אסף חממי

האוויר בראש העין בשנות השמונים המוקדמות היה עדיין נושא ניחוחות של אדמה רטובה אחרי גשם, של פריחה עונתית ושל זיכרונות רחוקים מחיים שקטים יותר. לתוך הריחות האלה, ביום ט"ז בכסלו תשמ"ג, הוא נולד – אסף. ילדם השני של קלארה ואילן, אח קטן לאיתן. הבית שלהם, בית ישראלי חם ופועם, היה מלא בצחוק ילדים ובשיחות מתמשכות, על ארוחת ערב או סביב שולחן השבת, שיחות שעיצבו עולם ערכים ברור וחד. אסף גדל להיות ילד סקרן, עם עיניים בוחנות, שלא פספס אף פרט בסביבתו. הוא היה מטפס על עצים בחצר, בונה מגדלי קוביות שהתנשאו לגובה מפתיע בסלון, ומוביל משחקי שכונה סוערים, כשהוא מקבל על עצמו באופן טבעי את תפקיד "הקודקוד" עוד לפני שידע מהי מילה זו באמת. כבר אז, ניכרה בו אותה תערובת ייחודית של ענווה ושקט מחד, יחד עם נחישות בלתי מתפשרת שהתפרצה כשנדרש להגן על חבר קטן או להשלים משימה שקיבל על עצמו. אילן וקלארה ראו בו את הילד הזה ששואל "למה?" על כל דבר, לא מתוך קנטרנות, אלא מתוך רצון עמוק להבין את העולם על בוריו, לפרק אותו לחלקיו ולהרכיב אותו מחדש. הם לימדו אותו את ערך העבודה, את הכבוד לאדם, ואת האהבה לארץ הזו, לא כסיסמאות אלא כדרך חיים. אסף, עם ידיים קטנות וחרוצות, היה עוזר לאביו בתיקונים קטנים בבית, מרגיש את מרקם העץ והמתכת, ומבין שכל בורג במקומו יוצר שלמות. הוא היה מתלווה לאמו לקניות בשוק, סופג את המולת הקולות והצבעים, לומד להכיר פרצופים וסיפורים, ומפתח את אהבת האדם שפכה ממנו לכל עבר.

שנות הנעורים הביאו עמן את ההתגבשות של האישיות המיוחדת הזו. אסף היה תלמיד רציני, אך לא קונבנציונלי. הוא לא היה מסתפק בללמוד את החומר, אלא היה מנסה להבין את ההקשרים הרחבים יותר, את המשמעויות העמוקות שמאחורי כל עובדה או אירוע היסטורי. חבריו לספסל הלימודים וחבריו מהשכונה ראו בו תמיד עוגן של יציבות, מישהו שאפשר לסמוך עליו, שייתן עצה כנה גם אם לא תמיד קלה לשמיעה, ותמיד ייתן דוגמה אישית. הוא היה מוצא את עצמו לעיתים קרובות מגשר בין חברים מסוכסכים, או מנהיג קבוצות עבודה בבית הספר, כשהוא משלב בין הקשבה אמיתית לכל הצדדים לבין יכולת להציב יעדים ברורים ולדרוש את השגתם. אסף לא היה איש של מילים ריקות; הוא היה איש של מעשים. אם התחייב למשהו, הוא ביצע אותו במלוא הרצינות וההתמסרות. אהבתו לארץ התבטאה לא רק בטיולים רגליים ארוכים שבהם היה חורש את שבילי הארץ, אלא גם במעורבות עמוקה בחיי הקהילה, בהתנדבות, בהקשבה לסיפורים של הדורות המבוגרים יותר, ובהבנה שהמקום הזה, על כל מורכבותו, הוא בית. הוא התעניין בפוליטיקה, בהיסטוריה, בתהליכים חברתיים – עניין שימצא ביטוי מאוחר יותר בלימודי מדעי המדינה לתואר ראשון ושני, אותם השלים מתוך רצון להעמיק את הבנתו במנגנוני המדינה והחברה שהוא כל כך אהב.

