אריה שלמה צירינג

בירושלים, ביום סתווי של י"א בתשרי תשנ"ז, כשהאוויר כבר נשא בחובו הבטחה של קרירות נעימה והימים הקצרים של הסתיו החלו לכרסם בשמש הקיץ האחרונה, נולד אריה שלמה צירינג. הוא היה הבן הבכור של דבי ומארק, ילד שהביא עמו חיוך רחב וכובש שילווה אותו לאורך כל חייו הקצרים אך המלאים, ועד מהרה הצטרפו למשפחה אחיו אלי, יונתן וטל, שהפכו לחלק בלתי נפרד מסיפור חייו. המשפחה, שזמן לא רב לאחר לידתו עברה להתגורר ברעננה השקטה, בנתה לעצמה שם קן חם ומלא צחוק, בית שהיה תמיד פתוח ומזמין, ובו אריה גדל והתחנך, תחילה בבית הספר היסודי ממ"ד אריאל, ובהמשך בתיכון עירוני דתי ע"ש רועי קליין, כשכל אבן דרך בחייו הייתה נדבך נוסף בבניית אישיותו הייחודית.

ילדותו ברעננה הייתה מאושרת, ספוגה במשחקים, צחוקים ורגעים קטנים של קסם יומיומי. מרתף הבית, שהיה קריר ומוגן מחום הקיץ הישראלי, הפך לממלכה הפרטית שלו, שם נבנו מגדלים אדירים וערים שלמות מקוביות עץ צבעוניות, מאבני לגו שחוברו זו לזו בקפידה והפכו לספינות חלל או טירות עתיקות, ומפליימוביל שהפיח חיים בעולמות מדומיינים. אפשר היה לדמיין את אריה יושב שעות על גבי שעות על השטיח, אצבעותיו הקטנות מנסות לחבר פיסות פלסטיק זעירות, עיניו בורקות מריכוז כשהוא מתכנן את המבנה הבא, לעיתים קרובות מפרק ובנה מחדש, עד שהגיע לשלמות בעיניו. הצחוק המתגלגל של אריה ואחיו מילא את הבית שוב ושוב כשצפו בסרטים מצחיקים, מכירים כל שורה וכל הבעת פנים, מנסים לחקות את הדמויות האהובות עליהם, וההד הנעים של השמחה הזו נחרט עמוק בזיכרונות המשפחה.

מעבר למשחקים והצחוק, היה אריה ספורטאי ואתלט מצטיין, כבר מגיל צעיר ניכרה בו אנרגיה בלתי נדלית וכישרון טבעי לתנועה. הוא היה אוהד מסור של קבוצת הבייסבול מבוסטון "רד סוקס", ולעיתים קרובות אפשר היה למצוא אותו עוקב בדריכות אחר משחקים, לובש גופייה אדומה עם סמל הקבוצה, מנסה לדמיין את עצמו על המגרש. אהבתו התחלקה גם בין קבוצות הכדורסל ה"סלטיקס" האמריקאית וכמובן, "מכבי תל אביב", שאת משחקיה לא היה מפספס, יושב קרוב לטלוויזיה, ידיו קפוצות באגרופים מרוב מתח והתרגשות. הוא שיחק כדורסל, בייסבול וכדורגל, רץ ממגרש למגרש, הזיעה ניגרה על מצחו אך החיוך מעולם לא נעלם מפניו. כבר בגיל צעיר, מתוך הבנה עמוקה של מה שמתאים לו, בחר אריה להתרכז בכדורסל, והשקיע שעות רבות של אימונים מפרכים. הוא שיחק בקבוצת "אליצור רעננה" מכיתה ד' ועד סוף התיכון, וכל אימון, כל משחק, היה עבורו הזדמנות לשפר את מיומנויותיו. צליל הכדור המקפץ על הפרקט, חריקת הנעליים, הצעקות הנלהבות של המאמן, הריח המתוק של הזיעה והמאמץ – כל אלה היו חלק בלתי נפרד מעולמו. הוא הצטיין בכדורסל והוכר בעקביות כאחד השחקנים החזקים והמוכשרים בקבוצה, אולם מה שהפך אותו לאהוב באמת הייתה צניעותו המופלגת. מעולם לא חיפש להיות במרכז העניינים, לא נתן להצלחותיו לעלות לו לראש, אלא נשאר אותו אריה שקט, ממוקד וחייכן, ששיחק בשביל האהבה למשחק ולחבריו לקבוצה.

