר שקטה יחסית הנשענת על מפרץ חיפה, נולד ביום י"ט בכסלו תשס"ב, הרביעי בדצמבר 2001, אסף פנחס טובול. הוא היה בן זקונים, אח צעיר לשש נפשות שכבר מילאו את הבית בחום, צחוק ורעש מתוק – הדר, יחיאל, רעות, אור, דניאל ויהונתן. הוריו, אסתר ומאיר, קיבלו אותו בזרועות פתוחות אל משפחה חמה, גדולה ומלוכדת, שבה כל ילד מצא את מקומו ואת קולו, ואסף, הקטן מכולם, היה עד מהרה למרכז תשומת הלב, לילד עם העיניים הטובות והחיוך המאיר שכבש את כולם. הבית בקריית מוצקין היה תמיד מלא חיים: ריחות של בישולים ביתיים התערבבו עם צלילי שיחות ערות, צחוק מתגלגל ורגעים של קרבה שהפכו את הבית למצודה של אהבה ותמיכה. אסף גדל לתוך הקרבה הזו, סופג את הערכים של נתינה הדדית, כבוד ואחווה, שהיוו את אבני היסוד של משפחת טובול. מילדותו ניכר בו כישרון מיוחד לראות את האחר, להקשיב בלב פתוח ולהושיט יד לעזרה, תכונות שאותן טיפח והעמיק עם השנים, והפכו אותו לדמות אהובה ומרכזית בחיי כל מי שזכה להכיר אותו.

בילדותו עשה אסף את צעדיו הראשונים בבית הספר היסודי "מצפ"ה" בעירו, שם התגלה כילד חייכן, בעל מאור פנים ושמחת חיים מדבקת. הוא לא היה רק תלמיד מבריק, אלא גם חבר נאמן, שתמיד ידע למצוא את המילה הנכונה כדי לעודד, את הבדיחה הקטנה כדי להעלות חיוך, ואת הפתרון היצירתי לכל משחק או משימה קבוצתית. לאחר שעות הלימודים, מצא את מקומו הטבעי בתנועת הנוער "בני עקיבא", בשבט "אורות". שם, בין חבריו, במפגשי השבט השבועיים, בטיולים ובמחנות הקיץ, פרחו במלואם תכונותיו הייחודיות. הוא היה הלב הפועם של הקבוצה, זה שדאג ללכד את כולם, ליזום פעילויות מיוחדות ולוודא שאף אחד לא נשאר בחוץ. בערבי שבת, כשהשבט התכנס לפעילות, קול צחוקו המתגלגל של אסף היה נשמע למרחקים, מעיד על האווירה הטובה שאותה ידע לייצר ולשמר. הוא היה אופטימיסט בלתי נלאה, שגם ברגעים מאתגרים מצא את נקודת האור, ובהומור מפותח, שהפך כל סיטואציה למצחיקה יותר, ידע להפיג מתחים ולהשרות רוגע. כבר בגיל צעיר, כשהיה יושב עם חבריו ומפנטז על העתיד, היה אסף מספר בחיוך גדול שחלומו הוא להתעשר, ולא כדי לצבור לעצמו, אלא כדי שיוכל לפנק את כל חבריו, לקחת אותם לטיולים מסביב לעולם, ולממש יחד איתם את כל החלומות הפרועים ביותר. זו הייתה דרכו: תמיד העניק, תמיד חשב על האחר, תמיד דאג לאושרם של הסובבים אותו.