ב-29 במרץ 2001, כשהוא בן שמונה עשרה וחצי, התגייס אסף לצה"ל. כפי שציפו כולם, הוא בחר בחי"ר – בחיל הרגלים, המקום שבו המגע עם הקרקע הוא ישיר, המקום שבו האדם הוא המרכיב החשוב ביותר. הוא עבר את הטירונות הקשוחה, את האימונים המפרכים, את מסעות הכומתה עם הכאבים הפיזיים והמנטליים, אך מעולם לא ויתר. הוא היה מהסוג שממשיך לדחוף קדימה גם כשכל שריר בגוף צועק די, כי הוא ידע שיש מטרה גדולה יותר. המפקדים שלו זיהו בו במהרה את הפוטנציאל הפיקודי – את השילוב הנדיר של יכולת לבצע פקודות ביעילות מופתית, יחד עם יוזמה, חשיבה עצמאית, ובעיקר, את היכולת לחבר סביבו אנשים. הוא לא היה מפקד שצועק או מתלהם, אלא כזה שפקודיו הלכו אחריו בגלל האמון המוחלט שרחשו לו. הוא דיבר אליהם בגובה העיניים, הסביר את ההיגיון שמאחורי כל משימה, ודאג לרווחתם, אך גם ידע לדרוש מהם את המקסימום. מהר מאוד התקדם בסולם הדרגות והתפקידים, כשכל שלב היה עבורו הזדמנות נוספת ללמוד, להשתפר, ולהשפיע.

לאחר שהתקדם בתפקידי פיקוד זוטרים, מצא אסף את מקומו כמפקד בגדוד "צבר", אחד הגדודים המובחרים בחטיבת גבעתי. הוא נכנס לתפקיד עם אותה רוח של ענווה ונחישות. הבוקר בגדוד היה מתחיל עם ריח הבוץ והזיעה במגרש המסדרים, קולות הנעליים הצבאיות על האספלט הרטוב, וקריאות המפקדים. אסף, לעומת זאת, היה קודם כל מקשיב. הוא היה יורד לשטח, מדבר עם הלוחמים על החוויות שלהם, על החששות שלהם, ועל הציפיות שלהם. הוא ידע לזהות את החייל הביישן בפינה, את זה שמתקשה באותה מידה שהוא זיהה את הכישרונות הבולטים. "חממי," כך כולם קראו לו, "היה מסוג המפקדים שמצד אחד, כשדיברת איתו, היית מרגיש שאתה המרכז של עולמו," סיפר אחד מפקודיו, "ומצד שני, כשנתן פקודה, ידעת שאין דרך אחרת אלא לבצע אותה על הצד הטוב ביותר. הוא פשוט יצר בך את הרצון לעמוד בסטנדרטים שלו, כי ידעת שהוא עומד בהם בעצמו, ואף מעבר לכך." הוא בנה את הגדוד לאגרוף יצוק, ליחידה שאין משימה שלא תבצע על הצד הטוב ביותר. הוא עשה זאת לא רק באמצעות אימונים פיזיים מפרכים וטקטיקות מבריקות, אלא בעיקר באמצעות טיפוח רוח לחימה, אחווה וערכים. בחדרי התדריכים, כשאסף היה נכנס, היתה יורדת דממה. כולם היו נכונים להקשיב למוצא פיו, כי ידעו שהדברים שיאמר יהיו חדים, ברורים, ומלאי משמעות. הוא לא היה מדבר סתם; כל מילה שלו נשקלה ונאמרה מתוך מחשבה עמוקה.

