אריה ריין

באוויר החם והמהביל של סוף אוגוסט, ביום ל' באב תשמ"ד, בשנת 1984, בקבוצת יבנה הספוגה ריחות אדמה ופריחה, נולד אריה ריין. הוא היה בן הזקונים, תינוק קטן ורך שהצטרף למשפחה שכבר כללה את תמר, גלית, יונה ויעקב, ילדיהם של דינה ונתן. הבית בקבוץ, על קירותיו הפשוטים והחמים, הדהד בצחוקם של הילדים הגדולים, ובצליל המנועים הרחוק של טרקטורים שחזרו מהשדות עם השקיעה. אריה הקטן נולד אל תוך עולם של שיתוף, של מרחבים פתוחים ושל קהילה מחבקת, אל מציאות שבה כל יום נפתח עם ציוץ ציפורים ונסגר תחת שמיים זרועי כוכבים, והייתה בו תחושה עמוקה של שייכות, של מקום ושל שורשים שהונחו באדמה עוד לפני שהחל ללכת.

כשהיה בן שלוש, אריה ומשפחתו עשו את הדרך מקבוצת יבנה השקטה אל העיר רחובות, המוארת והתוססת יותר. המעבר מהירוק האינסופי של הקיבוץ אל רחובות סלולים ובתי אבן היה שינוי חד, עולם חדש שנפתח לפניו. הבית החדש ברחובות, על חדריו השונים ופינותיו הנסתרות, הפך במהרה לממלכתו הפרטית. הוא זחל ורץ, חקר כל פינה, התרגל לקצב העירוני, לרעש המכוניות החולפות ולצפצוף המוניות. כאן, בין קירות הבית החדש, בין הסמטאות והגנים הציבוריים, החל אריה באמת לגדול ולהתחנך, לספוג את ריחות העיר ואת האווירה השונה, אך עם זאת, לקחת עמו את תחושת המשפחתיות החמה והעוטפת שקיבל ביבנה.

את שנותיו הראשונות בבית הספר היסודי "מעלות משולם" ברחובות בילה אריה כילד מתוק וחייכן, שעיניו הכחולות או החומות, תמיד נצצו מסקרנות עזה. לא היה דבר שיכול לעצור את רצונו הבלתי נלאה להרחיב אופקים, ללמוד ולחקור. הוא לא הסתפק במה שלמדו בכיתה; עולמו היה רחב הרבה יותר. דינוזאורים – הוא דמיין אותם צועדים על אדמת פלנטה עתיקה, שואג במלוא גרונו, ודלה עובדות מרתקות על כל סוג וסוג. החלל – כשהיה מביט לשמיים בלילות בהירים, חלם על כוכבים רחוקים וגלקסיות מסתוריות, על חלליות שחוצות את המרחבים האינסופיים. מטוסים – הוא היה מרותק לאופן שבו כלי טיס כה עצומים יכולים להתרומם לאוויר, מבין את מנגנון פעולתם, את הכוח והדיוק שמאחורי כל טיסה, והיה יכול לבלות שעות בצפייה במטוסים חולפים מעל, קורא כל ספר שיכול היה למצוא בנושא.

הסקרנות שלו לא הייתה רק תיאורטית; היא הייתה מעשית, חושית. אריה אהב לפרק מכשירים. לא כדי לקלקל, אלא כדי להבין. הוא לא ראה פה תקלה, אלא הזדמנות ללמידה. מברגים קטנים, חלקי פלסטיק ומתכת, חוטים סבוכים – כל אלה היו חומרי הגלם שלו. הוא היה מתיישב על השטיח בסלון, ריח אבק וחשמל ישן באוויר, ופותח בזהירות רדיו ישן או טוסטר מקולקל. ידיו הקטנות והזריזות היו מפרקות כל בורג, בוחנות כל רכיב, מנסות לפענח את המנגנון הפנימי שגרם למכשיר לפעול, ולפעמים, גם להפסיק לפעול. הוא אהב טכנולוגיה, מחשבים, ולבנות בלגו – לא סתם לבנות דגמים מהוראות, אלא ליצור עולמות שלמים, ספינות חלל ומבצרים, בטכניקות מורכבות שהמציא בעצמו, הכל מתוך ההיגיון הפנימי של הנדסה ועיצוב.

