אסף מסטר

בכפר סבא, עיר שקטה יחסית שהתפתחה לאורך השנים סביב צומתי דרכים ופרדסים, נולד ביום סתווי אחד של חשוון תשס"ב, עשרים ושישה באוקטובר 2001, תינוק קטן ושמו אסף, בנם הבכור של מיכל וליאור. הבית התמלא באור חדש, בצחוק פעוט ובתנועה מתמדת, כששנים ספורות לאחר מכן הצטרפו למשפחה אחיו הקטנים, רועי וליהיא, שהפכו את אסף לא רק לבן בכור אלא גם לאח גדול, תפקיד שלקח על עצמו בטבעיות כבר מגיל רך. שנותיו הראשונות חלפו בין גינות השעשועים המקומיות, בין שבילי האספלט של השכונה לבין הסלון המרווח בבית הוריו. הוא היה ילד סקרן, כזה שעיניו הגדולות בוחנות כל פרט, שובב בנשמתו, תמיד בפעולה, ללא רגע דל. כשרוב הילדים בגילו הסתפקו במשחקי חצר פשוטים, אסף כבר חיפש את האתגר הבא: הוא טיפס על כל עץ שנראה באופק, חש את קליפתו המחוספסת תחת אצבעותיו הקטנות, קפץ מכל ספסל או גדר, מתעלם מהאזהרות החוזרות ונשנות של הוריו, ופשוט השתובב, רץ וצחק, ללא חשש, כאילו העולם כולו הוא מגרש משחקים אחד ענק שנועד רק לו. הפחד לא היה מילה שהכיר, והוא התייחס לכל מכשול כאל הזדמנות, כאל הזמנה לבחון את גבולותיו, פיזיים ונפשיים כאחד.

כשהיה בן שמונה, פרק חדש נפתח בחייו עם המעבר של משפחתו לקיבוץ בחן, השוכן בעמק חפר הירוק. זו הייתה קפיצה מעולם עירוני יחסית, מוכר וצפוף, אל מרחבים פתוחים, אל קהילה קטנה וחמה שבה כולם מכירים את כולם, ואל קצב חיים אחר, מחובר יותר לאדמה ולטבע. השינוי היה משמעותי עבור ילד קטן, אך אסף, ברוחו הפעלתנית וחסרת הפחד, התאקלם במהרה. הוא גילה עולם חדש של שדות, פרדסים ובריכות דגים, רץ יחף על הדשא הרך, מתחבא בין עצי הפקאן הענקיים, ונושם את ריח האדמה הלחה אחרי הגשם. בבית הספר היסודי "משגב" בקיבוץ גבעת חיים איחוד, ובתיכון בקריית החינוך "מעיין שחר" בעין החורש, הוא בלט לא רק בזכות חכמתו אלא גם בזכות אישיותו הכובשת. הוא היה תלמיד מצטיין, כזה שהבין את החומר בקלות ובמהירות, אך מעבר לציונים, הוא היה אהוב על מוריו וחבריו לשכבה. תמיד היה לו חיוך רחב ועין טובה לכולם, הוא ידע להקשיב ולהבין, להצחיק ולתת כתף, והאנרגיה החיובית שלו מילאה כל חדר שבו שהה. הוא לא היה מסוג הילדים שרק לומדים, אלא גם מסוג הנערים שחיים את הרגע, יוצרים קשרים, ומשאירים חותם.