בשלב מסוים בחייו, תוך כדי השירות הצבאי התובעני, פגש אסף את ספיר. היא נכנסה לחייו כרוח רעננה, והוא מצא בה שותפה אמיתית לחיים, כזו שהבינה את עולמו הצבאי אך גם ידעה להציב גבולות של אהבה וחיים משותפים. סיפור אהבתם נבנה על יסודות של כבוד הדדי, הערכה עמוקה וצחוק משותף. הוא, האיש שהיה מפקד קשוח בשדה הקרב, היה בבית בעל רך ואוהב, שותף מלא לכל ענייני הבית והמשפחה. הם בנו את ביתם בקרית אונו, והפכו אותו למעוז של חום, אהבה וערכים. עם השנים נולדו להם שלושה ילדים – אלה, אלון וארבל. הבית התמלא בקולות צחוקם של הילדים, בריחות של בישולים ביתיים, ובסיפורים של אסף על חוויותיו בצבא, מותאמים לגילם של הילדים, תמיד עם מסר של אהבת אדם ואהבת הארץ. הוא היה אבא מעורב, כזה שהיה מקפיד לקחת את הילדים לגן ולבית הספר כשרק היה יכול, משחק איתם כדורגל בחצר, מקריא להם סיפורים לפני השינה, ומלמד אותם את חשיבות הנתינה והאחריות. הוא היה משתף את ספיר בלבטיו, מתייעץ איתה על החלטות חשובות, ומעריך את תבונתה. יחד הם יצרו תא משפחתי חזק, "אגרוף יצוק" כפי שתיאר זאת אחד ממכריו, כזה שהיה מעניק לו את הכוח להתמודד עם האתגרים התובעניים של שירותו הצבאי.

המסלול הפיקודי של אסף נמשך והתפתח, כשהוא עובר דרך תפקידים שונים ששיכללו את יכולותיו כמפקד וכמחנך. לאחר הפיקוד על גדוד צבר, הוא מונה למפקד בא"ח עוז, בסיס האימונים החטיבתי של גבעתי. זהו המקום שבו מתעצבת רוח הלחימה של הדור הבא של הלוחמים, וזהו תפקיד שבו "חממי" מצא את ייעודו האמיתי כמחנך. הוא לא רק אימן אותם ללחימה, אלא חינך אותם לחיים. בבא"ח, הוא היה זה שעמד מול מאות טירונים צעירים, עיניים בורקות, והצליח להעביר להם לא רק את יסודות הקרב, אלא את הערכים העמוקים של אחריות, חברות, ומסירות למדינה. "הוא ידע לתבוע בקשיחות מאמץ והשקעה," סיפר חבר, "אבל באותה נשימה להיות איש רך ונעים הליכות. הוא היה רואה את האדם שמאחורי המדים, את הילד שהגיע רק אתמול מהבית, ומוצא את הדרך הנכונה לגשת אליו, להרים אותו כשנפל, ולחזק אותו." הוא היה זה שהיה מסתובב בין האוהלים בלילות, בודק שהכל בסדר, מדבר עם החיילים על דאגותיהם, על געגועיהם הביתה, ומשכנע אותם שהם חלק ממשהו גדול יותר. תחת פיקודו, בא"ח עוז הפך למקום שבו לא רק לומדים לירות ולרוץ, אלא גם לומדים להיות בני אדם טובים יותר, מנהיגים לעתיד.