באותם אחר צהריים של פירוק והרכבה, לעיתים קרובות היה יושב אריה עם חבר קרוב על אותו שטיח, מוקפים בחלקי מכשירי חשמל מפורקים, שקועים בעולם של גלגלי שיניים וחוטים. באחת הפעמים, כשהיו עסוקים בפירוק מכשיר כלשהו, קולו של החבר היה מוטרד, כבד מדאגה על טעות שעשה בבית הספר. פניו של החבר היו כבויות, מעידות על מבוכה או אכזבה עצמית. אריה, שעצר את עבודתו הקפדנית, הרים את ראשו, מבטו רציני ובוגר. "כולנו בני אדם ומותר לנו לטעות, אל תדאג," אמר לו בקול רגוע ומנחם, מילותיו פשוטות אך מלאות חכמה וקבלה. כבר אז, בגיל צעיר כל כך, ידע אריה להיות חבר טוב, אדם טוב, כזה שמבין, שמכיל, שמפיח רוח של רוגע ואופטימיות בלב חבריו. הוא לא רק ידע לתקן מכשירים; הוא ידע לתקן נשמות.

למרות סקרנותו הבלתי נלאית ואנרגיית הנעורים שפעמה בו, אריה היה ילד רזה למדי, כזה ש"לא אהב לאכול יותר מדי," כפי שסיפרו אוהביו בחיוך. הוא לא היה בררן במיוחד, אך היו לו כמה העדפות ברורות שסירב לוותר עליהן. כריך עם אגוזן, אותו חמאת בוטנים אמריקאית מתוקה-מלוחה ודביקה, היה אחת מהן – טעם ילדות שהיה אהוב עליו במיוחד, משהו מנחם ומוכר. או נתח בשר עסיסי, שהיה מעניק לו כוח וסיפוק. אבל מעל לכל, הוא לא ויתר על לימונדה שאביו, נתן, הכין במיוחד עבורו. הלימונדה של אבא הייתה תמיד בעלת האיזון המושלם בין מתוק לחמוץ, קרירה ומרעננת, וכל לגימה ממנה הייתה כמו חיבוק נוזלי, טעם של בית ואהבה. לצד אלה, הוא תמיד היה צמא לידע, קורא כל ספר שנקרה בדרכו, חוקר נושאים כמו מלחמות, היסטוריה וגאוגרפיה, ושלף עובדות טריוויה מדהימות ברגעים הנכונים, תמיד עם ניצוץ שובב בעיניו.

עם תום לימודיו בתיכון, עשה אריה צעד משמעותי בחייו והצטרף למכינה הקדם-צבאית "בני דוד" ביישוב עלי. המעבר מהסביבה העירונית המוכרת של רחובות אל המדרונות המוריקים והנוף הפתוח של בנימין, אל חיי קומונה ולימוד אינטנסיבי, היה חוויה מכוננת. במכינה, הוא לא רק התכונן פיזית ומנטלית לשירות צבאי, אלא גם התעמק בשאלות של זהות, ערכים ומחויבות. האווירה הקהילתית, שיחות הנפש העמוקות עם חברים ומדריכים, לימודי התורה לצד אימוני כושר – כל אלה חיזקו את עמוד השדרה הערכי שלו, הבהירו לו את חשיבות הנתינה והשליחות, והטמיעו בו את ההבנה העמוקה של אחריותו כלפי העם והארץ. הוא ספג את רוח המקום, התחבר לאדמה ולמורשת, ויצא משם עם תחושת מטרה ברורה.

בשנת 2003, כשהוא חדור מוטיבציה ומוכן לאתגר, התגייס אריה לצה"ל. הוא שובץ לחיל השריון, זרוע היבשה העוצמתית של הצבא, שבה כלי הנשק העיקרי הוא הטנק – פלדה, אש וכוח מתפרץ. זו הייתה בחירה טבעית עבורו, שילוב מושלם של אהבתו לטכנולוגיה, למכניקה, ורצונו לשרת בתפקיד משמעותי, עם תחושת שליחות עמוקה. הוא נהנה מכל רגע בתפקיד. מההכשרה המפרכת, דרך תרגילי השטח המאתגרים, ועד לעבודת הצוות ההדוקה בתוך הטנק. הוא מצא את מקומו במהירות, לומד את רעל הטנק, את השפה המיוחדת של השריונרים, ואת המשמעות של להיות חלק ממערך לוחם, מתוך הבנה שהוא מגן על הבית, על כל מה שהיה יקר לו.