שנות התיכון היו תקופה של התעצבות עמוקה עבור אסף, בהן החל לפרוח במלוא עוצמתו. בסוף התיכון, בתוך כל ההמולה של בחינות הבגרות ומסיבות הסיום, נרקם קשר מיוחד בינו לבין גילי, חברתו. זו הייתה זוגיות שלווה, יציבה וארוכת שנים, שנבנתה על יסודות עמוקים של אהבה, כבוד הדדי והבנה. הם היו חברים טובים לפני שהיו בני זוג, וזה העניק לקשר שלהם עומק וחוזק שאסף וגילי טיפחו באהבה ובהתמסרות. הם חלקו חלומות, שאיפות ורגעים קטנים של אושר, ותמיד ידעו למצוא זה בזו אוזן קשבת ותמיכה בלתי מסויגת. במקביל לחיי החברה והלימודים, אסף היה פעיל נלהב בתנועת הנוער "בני המושבים" בקיבוץ. הוא החל כחניך נלהב, שסופג כל מילה ומשתתף בכל פעילות בהתלהבות מדבקת, ומהר מאוד הפך למדריך בעצמו. חניכיו העריצו אותו; הם זכרו מדריך אחראי ורציני, שידע להציב גבולות ולדרוש משמעת, אך יחד עם זאת היה מלא בחוש הומור ייחודי, יוזם ומקורי. הוא לא הסתפק בתוכניות פעולה קבועות, אלא תמיד חיפש דרכים חדשות ויצירתיות להעביר את המסרים, להלהיב את הילדים, ולגרום להם להרגיש חלק ממשהו גדול ומשמעותי. הוא ידע לשלב רצינות עם קלילות, לצחוק איתם על שטויות רגע לפני דיון רציני על ערכים, ובכך יצר חיבור עמוק ואמיתי.

אהבתו של אסף לספורט הייתה חלק בלתי נפרד מאישיותו הפעלתנית. עוד מילדותו התנסה בענפי ספורט שונים, אך מעל לכולם בלט כישרונו כשחקן טניס. הוא לא רק שיחק, הוא חי את המגרש. כשהכדור הלבן עף במהירות מעל הרשת, אסף היה ממוקד כולו, רץ מצד לצד, מגיש הגשות חזקות ומדויקות, ומשמיע קול אנחה קטנה של סיפוק בכל פעם שהצליח להחזיר כדור קשה או לזכות בנקודה. הוא שיחק בנבחרת הטניס של הקיבוץ, והתחרה בתחרויות של איגוד הטניס, שם הפגין נחישות וכישרון יוצאי דופן. הטניס לא היה עבורו רק משחק, אלא דרך ללמוד על התמדה, על התמודדות עם הפסדים וניצחונות, ועל חשיבות הדיוק והריכוז. הוא גם הדריך קבוצת מתאמנים צעירים, ובהם הטמיע בדרכו המיוחדת את אהבת הטניס. הוא לא רק לימד אותם את חוקי המשחק והטכניקה הנכונה, אלא גם את רוח הספורט, את ההנאה שבמאמץ, ואת האמונה ביכולתם להצליח. הוא עודד אותם בכל עת, גם כשהחטיאו כדור או הפסידו משחק, והיה עבורם מודל לחיקוי, שילוב של ספורטאי מחונן ומחנך אמיתי.

אך לא רק במגרש הטניס מצא אסף את מקומו, אלא גם בין שבילי הארץ ומעיינותיה. הוא היה חובב טיולים מושבע, כזה שכל פינה בארץ הייתה עבורו הזמנה להרפתקה. בתיקו תמיד היה פק"ל קפה – פינג'אן, גזייה קטנה וקפה שחור משובח – מוכן לכל עצירה על אם הדרך, לכל תצפית נוף שתעצור את נשימתו. הוא הכיר כל שביל עפר בעמק חפר, כל מעיין נסתר ברמת הגולן, את קרירות המים המרעננת ביום קיץ חם, את שקט המדבר האינסופי, את יופיים של נחלים זורמים. הוא אהב לבלות בים, לחוש את מליחות האוויר ואת רכות החול תחת כפות רגליו, לצאת לקמפינג עם משפחתו וחבריו, לישון תחת כיפת השמיים זרועי הכוכבים, או פשוט לשבת בנקודת תצפית גבוהה, ליהנות מהשקט ומהנוף הנפרש לפניו. בכל אלה, אסף מצא שלווה, השראה, וחיבור עמוק לארץ ולשורשיו. הוא ניחן בשמחת חיים מדבקת, בחוש הומור ייחודי שהצליח לשבור כל קרח ולהעלות חיוך על פני כולם, ובראייה אופטימית על החיים, גם כשהם הציבו בפניו אתגרים. בזכות כל אלה, הוא הפיץ אור בכל מקום שאליו הגיע, והפך כל מפגש, כל טיול, כל שיחה, לחוויה בלתי נשכחת. הוא סימן לעצמו מטרות ברורות, והיה מחויב אליהן בכל כולו, ניצל כל הזדמנות שנקרתה בדרכו, והקפיד לא לפספס ולמצות כל רגע בחיים. חבריו כינו אותו "הקפטן שלנו" – כינוי ששיקף לא רק את יכולת המנהיגות הטבעית שלו, אלא גם את העובדה שתמיד היה במרכז העניינים, מוקף חברות וחברים רבים שראו בו עוגן, חבר אמת ומקור השראה.