במהלך שירותו, כשהיה במכללה לפיקוד טקטי, לקח אסף חלק במיזם מיוחד לעידוד לשירות משמעותי לבני נוער. זה היה פרויקט שחיבר אותו עם סא"ל אלי גינזברג ז"ל, שנפל בקרב בבארי. יחד, עם עוד מספר חברים, הם נפגשו עם בני נוער, סיפרו להם על השירות הצבאי, על האתגרים ועל הסיפוק שבו, וניסו להעניק להם השראה. אסף, עם הניצוץ בעיניים והחיוך הכובש, היה מסוגל לרתק את הצעירים. הוא לא דיבר אליהם בסיסמאות, אלא מליבו, על חשיבות התרומה, על האחריות שיש לכל אחד מאיתנו כלפי החברה והמדינה. הוא היה "מפעל לייצור מנהיגים, לוחמים, ייצור אישיויות," כפי שתואר על ידי אחד מפקודיו. הוא ראה בכל נער ונערה את הפוטנציאל הגלום בהם, ודחף אותם לממש אותו. "היית לי אבא ומנטור, מורה דרך ודוגמה אישית," כתב עליו דין גולן כהן, אחד מפקודיו לשעבר, "בצלם של ערכיך הסתכלתי על כל בעיה שעמדה בפני, כל החלטה כל שגיאה וכל הצלחה, והם היו לי למצפן." אסף, במובנים רבים, היה מחנך בנשמתו, ותמיד חלם ש"לפרק הבא בחייו יהיה לנהל בית ספר" – חלום שמעיד יותר מכל על כמה עמוק היה בו הרצון להשפיע על דור העתיד, לחנך למנהיגות ולערכים.

הקריירה הפיקודית שלו המשיכה לנסוק. הוא פיקד על חטיבת הנגב, חטיבה מרחבית עם אתגרים ייחודיים של שמירה על גבולות המדבר הרחבים, התמודדות עם הברחות ופעילות עוינת. תפקיד שדרש ממנו לא רק ידע צבאי, אלא גם הבנה עמוקה של האזור, תושביו, ומערכות היחסים המורכבות בו. הוא היה מסייר בשטח, מכיר כל שביל וחול, מדבר עם הבדואים והחקלאים, ומבין את הדופק המיוחד של הנגב. הוא ראה לנגד עיניו את המשימה להגן על תושבי האזור, על החקלאים, על הקיבוצים והמושבים הקטנים, ולקח אותה ברצינות תהומית. בכל תפקיד, הוא הפגין את אותה יכולת נדירה לשלב בין ענווה לאסרטיביות, בין טוב לב לכריזמה כובשת. "השילוב המדויק שהיה בך – ענווה, אנושיות וטוב לב, כריזמה ואסרטיביות כל כך נדיר בבני אדם," כתב אביב צברי, חברו ומפקדו לשעבר, "וגרם לכל פקודיך ללכת שבי אחריך. היינו צוחקים ואומרים בינינו 'אם זה אני וחממי אני מוכן ללכת אחריו למלחמה גם בידיים חשופות'. אבל אני חושב שלא באמת צחקנו, ידענו שאם זה אחריך, זה לניצחון, ויהי מה."

לבסוף, הגיע לתפקיד מפקד החטיבה הדרומית באוגדת עזה – תפקיד מורכב ורגיש מאין כמותו, בלב ליבו של גזרה שבה המתח הוא יומיומי, והאיום הוא קונסטנטי. הוא היה מפקד החטיבה האחראית על הגנת יישובי עוטף עזה, על אבטחת הגבול, ועל המוכנות לכל תרחיש. הוא חי ונושם את הגזרה, מכיר כל פרט, כל נוהל, ובעיקר, כל אדם – מפקדיו, פקודיו, ותושבי היישובים. הוא היה מפקד שספג את הלחץ העצום של התפקיד, אך מעולם לא נתן לו לחדור את השריון הפנימי של קור רוחו ובהירות מחשבתו. "איש שהסתכל לכל סיטואציה בעיניים, קשה כקלה, כמו רוטווילר," תיאר אותו דין גולן כהן. "שום דבר לא קשה מדי, שום הר לא גבוה מדי." הוא היה עבור פקודיו "שריון מהלך," מודל לחיקוי ולהערצה, לא בגלל שהוא היה חף מטעויות, אלא בגלל הדרך שבה התמודד איתן, ביושרה ובכנות. הוא ידע לגשת אל פקודיו, להעביר את המסרים הקשים ביותר בצורה חיובית ומקצועית, ותמיד עם חיוך ומבט מרגיע בעיניים, "עיניים מאירות, ממש כזה שמאיר את החדר," כפי שסיפרה הילה שיש.

