ארנון משה אברהם בנבניסטי וספי

בבוקר כ"ז בתשרי תשנ"ח, בלב סן פרנסיסקו התוססת, בין גבעותיה המשתפלות לרוח המלוחה של האוקיינוס, נולד ארנון משה אברהם בנבניסטי וספי. הוא היה בנם של ורד שמחה ודוד, והאור הראשון שהגיח אל חדר הלידה היה מבשר של חיים מלאי עוצמה. ורד, אמו, נשאה בשמה ובליבה את זיכרונותיה הכואבים אך מעוררי ההשראה של משפחה שורשית מיסוד המעלה, שנופליה חקוקים עמוק בהווייתה, ואת הציפייה, הכמעט חסרת מילים, לילד שישא את שמו של אחיה. דוד, אביו, יצק אל תוך התא המשפחתי את יציבותו השקטה ואהבתו העמוקה, ויחד הם יצרו עבור ארנון הצעיר, ועבור אחותו קלייר ואחיו יוסף שיבואו אחריו, בית חם ובטוח, עטוף בשתי שפות ובשתי תרבויות. הבית בסן פרנסיסקו היה שילוב מרתק של ניחוחות אמריקאיים וקולות עבריים, של ימי הולדת עם בלונים וצעצועים לצד שירי ארץ ישראל וסיפורים על מקום רחוק, ירוק יותר, שורשי יותר, שחיכה להם מעבר לים. ארנון גדל כילד סקרן, עיניו הגדולות בוחנות כל פינה בעולם שמסביבו, מתרוצץ בין הסמטאות התלולות של העיר, רודף אחרי יונים בכיכרות, ומתפעל מהגשר האדום העצום שנמתח מעל המפרץ. הוא למד מהר, קלט מילים חדשות בקלות, וחיבתו לבני אדם ניכרה כבר בגיל צעיר, כשהיה מתיידד עם כל עובר אורח בחיוך כובש.

השנים הראשונות בחייו של ארנון חלפו במהירות בעיר הולדותו, אך הזיקה לישראל, למרות המרחק הגיאוגרפי, הייתה תמיד נוכחת וחיה בביתם. הוריו הקפידו לשמר את השפה העברית, סיפרו סיפורים על נופי הגליל ועל קרובי המשפחה שנותרו בארץ, וטיפחו את הגעגועים לאדמה. ורד, באותם לילות שקטים שבהם היה ארנון נרדם על ברכיה, הייתה לעיתים מספרת לו בחצי לחישה על סבא יואב, גיבור מלחמת יום כיפור, ועל אחיה ארנון, שעל שמו נקרא, לוחם הצנחנים שנפל במלחמת לבנון. היא לא הפכה את הסיפורים למעמסה, אלא לחוט בלתי נראה שחיבר אותו אל עבר מפואר, אל שושלת של אומץ לב ומסירות. היא דיברה על האדמה, על העצים, על ריח הפריחה בעמק החולה, ועל החברים שחיכו להם. ארנון, עם השנים, החל להבין יותר ויותר את המשמעות העמוקה של השם שניתן לו, את הכבוד והאחריות שגולמו בו, והוא שאב מהסיפורים הללו תחושה של שייכות ומטרה, עוד לפני שידע להגדיר אותה במילים. הוא התאמן בבעיטות כדורגל בפארקים הרחבים, חלם על טיולים בטבע הפראי, ודמיין את עצמו רץ בין שדות ירוקים, הרחק מהרעש וההמולה של הכרך האמריקאי.