המעבר ללימודיו בישיבה התיכונית "בני עקיבא פרחי אהרון" בקריית שמואל, הנמצאת במרחק נסיעה קצר מביתו, היה טבעי עבור אסף, ורק חידד את אישיותו המיוחדת. בין ספסלי בית המדרש לבין כיתות הלימוד, הוא המשיך לבלוט במאור פניו ובשמחת החיים שאפיינו אותו. ראש הישיבה, משה אלמלם, זכר אותו כ"בחור מדהים, שמח עם אנרגיות", תיאור שתפס בדיוק את מהותו. אסף לא היה רק תלמיד טוב, אלא גם חבר לכל דבר, שידע לשלב בין רצינות הלימודים לבין רגעי צחוק ושחרור. הוא הקפיד על צניעות וענווה, תכונות שאותן ספג בבית הוריו ושיקף בחייו. למרות חוש ההומור המפותח והאופטימיות, הייתה בו גם עדינות נפש יוצאת דופן, שהתבטאה ביכולתו להקשיב באמת, לכבד כל אדם באשר הוא, ולהתרחק מכל לשון הרע. הוא היה תמיד הראשון להציע עזרה, בין אם בלימודים, במשימות חברתיות או סתם בשיחות נפש עמוקות שהתארכו אל תוך הלילה. הקשר עם הוריו נשאר קרוב ואיתן גם בתקופת הנעורים. הוא כיבד אותם עמוקות, הרבה לחבקם ולהרעיף עליהם אהבה, ודאג תמיד שלא להטריחם בעניינים קטנים. פעמים רבות, כשהציעו לו עזרה, היה עונה בחיוך ובנחישות: "עשיתם מספיק למעני, עכשיו הגיע תורי לעשות למענכם", משפט קטן שגילה עולם שלם של הכרת תודה ועצמאות. הוא חסך מהם דאגות, וניסה תמיד למצוא פתרונות בכוחות עצמו, מתוך רצון עמוק להקל עליהם ולהחזיר להם ולו במעט על כל האהבה וההשקעה שהרעיפו עליו.

עם תום לימודיו בישיבה התיכונית, הגיע הרגע שאסף ציפה לו בכיליון עיניים – הגיוס לצה"ל. הוא התגייס חדור מוטיבציה, נחוש לתרום את חלקו ולהיות לוחם משמעותי. הוא שובץ בגדוד "עוז" (גדוד 77), חלק מעוצבת "סער מגולן" (חטיבה 7) של חיל השריון, בתפקיד תותחן בטנק. כבר בימיו הראשונים בטירונות, היה ברור שאסף הוא חייל מיוחד. הוא הצטיין בכל משימה, שאף לשלמות בכל פרט, והתנדב לכל משימה, קשה ככל שתהיה, תמיד עם חיוך ומילה טובה. הסביבה הקשוחה והתובענית של השריון לא עמעמה ולו במעט את מאור פניו ואת שמחת החיים שלו; להפך, היא הדגישה אותם. הוא היה מודל ודוגמה לחבריו, לא רק בביצועים המקצועיים, אלא גם ברוח האנושית שהביא איתו לכל מקום. הוא הקפיד להתחשב בחבריו הלוחמים לפני טובתו האישית, עודד אותם כשהיו מדוכדכים, תמך בהם ברגעים קשים, שוחח עימם שיחות נפש ארוכות אל תוך הלילה, והעלה את המורל בעזרת בדיחות וסיפורים מצחיקים. חיילים חדשים שרק הגיעו לגדוד מצאו בו אוזן קשבת, כתף תומכת ודמות מנחמת שנסכה בהם ביטחון בתחילת דרכם. הוא קיבל תעודות הערכה רבות על תפקודו המצוין, אך מעולם לא התגאה בכך. ההכרה האמיתית מבחינתו הייתה לראות את חבריו מחייכים, את רוח הצוות מתחזקת, ואת המשימות מתבצעות על הצד הטוב ביותר בזכות המאמץ המשותף.