עם סיום לימודיו בתיכון, אסף לא מיהר להתגייס לצבא. הוא בחר לקחת שנת שירות, מתוך רצון לתרום ולעסוק בעשייה חינוכית משמעותית. הוא הצטרף לתנועת "חמש אצבעות", שבה התאמן לקראת השירות הצבאי, אך קודם לכן התנדב כמדריך בכפר הנוער "עיינות", בקומונה כ'. שם, בין שבילי הכפר הירוקים ובין כותלי הפנימייה, הוא מצא את ייעודו. הוא היה כאח בוגר לחניכיו בקבוצת "תדהר", נערים ונערות שנזקקו להכוונה, לתמיכה ולדמות יציבה בחייהם. כמו בתנועת הנוער בשנות התיכון, הוא הדריך בדרכו הייחודית ששילבה רצינות בלתי מתפשרת, חוש הומור מחויך וקלילות שהפכה כל קושי לאתגר. הוא נהג לשבת עם חניכיו במגדל המים הישן, שסיפק תצפית יפה על כל הכפר והשדות הסובבים אותו, או במרחבי הטבע הפתוחים שבכפר, ולשוחח איתם בפתיחות, ללא מסכות או שיפוט. הוא האמין בכל חניך וחניכה, האמין שכל אחד מהם יכול להצליח ולהשיג את מטרותיו, ולכן עודד אותם לבחור בשירות צבאי משמעותי וליווה אותם בתהליכי המיון לקראת השירות, צעד אחר צעד, בסבלנות אין קץ. הוא ראה בהם פוטנציאל אדיר, ודחף אותם לממש אותו. למרות העבודה הקשה והאחריות העצומה שהייתה על כתפיו, אסף לא זנח את אהבתו לטבע ולטיולים. בכל הזדמנות, הוא יצא עם חברי הקומונה וחניכיו לטיולים רגליים, למסעות אופניים, ולהרפתקאות בטבע, כאילו כדי להזכיר לעצמו ולם את היופי והשלווה שמחוץ ללחץ היומיומי. הטיולים הללו היו רגעים של התנתקות, של חיבור לאדמה, ושל חיזוק הקשרים האנושיים.