בשנת 2006, כשהיה בן שמונה, עשתה משפחת בנבניסטי וספי את הצעד המשמעותי ועלתה ארצה. הטיסה הארוכה מעל האוקיינוס הייתה עבור ארנון מעבר מוחשי בין עולמות. הוא נחת בישראל, לא עוד כילד שנולד בה, אלא כעולה חדש, שנשא עמו את זיכרונות הילדות מסן פרנסיסקו ואת הציפייה הבוערת לגלות את המקום עליו סיפרו לו כל כך הרבה. יסוד המעלה, המושבה הוותיקה והשקטה בלב עמק החולה, קיבלה את פניהם בחיבוק חם. זו הייתה סביבה שונה לחלוטין מכל מה שהכיר. במקום גורדי השחקים והכבישים הסואנים, נפרשו לפניו שדות ירוקים עד האופק, עצי פרי נטועים בשורות ישרות, וריח אדמה לחה שעלה באוויר עם כל רוח קלה. הבית החדש, עם הגינה הקטנה והרחובות השקטים, הרגיש כמו חיבוק גדול. הוא התוודע לקרובי משפחה רבים שמעולם לא פגש, לאנשים בעלי שמות דומים לשלו, שסיפרו לו סיפורים על סבא יואב ועל דוד ארנון כאילו היו איתם רק אתמול. הילדים במושבה רצו יחפים, דיברו עברית שוטפת ומהירה, ושיחקו משחקים שלא הכיר. ארנון, שהיה ילד חברותי מטבעו, לא התקשה להשתלב. הוא למד מהר את ניבי השפה, ספג את קודים החברתיים, ועד מהרה הפך לחלק בלתי נפרד מנוף הילדות המקומי. הוא גילה את קסם הטרקטורים העובדים בשדות עם עלות השחר, את טעם הפירות שנקטפו ישר מהעץ, ואת השקט המהדהד של לילות הקיץ המנוקדים בכוכבים, שקט שהיה כה שונה מהשאון המתמיד של העיר הגדולה.

החיים ביסוד המעלה עיצבו את ארנון הצעיר. הוא למד לאהוב את האדמה לא רק כרעיון מופשט, אלא כחוויה יומיומית, מוחשית. הוא לא אהב "את אדמת הקודש" במובן המליצי, אלא את המגע של ידיו באדמה הלחה בשש בבוקר, כשהיה מתלווה לאביו או לשכנים לעבודות קלות בשדות, את רעש המנוע העמום של הטרקטור החרש מרחוק, ואת תחושת הסיפוק המתוקה בסוף יום עבודה בשמש, כשעורו שזוף ופניו מאובקות. הוא למד את שמות הגידולים, את עונות השנה, את קצב החיים החקלאי. הוא נמשך לטבע, לטיולים רגליים בשבילים נסתרים, לשיט בקיאק בירדן, ולשחייה מרעננת בכנרת בימי הקיץ הלוהטים. בבית הספר, ארנון בלט לא רק בחכמתו ובסקרנותו, אלא גם ביכולתו לחבר בין אנשים. הוא היה מנהיג טבעי, אך כזה שהקשב לאחרים והיה רגיש לצרכיהם. חבריו אהבו את הומור שלו, את חוש הצדק המפותח שלו, ואת היכולת שלו להפוך כל סיטואציה למעניינת. הוא היה זה שארגן את משחקי הכדורגל המאולתרים במגרש האספלט, זה שדאג שכל ילד ירגיש שייך, וזה שפתר סכסוכים קטנים בין חברים בחיוך ובהיגיון. ורד ודוד צפו בו גדל, רואים כיצד הוא סופג את הערכים של המקום, את תחושת הקהילה, את האחריות ההדדית, ואת האהבה הבלתי מתפשרת לארץ.