אחד הסיפורים שחבריו נהגו לספר עליו, ומעיד יותר מכל על אופיו יוצא הדופן, אירע באחד הלילות הקרים של האימון. אסף היה בדרכו לתורנות שמירה, כשהחליק ונפל, ושבר את אפו. הכאב היה חד, והדם ניגר מפניו, אך כשצוות החובשים הגיע לטפל בו, המחשבה היחידה שעברה בראשו של אסף הייתה לא על עצמו, אלא על החייל שאותו היה אמור להחליף. "תחליפו אותי מהר", אמר, למרות הפציעה, "אני לא רוצה לעכב אותו". הוא לא רצה שחברו ימתין בקור, לא רצה לגרום לאף אחד אי נוחות או עיכוב בגללו, גם כשמצבו האישי היה דורש טיפול מיידי. זו הייתה מהותו: תמיד האחר לפניו, תמיד הדאגה לזולת גברה על הכאב והצורך האישי. חבר מצוותו, שניסה לתאר את המשמעות של אסף עבורם, כתב מילים שנותרו חקוקות בלב כולם: "להיות עם טובול בצוות זה אומר – לקום בבוקר קר וחשוך עם פרצוף עצוב, לפגוש מולך פרצוף מחייך ולהתבייש שאתה לא כזה. זה אומר ללכת לסדר דברים בטנק ולגלות שמישהו אחר כבר עשה את זה במקומך. זה אומר לפתוח את רשימת שמירות הלילה ולראות ששוב הוא שם את עצמו בשעה הכי פחות מבוקשת. זה שיחות נפש עד אמצע הלילה, זה לדעת שתמיד יש על מי לסמוך. זה לקבל מדי פעם טלפון של 'מה נשמע?' גם אם כבר עברו חודשים מאז שהתראינו. טובול זה חברות, זה צחוק, זו אחוות לוחמים". המילים הללו תיארו נאמנה את אסף: הוא היה זה שמאיר את הבוקר הקר עם חיוכו, זה שמקדים תרופה למכה ודואג לכל הפרטים הקטנים, זה שמקריב את נוחותו למען האחר, זה שמקשיב בסבלנות ובאמפתיה, וזה שמזכיר גם אחרי זמן רב את הקשר האמיתי שנרקם ביחידה. הוא היה עמוד התווך של הצוות, הנשמה של הפלוגה, ונוכחותו הייתה מורגשת בכל פינה, גם כשהיה שקט וצנוע. הוא ידע לאחד את כולם סביבו, ליצור קשרים חזקים של אמון וחיבה, והיה חבר אמת לכל אחד ואחת.

בחודש יולי 2023, לאחר שירות צבאי מלא ומשמעותי, שוחרר אסף מצה"ל. הוא חזר לביתו בקריית מוצקין עם תחושת סיפוק והישג, מוכן לפרק הבא בחייו. כמו צעירים רבים בני גילו, הוא תכנן לצאת ל"טיול הגדול" בחו"ל, לחוות עולם, לראות נופים חדשים ולצבור חוויות. כדי לממן את הטיול ולחסוך כסף לקראת הלימודים שתכנן להתחיל אחריו, החל לעבוד כמאבטח במעבר ביטחוני סמוך לטול כרם. העבודה במעבר הייתה שגרתית, לעיתים מתוחה, אך אסף ניגש אליה באותה רצינות ואחריות שאפיינו אותו בכל תפקיד. הוא שמר על ערנות, דייקנות ומסירות, גם כשהמשימות חזרו על עצמן, ותמיד מצא דרך לייצר קשרים טובים עם הקולגות ועם האנשים שעברו במקום. הוא חסך כל שקל, מדמיין בראשו את היעדים הרחוקים, את התרבויות השונות, את החופש וההתרגשות שבמסע. בשיחות עם חבריו ומשפחתו, היה מספר בהתלהבות על תוכניותיו, על המקומות שבהם יבקר, ועל החלום להמשיך ולטייל עוד ועוד, ומשם, לחזור ולהתחיל בחיים האקדמיים, אולי בתחום שישלב את אהבתו לאנשים עם רצונו להצליח ולשפר את העולם.