ביום השלישי בדצמבר 2020, הגיע הרגע שבו אסף עלה על מדים והתגייס לצה"ל. הוא לא התגייס ליחידה רגילה; הוא בחר אתגר, שירות משמעותי, ונבחר לשרת ביחידת יהל"ם – היחידה ההנדסית למשימות מיוחדות, יחידת הקומנדו של חיל ההנדסה הקרבית. זה היה צעד טבעי עבורו, המשך ישיר לאופיו הסקרן, הפעלתן וחסר הפחד. המסלול ביהל"ם היה קשה ותובעני, פיזית ונפשית, אך אסף צלח אותו בהצלחה רבה. הוא לא רק עמד במשימות, אלא הצטיין בהן, והיה לוחם מצטיין בסיירת "יעל". לאורך כל המסלול, הוא היה "הדבק" של הצוות. בזמן שחבריו התמודדו עם אתגרים פיזיים ומנטליים, אסף דאג לרוח הצוות. הוא ארגן פעילויות, יזם שיחות, ודאג לקשר בין חבריו גם מחוץ לבסיס, מבין שלחיבור האנושי יש חשיבות עליונה להצלחת המשימה. הוא דאג שכולם ירגישו שייכים, שאיש לא יישאר מאחור, יצר תחושה של משפחה שנייה בתוך המערכת הצבאית הנוקשה. לאחר מספר חודשים כלוחם מן המניין ביחידה, יצא אסף לקורס קצינים. הוא ראה בכך הזדמנות להשפיע עוד יותר, לקחת אחריות גדולה יותר, ולממש את יכולות המנהיגות הטבעיות שלו. בסיום הקורס, שובץ כמפקד מחלקה בפלוגה ב' בגדוד הנדסה 601, חלק מחטיבה 401, עוצבת "עקבות הברזל".

כמפקד מחלקה, אסף גילה את מלוא הפוטנציאל שלו. חייליו זכו למפקד מיוחד במינו, כזה שראה בהם לא רק חיילים המבצעים פקודות, אלא בני אדם שלמים, עם נפש ורוח, עם צרכים ורגשות. הוא נתן מקום לכל אלה, והתייחס לכל חייל באופן אישי. הייתה לו יכולת עוצמתית ונדירה להסתכל עמוק בעיניים וליצור קשר אמיתי עם כל אדם, לראות את האדם שמאחורי המדים. יחד עם זאת, הוא דרש דרישה בלתי מתפשרת לפיתוח יכולות מקצועיות אצל הלוחמים ולשמירה על ביטחונם. הוא ידע שלפעמים הדרך הטובה ביותר לשמור על חייל היא לדרוש ממנו למצות את הפוטנציאל המקצועי שלו, להפוך אותו ללוחם טוב יותר, מיומן יותר, ובטוח יותר בעצמו. הוא האמין בדוגמה אישית, ועל כן הקפיד להוביל מכל בחינה. הוא לא הסתפק רק בהוראות; הוא היה שם עם חייליו, בבוץ, בשמש, בקושי, ותמיד ידע להרים את המורל. כך למשל, כשהגיעו חגים, הוא נהג להזמין חיילים בודדים לחגוג עם משפחתו בקיבוץ בחן. השולחן היה מתמלא באנשים נוספים, צעירים במדים, רחוקים ממשפחותיהם, שזכו לחוות חום ביתי ואהבה תחת כנפיה של משפחת מסטר. אסף דאג להם לפרטי פרטים, דאג שירגישו בבית, שיהיה להם למי לפנות, ושהבדידות הצבאית תיעלם ולו לערב אחד. הוא חלם לטייל בעולם, לראות מקומות חדשים, להכיר תרבויות רחוקות, ולהמשיך ולחגוג את החיים עם חברתו גילי, לבנות איתה עתיד משותף, למלא את העולם בצחוקם ובאהבתם.

השבת ההיא, כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, השבעה באוקטובר 2023, החלה ככל שבת רגילה. בוקר שקט, נעים, עם הבטחה ליום חג שמח. אך בשעה שש וחצי בבוקר, השלווה התנפצה באחת. ארגון הטרור חמאס פתח במתקפת פתע אכזרית וחסרת תקדים על ישראל. רקטות וטילים נורו ללא הפסקה מרצועת עזה, מכסים שטחים נרחבים בארץ, ובחסות ירי התופת הזה, חדרו אלפי מחבלים – יבשתית, ימית ואווירית – והחלו במסע רצחני על יישובי עוטף עזה, על ערי הדרום שדרות, אופקים ונתיבות, על מבלי מסיבות טבע תמימים סמוך לקיבוצים רעים ונירים, על בסיסי צה"ל, ועל כל מי שנקרה בדרכם. הרשע פרץ באחת, ללא רחם, ללא אנושיות. מאות אזרחים נרצחו בבתיהם, במכוניותיהם, אחרי שבוצעו בהם פשעים כבדים. מאות ישראלים נחטפו לרצועת עזה, בתים נחרבו, רכוש נבזז ועלה באש. מאות חיילים, שוטרים, אנשי כוחות הביטחון וחברי כיתות כוננות מקומיות נפלו בקרב, בניסיון נואש להגן על אזרחי המדינה. בבוקר נורא זה, פרצה מלחמת "חרבות ברזל", מלחמת התקומה, מלחמה שתשנה את פני המדינה ואת חייהם של כולנו.