"הטנקים, הם היו אהבה ממבט ראשון, או אולי שני," סיפרו אוהביו, חיוך קטן נפרש על שפתיהם. זו לא הייתה אהבה קלה. המציאות בתוך הטנק הייתה קשוחה: ה"פודרה" – אותו אבק דק וטורדני שחדר לכל נקב, ריח הסולר והשמן שהיה נדבק לבגדים ולעור, הצפיפות הבלתי נסבלת בתוך תא הצוות, רעש המנוע הרועם שחודר לעצמות. אבל אריה לא התלונן. הוא פשוט קיבל את זה כחלק מהחוויה, כחלק מהשירות. חבריו סיפרו כמה שמח היה לתקן חוליות של זחל שנתקעו, את המאמץ הפיזי ואת הסיפוק שבהחזרת הברזל העצום לתפקוד מלא. הוא השקיע את כל כולו בלפתור תקלות, כל תקלה הייתה עבורו חידה מרתקת, אתגר טכני שדרש את כל יכולותיו ומוחו החריף. הוא, אגב, מעולם לא הודה בפה מלא על אהבתו לטנקים, או כמה נהנה להיות על הטנק, אך החיוך הקטן שנסוך היה תמיד על פניו, והניצוץ בעיניו, סיפרו את האמת כולה – הטנק היה עבורו יותר מכלי לחימה; הוא היה בית שני, מכונה מורכבת שאהב לפרק ולהרכיב, ללמוד ולתפעל, מתוך חיבור עמוק לכוח וליעילות שבה.

המסלול הצבאי של אריה לא הסתיים שם. יכולותיו המרשימות, מחויבותו הבלתי מתפשרת ותכונות המנהיגות הטבעיות שלו לא נעלמו מעיני מפקדיו, והוא נשלח לקורס קצינים. שם, בבה"ד 1, עבר הכשרה אינטנסיבית ומאתגרת, שעיצבה אותו למפקד חד, אחראי ומעורר השראה. הוא למד להוביל חיילים, לקבל החלטות קריטיות תחת לחץ, ולשאת באחריות כבדה. לאחר מכן, עבר הכשרות שונות שהעמיקו את ידיעותיו בתחום השריון, והפכו אותו לקצין מקצועי ומיומן ביותר. גם עם תום שירותו הסדיר, הקשר העמוק שלו לצבא ולתחושת השליחות נשאר איתן. הוא המשיך בשירות מילואים פעיל, תמיד התייצב לכל קריאה, לכל אימון או מבצע, שומר על כשירות מבצעית ועל הקשר עם חבריו לנשק, מתוך הבנה ברורה שתפקידו בהגנה על המדינה לא תם.

לאחר שחרורו מצה"ל, פנה אריה ללימודים אקדמיים, ובחר במסלול הנדסת תעשייה וניהול באוניברסיטת בן-גוריון בנגב. המעבר מהאדרנלין של הטנק ומשמעת הצבא אל ספסל הלימודים דרש הסתגלות, אך מוחו האנליטי והמסודר מצא את מקומו במהרה בין נוסחאות, מודלים ותיאוריות. הוא התעמק בחקר תהליכים, באופטימיזציה של מערכות, בשילוב של טכנולוגיה עם ניהול יעיל. במקביל ללימודיו התובעניים, הוא גם החל לעבוד בחברת "אלטל", חברה המספקת פתרונות טכנולוגיים ואחזקתיים למערכות מורכבות. הוא הביא עמו את אותה מקצועיות ומסירות שאפיינו אותו בצבא, והבריק בתפקידו. יכולותיו בתחום הטכנולוגיה והמחשבים היו מרשימות, והוא הפגין הבנה עמוקה וכישרון נדיר. במסגרת עבודתו, הוא אף העביר הכשרה לחיילים בקורס טיס, סוגר מעגל מרתק בין עברו הצבאי לכישוריו הטכנולוגיים המתפתחים, מעצים את הדור הבא של מגיני שמי ישראל.

בשנה האחרונה ללימודיו באוניברסיטה, דרכיו הצטלבו עם מיכל. זו לא הייתה פגישה מקרית לחלוטין; הם הכירו באמצעות חבר משותף ללימודים, אולי כזה שחש בקשר המיוחד שעשוי להיווצר ביניהם. הפגישה הראשונה, אולי קצת מביכה, אולי מלאה בציפייה, הולידה ניצוץ. במהרה, התפתחה ביניהם זוגיות עמוקה, איתנה, המושתתת על חברות אמיתית ועל אהבה גדולה. זו לא הייתה התאהבות סוערת, אלא תהליך איטי ומעמיק של הכרות, של גילוי הדדי, של הבנה שזהו הקשר הנכון, יציב ומרגש כאחד, שישנה את מסלול חייהם.