ואז הגיעה השבת ההיא, כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, השבעה באוקטובר 2023. הבוקר החל ככל בוקר שבת רגיל, שקט ושלו, אך בשעה שש וחצי בבוקר, השתנה הכול. ארגון הטרור חמאס פתח במתקפת פתע אכזרית וחסרת תקדים על ישראל. בחיפוי ירי מסיבי של טילים ורקטות מרצועת עזה, חדרו אלפי מחבלים – יבשתית, ימית ואווירית – והחלו במסע רצחני על יישובי עוטף עזה, על שדרות, אופקים ונתיבות, על מבלים במסיבת טבע ליד קיבוץ רעים ונירים, על בסיסי צה"ל ועל העוברים בדרכים. המחבלים רצחו באכזריות כשמונה מאות אזרחים בבתיהם ובמכוניותיהם, ביצעו פשעים מזעזעים, חטפו מאות ישראלים לרצועת עזה והחריבו, בזזו והעלו באש בתים ורכוש. מאות חיילים, שוטרים, אנשי כוחות הביטחון וחברי כיתות הכוננות המקומיות נפלו בקרב. בבוקר הנורא הזה, החלה מלחמה ששינתה את פני המדינה.

החדשות על המתקפה הגיעו לאסף במהירות, ומילאו אותו בתחושת דאגה עמוקה וכאב. הוא לא יכול היה לשבת בחיבוק ידיים. מתוך אהבת הארץ והמדינה, ומתוך דאגתו הכנה לחבריו הלוחמים שנקראו בצו 8 לשדה הקרב, חיכה אסף בקוצר רוח שיזומן לשירות מילואים. הוא לא הסתפק בציפייה; הוא פנה בנחישות וביקש להתגייס, אף על פי ששוחרר משירות סדיר רק ארבעה חודשים קודם לכן. בינתיים, עד שיגיע צו הגיוס, הוא התנדב בקריית מוצקין ביוזמות אזרחיות לטובת המאמץ המלחמתי. הוא סייע באריזת ציוד לחיילים, בחלוקת מזון למשפחות מפונות, ובכל משימה שיכלה לתרום. כששני אחיו, דניאל ויהונתן, גויסו בצו 8, הסביר לו אביו, מאיר, שכנראה לא יזמנו אותו למילואים. "אתה משוחרר טרי, אסף, עברו רק ארבעה חודשים, ועדיין לא סופחת לאף יחידה", אמר האב בניסיון להרגיע. אבל אסף לא נרגע. התשובה שלו הייתה נחרצת, משקפת את עומק מחויבותו: "אם כך, אני רוצה להתנדב לפלוגה הסדירה שממנה השתחררתי לא מזמן." הוא ידע בדיוק לאן הוא רוצה לחזור: אל חבריו, אל הטנק, אל המקום שבו הרגיש שייך ומועיל ביותר. ואכן, כך היה. הוא לא ויתר, לא נתן לדבר לעצור אותו, ודחק בכל דרך אפשרית להתגייס.

אחיו דניאל סיפר לימים, בלב כואב, כיצד אסף התעקש להתגייס, להצטרף לחבריו במלחמה. "למה התעקשת?" שאל בדמעות, "אומרים שהנשמה יודעת מתי זמנה. אתה ידעת." כמה ימים לפני שנכנס לרצועת עזה, התקשר אסף לכל אחד מבני משפחתו, שיחה אחר שיחה, אמר לכולם "אני אוהב אתכם". הוא הרגיש, הוא ידע, כך לפחות סברו קרוביו. אחותו הגדולה, שניסתה להגן עליו, אמרה לו: "אל תיכנס", אך אסף ענה לה במשפט של גיבור אמיתי, משפט שביטא את כל מהותו: "אני צריך לשמור על המשפחה שלי." הוא לא דיבר רק על משפחתו הפרטית, אלא על המשפחה הרחבה של עם ישראל, על הבית הגדול שכולנו חולקים. אחיו יהונתן נזכר כיצד אסף אמר לו בביטחון מוחלט שהוא נכנס, ומאותו הרגע, יהונתן לא ידע איך ימשיך. "אבל אתה לא היססת," אמר אחיו, מדגיש את נחישותו הבלתי מתפשרת של אסף.