ככל שארנון התבגר, כך התחזקה בו ההבנה של המורשת המשפחתית. הסיפורים על סבא יואב, שעוטר בעיטור העוז על גבורתו בקרבות יום כיפור באזור תל כודנא, ועל דוד ארנון, לוחם סיירת הצנחנים שנפל במלחמת שלום הגליל, לא היו עוד רק סיפורים רחוקים. הם הפכו לחלק בלתי נפרד מזהותו, למצפן פנימי שהצביע על דרך. הוא ראה את הכאב בעיני אמו כשהייתה מספרת עליהם, אך גם את הגאווה, את העוצמה הבלתי נלאית שאיפשרה לה להמשיך ולבנות חיים חדשים. ארנון ידע ששמו נושא עמו משמעות עמוקה, והוא חש תחושת שליחות שקטה, כמעט בלתי מדוברת, להמשיך את דרכם, לא בגלל כורח, אלא מתוך בחירה חופשית ומודעת. הוא התאמן בחדר הכושר המקומי, רץ לאורך שדות החולה, ודמיין את עצמו במדים, נושא בנטל האחריות. הוא היה נער חזק פיזית, אך חזק לא פחות ברוחו, בעל נחישות שקטה שהפתיעה לעיתים את מי שלא הכיר אותו לעומק. הוא אהב ללמוד, לצלול לעומקם של נושאים, והיה לו ראש אנליטי חד, אך תמיד עם רגליים נטועות עמוק באדמה, מחובר למציאות. החברים שלו העריצו את יושרו, את כנותו, ואת היכולת שלו להיות שם בשבילם, תמיד עם מילה טובה או עצה חכמה. הוא היה העוגן, הסלע היציב, זה שאפשר לסמוך עליו בעיניים עצומות.

ההחלטה של ארנון ללכת לשירות קרבי לא הפתיעה איש, אך היא לא הייתה נטולת מהמורות. ורד, אמו, ידעה היטב את המחיר, את הכאב שעלול להיגבה. היא ניסתה, בעדינות ובאהבה, להציג בפניו את האפשרויות האחרות, את הדרכים הרבות שבהן יוכל לתרום למדינה גם שלא בחזית הלחימה. אבל ארנון היה נחוש. הוא ניגש אליה עם טופס ההסכמה לגיוס קרבי, והזיכרון של הרגע הזה נצרב בו עמוק. "כשביקשתי מאמא שלי לחתום על טופס ההסכמה לגיוס קרבי," סיפר אחר כך, "ראיתי את החששות שלה עולים מחדש. לרגע דאגתי שלא תסכים לי להתגייס." הוא ראה את המאבק הפנימי על פניה, את הקמטים הדקים שהתעמקו בזוויות עיניה, את היד שרעדה קלות כששלחה לעט. "לא היה לה קל לחתום," המשיך, "אבל היא ידעה שזו דרכי." הוא ידע שזו לא החלטה קלה עבורה, אך היא הכירה את רוחו, את העקשנות הטובה שלו, את המחויבות העמוקה שלו. כשהניחה את חתימתה, הוא חש הקלה גדולה, מעורבת בתחושה עזה של אחריות. הוא הבטיח לה שיהיה זהיר, שישמור על עצמו, ושוב ושוב חזר על דבריו: "אני חייב לעשות את זה, אמא. זה מה שאני מאמין בו." והיא, בחיבוק ארוך שדיבר יותר ממילים, שחררה אותו לדרכו.

השירות הצבאי של ארנון החל בחטיבת גבעתי, חטיבת החי"ר הסגולה, והוא מצא בה את מקומו באופן טבעי. הוא צלל אל תוך האימונים המפרכים, אל השגרה הצבאית התובענית, כשהוא סופג כל פיסת ידע, מתיידד עם חבריו לפלוגה, ומפגין מנהיגות שקטה וטבעית. הוא היה החייל שאפשר לסמוך עליו, זה שמוביל בדוגמה אישית, שמרים את המורל, ושתמיד מוכן לעזור לחבר במצוקה. הוא אהב את תחושת השייכות, את האחים לנשק שרכש, ואת האתגר הפיזי והמנטלי שהציב בפניו השירות. ככל שהתקדם, בלטו יכולותיו הפיקודיות, ועד מהרה נבחר לצאת לקורס קצינים. זו הייתה עבורו סגירת מעגל, המשך ישיר לדרך בה בחרו סבו ודודו. "עכשיו היא רואה שכל סופ"ש אני חוזר עם ברק בעיניים וזה רק הולך וגדל," כתב לאחר מכן, מתאר את השינוי שחל בו, את הברק הזה, הניצוץ הפנימי שהתעצם מיום ליום, והפך ללפיד בוער. קורס הקצינים היה אינטנסיבי, מעמיק, ודרש ממנו את כל כולו, אך הוא צלח אותו בהצטיינות, כשהוא מביא לידי ביטוי את כל תכונותיו: הנחישות, החשיבה המהירה, היכולת לקבל החלטות תחת לחץ, והאמפתיה העמוקה לחייליו.