"הדייט הראשון היה ממש מוצלח, למרות שלא היה לגמרי אמיתי," סיפרו אוהביהם בחיוך משועשע ונוגה. אריה, כנראה בהיסח הדעת או אולי מתוך חוסר ניסיון בפגישות, לקח את מיכל לפאב שלא החזיק בתעודת כשרות. מיכל, שטרם הייתה מודעת לחשיבות העצומה שהייתה לכשרות עבור אריה, הזמינה בשר ואכלה אותו. "זה לא קרה יותר," צחקו קרוביהם. המקרה הקטן הזה היה נקודת מפנה. אריה העדיף מאז לאכול רק במסעדות כשרות, ומיכל, מתוך הבנה, אהבה, וכבוד הדדי, עברה להיות צמחונית. המחווה הזו, הוויתור הקטן אך המשמעותי, היה עדות מובהקת לעומק הקשר שהחל להירקם ביניהם. מהר מאוד, היה ברור לשניהם – ולכל הסובבים אותם – שהם "הגיעו הביתה." זו הייתה חברות טובה, עמוקה, כזו שמכילה ומקבלת, ומהר מאוד היה ברור שהם רוצים להקים משפחה ולחיות המון שנים יחד, לבנות עולם משותף שבו כל אחד מכבד את דרכו של האחר.

הקשר ביניהם התחזק והתעמק, והגיע לרגע השיא. ביום בהיר, ב-10 במאי 2013, יצאו אריה ומיכל לטיול רומנטי בבית מאיר, יישוב ציורי בהרי ירושלים, טובל בירוק ובנופים עוצרי נשימה. האוויר הצלול, ריח האביב, כוס קפה משותפת מול נוף פתוח – כל אלה יצרו את התפאורה המושלמת לרגע ששינה את חייהם. שם, בלב השלווה והיופי, שלף אריה טבעת והציע למיכל נישואין. ההצעה, פשוטה ועמוקה, הייתה חותם על אהבתם, על רצונם לבנות יחד חיים שלמים. כעבור ארבעה חודשים בלבד, באווירה של שמחה והתרגשות, נישאו השניים בקיבוץ חולדה. החתונה, שהתקיימה בלב הטבע, מוקפים במשפחה וחברים, הייתה חגיגה של אהבה, של התחלה חדשה, של מחויבות עמוקה זה לזו ולעתיד המשותף שבנו יחד.

במרוצת השנים, התרחבה משפחתם והתמלאה באור ובצחוק. תחילה נולדה שקד, שהביאה עמה שמחה והתרגשות עצומה, ואחריה, בהפרש קצר, הצטרפו שתי תאומות מתוקות, גפן וכרמל, שהכפילו את האושר ואת המולת הבית. אריה היה איש משפחה מסור ואוהב במלוא מובן המילה. הוא לא היה רק אבא נוכח, אלא אב מעורב, מחנך, שותף פעיל בכל רגע בחיי בנותיו. הוא היה מלא הומור ושמחת חיים, כזה שהצליח להפוך כל רגע משפחתי לחוויה בלתי נשכחת. "משחק, עושה שטויות ובעל יכולת מופלאה לספר בדיחות קרש," תיארו אותו אוהביו בחיוך, מתארים את היכולת שלו להצחיק, לשמח, ולשבור את הקרח בכל סיטואציה. הוא ידע בדיוק מתי צריך להיות רציני ומחנך, ומתי לשחרר, לצחוק ולשחק כאחד הילדים.

בתוך המשפחה, אריה היה עוגן יציב ודמות מרכזית. הוא היה ידוע כ"איש שיודע הכל," לא מתוך יהירות, אלא מתוך סקרנותו הבלתי נלאית ויכולתו ללמוד ולזכור פרטים רבים. הוא היה "הקצין המורעל" גם בבית, עם הסדר והארגון שכה אפיינו אותו, והיה "אחראי הסדר בבית," מוודא שכל דבר נמצא במקומו ושהדברים מתנהלים ביעילות ובשלווה יחסית. עבור בנותיו, הוא היה "האבא המושלם," מודל לחיקוי, מקור לאהבה בלתי נדלית ולידע אינסופי. הוא היה פשוט "איש יפה, איש טוב, איש אהוב," שנוכחותו מילאה את החלל סביבו באור וחום. הוא היה קצין שריון מצטיין, רציני ומקצועי, אך גם איש משפחה מסור עד עמקי נשמתו. מהנדס מוכשר בעל הבנה טכנולוגית עמוקה, אך גם "שטותניק נסתר" שידע להפתיע עם הומור יבש וקסם אישי. הוא היה "איש עצה," חבר נאמן ושותף ל"על-האשים משותפים" – אותם רגעים קטנים ומשעשעים שרק הקרובים אליו יכלו להבין ולחלוק.