יום שבת, ה-7 באוקטובר 2023, כ"ב בתשרי תשפ"ד, החל כמו שבת בבוקר רגילה, שקטה ונעימה, אך במהרה הפך לסיוט הגדול ביותר שידעה מדינת ישראל. באותו בוקר, אל"ם אסף חממי, בן 40, שהה בבסיס אוגדת עזה. לצדו, באופן חריג, היה בנו אלון בן החמש, שהתלווה אליו ליום בבסיס, אולי כדי לחוות קצת מאבא גיבורו, לראות את העולם שבו הוא פועל. השקט נשבר בבת אחת, עם מטח רקטות אדיר שכיסה את השמיים, ובמקביל, דיווחים ראשונים על חדירת מחבלים. הרגעים האלה היו רגעים של אי וודאות מטורפת, של ניסיון להבין את גודל האירוע, אך אסף, כפי שתמיד היה, נשאר קר רוח וממוקד. הוא ידע בדיוק מה עליו לעשות.

ההחלטה הראשונה, והקשה מכולן, הייתה לדאוג לבנו. הוא חיבק את אלון חיבוק חזק, כזה שנועד להכיל את כל האהבה והדאגה של אבא, והפקיד אותו בידי חיילים אחרים בבסיס, בבקשה ברורה: "קחו אותו למקום בטוח. שמרו עליו." העיניים של אלון הקטן, המבולבלות והמפוחדות, נצרבו בוודאי בזיכרונו של אסף. לא היה זמן להיפרד בנחת, לא היה זמן להסברים ארוכים. היה רק זמן לפעול. זה היה הרגע שבו אסף, המפקד הבכיר, עבר ממצב של פיקוד על בסיס למצב של לחימה על הבית, על המדינה.

הוא תפס את מכשיר הקשר. הקול שלו, בתוך הכאוס ההולך וגובר, היה חד וצלול. "כאן קודקוד," אמר, "מכריז מלחמה." שלוש מילים, שהדהדו באוזני כל מי ששמע אותן, מילים שהפכו במהרה לסמל של נחישות וגבורה. הוא לא המתין לפקודות, הוא לא היסס. הוא ידע את תפקידו, את אחריותו. הוא קפץ ישירות לשטח, כשהוא מוביל את לחימת החטיבה, לא מהחמ"ל, אלא מתוך האש, יחד עם לוחמי החפ"ק שלו – סמ"ר תומר יעקב אחימס וסמל קיריל ברודסקי. שלושה לוחמים, מפקד וחברי חפ"ק, יצאו אל הלא נודע, אל תוך המערבולת של מתקפת הפתע.

הם נסעו במהירות אל עבר קיבוץ נירים, אחד מהיישובים המותקפים בעוטף. הדרך, שאותה הכיר אסף כל כך טוב, הפכה לשדה קרב. עשן שחור עלה מכל עבר, יריות נשמעו מכל הכיוונים. כשהגיעו בסמוך לקיבוץ, נתקלו בעשרות מחבלים, חמושים היטב, שטופי שנאה, שהתקדמו אל עבר היישובים. זה היה קרב של מעטים מול רבים, קרב בלתי אפשרי על פניו. אך אסף, תומר וקיריל לא היססו. הם פרקו מהרכב ונכנסו לקרב. קולות הירי מנשקיהם התערבבו בצרורות של המחבלים. אסף, עם הניסיון העצום שלו, עם קור רוחו המפורסם, ניהל את הקרב, מזהה מטרות, נותן פקודות, ותוך כדי יורה בעצמו, מחסל מחבלים בזה אחר זה. הוא נלחם בגבורה עילאית, לא רק מתוך חובה צבאית, אלא מתוך אהבה עמוקה לבית, למשפחה, לעם. הוא ידע שכל מחבל שהוא מחסל, כל שנייה שהוא מעכב את ההתקפה, מצילה חיים של משפחות בקיבוץ.