כישורי ההנהגה הטבעיים של אריה ניכרו כבר מגיל צעיר, ועם זאת, גם הם התנהלו תמיד מתוך מקום של צניעות ואכפתיות. אחיו יונתן נזכר בגעגוע, "כל ילדי השכונה אהבו אותך. היית דמות אהובה על כולם." בבית הכנסת, בשבתות אחר הצהריים, כשהשקט היה יורד על השכונה ואוויר הקיץ היה מתמלא באנרגיה של ילדים משועממים, אריה היה מארגן משחקי דגל ושוטרים וגנבים. הוא היה מצליח לרתום את כולם, מהקטנים ביותר ועד הגדולים, להסביר את החוקים בסבלנות, לוודא שכולם משתתפים ונהנים, והצחוק היה מתגלגל בחצר בית הכנסת. באותן שבתות אחר הצהריים, הוא היה לוקח את יונתן ואת חבריהם לפארק הסמוך כדי לשחק בייסבול, מביא עמו כפפות, כדורים ומחבט. הוא היה מארגן את הקבוצות בצורה הוגנת, מוודא שכל אחד מקבל הזדמנות לחבוט, וזורק לכולם בסבלנות אינסופית. "כל הילדים בשכונה העריצו אותך ואני ביניהם," אמר יונתן, וקולו נשבר. אריה לא היה צריך לצעוק כדי שיקשיבו לו; נוכחותו השקטה והבטוחה, כנותו ואהבתו למשחק ולחברים, היו מספיקים כדי לרתק את כולם.

קשר קרוב במיוחד שרר בינו ובין הוריו ואחיו, והבית ברעננה היה מוקד של חיים ושמחה. שפע של שבתות וחגים שמחים בילו יחד, השולחן היה תמיד מלא, קולות שיחה וצחוק מילאו את החלל, והאווירה הייתה עטופה בחום משפחתי עמוק. בכל שנה, עם בוא חג הסוכות, היה זה אריה שבנה את הסוכה המשפחתית. אפשר היה לדמיין אותו מתייצב בחצר, שרוולים מופשלים, מזיע קלות תחת השמש המלטפת של חודש תשרי, כשהוא מפקח על כל פינה וכל חיבור. הוא תמיד חיפש את הדרך היעילה ביותר לנצל את הפרגולה הקיימת, מודד, מתכנן, מייעץ לאביו ולאחיו היכן להניח כל מוט וכיצד לקשור כל בד. התוצאה הייתה סוכה יציבה, מרווחת ומקושטת להפליא, שהפכה למרכז החגיגה המשפחתית. בכל חול המועד, כשהשמש הייתה קצת פחות יוקדת והרוח נשאה עמה ניחוחות של סתיו, יצאו יחד לטיולים ברחבי הארץ, מהגליל הירוק ועד לנגב הצהוב, מהרי ירושלים ועד חופי הים התיכון. חוויות אלו, של מגע בלתי אמצעי עם נופי הארץ, עם עתיקותיה ועם סיפוריה, הטמיעו באריה אהבה עמוקה לארץ ישראל, אהבה שרק הלכה והתחזקה עם השנים. כשבגר, המשיך את המסורת וארגן טיולי אחים משלו, כדי לחזק את הקשר ביניהם ולהמשיך לחקור ולהכיר את הארץ האהובה עליו, כשהוא מוביל אותם בשבילים נסתרים ומספר להם סיפורים על המקומות שביקרו בהם.

לאריה הייתה שמחת חיים רבה, שהייתה מדבקת וסחפה את כל הסובבים אותו. הוא היה ילד שובב, "שטותניק" אמיתי, עם ניצוץ בעיניים ותעלולים קטנים שתמיד הצליחו להעלות חיוך על פני כולם. המוזיקה והריקוד היו חלק בלתי נפרד מנפשו, וביטוי טבעי לשמחה הפנימית העצומה שבו. במוצאי שבת, כשהשבוע החדש היה מתחיל וקדושת השבת הייתה מתחלפת באנרגיה מחודשת, אריה היה מפעיל את הרמקול במטבח, משמיע בקול רם את שירי חנן בן ארי הקצביים או את השיר "רבי נחמן" שמילא את החלל באווירה של חסידות ושמחה. המשפחה כולה הייתה מצטרפת אליו, רוקדת יחד תוך כדי סידור המטבח אחרי ארוחת השבת, צלחות נערמו בכיור לצלילי המוזיקה, המגבות התנופפו באוויר כשהם מסתובבים במעגלים, והצחוק היה מתערבב עם השירה. "כשרקדת, הורדת את כל המסכות," תיאר אחיו, יונתן, ודבריו הללו לוכדים את המהות של אריה באותם רגעים – משוחרר, טהור, מלא שמחה ואותנטיות.