אריה היה אדם של ניגודים משלימים, פסיפס מרתק של תכונות. אוהביו תיארו אותו כ"רציני, מדי. שנון, מאוד." הוא היה בעל מוח חריף, מהיר מחשבה, שידע לנתח מצבים ולמצוא פתרונות יצירתיים. הוא היה "פסיכולוג של מחשבים," מי שידע להבין את השפה הפנימית של המכונות ולתקן כל תקלה, אך גם "אוהב טנקים" בנפשו – חיבור עמוק לכוח, לדיוק ולמכניקה. הוא היה "הייטקיסט עם מוסר עבודה של חקלאי," שילוב נדיר של עולם הטכנולוגיה המתקדם עם האתיקה של עבודה קשה, מסורה, מחוברת לאדמה. הוא היה איש מעשה, "לא משאיר דברים למחר," אלא דואג לסיים כל משימה ביעילות ובזמן. הוא "אהב רשימות," כלי לארגון מחשבותיו ולתכנון יומו. הוא היה קפדן בארגון, וזה בא לידי ביטוי גם בתחביביו, כמו "מכין פלייליסטים שווים בספוטיפיי" לכל מטרה ולכל מצב רוח.

מעבר לכל, אריה היה אדם של חום ואנושיות. הוא "אהב לישון מחובקים," מוצא נחמה וביטחון בקרבה פיזית. הוא "העריך שנ"צ" – שנת צהריים קצרה, רגע של מנוחה וטעינת מצברים בתוך שגרת חיים עמוסה. הוא "לא חובב מתנות או מסיבות הפתעה," אדם צנוע שחיפש את האמת והפשטות בקשרים האנושיים, ולא את הראווה החיצונית. הוא היה "צנוע, טוב לב על באמת," כזה שלא חיפש את אור הזרקורים או את התהילה. הוא "לא צריך זמן במה," אלא היה מאושר יותר בנתינה שקטה, בעזרה לאחרים, ובחיבור אמיתי. אריה היה אדם עם נשמה גדולה, שנדיבותו וחום ליבו נגעו בכל מי שפגש, והשאירו חותם בל יימחה.

אחד מהתחביבים האהובים על אריה היה טיולים בטבע, והוא נהנה לטייל ברחבי הארץ, לגלות פינות חמד נסתרות, ללכת בשבילים עתיקים, ולספוג את יופייה עוצר הנשימה של הארץ. בכל טיול כזה, הקפיד לשאת עמו את פק"ל הקפה האהוב עליו – ערכה קטנה ומושלמת של גזייה, פינג'אן, כוסות קטנות וקפה משובח. טקס הכנת הקפה בשטח, ריח ההל המתפשט באוויר, הטיפות הראשונות המבעבעות בפינג'אן, היה עבורו רגע של שלווה וחיבור עמוק לאדמה ולרוח המקום. אהבתו למוזיקה הייתה רחבה ומגוונת; הוא נהנה להאזין ל"מוזיקה מסוגים שונים," ומכיוון שהיה איש של סדר וארגון, דאג להכין "רשימות השמעה (פלייליסט) לכל מטרה" – אחד לטיול, אחד לבישול, אחד לרגעים שקטים עם המשפחה, כל פלייליסט שיקף חלק אחר מנפשו העשירה והמתפתחת.

המשפחה, על כל שמחתה וחיבורה, הייתה על סף פרק חדש ומרגש בחייה. הם התעתדו לעבור לקיבוץ משמרות, יישוב קהילתי ושקט ליד פרדס חנה-כרכור. האוויר בבית היה רווי בהתרגשות לקראת המעבר. הם ישבו שעות, "מתכננים ורוקמים תוכניותיהם" – מדמיינים את הבית החדש, את הגינה, את חיי הקהילה, את השבילים שבהם יטיילו עם הבנות. זה היה חלום משותף על חיים שלווים יותר, מחוברים יותר לטבע, מקום שבו יוכלו בנותיהם לגדול בחופש ובשמחה. הם ראו בעיני רוחם את עתידם שם, מקימים את ביתם, שורשיהם נטועים עמוק באדמה חדשה, מלאים בציפייה ובשמחה לקראת הפרק הבא.

ואז הגיע בוקר שבת, כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, 7 באוקטובר 2023. השעה הייתה שש וחצי בבוקר. השמש החלה לעלות, מבטיחה יום חג רגיל, אך כל זה התנפץ ברגע. ארגון הטרור חמאס פתח במתקפת פתע אכזרית וחסרת תקדים על ישראל. תוך כדי ירי מסיבי של אלפי טילים ורקטות שכיסו אזורים נרחבים בארץ, חדרו אלפי מחבלים – יבשתית דרך גדר הגבול הפרוצה, ימית מהים ואווירית באמצעות רחפנים ומצנחי רחיפה – והחלו במתקפה רצחנית על יישובי עוטף עזה השלווים ועל הערים שדרות, אופקים ונתיבות. הם טבחו במבלים תמימים במסיבת טבע סמוך לקיבוצים רעים ונירים, תקפו בסיסי צה"ל ורצחו עוברים ושבים בדרכים באזור. המחבלים רצחו בדם קר כשמונה-מאות אזרחים בבתיהם, במכוניותיהם, אחרי שביצעו בהם פשעים כבדים ואכזריים. הם חטפו לרצועת עזה מאות ישראלים – ילדים, נשים, קשישים, גברים – והחריבו, בזזו והעלו באש בתים ורכוש. מאות חיילים, שוטרים, אנשי כוחות הביטחון וחברי כיתות הכוננות המקומיות נפלו בקרב, כשהם מגינים בגופם על אזרחים. בבוקר נורא זה, החלה מלחמה. תחילה תקף חיל האוויר בעוצמה ברצועת עזה, וכעבור ימים מספר, החל התמרון הקרקעי אל תוך הרצועה.