טקס סיום קורס הקצינים בבה"ד 1 היה רגע שיא בחייו של ארנון. הוא עמד על רחבת המסדרים, במדיו המגוהצים, עם דרגות הקצונה הטריות על כתפיו, ליבו הולם מגאווה ומהתרגשות. עיניו סרקו את הקהל, מחפשות את פניהם של יקיריו. "אמא, סבתא וגם שי יבואו לראות אותי ולהיות עדים לתהליך המטורף שעשיתי," כתב לפני כן, והנה הם היו שם, חיוכים רחבים על פניהם, עיניהם נוצצות. אמו, ורד, הביטה בו בגאווה אינסופית, דמעות חמות זולגות על לחייה, דמעות של שמחה מהולה בכאב ישן, כשהיא רואה בו את ההמשך, את התקווה, את הברק שדיבר עליו. שי, בת זוגו, עמדה לצידה, חיוכה רחב ומאושר, מביטה באהובה שהפך לקצין. "אין לי ספק שגם אבא שלי, סבא, דוד ארנון, אורי ועומרי יהיו שם וישמחו על כך שבחרתי, למרות הכול, להמשיך בדרכם…" חשב לעצמו, מביט אל מעבר לקהל הנראה, אל עבר שורה של גיבורים בלתי נראים, שרוחם ריחפה מעל הרחבה. הוא הרגיש אותם שם, את סבו יואב עם עיטור העוז, את דודו ארנון עם כומתת הצנחנים, ואת כל אלה שקדמו לו, שהגנו על הארץ הזו בחייהם. הוא ידע שזו לא רק מורשת, זו גם הבטחה, והוא היה נכון לשאת בה. הוא סיים את שירותו הסדיר כקצין לוחם בסיירת גבעתי, יחידה מובחרת שדרשה יכולות גבוהות במיוחד, והיה גאה ללבוש את הכומתה הסגולה של החטיבה.

לאחר שחרורו מצה"ל, ארנון לא ניתק את קשריו עם המערכת הצבאית. הוא המשיך לשרת במילואים כקצין בסיירת גבעתי, מחובר ליחידה ולחברים שאיתם עבר כל כך הרבה. חייו האזרחיים היו מלאים וגדושים. הוא חזר ליסוד המעלה, אל הבית והקהילה שכה אהב, והחל לבנות את עתידו. הוא היה איש של עשייה, של תכנון, ושל הגשמה. הוא אהב לטייל בארץ, לחקור פינות נסתרות, ללמוד על ההיסטוריה והגיאוגרפיה שלה. מערכת היחסים עם שי, בת זוגו, פרחה והתפתחה. הם היו זוג צעיר, מלאי חיים, עם תוכניות רבות לעתיד. הם דיברו על בית משלהם, על טיולים בחו"ל, על הקמת משפחה. ארנון היה בן זוג אוהב, קשוב ותומך, שתמיד מצא את הדרך להעלות חיוך על פניה של שי. הוא שילב בין החיים השקטים והשלווים של המושבה לבין שאיפותיו המקצועיות, כשהוא תורם לקהילה, מחובר לחברים, ומבלה זמן איכות עם משפחתו. הוא היה עמוד תווך עבור הוריו, אחיה הגדול והמגן עבור קלייר ויוסף, וחבר נאמן שתמיד ידע להקשיב ולייעץ. הוא היה מלא שמחת חיים, עם חיוך קבוע על פניו, ועיניים שממשיכות לזהור באותו "ברק" שתמיד אפיין אותו. הוא חי חיים של משמעות, של ערכים, ושל אהבה ללא תנאי לאנשים ולמקום שבו בחר לחיות.