הלימודים לא היו קלים עבור אריה, בדומה לתחומים רבים בחייו, גם כאן נדרשה ממנו עבודה קשה והתמדה. הוא לא היה ילד שהכול בא לו בקלות, אך עם הזמן, ככל שהתבגר, הבין שהשקעה בלימודים תניב הישגים גבוהים, ומרגע שההבנה הזו חלחלה בו, הוא התמסר למשימה. וכך אכן התקדם והצליח, עם הרבה מאוד עבודה קשה ונחישות. אריה בחר ללמוד במגמת פיזיקה, תחום מאתגר שדרש חשיבה אנליטית והבנה עמוקה של עקרונות מורכבים. בכיתה י"ב, כשהתקרבו בחינות הבגרות והלחץ גבר, הוא הסתגר בחדרו במשך שעות ארוכות, ימים ולילות. חלונותיו ומראותיו כוסו כולם בדפים כתובים בכתב ידו, עמוסים בנוסחאות פיזיקליות, משוואות מורכבות ושרטוטים, שכיסו כל פיסת קיר פנויה. הוא שתה קפה שחור בספלים גדולים, מוקף ספרי לימוד פתוחים, כשמבטו ממוקד ובוהה, נחוש לפצח כל בעיה. בחודשיים אינטנסיביים להפליא, הוא הצליח ללמוד את כל חומר השנה, וניגש לבגרות בביטחון עצמי שנרכש בעמל רב. בסופו של דבר, עבר את הבגרות בהצלחה, ניצחון מתוק שהוכיח לו ולסביבתו את כוחה של ההתמדה.

לצד כל אלה, היה לאריה צד יצירתי ואמנותי שלא רבים הכירו לעומק. בילדותו היה בחוג אומנות שבו שרטט סקיצות ובנה דגמים של אצטדיוני ספורט. אפשר היה לדמיין אותו יושב שעות ארוכות, מוקף עפרונות בצבעים שונים ודפי נייר ריקים, כשבידיו סרגל ומחק, מודד בקפידה כל קו וקו, מתכנן את זוויות היציעים ואת מיקום המגרש. הוא צייר, לפעמים גם בצבעים, למרות שהיה עיוור צבעים, עובדה שהוסיפה נופך של מסתורין וייחודיות ליצירותיו. ציוריו היו מפורטים להפליא, הוא ירד לפרטים הקטנים ביותר בסבלנות רבה, צובע כל דמות, כל עץ, כל פיסת אדמה, כאילו הוא רואה את העולם כולו בצבעים עזים וברורים. בעיניו, כנראה, היו אלה גוונים ומרקמים שונים, עומק ובהירות, שהפכו את עבודתו למלאת חיים ומשמעות.

את הקיצים היה מבלה במחנה בני עקיבא "סטון" בארצות הברית, חוויה שהפכה למשמעותית במיוחד עבורו ועיצבה רבות את תפיסת עולמו. תחילה כחניך נלהב, שרץ בין הפעילויות, משתתף בשיעורי תורה ובמשחקי ספורט, קושר חברויות עמוקות עם נערים מכל קצוות תבל, ולאחר מכן כמדריך צעיר, הוא מצא במחנה מקום שבו יכול היה להעמיק את תחושת הציונות שלו. המחנה העניק לו הזדמנויות ראשונות לשמש כמחנך וכמודל לחיקוי, כשהוא מוביל קבוצות של ילדים, מלמד אותם על אהבת הארץ, על ערכים ועל חשיבות הקהילה. הוא היה יושב סביב מדורה, מוקף בחניכים קשובים, מספר סיפורים, שר שירי ארץ ישראל ומשתף במחשבותיו על חשיבותה של המדינה. הרגעים האלו, בחיק הטבע האמריקאי, יצרו בו חיבור עמוק לארץ רחוקה, חיבור שהיה מבוסס על ערכים, אידיאלים ותחושת שייכות.

אריה היה בעל מודעות עצמית עמוקה, תכונה נדירה לגילו, שאפשרה לו להבין מה הכי מתאים לו וכיצד למצות את הפוטנציאל הטמון בו. עם סיום לימודיו בתיכון, כשעמד בפני צומת דרכים משמעותי, הבין שלא יהיה לו קל לשבת כל היום בישיבה, ושהוא יצליח יותר במסגרת שתשלב עבודה פיזית עם לימוד תורה. הוא לא חשש ללכת בדרך ייחודית משלו, ובחר במכינת יונתן בקיבוץ עלומים, בלב עוטף עזה. שם, בקיבוץ הירוק והשקט, אהב מאוד את השילוב של תורה ועבודה. ידיו נגעו באדמה הלחה בשש בבוקר, בריח הדשא הטרי ובצל העצים הצעירים במטע. הוא למד את רעש המנוע של הטרקטור כשהוא חורש את השדות, הרגיש את תחושת הסיפוק העצומה של יום עבודה פיזי קשה תחת השמש הישראלית, כשגופו עייף אך רוחו מרוממת. בערבים, היה יושב בבית המדרש, לומד תורה, מקשיב לשיעורים, כשהוא משלב את העולם הגשמי עם הרוחני. לאחר מספר חודשים, כשהרגיש שהגיע לרוויה מהחוויה הפיזית והיה מוכן לאתגר רוחני עמוק יותר, בחר לשנות כיוון ועבר לישיבת מעלה גלבוע. אריה הגיע לישיבה ללא חודשי לימוד הגמרא הרבים שצברו חבריו, אך הוא לא נרתע. הוא השתתף בכל שיעור, ישב בקשב רב, ספג את האווירה המיוחדת של הישיבה ואת השיעורים המגוונים. שתי המסגרות, על אף השוני ביניהן, התאימו לו היטב, ובאמצעות היכרות עצמית עמוקה ויכולת התאמה מופלאה, יצר לעצמו נתיב ייחודי, שממנו הפיק תועלת עמוקה משתי החוויות, ועיצב את עולמו הרוחני והערכי.