כשהחלה מתקפת הפתע, סרן אסף מסטר שהה עם חייליו בבסיס אימונים ברמת הגולן. זו הייתה אמורה להיות השבת האחרונה בתפקידו כמפקד מחלקה, רגע לפני שיעבור לתפקיד הבא במסגרת יחידת יהל"ם. התוכניות, החלומות, השגרה – כל אלה התנפצו באחת. הטלפונים החלו לצלצל בטירוף, הודעות וואטסאפ זרמו ללא הפסקה, והשקט של בוקר שבת התחלף בהמולה של אזעקות, חדשות זוועה ופקודות חירום. אסף, כמפקד, ידע שאין רגע לבזבז. הוא אסף את חייליו, ובשעות אחר הצהריים של אותו יום שחור, הם הגיעו לאזור שדרות, אל תוך התופת. הם לקחו חלק במשימה הקדושה והכואבת של פינוי נפגעים מהצירים, בשיתוף פעולה עם צוותי מגן דוד אדום וזק"א. מראות הזוועה שנחשפו בפניהם היו קשים מנשוא – גופות מרוטשות, מכוניות שרופות, עקבות של אכזריות בלתי נתפסת. אסף וחייליו פעלו במהירות, בדייקנות ובקור רוח, מנסים להציל כל חי, לכבד כל מת, בתוך הכאוס המוחלט. בימים שלאחר מכן, כשעננת המלחמה הלכה והתעצמה, החל אסף לאמן את חייליו לקראת התמרון הקרקעי ברצועת עזה. הוא ידע שהמשימה תהיה קשה ומסוכנת, והקפיד להכין אותם היטב, הן מבחינה מקצועית והן מבחינה מנטלית. הוא דיבר איתם, הקשיב להם, חיזק אותם, ודאג לכל פרט, החל מציוד וכלה במצב הרוח.

אסף ומחלקתו היו מראשוני הכוחות שפרצו לצפון הרצועה, אל תוך לוע הארי. זו הייתה כניסה אל הלא נודע, אל תוך שטח עוין, אל מול אויב אכזר וערמומי. לאורך המשימות כולן, אסף הוביל את חייליו במסירות נפש, כשהוא מקצועי, ממוקד ואחראי לכל צעד. הוא תמיד היה בחזית, דוגמה ומופת, לא מפקד ששולח את חייליו קדימה, אלא אחד שצועד בראשם. הוא נטל חלק בקרבות רבים, לחם באומץ ובגבורה, והקרין ביטחון ושקט גם ברגעי הלחץ הגדולים ביותר. חייליו הלכו אחריו בעיניים עצומות, בוטחים בו ובשיקול דעתו. בתחילת נובמבר, בתוך ההמולה והסכנה, מצא אסף רגע של שקט וכתב מכתב למשפחתו ולגילי. המילים היו פשוטות, כנות, מלאות געגוע ודאגה, אך גם אופטימיות ונחישות. "אני מאוד מתגעגע אליכם וכל הזמן חושב על הרגע שאבוא כבר הביתה בריא ושלם," כתב, ודמיין את החיבוק החם, את ריח הבית, את השקט והביטחון. "בטח אתם נגמרים שם בחוץ עם האי-ודאות והנתק," הוסיף, מביע הבנה לכאב ולחרדה שהם חווים. "אני בסדר, לגמרי בסדר. עייף ומבולבל, קצת שפשפת ופצעים, אבל חוץ מזה באמת בסדר. המורל גבוה, יודעים למה אנחנו כאן... תמשיכו להיות חזקים בשבילי ובשביל כולם ותזכרו שאני שומר על עצמי ושומר עליכם." הוא ניסה להרגיע, לשדר מסר של חוסן, של תקווה, גם כשהמציאות סביבו הייתה רחוקה מכך. הוא ידע שהם זקוקים לכוח שלו, לאמונה שלו, כדי להחזיק מעמד.