הקרב היה עקוב מדם, קשה מנשוא. אסף, תומר וקיריל נלחמו כחיות פצועות, מגינים בחירוף נפש על כל פיסת אדמה. הם חיסלו מספר רב של מחבלים, אך לבסוף, מול הכמות העצומה של האויב, נפלו שלושתם בקרב. גופותיהם, יחד עם גופותיהם של לוחמים ואזרחים נוספים, נחטפו לעזה על ידי מחבלי החמאס. העולם נדם. השקט שירד אחר כך היה כבד ומאיים, שקט של חלל שנפער.

הימים והשבועות שלאחר מכן היו תקופה של חוסר וודאות נוראי עבור משפחת חממי. ספיר, ילדיו אלה, אלון וארבל, הוריו קלארה ואילן, ואחיו איתן, חיו בתקווה מעורבת בחשש, מתפללים לנס. הידיעה על נפילתו הותרה לפרסום רק ביום הולדתו ה-41, ב-2 בדצמבר 2023, לאחר אימות סופי, חודשיים לאחר הקרב. זו הייתה מכה קשה, אך גם סוג של סגירת מעגל כואבת. מאז, צה"ל פעל לחילוץ גופותיהם של תומר וקיריל, וכעבור זמן, גם גופתו של אסף חולצה והוחזרה הביתה לקבורה ראויה במדינה למענה נפל.

אל"ם אסף חממי הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי קריית שאול, שם נח לצד גיבורי ישראל אחרים. הוא הותיר אחריו חלל עצום, לא רק בלב משפחתו וחבריו, אלא בלב האומה כולה. הוא היה "גיבור ישראל", האיש שהיה מפקד החטיבה הדרומית ונלחם בגבורה מול פני הרשע, מפקד שהיה "דוגמה ומופת, אגדה בחייו ועכשיו במותו," כפי שכתב עליו אביב צברי. הוא היה האבא, הבעל, הבן, האח, החבר, המפקד – איש שכל תפקיד שמילא עשה אותו במלוא נשמתו.

המורשת שהותיר אחריו אסף חממי אינה חרוטה באבן בלבד, אלא ברוחם של אלפי לוחמים ומפקדים שחינך, בערכים שהנחיל, ובזיכרון החי של משפחתו. ילדיו, אלה, אלון וארבל, יגדלו עם סיפור הגבורה של אביהם, עם הידיעה שאבא שלהם היה איש ענק משכמו ומעלה, "האיש הכי חכם אמיץ ישר וכן שהכרתי," כפי שתיאר אותו דין גולן כהן. הם יזכרו את חיוכו, את מבטו המאיר, את החום שהקרין, ואת המסירות הבלתי מתפשרת שלו. ספיר, אשתו, תמשיך לשאת את לפיד אהבתם, ותגדל את ילדיהם ברוח הערכים שאסף כל כך האמין בהם. הוריו, קלארה ואילן, ימשיכו לספר את סיפורו, לשמור על זכרו חי ונושם.

אסף חממי ז"ל היה סמל לאומץ לב, למנהיגות שקטה אך עוצמתית, ולאהבת אדם ואהבת הארץ שהובילה אותו עד לרגעיו האחרונים. הוא לא נלחם בשביל תהילה או כבוד, אלא בשביל הבית, בשביל הילדים שלו, בשביל השכנים בקיבוץ נירים, בשביל המדינה הזו שהוא כל כך אהב. נפילתו בקרב, לצד לוחמיו תומר וקיריל, היא תזכורת כואבת למחיר הכבד של הקיום שלנו כאן, אך גם עדות לגבורה האנושית, לרוח הלא מתפשרת של עם ישראל. זכרו יהיה נצור בלב האומה, מקור להשראה ולתקווה, עמוד אש לפני המחנה, המאיר את הדרך גם בעתות קשות, בדרך לתקומה ולניצחון הרוח הישראלית. יהי זכרו ברוך.