אריה הרבה להרהר בא-לוהים ובדת, לא מתוך אילוץ חיצוני, אלא מתוך סקרנות פנימית עמוקה ורצון להבין את מהות הקיום. לאחר מותו, מצאה משפחתו מחברת ובה רשומות רבות בנושאים הקשורים לאמונה ולקיום מצוות. בתחילת המחברת כתב, בכתב ידו המסודר: "אני מאמין באמונה שלמה בעם ובקב"ה. יש מישהו שדואג לנו מלמעלה, ואני לא צריך להוכיח את זה. לא מרגיש את הצורך." מילים אלו חשפו את גישתו הייחודית והאישית לדת, גישה שהייתה עמוקה ומלאה כנות, הרחק ממליצות או דוגמות נוקשות. במחברת הוא ניסח את מחשבותיו על נושאים רבים: על תפילה – לא רק כטקסט קבוע אלא כדיאלוג אישי עם הבורא; על כיצד לבחור דמות ממנה ניתן לבקש עצה ("עשה לך רב") – לא רק מתוך סמכות אלא מתוך חיבור אמיתי; על צדקה וחסד (התנדבות) – לא כחובה אלא כביטוי לאהבת אדם; ועל כיבוד הורים ואחים – כעמוד תווך של המשפחה והחברה. ביחס ל"מודה אני" היומי, תפילת ההודיה הנאמרת עם השכמה, כתב שיש בכך ביטוי להודיה על יום חדש, מחשבה על מה שעשה טוב ביום שחלף, ועל מה שניתן לשפר ביום שיבוא. לגבי תפילת העמידה, כתב שהיא נוגעת בנושאים חשובים רבים, אך מעל הכול, ברפואה. חבר קרוב של המשפחה לקה בשבץ כשאריה היה ילד, ואירוע זה הותיר עליו רושם עמוק. בפתק קטן, שנמצא במחזור שבו השתמש בראש השנה באותה שנה בה נפל, הופיעה תפילה לרפואה, ובראש הרשימה היה השם של אותו אדם, עדות מרגשת לרגישותו, לאכפתיותו ולכוח התפילה בעיניו.

ביום 27.7.2016 התגייס אריה לצה"ל, והחליט ללכת בדרך מאתגרת ויוקרתית במיוחד, הוא התקבל ל"שייטת 13", יחידת הקומנדו הימי המובחרת של חיל הים. המסלול בשייטת היה קשה ותובעני, פיזית ונפשית, אך אריה עמד בו בגאווה. כעבור כחצי שנה, מתוך הבנה עמוקה נוספת של מה שמתאים לו, גויס ליחידת הכלבנים "עוקץ", יחידה לא פחות מיוחדת אך בעלת אופי שונה. רון, מפקד הצוות שלו ב"עוקץ", סיפר: "אריה עזב את שייטת 13, לא כי נכשל או נשבר, אלא כי בחר ללכת בדרך אחרת." זו הייתה החלטה אמיצה של אדם שמכיר את עצמו היטב, שיודע להקשיב לקולו הפנימי. "כבר מהרגע הראשון שהוא הופיע, הרגשתי שמדובר במישהו מיוחד," המשיך רון, "הוא נכנס לצוות בטבעיות, בלי רעש, ועם נוכחות שקטה ובטוחה שהשאירה רושם עמוק." אריה הצטרף לצוות פילוס, שם עבר מסלול הכשרה אינטנסיבי וקפדני, ובסיומו הוסמך לתפקיד לוחם תקיפה. הוא למד את רזי העבודה עם הכלבים, יצר קשר עמוק של אמון עם הכלב שצוות לו, קשר שדרש סבלנות, הבנה והרבה אהבה. הוא למד את השפה הלא מדוברת של הכלב, את הניואנסים הקטנים של זנב מכשכש או אוזניים זקופות, והפך לחלק בלתי נפרד מהצמד המבצעי. רון הוסיף וציין שאריה "היה צנוע באמת. הייתה לו נוכחות של ביטחון, של שקט פנימי. גם כשהצטיין, הוא עשה את זה בלי לבקש מחיאות כפיים. פשוט נתן את כל כולו, בלי הצגה. הוא לא הרים קול, לא חיפש במה, אבל כששוחחת אתו הרגשת שיש מולך אדם עמוק, חכם ורגיש. מישהו שאתה רוצה שילך איתך." מילים אלה מציירות תמונה של מנהיגות שקטה, כזו שסוחפת אחריה לא בכוח, אלא באותנטיות ובדוגמה אישית.