בבוקר המלחמה, בתוך הכאוס והזוועה שהתפשטו במהירות, נקרא אריה, כקצין מילואים, לשירות. הקריאה הגיעה במהירות, כפי שידע שתגיע. המדים, שהיו תלויים בארון, לבשו לפתע משמעות אחרת, כבדה ואפלה. הוא נפרד ממשפחתו, ממיכל ומבנותיו הקטנות, חיבוק חזק, מבט ממושך בעיניים, נשיקות פרידה שנדמו ארוכות מהרגיל. הוא הצטרף ללחימה במסגרת גדוד 79 שבחטיבת המחץ (14), יחידת השריון שבה שירת שנים כה רבות. הימים הראשונים בלחימה עברו באזור עוטף עזה, שם ניסו כוחות צה"ל להדוף את המחבלים, לטהר את היישובים ולייצב קווים. לאחר ימים של לחימה אינטנסיבית, כחלק מהתמרון הקרקעי הנרחב, נכנסו כוחות הגדוד לצפון רצועת עזה. אריה הבין, כפי שמעולם לא הבין קודם לכן, שהמשימה הפעם "חשובה מאין כמוה," גורלית ובעלת משמעות קיומית.

בתוך האימה והמלחמה, בנותיו הקטנות של אריה, שקד, גפן וכרמל, שאלו אותו את השאלה המצמררת, המבקשת נחמה וביטחון: "מתי תחזור הביתה, אבא?" אריה, עם כל הכאב והדאגה שקיננו בליבו, מצא את המילים הנכונות, המרגיעות, הממלאות בתקווה. הוא אמר להן שהוא הלך "לשמור עליהן ועל עוד אנשים טובים בארץ," מילים פשוטות שביטאו את עומק שליחותו. הוא הבטיח שיחזור "כשיסיים" את משימתו. במשך כל הימים בהם שירת, תמונות החטופים, הילדים, הנשים, הקשישים, עמדו "נגד עיניו." הוא חש את כובד המשימה להחזירם הביתה, את האחריות העצומה המוטלת על כתפיו ועל כתפי חבריו, והיא הייתה הכוח המניע שנתן לו עוז ותקווה.

במהלך המלחמה, בין הקרבות והמתח הבלתי פוסק, אריה הצליח למצוא רגעים יקרים מפז כדי להיות עם משפחתו. הם עברו דירה, כפי שתכננו, לקיבוץ משמרות, ואריה אף סייע במעבר, למרות הכל. הוא ביקר בבית ארבע פעמים, כל ביקור ארך יום שלם, ימים מלאים "באהבה ובחיבוק" בלתי נדלים. הוא היה מוריד את המדים, משיל מעליו את כובד המלחמה, ופשוט היה אבא, בעל, בן, אח. הוא ספג כל רגע, כל צחוק של בנותיו, כל מגע יד של מיכל, כאילו ידע שהזמן הולך ואוזל. הריחות של הבית, החום המשפחתי, היו עבורו טעינת מצברים חיונית, תזכורת תמידית למה הוא נלחם, למי הוא מגן.

הימים נקפו, והמלחמה נמשכה. ב-24 בדצמבר 2023, יצאה יחידתו של אריה למבצע חיפוש נועז אחר חטופים ונעדרים ברצועת עזה. זו הייתה משימה עמוקה של איתור, של חיפוש אחר האבודים, משימה שנגעה לליבו במיוחד. אריה, מתוך תחושת אחריות עמוקה ורצון להיות בחזית, ביקש לפקד על הטנק המוביל את הכוח. הוא רצה להיות הראשון, זה שפורץ את הדרך, שמוביל את אנשיו אל היעד, לוקח על עצמו את הסיכון הגדול ביותר. הטנק שלו נע בזהירות, מפלס את דרכו בתוך סבך הסמטאות וההריסות של הרצועה, כל תנועה מחושבת, כל מבט חד. במסגרת המבצע, כשהם מתקדמים לעומק השטח, נתקלו הכוחות במחבלים. קרב קשה התפתח, יריות ופיצוצים מכל עבר. אריה, בתוך הטנק שכה אהב, נלחם באומץ לב, מפקד על צוותו, מגן על כוחותיו. ובקרב הזה, רב-סרן אריה ריין, בן שלושים ותשע בנופלו, נהרג. הוא נפל ביום י"ב בטבת תשפ"ד, 24 בדצמבר 2023, בתוך הטנק, בחזית הלחימה, מגן על עמו ועל מולדתו.