ביום 26 בנובמבר 2023, כחודש וחצי לאחר פרוץ המלחמה, התגייס אסף למילואים. הוא חזר לפלוגה הסדירה שבה שירת בעבר, בגדוד "עוז" (77). השבועות הראשונים היו שגרת אימונים והכנה אינטנסיבית, כשהוא משתלב מחדש בצוות, פוגש חברים ותיקים וחדשים. גם שם, בתוך המתיחות וההכנות לקרב, אסף הקפיד לחייך, לעזור לחיילים ולעודד אותם. הוא נהנה מהמפגש המחודש עם חבריו הוותיקים, התעניין בכל אחד מהם, ויחד שוחחו והשלימו פערים, מנסים לדחוק הצידה את הכובד של המציאות ולהחיות את רוח החברות הישנה. הוא היה האור שבקצה המנהרה, זה שגם בתוך הכאוס ידע להזכיר לכולם את העוצמה שבקשר האנושי, את החשיבות של התמיכה ההדדית. כמה שבועות לאחר מכן, נכנס עם יחידתו ללחימה ברצועת עזה. המציאות בשטח הייתה קשה ומורכבת, אך אסף נכנס אליה באותה נחישות וגבורה שאפיינו אותו תמיד. הוא היה תותחן מיומן, ממוקד במשימה, אך גם בתוך הקרב הקפיד לשמור על קשר עין עם חבריו, לדאוג לשלומם, ולהשרות עליהם ביטחון.

כמה ימים לאחר כניסתו לרצועת עזה, ביום 27 בדצמבר 2023, ט"ו בטבת תשפ"ד, השתתף אסף עם יחידתו בפעילות לחימה אינטנסיבית באזור חאן יונס שבדרום הרצועה, בשיתוף פעולה עם גדוד מחטיבת "גולני". האוויר היה ספוג באבק ובריח אבק שריפה, צלילי יריות והדי פיצוצים מילאו את האוזניים. צוות הטנק של אסף פעל בנחישות ובמקצועיות, מתמרן בין הסמטאות הצרות והמבנים ההרוסים, מטהר את השטח ממחבלים. יחד עם צוות הטנק שלו, חיסל אסף כמה מחבלים, כשהוא מפגין אומץ לב וקור רוח תחת אש. הטנק התקדם, מתמודד עם איומים מכל עבר, והצוות עבד כגוף אחד, כל אחד ממלא את תפקידו בתיאום מושלם. לפתע, במהלך הקרב, ספג הטנק פגיעה ישירה של טיל נגד טנקים, שנורה מכיוון בניין סמוך. הפיצוץ היה עז, מחריש אוזניים ומטלטל. אסף פנחס טובול, רב-סמל במילואים, נהרג במקום, בן עשרים ושתיים בנופלו. שלושת הלוחמים האחרים בטנק נפצעו. הוא נפל כשהוא מגן בגופו על חבריו, על עמו, על משפחתו, ועל ארצו. מותו היה מכה קשה, שהכתה גלים של הלם וכאב עמוק בקריית מוצקין, בחיפה, ובכל מקום שבו פעל והותיר את חותמו.