במסגרת תפקידו כלוחם תקיפה, שיתף אריה פעולה עם יחידות מיוחדות רבות אחרות, ולקח חלק באימונים מורכבים ופעילויות מבצעיות ששמו אותו בחזית העשייה הביטחונית. הוא אף יצא פעמים רבות לאימון משותף עם הקומנדו הימי האמריקני, שם למד טכניקות חדשות, שיתף ידע וייצג את ישראל בגאווה. הוא התגאה בהיותו לוחם, מצא משמעות רבה ושליחות עמוקה בתפקידו, וחש שביעות רצון עצומה מהשירות. כל משימה, קטנה כגדולה, בוצעה על ידו במסירות ובמקצועיות ללא פשרות. לאחר ההכשרה המאתגרת כלוחם, יצא אריה לקורס מדריכים, שם העביר את הידע והניסיון שצבר לדור הבא של הלוחמים ביחידה, בהנחיה שקטה אך סמכותית. בתום שירות החובה, המשיך אריה לשירות קבע, החלטה שביטאה את מחויבותו העמוקה למדינה ולביטחונה. רק אז, לאחר שלוש שנות שירות משמעותיות, ביקש לצאת לקורס קצינים. אביו הסביר את הבקשה החריגה בכך שבשל הביישנות שאפיינה אותו, אריה לא היה בטוח שפיקוד יתאים לו, ורק אחרי שצבר ניסיון, ביטחון והכיר את עצמו לעומק, הבשילה בו ההבנה שהדבר אפשרי. זו הייתה הוכחה נוספת לתהליך ההתפתחות וההתבגרות שעבר, תהליך שבו התגבר על חסמים פנימיים והפך למנהיג. בקשתו אושרה, ולאחר שסיים את קורס הקצינים בהצטיינות, חזר ליחידה כקצין מן המניין, אך כבר אז ניכרה בו הבטחה למנהיגות מיוחדת. אריה התחיל כמפק"ץ (מפקד צוות), תפקיד שבו היה ממונה על צוות לוחמים קטן, ובהמשך פיקד על פלגת ההכשרות, ורק לאחר מכן על צוות לוחמים מבצעי.

תפקיד המפק"ץ היה המשמעותי ביותר עבורו, ובו הרגיש שהשפיע הכי הרבה. חברו מהיחידה תיאר אותו במילים חמות: "אריה היה מפקד בחסד עליון, לא שכח מאיפה הגיע והתחיל, כל משימה שהוריד לפקודיו עשה בעצמו, היווה עבור רבים דמות להערכה ולהערצה." אפשר היה לדמיין את אריה מוביל את חייליו, לא רק בפקודות, אלא בדוגמה אישית. כשהיה צריך לסחוב משקל כבד, הוא היה הראשון להניח יד על האלונקה; כשהיה צריך לזחול בבוץ, הוא היה הראשון שצלל פנימה. הוא נלחם על עקרונותיו, על האנשים שהעריך ואהב, ועל ארץ ישראל, לא בכדי להראות צלקות מלחמה, אלא בכדי להשיג את המטרה בדרך היעילה והנכונה ביותר. "וזהו האריה הצנוע, האלגנטי, הבלתי מנוצח," סיכם חברו, ודבריו הללו מציירים דיוקן של מנהיגות שקטה, חזקה ובלתי מתפשרת. בפברואר 2022 יצא לקורס מפקדי פלוגה, קורס שהכין אותו לאתגר הבא בדרכו הצבאית, ובסיומו מונה לתפקיד מפקד פלוגת המסלול ביחידת "עוקץ". בתפקיד זה, אריה עשה דבר שלא היה נהוג למ"פ: הוא פתח קבוצת ווטסאפ עם למעלה ממאתיים הורים. זו הייתה מחווה יוצאת דופן של שקיפות, אכפתיות ורצון לייצר קשר ישיר עם משפחות החיילים, מה שהעיד על תפיסת הפיקוד הייחודית שלו. הוא ענה לשאלות, הרגיע חששות, ונתן להורים תחושה שהילדים שלהם נמצאים בידיים טובות. סיום המסלול של אותה פלוגה היה במרץ 2023, וחייליו יצאו לדרך כלוחמים מיומנים ומנוסים, מעוצבים ברוחו של אריה. תפקידו הבא של אריה היה מפקד פלגת תקיפה, תפקיד הדורש אחריות עצומה, יכולת תכנון מבצעי וביצוע מדויק, תפקיד שהיה שיא בקריירה הצבאית המרשימה שלו.