בבוקר שמחת תורה, שבעה באוקטובר 2023, התנפצה השגרה השלווה של ישראל לרסיסים. השמש עוד לא הספיקה להאיר את שדות עמק החולה במלוא עוצמתה, כשקולות האזעקות הרחוקים החלו לחדור את השקט. הטלפון של ארנון רטט בעוצמה, והודעות הווטסאפ החלו לזרום בזו אחר זו, מתוחות וקצרות, מבשרות על מתקפת פתע אכזרית בדרום. ארנון לא היסס לרגע. הברק בעיניו, אותו ברק שדיבר עליו כשהיה צוער, התעצם עכשיו ללהבה בוערת של נחישות ומטרה. הוא ידע שזהו רגע האמת, הרגע שלמענו התאמן, שלמענו בחר בדרך הקרבית, הרגע שבו המורשת המשפחתית קוראת לו לפעול. הוא התארגן במהירות, ארז את ציודו הצבאי שהיה תמיד בהיכון, ונפרד משי, מהוריו, ומאחיו בחיבוק חזק, ארוך ודומם, שהיה רווי באהבה ודאגה כאחד. המילים האחרונות שנשלחו בווטסאפ היו קצרות, תמציתיות, אך טעונות רגש: "אני יוצא, תשמרו על עצמכם. אוהב אתכם." הוא ידע שהוא הולך אל הלא נודע, אל תופת המלחמה, אך לא הייתה בו טיפת היסוס. הוא היה קצין בסיירת גבעתי, מנהיג, לוחם, והוא יצא להגן על ביתו, על משפחתו, על עמו.

עם הגעתו לנקודת הכינוס, מצא ארנון את חבריו ליחידה, לוחמים וקצינים, שעיניהם שיקפו את אותה נחישות שבעיניו. האווירה הייתה טעונה, דחופה, אך מקצועית. פקודות ניתנו בקולות חדים, ציוד נבדק בקפידה, ותדריכים קצרים הועברו תוך כדי תנועה. הכאוס הראשוני של המתקפה פינה את מקומו לסדר מתוח, לסדר צבאי שהיה מוכר לו כל כך. היחידה שלו, סיירת גבעתי, הייתה בין הראשונות שנכנסו לפעולה, נשלחת אל זירות הלחימה הקשות ביותר בצפון רצועת עזה. המעבר מהשקט של יסוד המעלה אל שאון הקרב היה דרמטי. הריחות של הקיבוץ הוחלפו בריח עשן, אבק ואבק שריפה, ציוץ הציפורים בקולות ירי ופיצוצים, והנופים הירוקים של הגליל פינו את מקומם להריסות, עשן ואדמה חרוכה. ארנון, כקצין לוחם, הוביל את חייליו באומץ ובקור רוח. הוא היה בחזית, תמיד ראשון לפרוץ, תמיד אחרון לסגת, דואג לכל חייל, מקבל החלטות תחת אש, ומשרה ביטחון על סביבתו גם ברגעים הקשים ביותר. הוא ניווט בשטח עוין, תחת איום מתמיד, כשהוא מפעיל את הידע הטקטי שרכש ואת האינסטינקטים החדים שפיתח. הוא לחם למען החיים, למען האפשרות של ילדי יסוד המעלה לרוץ יחפים בשדות, למען שי ומשפחתו, למען כל מה שהאמין בו.