הבשורה המרה על נפילתו של אסף היממה את משפחתו, חבריו וכל מי שהכיר אותו. הוא הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בחיפה, מלווה באלפים שבאו לחלוק לו כבוד אחרון. מעל קברו הטרי, בשורה ארוכה של קברים טריים אחרים, נישאו הספדים כואבים, שתיארו את אדם שהיה, את החלל העצום שהותיר אחריו. הוא הותיר אחריו הורים שבורים, שתי אחיות וארבעה אחים, וקהילה שלמה של חברים שאיבדו אח יקר. לאחר נפילתו, הועלה לדרגת רב-סמל, כהכרה בגבורתו ובמסירותו. הוריו, מתוך גודל נפש ורצון להמשיך את דרכו של אסף בנתינה ובמעשי חסד, קיבלו החלטה אצילית וקשה מנשוא: הם בחרו לתרום את איבריו להשתלה, כדי להציל חיים אחרים. גם במותו, אסף המשיך לתת, להעניק חיים, דרך האהבה שהוריו ינקו ממנו. על מצבתו חקקו אוהביו פסוקים מתוך ספר תהילים לד, שהלמו את אישיותו: "נצר לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה; סור מרע ועשה טוב בקש שלום ורדפהו". מילים אלו סיכמו את דרך חייו: אדם של טוב לב, שקט פנימי, אמת, ורדיפה בלתי פוסקת אחר שלום וחסד.

אביו, מאיר, ספד לו בקול רועד, אך מלא עוצמה: "אסף, ילד יקר שלי, תנוח על משכבך בשלום. תתפלל למעננו ולעם הנפלא שלנו. לעולם נזכור אותך ונעשה הכול לקיים את כל צוואתך – לשמור על אחדות המשפחה והעם ולהמשיך, עם כל הצער, בחיינו. עם ישראל חי, ונצח ישראל לא ישקר". אחותו ספדה לו בדמעות: "אח שלי הקטן, עוד מאז שהיית ילד אהבת לעזור. לפני שנכנסת לעזה, אמרתי לך: 'אל תיכנס', אבל ענית לי במשפט של גיבור: 'אני צריך לשמור על המשפחה שלי'. אני מבקשת ממך שתשמור עלינו גם משמיים". אחיו דניאל, שהיה קרוב אליו במיוחד, אמר בכאב: "אסף היה ילד טוב, גבר טוב. תמיד עם אנרגיות טובות, עם חיוך, אוהב את כולם. אסף היה בחור חכם. הוא התעקש להתגייס, להצטרף לחבריו במלחמה. הוא רצה להצטרף, לקחת חלק. למה התעקשת? אומרים שהנשמה יודעת מתי זמנה. אתה ידעת. התקשרת לכל אחד מאיתנו כמה ימים לפני שנכנסת, אמרת שאתה אוהב אותנו. הרגשת. ידעת. אני אוהב אותך, אסף, לעולם לא נשכח אותך". אחיו יהונתן, שהתקשה להאמין, ביטא את געגועיו העמוקים: "אסף, איך אני רוצה שתקפוץ עכשיו ותגיד לי שאתה צוחק. שזאת בדיחה. אני מתגעגע אפילו לנסיעות שלנו ברכב. אמרת לי בביטחון שאתה נכנס, ומאותו הרגע לא ידעתי איך אני ממשיך. אבל אתה לא היססת." מילותיהם של בני משפחתו, כנות וכואבות, ציירו תמונה של אדם יוצא דופן, אהוב ומוערך, שנותר נאמן לעצמו ולערכיו עד הרגע האחרון.

גם חבריו של אסף ביטאו את הכאב העמוק והגעגוע. חברו זיו, שהיה לו כאח, ספד לו במילים נוגעות ללב: "אסף היה הבן אדם עם הלב הכי רחב שהכרתי, תמיד העניק מעצמו לאחרים בכל מחיר ותמיד בשמחה... אסף היה בחור עם ההומור הכי מצחיק שהכרתי. כמה אהבנו לצחוק ביחד עד השעות הקטנות של הלילה. נהגת להגיד לי שהיינו הרבה יותר מחברים – היינו אחים, ובאמת בכל רגע התייחסת אליי כמו לאח ואפילו יותר. היית בן בית אצלנו, ואני לא מאמין שאני לא אראה אותך יותר פתאום מופיע לי בבית." מילים אלו הדגישו את עוצמת הקשרים שיצר, את הנתינה האינסופית שלו, ואת השמחה שהפיץ סביבו. חיוכו המאיר, עיניו הטובות וצחוקו המתגלגל היו חלק בלתי נפרד ממי שהיה, והותירו חותם עמוק בלב כל מי שזכה להכיר אותו.