לאורך כל השירות, בתקופת ההכשרה, בהיותו לוחם ובהמשך כמפקד, שימש אריה דוגמה לסובבים אותו. הוא בלט במקצועיותו חסרת הפשרות, ובמנהיגות שקטה ומיוחדת סחף אחריו את כל מי שהיה סביבו. הוא עמד על שלו, ידע לפרוץ גבולות ומכשולים, דחף קדימה, חתר למגע והכיר בגודל האחריות המוטלת עליו. את משימותיו ביצע ברצינות תהומית ומתוך דחף פנימי לעבודה קשה, מעולם לא התלונן, ואף כשסבל מפציעה, המשיך לתפקד ולא ויתר לעצמו, כשהוא מהווה השראה לחייליו. אריה האמין שחוסן נפשי ותחושת מסוגלות הם הכרחיים להכשרת לוחמים מעולים, ולכן זימן לחייליו אתגרים פיזיים ומנטליים קשים, אך בד בבד דרש מעצמו אנושיות ורגישות, ופקודיו, בין שהיו לוחמים או חיילים בתפקידים אחרים, זכו ממנו לתמיכה בלתי מסויגת, להערכה ולסמכות שהייתה מבוססת על אמון עמוק. הוא נגע בהם וברבים אחרים ששירתו לצידו, והותיר חותם בל יימחה על חייהם.

אריה בורך בחיוך כובש ובעיניים טובות, כאלה שמשקפות נשמה טהורה. שמחת חיים וחוש הומור מפותח היו חלק בלתי נפרד מאישיותו, והוא אהב לצחוק ולהתבדח, להפיץ סביבו אווירה קלילה ונעימה. אך יחד עם זאת, צניעות וענווה היו חלק בלתי נפרד ממנו, כך שלרוב היה שקט, ביישן ונבוך, ולא אהב להיות בלב העניינים. הוא נכנס לליבם של כולם הודות לנועם הליכותיו, לדרך הארץ שלו, לעדינותו ולאצילותו, לאהבתו לבני אדם, לאכפתיותו, למסירותו, למאור פניו ולרגישותו לזולת. את צפונות ליבו לא הרבה לשתף, מתוך מחשבה כנה ולא אנוכית שלאחרים יש צרות גדולות משלו, ולכן העדיף להיות האוזן הקשבת מאשר זה שמשתף. בכנות ובאותנטיות, ותמיד מתוך כוונה טובה, אמר את הדברים כפי שהם, גם אם לעיתים לא קל היה לשמוע זאת, אך תמיד מתוך רצון לסייע ולכוון לטוב ביותר. אריה היה אדם ערכי, ואהבת המדינה והארץ הייתה נר לרגליו, מצפן שהנחה את כל מעשיו. הוא נרתם בחריצות לכל משימה, נענה לכל בקשה, ואת הכול ביצע ביסודיות ובמקצועיות ללא פשרות, על הצד הטוב ביותר. היה לו מבט ייחודי על העולם, מלווה בעומק ובחוכמה, והוא ידע טוב מכולם לאתר את הדבר הנכון עבורו, לזהות את הדרך שתהיה משמעותית עבורו. את החיים תפס כמתנה יקרה שצריך לגמול עליה במעשים, בנתינה ובאהבה.

לאריה הייתה קבוצת חברים קטנה וקרובה מהשכונה, איתם חלק רגעים רבים לאורך השנים, רגעים שהפכו אותו למי שהיה. יחד שיחקו ספורט, רצו בשבילי רעננה המוריקים, ישבו על חומוס בימי שישי, מנהג קבוע שהפך לטקס של סיום שבוע ותחילת שבת. הם טיילו ברחבי הארץ, גילו מעיינות נסתרים בלב השממה, קפצו למים הקרים, והיו מנהלים שיחות נפש עמוקות במטבחים זה של זה, כשהם מדברים על החיים, על אהבה, על צבא ועל עתיד, על כל הדברים החשובים באמת. במטבחים האלה, בין כוסות תה לכיבוד קל, נוצרו קשרים עמוקים של אמת ואמון.

בחייו האישיים, אריה מצא אהבה בבת זוגו, אריאל. הם הכירו בארוחת שבת, ככל הנראה דרך חברים משותפים, והחיבור ביניהם היה מיידי ועמוק. אריאל זכתה בבן זוג קשוב, כזה שיודע לומר את המילה הנכונה ברגע הנכון, ולתת עצה צנועה ופרקטית. כשאריה התקשה להביע את עצמו מול אריאל, בגלל ביישנותו הטבעית או בגלל עומק הרגשות שהציפו אותו, הוא נהג לכתוב לה. מילים כתובות איפשרו לו לבטא את עולמו הפנימי העשיר בצורה ברורה ומרגשת. השניים הפכו לבן בית אצל המשפחות אחד של השנייה, מה שהעיד על עומק הקשר ועל תחושת השייכות ההדדית. הם תכננו עתיד משותף, מלא באהבה, צחוק וחיים.