הבשורה המרה הגיעה כרעם ביום בהיר אל ביתו של אריה, אל משפחתו. עולמם של דינה ונתן, הוריו, התהפך. אחיותיו תמר, גלית ויונה, ואחיו יעקב, נותרו אילמים מכאב. ומיכל, אשתו, ושלוש בנותיהן הקטנות, שקד, גפן וכרמל, נותרו עם חור פעור בלב, עם הבטחה שלא התקיימה, ועם געגוע אינסופי. אריה הובא למנוחות בבית העלמין במשמרות, הקיבוץ שאליו כה התרגשו לעבור, והפך למקום מנוחתו האחרון. הוא הותיר אחריו אישה אהובה, שלוש בנות מתוקות, הורים כואבים, אח ושלוש אחיות, וחלל עמוק ובלתי ניתן למילוי.

אוהביו, בני משפחתו וחבריו, ניסו למצוא מילים כדי לתאר את האובדן העצום. "אריה שלנו האהוב נפל במלחמת 'חרבות ברזל' בתוך הטנק שאהב," כתבו, כאבם ניכר בכל מילה. "בחודשיים וחצי שלפני שירת במסירות ואהבה את המדינה שלנו. יצא להגן ולשמור על המשפחה שלו והבטיח לשמור על עצמו ולחזור אלינו." הוא היה "בעל אהוב, בן, דוד, אח, חבר ובעיקר אדם טוב לב שיחסר לנו מאוד." הם חזרו והדגישו את מה שהיה כל כך ברור לכולם: "חבר. אדם. טוב לב." הוא היה "רציני, מדי. שנון, מאוד. פסיכולוג של מחשבים, אוהב טנקים, הייטקיסט עם מוסר עבודה של חקלאי." אדם של ניגודים שהתחברו יחד לכדי אישיות מיוחדת במינה.

הם המשיכו לתאר את הקווים המאפיינים את נפשו ואת חייו: "לא משאיר דברים למחר, אוהב רשימות, מכין פלייליסטים שווים בספוטיפיי, אוהב לישון מחובקים, מעריך שנ"צ (שנת צהריים), לא חובב מתנות או מסיבות הפתעה, צנוע, טוב לב על באמת. לא צריך זמן במה." הוא היה אדם אמיתי, ללא יומרות, שערכיו היו נטועים עמוק בתוכו. "השאיר חור עמוק וכואב בלב שלנו שננסה למלא ברגעי שמחה קטנים," סיכמו בדמעות, מודעים היטב לקושי שבמשימה, אך נחושים לשמר את זכרו.

ביום השלושים לנפילתו, כשכובד האובדן החל לשקוע באופן בלתי נסבל, כתבה מיכל אשתו מילים קורעות לב, שציירו תמונה חיה וכואבת של ימיהם האחרונים יחד, שעתה נצבעו בצבעי הגעגוע וההחמצה. "בבוקר האחרון של הקיץ התעוררנו מאוחר," החלה, קולה נשמע דרך המילים, חנוק. "הבנות כבר נשנשו קורנפלקס על הספה וטפטפו חלב אבל לא היה לנו אכפת. עוד מעט נזרוק אותה גם ככה, ביחד עם שאר הזיכרונות שלנו מכאן. אבל בינתיים נחגוג את הבוקר הזה בבריכה." התיאור היה כה חי, כה יומיומי, כה נוגע ללב, כאילו קראה מתוך יומן שבור של אושר.

היא המשיכה וציירה את התמונה של אריה במרכז עולמם: "אני מסתכלת איך כולן מטפסות עליך ואתה עומד חזק, כמו עוגן ואז קורס לתוך המים והן צווחות מאושר." רגע של אושר טהור, של אב ובנותיו משתוללים במים, רגע שצרוב בנשמתה. "אני מנסה לתפוס את הרגע במצלמה, שנזכור. כי עוד מעט זו כבר לא תהיה הבריכה שלנו." משפט זה, שנאמר אז מתוך ציפייה למעבר דירה, קיבל כעת משמעות מצמררת של נבואה, כאילו ידעה שעוד מעט הכל ישתנה.