הזיכרון של אסף חי ונושם בכל פינה. לקראת יום הזיכרון תשפ"ד, בחודש מאי 2024, התקיים מרוץ לזכרם של כמה נופלים מקריית מוצקין וחיפה, ובהם אסף, שבו רצו מאות אנשים לזכרו. משפחתו, כדי להנציח את נשמתו ולהמשיך את דרכו בנתינה, הקדישה לעילוי נשמתו סידור תפילה, ספר תהילים, הגדה של פסח, וכן יזמה חלוקת משלוחי מנות למאושפזים בבית חולים בחג פורים תשפ"ד, מעשה חסד נוסף שהלם את רוחו. יחידתו הצבאית, יחד עם חבריו הרבים מכל תחנות חייו, הוציאה לאור ספר הנצחה מרגש שכותרתו "מספרים על אסף", ובו קטעים ותיאורים של זיכרונות וחוויות משותפות עימו, עדויות חיות לטוב ליבו, חוש ההומור שלו, ונתינתו האינסופית.

בבית הספר "מצפ"ה" שבו למד ביסודי, הוצב "ספסל חברות" לזכר שני בוגרי בית הספר שנפלו במלחמה זו, ובהם אסף, ספסל שמזכיר את רוח החברות והקהילתיות שאותה טיפח. חבריו הקימו לכבודו פינת הנצחה בבית ספר בירושלים, ובסניף תנועת "בני עקיבא" שבו גדל, צויר דיוקנו על גבי קיר, כשחיוכו המפורסם מאיר על כולם. מוקירי זכרו הוציאו חולצות, מחזיקי מפתחות ומדבקות ועליהן תמונתו והכיתובים המרגשים: "רגע אחד של עצב הוא כלום ושום דבר לעומת חיים שלמים של אושר" ו"הילד עם החיוך שמאיר את העולם". דפי אינטרנט הועלו לזכרו באתר תנועת הנוער "בני עקיבא" ובאתר מועדון קבוצת הכדורגל "מכבי חיפה" שאותה אהד בכל ליבו, וחשבון מיוחד ברשת "אינסטגרם", בשם remember_asaf_tubul, הפך למוקד של זיכרון, שבו מועלות תמונות, סרטונים ודברים לזכרו. כל אלה הם רק חלק קטן מהדרכים הרבות שבהן זכרו של אסף פנחס טובול ממשיך לחיות, להאיר ולעורר השראה.

אסף היה גבר צעיר, מלא חיים, חלומות ואהבה, שנקטעו בטרם עת. אך סיפור חייו, הנתינה האינסופית שלו, חיוכו המאיר ורוח החברות שאותה הפיץ בכל מקום, ממשיכים להדהד. הוא נפל כגיבור, מגן על ביתו, על משפחתו ועל עמו, ומורשתו היא מורשת של אהבת אדם, אומץ לב, צניעות ונתינה. הוא החיים עצמם, האור שבשמחת הילדות, בנתינה של הנעורים, באחוות הלוחמים ובאהבה הבלתי מתפשרת למשפחה ולעם. זיכרונו יהיה חקוק לעד בלבבות כל מי שהכיר אותו, ובזיכרון הלאומי של מדינת ישראל, כעוד לבנה בחומה האיתנה של מגיניה. הוא הילד עם החיוך שמאיר את העולם, וגם בחלוף הזמן, חיוכו ממשיך להאיר, להפיח בנו תקווה ולזכור את מחיר החיים, את מחיר התקומה, ואת האנשים המופלאים שנתנו את הכול למעננו.