בבוקרו של יום רביעי, ה-15 בנובמבר 2023, נלחם אסף עם חייליו בקרב ארוך וקשה באזור בית החולים א-רנתיסי שבצפון הרצועה. זה היה קרב עיקש, מבית לבית, מסמטה לסמטה, כשהאויב מסתתר במנהרות ובמבנים, מגיח ומתחבא. במהלך הקרב, רגע אחד של אימה ששינה הכול. מחבל שהגיח לפתע מסמטה צדדית, ירה טיל נ"ט מטווח קצר, כמעט אפס, שפגע ישירות באסף. הטיל, בדרך נס או אולי בדרך של אירוניה אכזרית, לא ניזם, כלומר לא התפוצץ במלוא עוצמתו. אך עוצמת ההדף האדירה, גם ללא הפיצוץ המלא, הייתה קטלנית. אסף נהרג במקום. הוא היה בן עשרים ושתיים בלבד. במותו, במעשה גבורה עילאי, בגופו, הוא הציל את עשרת חייליו שהיו בתוך הנמר"ה (נמ"ר הנדסי) – נגמ"ש הנדסה ממוגן היטב – עליו פיקד. הפגיעה הישירה בו ספגה את עיקר המכה, ומנעה את הפגיעה הקטלנית בחיילים שהיו מאחוריו. סגן אסף מסטר נפל בקרב, כשהוא מפקד, כשהוא מגן, כשהוא מנהיג. גופתו הובאה למנוחות בבית העלמין בעמק חפר, האדמה שכל כך אהב, שכל כך הכיר, קיבלה אותו אל חיקה. הוא הותיר אחריו הורים שבורים, מיכל וליאור, אח ואחות, רועי וליהיא, חברה אהובה, גילי, וחלל עצום שאיש לא יוכל למלא. לאחר נפילתו, הועלה בדרגה מסגן לסרן, אות הערכה על מנהיגותו, על מקצועיותו ועל גבורתו.

הבשורה הנוראה הכתה במשפחה כרעם ביום בהיר, והותירה אותם המומים וכואבים. אימו, מיכל, ספדה לו במילים קורעות לב, מילים של אהבה שאין לה סוף ושל כאב שאין לו מזור. "בן מופלא שלי, זה לא אמיתי. אני לא מצליחה לתפוס," אמרה בקול רועד, כשדמעות חונקות את גרונה. "רוצה להגיד לכם שזו טעות אבל ככל שעובר הזמן אני מבינה שזו לא טעות." היא תיארה את האור שאסף הקרין: "הקרנת אור, כולם מייד התאהבו בך... היה ברור מתחילת השירות שתהיה קצין. אהבת להיות קצין. אני יודעת שהחיילים שלך אהבו אותך..." היא נזכרה בקשר המיוחד ביניהם: "היה לנו קשר מיוחד, שיתפנו בהכול. קשר הכי מיוחד בין אימא לבן..." ועל הפחדים שהתגשמו: "היו לי מחשבות קשות על המלחמה, משהו שאני לא מכירה. פחדתי כל דקה. כנראה זו הייתה ההכנה. לא האמנתי שלא תחזור לפני שרועי מתגייס, אבל לא ככה. אנחנו אוהבים אותך ואתה יודע את זה. אני לא רוצה להיפרד ילד אהוב שלי, לא הצלחתי לשמור עליך. ביקשתי שתשמור על עצמך ולא שמרת. זה לא צריך להיות ככה, הורים לא אמורים לקבור ילדים." מילותיה של מיכל שיקפו את כאבם של הורים רבים שאיבדו את יקיריהם, כאב שאין לו אח ורע, שמערער את סדרי עולם.