בתחילת אוקטובר 2023, ביום הולדתה של אימו דבי, התכנסה כל המשפחה לחגוג. הייתה זו ארוחה חגיגית, מלאה באור ושמחה, כשהבית רוחש קולות של שיחה וצחוק. שלא כמנהגו, אריה נשא דברים לכבודה של אימו, מילים שהפתיעו וריגשו את כל הנוכחים. הוא דיבר על אהבתו אליה, על הערכתו ותודתו, וקולו היה מלא רגש. אימו, דבי, אמרה אז, בחיוך ובדמעות של התרגשות, שאם זו תהיה הפעם היחידה שבה ידבר עליה בפומבי, די לה בכך, משום שבליבה ידעה היטב את עומק אהבתו ורגשותיו כלפיה. הייתה זו שיחה קצרה ומרגשת, שנותרה חקוקה בזיכרונות כולם. בסוכות תשפ"ד, ימים ספורים לפני המתקפה הנוראה, אריה לקח את חייליו לטייל בנחל פרת, אזור שהיה אהוב עליו במיוחד. אפשר לדמיין אותם צועדים בשביל המתפתל, בין מצוקי הגיר הלבנים, כשקולות המים הזורמים מלווים אותם, והשמש מלטפת את פניהם. הוא שיתף אותם בידע שלו על האזור, על ההיסטוריה והטבע, ויצר חיבור עמוק בין חייליו לארץ. לאחר המסלול, הביא את חייליו ליום עיון בנושא מנהיגות במכינת עין פרת בכפר אדומים, כשהוא ממשיך להשקיע בחינוך ערכי ופיקודי שלהם. מתאמת הביקור במכינה כתבה לאחר נפילתו, ודבריה מציירים תמונה חיה של אריה המפקד: "עד עכשיו בתפקידי במכון לא ראיתי מ"פ כזה קשוב, כנה ובגובה עיניים עם הפקודים שלו. ישר אחרי השיחה הוא עשה איתם סיכום, נתן לכל אחד לדבר והמשיך לאתגר אותם תוך כדי הסיכום." הוא לא היה מפקד שמרחף מעל, אלא כזה שצולל פנימה, אל תוך הנפש של כל חייל וחייל, מבין את עולמם ומעצים אותם.

ואז הגיעה השבת ההיא, שבת כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, 7 באוקטובר 2023. הבוקר החל בשעה שש וחצי, כשארגון הטרור חמאס מרצועת עזה פתח במתקפת פתע אכזרית על ישראל, מתקפה שפתחה מלחמה ששינתה את פני המדינה. באותו סוף שבוע, אריה שהה בבית הוריו ברעננה, מתכונן לחגוג את שמחת תורה עם משפחתו. בערב שבת, הוא ערב חג שמחת תורה, בילה אריה בריקוד ובשירה עם משפחתו בבית הכנסת השכונתי. האווירה הייתה מחשמלת, שמחה טהורה של חג. הוא רקד במעגלים עם אחיו, עם אביו, עם ילדי השכונה שחיפשו את קרבתו. קולות שירה חזקים מילאו את בית הכנסת, ופתאום, מתוך הריקוד הסוחף, נשמע קול רועם, "עבדו את ה' בשמחה," ואריה היה שם, עטוף בטלית שכיסתה את ראשו, חיוך רחב על פניו, עיניו בורקות משמחה. הילדים חזרו על המילים, וכולם פרצו בריקוד משותף, ילדים, הורים, סבים וסבתות, כולם יחד, בחיבור עמוק של אמונה, שמחה וקהילה. זו הייתה תמונה של שלמות, של אושר צרוף, רגע של נצח שקדם לסערה.

בשבת בבוקר התכוון אריה לצאת לבית הכנסת בשנית, לסיים את חגיגות שמחת תורה, אך בשעה 06:30, שיחת טלפון שברה את השקט. הוא עודכן על המתרחש בדרום, על מתקפת הפתע, על חדירת מחבלים ועל קרבות עזים. בלי היסוס, בלי שנייה של מחשבה, מיד לבש מדים, לקח את נשקו ונסע דרומה, אל גזרת החטיבה הצפונית של אוגדת עזה. הדרכים היו עמוסות בבלבול, ברכבים בוערים, בקולות ירי שהדהדו באוויר. בתושייה ועם היכרות מעמיקה עם השטח, מצא את דרכו למוצב "יפתח" הסמוך לקיבוץ זיקים, אחד ממוקדי התופת הראשונים. מוקדם יותר, התקיפו מחבלים את הבסיס באכזריות, ובמוצב התחולל קרב הירואי. בהגיעו לזירה, הצטרף אריה, כמפקד פלגת תקיפה, לכוח מיחידתו, יחידת "עוקץ", כוח מיוחד מיחידת מגלן וכוח מגדוד "צפע" של חטיבת הצנחנים. יחד, עם כלבו לצידו, הם נכנסו ללב התופת. אריה לחם בגבורה עילאית, בנחישות שאין שנייה לה, כשהוא מגן על הבית, על חייליו, על המדינה, עד שנפגע מאש מחבלים. סרן אריה צירינג נפל בקרב ביום כ"ב בתשרי תשפ"ד, 7.10.2023. בן עשרים ושבע בנופלו. הוא הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי ברעננה, והותיר אחריו הורים, שתי אחיות ואח, וחלל עצום שלא ניתן למילוי. לאחר נפילתו, הועלה לדרגת רב-סרן, כהוקרה על גבורתו ומנהיגותו.