הלחימה בצפון רצועת עזה הייתה עקובה מדם, מורכבת ומתישה. ימים שלמים הפכו ללילות חסרי שינה, של חדירה לעומק שטח האויב, טיהור מבנים, קרבות פנים אל פנים, תחת אש בלתי פוסקת. ארנון וחייליו נתקלו בהתנגדות עזה, בתשתית טרור מבוצרת, ובמנהרות שהגיחו מכל עבר. הוא הוכיח שוב ושוב את מנהיגותו הבלתי מתפשרת, את יכולתו להרים את רוחם של חייליו גם כשהעייפות איימה להכריע, ואת האומץ שלו להתייצב מול הסכנה ללא מורא. הוא היה שם עבור חייליו, דאג למים, לאוכל, למנוחה קצרה ככל האפשר, ובעיקר – לאוזן קשבת ולמילה טובה. הוא שוחח איתם, סיפר בדיחות קצרות כדי להקל את המתח, והבטיח להם שיחזרו הביתה בשלום. הוא לחם לא רק בנשק, אלא גם ברוח, כשהוא משמש דוגמה ומופת. הוא ידע את המשמעות של כל צעד, של כל החלטה, ושל כל סיכון. הוא נשא על כתפיו את משקל המורשת של סבו ודודו, והיה נחוש לא לאכזב אותם, לא לאכזב את אמו, את שי, ואת כל מי שסמך עליו.

ביום ז' בכסלו תשפ"ד, ה-20 בנובמבר 2023, בלב הלחימה העיקשת בצפון רצועת עזה, נפל סרן (במיל') ארנון משה אברהם בנבניסטי וספי בקרב. הוא היה בן עשרים ושש במותו, צעיר, מלא חיים, עם עתיד שלם לפניו. הוא נפל כפי שחי – באומץ, במסירות, כשהוא מגן על עמו וארצו. הבשורה המרה הכתה ביסוד המעלה כרעם ביום בהיר. ורד, אמו, קיבלה את ההודעה שנשאה בתוכה את הכאב המוכר כל כך, את הצלקת הישנה שנפתחה מחדש, בפעם השלישית. אבא, אח, ועכשיו – בנה. הטרגדיה הייתה בלתי נתפסת, כאב כבד מנשוא. הבית שבו גדל ארנון, שבו נשמעו צחוקיו וקולו, נדם לפתע. שי, בת זוגו, איבדה את אהבת חייה, את שותפה לדרך, את מי שתכננה איתו חיים שלמים. קלייר ויוסף איבדו אח גדול ומודל לחיקוי. יסוד המעלה כולה, ועמה עם ישראל כולו, איבדו את אחד מבניה היקרים והטובים ביותר, קצין לוחם, מנהיג, אוהב אדם ואוהב מולדתו.

הוא הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בראש פינה, תחת שמי הגליל הכחולים, בתוך הנוף שכה אהב ועל אדמתו הגן. אלפים ליוו אותו בדרכו האחרונה – משפחה, חברים, חיילים, מפקדים, ותושבים רבים שהכירו את ארנון ואת סיפור משפחתו. קולות ההספד והבכי נמהלו בתחושה עמוקה של גאווה על דרכו, על בחירותיו ועל הקרבתו. מותו של ארנון, כמו חייהם של סבו ודודו לפניו, הפך לסמל של גבורה ישראלית, של התמסרות למען הכלל, של המשכיות. הוא היה חוליה בשרשרת של מגיני הארץ, איש אדמה ואיש רוח, קצין בחזית ומנהיג בקהילה. מורשתו אינה רק סיפור של נפילה, אלא סיפור של חיים מלאי משמעות, של בחירה מודעת ללכת בדרך הקשה אך הצודקת. הברק בעיניו, אותו ניצוץ פנימי של אמונה ושל שליחות, לא כבה עם נפילתו. הוא ממשיך לזהור, דרך זכרונותיה של אמו, דרך אהבתה של שי, דרך סיפוריהם של אחיו וחבריו, ודרך ההבטחה הבלתי כתובה של עם שלם להמשיך לבנות ולשגשג על האדמה הזו, למענו ולמען כל הנופלים. ארנון משה אברהם בנבניסטי וספי ז"ל, שמו חקוק לעד בדברי הימים של מדינת ישראל, כגיבור של תקומה, של אומץ לב, ושל אהבה אינסופית.