גם חברתו גילי, שאהבתם נקטעה באחת, מצאה מילים כואבות כדי להיפרד מאהובה. "אספי שלי, רק לפני שלושה שבועות כתבתי לך ברכה ליום ההולדת והבאתי לך אותה כשנפגשנו ולא ידעתי שזו תהיה הפגישה האחרונה," כתבה, ותיארה את התחושה הבלתי נתפסת של אובדן עתיד משותף. "אני לא יודעת איך לסכם קשר של ארבע שנים וחצי שהיה אמור להימשך. בכל שנות הקשר שלנו זכיתי להכיר את האדם המדהים שאתה. היו לנו תוכניות לעתיד שלא ייאמן שהן לא יתגשמו. האהבה שלנו הייתה משהו מיוחד. רק לפני שבוע קיבלתי ממך מכתב מעזה בו כתבת כמה הקשר שלנו משמעותי. לא יודעת איך אמשיך עכשיו כשמהדהד לי במוח שאמרת שאתה רוצה שאני אהיה האימא של הילדים שלך. אוהבת הכי בעולם וכבר מתגעגעת." מילותיה של גילי היו עדות לאהבה עמוקה, לחיים שלמים שתוכננו ונבנו בזהירות, ונגדעו באכזריות. החלומות על בית משותף, על ילדים, על חיים מלאים באושר, הפכו בין רגע לעפר.

זכרו של סרן אסף מסטר, שהיה מגדלור של אור, שמחה, אופטימיות ומנהיגות, לא יישכח. חבריו, משפחתו ואוהביו, מונעים מהכאב העצום ומהצורך להנציח את דמותו המיוחדת, יזמו והקימו לזכרו בקיבוץ בחן "מצפה אסף". נקודת תצפית המשקיפה על הנופים שכל כך אהב, מקום שקט שבו ניתן לשבת, לנשום את האוויר, ליהנות מהשלווה, ולזכור את הנער שאהב כל כך את הארץ הזו. להקת "התקווה 6", ששמעה את סיפורו, הוציאה לזכרו את "שיר מאסף", שכתב חבר המשפחה ירון שטיינר. השיר, המלווה במילים ובצלילים מרגשים, הפך לדרך נוספת להנציח את רוחו, את שמחת חייו ואת גבורתו, והוא זמין להאזנה ביוטיוב, מגיע ללבבות רבים. בנוסף, הוקמו עמוד אינסטגרם, "remember_asafmaster", ודף פייסבוק "לזכרו של סרן אסף מסטר", המאפשרים לכל מי שהכיר ואהב אותו, ולמי שרוצה להכיר את סיפורו, לשתף זיכרונות, תמונות ורגעים, ולשמר את דמותו חיה ונושמת. אסף מונצח גם ב"דרך הגבורה", אנדרטת חיל ההנדסה בצומת חולדה, לצד גיבורי ישראל אחרים, שם שמו חרוט באבן, עדות נצחית לגבורתו ולמחיר הכבד ששילם למען ביטחון מדינת ישראל. אסף מסטר, הקפטן, המפקד, הבן, האח והחבר, נפל כגיבור, כשבגופו הגן על חייליו. סיפורו הוא סיפור של חיים מלאים, של נתינה אין סופית, של אהבה לאדם ולארץ, ושל גבורה שנובעת מתוך המציאות האנושית והמחויבות העמוקה לערכים. זכרו יהיה נצור בלבבות לעד, כסמל לתקומה, לגאווה ולנצחון הרוח הישראלית.