"בצהריים האחרונים של הקיץ נחלוק מגנום," כתבה, ממשיכה את רצף הזיכרונות המתוקים-מרים. "כי אחד שלם כבר מתוק לי מדי ואתה תסכים ללקק את הארטיקים הנוזלים של הבנות שבכל מקרה יטפטפו עליהן. ועלינו. אבל לנו לא אכפת. עוד שנייה הכול יישטף במים. או שאולי בדמעות." המגנום המשותף, מתיקות רגעית, וההכרה המצמררת שהכל עומד להישטף, לא רק במים, אלא בזרם של דמעות שלא יפסק.

"בערב האחרון של הקיץ טיגון של שניצלים יתערבב עם בלגן של מקלחות ומריבות של נורמליות," תיארה את השגרה המשפחתית, שעתה נראית כגן עדן אבוד. "ואתה תערוך את השולחן ותגניב לי חיוך שאומר שאתה מת על האוכל שלי. ותשבו לאכול. ותבקשו מנה נוספת ולא יהיה לי אכפת שמאוחר." הרגעים הקטנים האלה, חיוך מבין שפתיים, בקשה למנה נוספת, היו החיים עצמם, פשוטים ומלאים באהבה, ועתה הם רסיסים של זיכרון כואב.

"בלילה האחרון של הקיץ אתה תמזוג לי יין ולא תלבש מדים," כתבה, מתארת את התקווה שנגוזה, את הפנטזיה של לילה שקט ורגיל. "אני אסניף אותך לריאות ויהיה לך ריח של שמפו לא של מלחמה. ותספר לי סיפור על טנקים לפני השינה." ריח השמפו, ריח הבית, ההיפך המוחלט מריח העשן והאבק של המלחמה. סיפורי הטנקים, שבעבר היו סיפורי גבורה מרתקים, הפכו כעת לזיכרון אכזרי של הכלי שבו מצא את מותו. "אהוב ליבי, מתגעגעת אליך נורא, שלושים יום ארורים וזו רק ההתחלה." מילותיה של מיכל היו זעקה ממעמקי הנפש, עדות לאהבה עצומה שנגדעה באחת, וביטוי לכאב שילווה אותה ואת בנותיה כל ימי חייהן.

בני משפחתו, מתוך הכאב העמוק ומתוך רצון עז להנציח את אריה באופן שישקף את אישיותו המיוחדת, הקימו אתר אינטרנט לזכרו, aryehrein.info. זה לא היה רק אתר זיכרון; זה היה פרויקט חי, נושם, שנועד להשאיר "אות חיים" ממנו בעולם. במסגרת פרויקט "אות.חיים", שבו מעצבים יוצרים פונטים מכתב ידם של הנרצחים והנופלים במלחמה, נוצר גופן מיוחד מכתב ידו של אריה. כך, כל מילה שתודפס בגופן הזה, כל מסמך שיעשה בו שימוש, יישא בתוכו חלק ממנו, מגע ידו, את רוחו. האתר הפך למרכז זיכרון עשיר, ובו ניתן לצפות בסרטונים מרגשים שערכו אוהביו, המשלבים קטעי וידאו ותמונות מתחנות חייו השונות, מילדות ועד בגרות. באתר פורסמו גם ראיונות וכתבות בתקשורת שסיפרו את סיפורו, ודברים רבים שכתבו עליו בני משפחה, חברים ועמיתים, כל אחד מהם מוסיף נדבך נוסף לפסיפס חייו העשיר והמיוחד.

מיכל, אשתו של אריה, בנחישות מעוררת השראה, הקימה גם עמוד לזכרו ברשת החברתית אינסטגרם, תחת השם "l.i.o.n.l.e.s.s" – משחק מילים נוגע ללב, "ללא אריה" בתרגום חופשי, "ללא אריה" כ"ללא אריה" (lion). בעמוד זה היא ממשיכה לשתף תמונות וסיפורים קצרים עליו ולזכרו, קטעים מחיי היומיום, רגעים מיוחדים, זיכרונות מתוקים. היא שומרת על אש הזיכרון בוערת, מאפשרת לרבים ללמוד על האדם המדהים שהיה, על האב, הבעל, החבר והלוחם. אריה ריין, הילד הסקרן מרחובות, קצין השריון האמיץ, המהנדס המבריק, איש המשפחה האוהב והמסור – חייו נקטעו באכזריות, אך מורשתו, כפי שנטווה בקפידה על ידי אוהביו, תמשיך לחיות, להדהד ולהעניק השראה. הוא מותיר אחריו לא רק חלל כואב, אלא גם תחושה עמוקה של תקומה, של גאווה ישראלית, של מחויבות להמשיך את דרכו, לזכור את קורבנו, ולבנות עתיד טוב יותר בזכות אנשים כמוהו. סיפורו של אריה הוא סיפור של חיים מלאים, של אהבה גדולה, של מסירות אין קץ, ושל גבורה שתיזכר לעד.