החלל שהותיר אריה היה עצום, והמילים התקשו לבטא את עומק האובדן. אימו, דבי, ספדה לו במילים קורעות לב: "הייתה לנו זכות שהיה לנו בן כמוך... אני תוהה אם היה לך מושג מה אנשים חשבו עליך. כל כך הרבה אהבה והערצה..." היא נזכרה ברגעים קטנים ואינטימיים, כמו ההשבעה של יונתן אחיו: "ניגשת אליי וחיבקת אותי, עטפת אותי בזרועותיך, ואני חושבת שאנחנו נחוש את הזרועות החזקות האלה סביבנו, ונמשיך איתך, אחריך, קורא 'אחריי!'" אחותו אלי ספדה לו גם היא, בקול רועד אך מלא אהבה: "בלתי נתפס שאתה לא פה איתנו. אתה כל כך גדול וחזק, אני לא מבינה איך פיזית אתה לא פה. אתה כל כך חסר, אני מתגעגעת אפילו רק לנוכחות שלך בחדר... הייתה לך חזות מפוספסת, עם פסון כזה, כי בכל זאת מ"פ, אבל יחד עם זאת היית פשוט ילד. ילד שובב, לפעמים מעט מעצבן, ילד שאוהב לרקוד... איזו זכות הייתה לי להיות אחות של אריה צירינג, אדם כל כך אהוב ומוערך על כל הסובבים אותו." חבר ילדותו, סם וייטפילד, כתב מילים שביטאו את רוחב ליבו של אריה: "תחושות של פילוג היו זרות לגמרי לאדם כמו אריה. בנכם היה מלא אהבה לכולם, אהוב על כולם, והפגין כבוד לכל יהודי, ללא קשר לרקע, לדעות פוליטיות או להבדלים אחרים. מעולם לא שמעתי את אריה אומר מילה רעה על מישהו, וכמפקד בצה"ל הראה עד כמה אכפת לו מכל חייל וחייל. בחייו ובמותו, גילם אריה את אהבת ישראל, את ההבנה העמוקה שאנחנו עם אחד בארץ ישראל. אתה אחד ושמך אחד ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ!"

מורשתו של אריה, מורשת של ענווה, אהבת אדם, מסירות ותרומה, ממשיכה לחיות ולהאיר את דרכם של רבים. באוגוסט 2022, שנה לפני שנפל, אריה רץ את מרתון סן פרנסיסקו. את ריצתו הקדיש לזכר חללי צה"ל, וכך רץ את כל המרתון, עם דגל ישראל קטן בכיסו, ועליו כתוב בכתב ידו, "לזכר כל הנופלים במערכות ישראל." זו הייתה מחווה שקטה, אופיינית לו, שהביעה את עומק מחויבותו וזכרונו. מאז נפילתו, חברים רבים ממשיכים לרוץ במרתון ירושלים, העיר האהובה עליו, לאורו ולזכרו, כשכל רץ מקבל דגל ישראל קטן, בדיוק כמו של אריה, עם כתב ידו. באוגוסט 2024 התקיים לזכרו טורניר סטריטבול (כדורסל רחוב) ברעננה, עיר הולדתו, כשהוא מחבר בין אהבתו לספורט לבין המורשת שהותיר. קבוצת הכנה לכושר קרבי של "טופ וואן", שמכשירה צעירים לשירות משמעותי, נקראה על שמו: "צוות אריה", כשהוא ממשיך להוות מודל לחיקוי עבור הדורות הבאים. חבריו, שהכירו את נדיבותו ורגישותו, בחרו להנציח את דרכו בתרומת אמבולנס לעמותת "עזר מציון" לצורך הסעת חולים, קשישים ואנשים עם מוגבלות. על הרכב נכתב: "מוקדש לזכר רב-סרן אריה צירינג ז"ל, שנפל במלחמה ב-7.10, והשאיר לנו מורשת של ענווה, ראיית הזולת ומסירות למען עם ישראל." מוקירי זכרו הוציאו מדבקות עם תמונתו והכיתוב המרגש: "רץ כצבי וגיבור כארי", ציטוט שמבטא את מהותו. בעמוד האינסטגרם של עמותת יחידת "עוקץ" הועלה סרטון מרגש שבו קטעי וידאו מחייו של אריה ושיחות עם הוריו, עם אחיו, עם מפקד היחידה ועם חיילים, כולם מעידים על גדולתו. קרוביו הקימו את אתר האינטרנט: "מנציחים ביחד: אריה צירינג", ובו דברים לזכרו ותמונות, ודף אינטרנט לזכרו הועלה גם באתר תנועת "בני עקיבא", הבית הרוחני שלו. אריה שלמה צירינג, ששילב בענווה נדירה את עולם התורה עם עולם העבודה, את הכישרון הספורטיבי עם הנשמה האמנותית, את הביישנות עם מנהיגות כובשת, ואת אהבת המשפחה עם אהבת הארץ, ממשיך לחיות בלבבות רבים, סמל לגבורה אנושית, לצניעות ולמסירות אין קץ. זכרו יהיה נצור לעד.